מדוע לא לתמוך במלחמה?

מודה באשמת הזנחת הבלוג לאחרונה, ואפילו את הרשימות מהארץ לא קישרתי כאן. אנסה לפצות על זה. מעירו מתרדמה לאור כמה בקשות שקיבלתי לפרסם בו את נוסח מאמר הדעה שפרסמתי השבוע בהארץ בכותרת "מדוע התמיכה במלחמה כה גורפת" (התפרסם גם באנגלית). אף כי הטקסט בא להסביר מדוע אין לתמוך במלחמה, היו שהעירו, ובצדק, שהוא מעלה שאלה של מדוע היתה בה תמיכה גורפת, ושאלו מדוע לא עניתי לה. התחלתי לענות לה בשורה האחרונה, וחלק מהתימות שמופיעות בה פותחו על ידי בהרחבה בפוסט שפורסם כאן בעבר (ופורסם גם בגרסה אנגלית).

אז הנה הטקסט

מדוע התמיכה במלחמה כה גורפת

אייל גרוס, הארץ 18.8.2014

קשה לכתוב נגד מלחמה כאשר אנשים נתונים בחרדה בשל רקטות, אחוזי דאגה לקרוביהם בעורף ובחזית, או מוכי כאב ואבל על בני משפחה וחברים שנהרגו. אך מוכרחים להעלות את השאלה, מדוע היתה תמיכה כה גדולה בציבור למלחמה חסרת תוחלת, שניתן היה למנוע, ושגבתה מחיר כבד בחיי אדם, אצלנו ואצל הפלסטינים.

קשה במיוחד להבין את התמיכה במלחמה בקרב אלו שאינם תומכים בנתניהו, שמבינים כי הוא מסכל כל הזדמנות מדינית, ובכל זאת מקבלים את הטיעון ש"אם יורים עליך, אין ברירה". הניתוק המלאכותי בין מהלכים מדיניים ובין המלחמה, יביא לעוד מלחמות מיותרות. היו דברים רבים שניתן היה לעשות. למשל, איך אפשר להצדיק את המצור ארוך השנים על עזה, שכלל היבטים שאין להם שום קשר לביטחון כמו מצור השוקולד והכוסברה (שנמשך עד למשט המרמרה), והגבלת תנועת האזרחים שנמשכת עד היום?

שואלים מדוע לא היה פיתוח בעזה. ההגבלות על היצוא מנעו פיתוח כלכלי, וכשסטודנטים מהרצועה רצו ללמוד בגדה, ישראל אסרה זאת. התשובה הרגילה היא שהסגר הוא תוצאה של שלטון חמאס והירי על ישראל, אך האם זה מצדיק את כליאתה של אוכלוסייה שלמה? ישראלים שהזדעזעו כשחברות תעופה הקפיאו טיסות לנתב"ג, לא יכולים להבין איך חיים תושבי רצועת עזה כבר שנים ארוכות? למרות האשליה הישראלית על סיום הכיבוש, חייהם של תושבי עזה נותרו תלויים במדיניות השרירותית של ממשלתה. במקביל ממשיכה המדינה להתעלם מיוזמות שלום כמו היוזמה הסעודית, ומהזדמנות הפז בדמות ממשלת הפיוס הפלסטינית. חמאס מוחלש נכנס לממשלה זו בתנאים של מחמוד עבאס, מה שאיפשר לנהל משא ומתן עם הנהגה פלסטינית מייצגת. במקום זאת השתמש נתניהו בממשלת הפיוס כתירוץ להימנע ממו"מ, למרות שכעת הוא מנהל מו"מ עם חמאס.

אם סוברים שבסירוב למו"מ, המשך הבנייה בהתנחלויות וההתעמרות בתושבי עזה דירדר אותנו נתניהו למלחמה, אי אפשר להפריד בין המדיני לצבאי. נגררנו למלחמה כי נתניהו, בניגוד למיתוס, לא הפגין איפוק ומתינות. ואם מחפשים "מי התחיל", תלוי ממתי סופרים: מהחטיפה והרצח של הנערים הישראלים, מהפעילות הצבאית בגדה, מהסלמת הירי מעזה — מה שברור הוא, שמרגע מסוים מצאה עצמה ישראל בהסלמה, שהניסיון מלמד כי אין בה תועלת אלא נזק. ועדיין, בכל רגע נתון יכול וצריך היה נתניהו לעבור ליוזמה מדינית ולקרוא לפתוח לאלתר במו"מ עם ההנהגה הפלסטינית בראשות ממשלת הפיוס, בחסות היוזמה הסעודית והקוורטט, תוך הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות והפסקת כל ההיבטים הלא ביטחונים של המצור על עזה.

קשה גם להבין את התמיכה במלחמה לנוכח הניסיון שמלמד כי ההתקפות הישראליות לא מרתיעות ולא מצמצמות את שיגור הרקטות. הפעולה שנועדה להביא ביטחון לאזרחי המדינה עשתה את ההפך, והביאה לחוסר ביטחון וליותר קורבנות ישראלים מאשר בכל שנות הרקטות. כמו בסיבובים הקודמים, הכמות הגדולה ביותר של רקטות נורתה על ישראל בזמן הפעולה הצבאית. אמנם, כשנופלות רקטות האינסטינקט הוא לחשוב שאין ברירה וחייבים להגיב, אך האם נשכח שמרגע שישראל החלה לפעול בעזה הירי רק הוגבר?

המלחמה גם הוכיחה את חוסר התועלת בסגר: את תושבי עזה כלאנו, אך לא הצלחנו למנוע אגירת רקטות ובניית מנהרות. המנהרות, שהיה ידוע עליהן קודם, נשלפו כהצדקה מאוחרת למלחמה, כשהתברר שהיא לא עוצרת את הרקטות. הן גם שימשו להפחדה — תוך הפצת שמועות שווא, כמו זו על התקפה שתוכננה לראש השנה.

לאלו נוספה הפגיעה הקשה באזרחי עזה. יום אחד נשאל את עצמנו איך קיבלה החברה הישראלית את מה שנעשה בשמה: הפעם ההתקפות על בתי מגורים, ילדים על החוף, שכונות שלמות — לא הוצדקו תמיד בטענה שמתקיפים יעדים שמהם יורים רקטות או שבהם הן מאוחסנות. ירי רקטות על אזרחים בישראל הוא פשע מלחמה, והחמאס המיט אסון על ישראל ועל הפלסטינים עצמם. אך הדיווחים והמראות מעזה, שרוב הציבור בארץ נחשף רק למיעוטם, מעידים על מקרים רבים של פגיעה חמורה ביותר.

תושבי עזה השתמשו במונח רולטה רוסית: כל מקום היה חשוף להפצצה, לא היה לאן לברוח. צריך לצפות בסרטון מההתקפה על השוק בשג'עיה, או לראות את הנתונים על משפחות שלמות שנהרגו בבתיהן, כדי להבין שנעשה דבר נורא, שאיום החמאס לא מצדיק אותו. עזה נהפכה לגיא הריגה, והטענה כי אנו לא מכוונים לפגוע באזרחים מתרוקנת ממשמעות במבחן התוצאה. התפישה שכשמטילים פצצה מרגישים רק "מכה קלה בכנף", קנתה אחיזה, ויש משפטנים והוגי דעות שמספקים לה אפוליגטיקה, ויסבירו ויצדיקו כל הרג ילדים.

מדוע מלחמה שניתן היה למנוע, שלא משיגה דבר, שגורמת לקורבנות רבים אצלנו וכרוכה בפגיעה כה גדולה באוכלוסייה האזרחית בעזה, זכתה בתמיכה כה גדולה? איפה ההמונים שהפגינו לאחר הטבח בסברא ושתילה, כאשר שם, כדברי מנחם בגין, "גויים הרגו גויים"? איפה אלו שהפגינו נגד מחדל מלחמת יום הכיפורים? האם התעמולה וההפחדה שיתקו את החברה הישראלית שנהייתה קהת חושים לסבל שאנו גורמים לפלסטינים ואף שותקת לנוכח ההקרבה שניתן היה למנוע של חיי ישראלים?

ועוד השלמת חובות של טורים מהשבועות האחרונים

ושוב ריכוז של כמה טורים מהארץ מהתקופה האחרונה

על הדיון בבג"צ בעניין חוק החרם (באנגלית)

על קריסת תיק הברנוער

על איך הפכה ישראל מסוכנת לפליטים שהיא כביכול מגנה עליהם (באנגלית)

על אחיזת עיניים ושמה "משילות"

את מי שואלים במשאל העם (באנגלית )

על השופט אדמונד לוי ז"ל – אקטיביזים מימין, אקטיביזים משמאל

האם תכנית ליברמן חוקית לפי המשפט הבינ"ל ? (באנגלית)

על מכבסת המלים בנוגע ליחס לפליטים (באנגלית)

השלמת חובות: טורי הפרשנות מהשבועות האחרונים…

השבועות האחרונים של סמסטר א' היו כה עמוסים שהזנחתי את עדכון הבלוג ואפילו את הקישורים הקבועים לרשימות בהארץ לא שמתי… אז הנה כמה מהשבועות האחרונים. מקווה לעדכן כאן בזמן אמיתי יותר בהמשך:)

לזכר יום זכויות האדם – על הריגת מפגינים בשטחים (באנגלית)

על חוק ההסתננות החדש

על המאבקים על חקיקה בנושאי להט"ב (באנגלית)

על מחאתם של מבקשי המקלט (באנגלית)

על הצביעות ביחס למבקשי המקלט

על הפסיקה החדשה בדבר פונדקאות חו"ל

על תזכיר הצעת החוק החדשה בעניין פונדקאות בארץ ובחו"ל

מעצר מנהלי / רמיסת פסיקת בג'"צ/ אתנוקרטיה בשני צידי הקו הירוק – אוסף טורים אחרונים

ריכוז של כמה טורים שלי מהארץ מהשבועות האחרונים:

על ההצעה להחיל מעצר מנהלי גם על ארגוני פשע בישראל (באנגלית)

על אי קיום פסק הדין בעניין מבקשי המקלט

ועל הגורל הדומה הצפוי לאום אל-חירן וסוסיא, שני ישובים משני צידי הקו הירוק, שממחיש שהמשטר האתנוקרטי קיים בשני צידי הקו הירוק (באנגלית)

על מה אנו מדברים כשאנו מדברים על טבעונות: בעקבות "האתיקה של הצלחת"

גם התזונה שלי הפכה בשנים האחרונות יותר טבעונית, והבישול הביתי הפך בעיקרו לכזה. אני אומר "יותר", שכן עבורי מדובר בהעדפה, ולא בזהות. (על כך אולי בפעם אחרת). בשבוע שהסתיים התפרסם בהארץ מאמר שלי בכותרת "האתיקה של הצלחת"  (גם באנגלית) שהדגיש שיש הרבה סיבות להעדיף אוכל טבעוני על זה שאינו טבעוני, אך ביקר שני סוגים של שיח על טבעונות בישראל.

הראשון, השיח המתנגד לטבעונות בשם טענות המתלוננות נגד ה"כניסה לצלחת" וגם כאלו המאשימות את הטבעונים ב"טרור" ו"אלימות", כאשר הסברתי מדוע לדעתי טענות אלו מופרכות: בשביל מי שבעיניו התעללות והרג בעלי חיים הם פסולים הדרישה "לא להיכנס לצלחת" אבסורדית בדיוק כמו הדרישה לא להיכנס לחדר המיטות, ממי שסובר שאונס הוא פסול, או כמו הדרישה לא "להתערב במה שנעשה בתוך המשפחה" ממי שסובר שאלימות נגד נשים וילדים פסולה. השאלה מה נמצא בצלחת שלנו היא שאלה אתית, שלגיטמי לדון בה כמו בכל שאלה אתית אחרת. מוזר לשמוע אותה מאנשים שבכל הקשר אחר יבינו את הכשל שבחלוקה המסורתית בין פרטי לציבורי, חלוקה שמבקשת להשאיר תחומים מסוימים חופשיים־כביכול משיקולים אתיים, כאשר למעשה מדובר בחופש לנצל.

מנגד, יצאתי נגד שיח שמנכס את הטבעונות להסברה ישראלית, הצעה שהעלה לאחרונה איל מגד, בעקבות פרסומים על התבטאויות של נתניהו בנושא מודעות של בעלי חיים (וראו גם כאן), ושמתבטאת גם בשימוש שצה"ל עושה ביחסו החיובי לטבעונים למטרות הסברה. יתכן שניתן לדבר על "ויגן-וושינג" שמחליף (או מצטרף) ל"פינקוושינג" – השימוש התעמולתי בזכויות להט"ב. האנלוגיה לדיון הפינקוושינג מתבקשת גם לאור  הפער בין גדילת המודעות לטבעונות בישראל לבין ההתעלמות הגדלה והולכת בחברה הישראלית מהדיכוי והניצול הכרוכים בכיבוש, שמזכיר את הפער בין המודעות וההתפתחות בתחום זכויות להט"ב מצד אחד אל מול הפגיעה ההולכת וגדלה בזכויות פלסטינים מצד שני.  כתבתי שנדמה שהטבעונות הפכה אצל חלק מהציבור למפלט מצפוני, וזאת אצל אומה שהפכה קהה לחלוטין לסבל ולעוול שהיא גורמת לפלסטינים: בתל אביב קל יותר כיום להשיג מנות שניתן לוודא כי בהכנתן לא נוצלו בעלי חיים, מאשר מנות שאפשר להבטיח כי ייצורן לא היה כרוך בדיכוי ונישול של בני אדם, כמו בהתנחלויות. ברור שיש טבעונים רבים שנאבקים בכל צורות הדיכוי, והטבעונות לא מחליפה אצלם את המאבק בדיכוי בני אדם אלא משלימה אותו. אך כשמסתכלים על הטבעונות כעל תופעה חברתית בישראל של היום, מן הראוי – לצד השמחה על פריחתה – גם לתהות לגבי תפקידה כמכשירת המצפון של מי שמתעלם מדיכוי של בני אדם. המסקנה אינה להימנע מטבעונות, אלא להפך: לנכסה מחדש כנדבך אחד במאבק כולל בדיכוי.

במקביל חגי מטר פרסם רשימה בנושאים דומים, לקראת ביקורו של גארי יורופסקי, אחד האנשים שכנראה השפיע על רבים להפוך לטבעונים, בהתנחלות אריאל.

רבים שיבחו את המאמר שלי ואהבו אותו, אך באופן בלתי מפתיע מספר טבעונים אהבו את הביקורת על השיח שמבקר טבעונות, אך הרבה פחות את הביקורת בחלק השני על מה שקראתי ה"ויגן-וושינג". בעקבות כך, ובעקבות מספר דיונים בפייסבוק, מספר הערות שהיה לי חשוב להדגיש על הרשימה ועל הטיעון שבה:

(1) החלק השני של המאמר לא ביקר טבעונות. הוא ביקר שיח מסוים על טבעונות. גם הדגשתי בו שגדילתה היא דבר מבורך. כפי שהעובדה שאני מבקר את ה"פינקוושינג" לא אומרת שאני נגד זכויות להט"ב (גם אם אני לפעמים מסתכל באופן ביקורתי על הסוגייה מזוויות אחרות…) כך ביקורת השיח הזה לא יוצאת נגד הטבעונות שכפי שציינתי היא תופעה מבורכת.

(2) היו טבעונים שאמרו שהם מאוד אהבו את החלק הראשון של המאמר, אך לא את החלק השני. אני לא מופתע מזה כמובן, אבל בעיני שני החלקים במידה רבה בלתי ניתנים להפרדה: מה שגרם לי להבין את זה הוא הטענה לגבי החלק השני של "למה אתה מכניס פוליטיקה". (שוב, טענה מוכרת מדיון ה"פינקוושינג"). אך זה קצת אבסורדי  בעיני לשמוע את זה ממי שאמר לי כמה שהוא אוהב את החלק הראשון של הרשימה,  שכן החלק הראשון כולו בא להסביר כמה מה שעל הצלחת הוא פוליטי ואתי כמו כל שאלה אתית-פוליטית אחרת.

(3) היו כאלו שהאשימו אותי ב"עליונות מוסרית" של השמאל ומנגד (או לא מנגד? ) בטהרנות לגבי טבעונות שיכולה רק להיות "שמאלנית". הדבר האחרון שאני חש בנושאים האלו זה עליונות מוסרית ובטח שגישתי לנושא (או הפרקטיקה שלי) היא לא טהרנית כלל. כפי שפתיחת המאמר אומרת, יש סיבות להעדיף אוכל טבעוני על זה שאינו טבעוני, כי זו דרך להקטין התאכזרות הרג וסבל. אין לי אמונה שאפשר למנוע אותם או שמישהו – בטח לא אני – עליון מוסרי, אלא שצריך להשתדל להקטינם ושהעדפת אוכל טבעוני היא חלק מזה.

(4) היו ששאלו מדוע אני לא מבקר כאלו שנלחמים לזכויות אדם ולא לזכויות בעלי חיים. זו שאלה לגיטמית אבל אותי פחות מעניין לטעון למישהו "למה אתה פעיל לזה ולא למען זה" והמאמר שלי לא עסק בביקורת על מי שפעיל רק למען זכויות בע"ח. הטענה היא ניתוח של השיח ושל כיצד השימוש בזכויות בע"ח הוא חלק מייצור תדמית ליברלית, שמאפשרת לאנשים וגופים כמו נתניהו וצה"ל לזכות בנקודות בדעת הקהל כליברלים, תוך שהם בעצם אחראים למדיניות שמדכאת אוכלוסיות רבות.  חיזוק התדמית הליברלית  מאפשרת להמשיך/לחזק את הדיכוי של אחרים. לכן אם מנסים לענות לשאלה האם אמירותיו של נתניהו תורמות ל"מאבק" – התשובה לה, היא: "איזה מאבק"". ה"מאבק" שלי אינו מאבק של זכויות בעלי חיים או זכויות להט"ב או כל קבוצה אחרת כדבר מבודד. בוודאי שאם נתניהו יעשה משהו לשיפור מצבם של בעלי החיים אשמח בכך (אני בספק לגבי זה). אבל זו לא הנקודה. והנקודה היא אפילו לא אם דבריו אותנטיים או לא. לעתים דווקא השכנוע העצמי הוא בלב הפינק/וויגן-וושינג. בכל מקרה השאלה שלי בחלק זה של המאמר היתה לגבי טבעונות ככתופעה חברתית, מדוע אין  תנועות מקבילות מצליחות כל כך ומה זה אומר על החברה הישראלית ועל המקום שהשיח על זכויות בע"ח וטבעונות מתחיל למלא בה כיום.

כשיבואו לעצור אותי במעצר מינהלי

"כשעצרו את הפלסטינים במעצר מינהלי לא הרמתי את קולי כי לא הייתי פלסטיני. כשעצרו את מבקשי המקלט לשלוש שנים בלי משפט, לא קיימו את פסיקת בג״ץ שקבעה שיש לשחררם ויצרו  נוהל שמאפשר לעצור אותם כי הם חשודים בפלילים, בלי משפט והרשעה, לא הרמתי את קולי, כי אני לא מבקש מקלט. כשמציעים לעצור חברים בארגוני פשיעה במעצר מינהלי, במקום לנקוט נורמות הרגילות של משפט פלילי, אני לא מרים את קולי, כי אני לא קשור לארגון פשיעה. כשיבואו לעצור אותי במעצר מינהלי, כי אהיה חשוד בעבירה כלשהי שאולי כלל לא ביצעתי, לא יוותר אף אחד שירים את קולו." – רשימה חדשה שלי בהארץ על ההצעה להחיל מעצר מנהלי על ארגוני פשיעה. (באנגלית).

"כי מה יש בשם" – על הצעת החלופה לחוק ההסתננות שנפסל

""כי מה יש בשם? זה אשר נקרא לו ורד, ידיף אותו ריח מתוק בכל שם אחר", כתב שייקספיר. כך גם אם נקרא לכלא "מתקן שהייה", הוא עדיין כלא. וכך חוק ההסתננות החדש, גם אם מחליף כליאה של שלוש שנים בכזו של שנה, ומחליף את השם כלא ב"מתקן שהייה" – מדיף אותו ריח מסריח, ופסול חוקתית, כמו קודמו. "פסקי דינו של בית משפט זה אינם בגדר המלצות", נזפה נשיאת בית המשפט העליון בייניש במדינה בהקשר אחר בשנת 2009. מאי יישום פסק הדין עד כה, ומהצעת החוק החדשה, עולה בבירור שמסר זה טרם הופנם." – רשימת פרשנות שלי בהארץ על הצעת החלופה לחוק ההסתננות שנפסל בבג"צ.

ברית הזוגיות: האם תבטיח שוויון?

שלוש הצעות שונות לבריות הזוגיות הוגשו לאחרונה. האחת ייחודית לבני זוג מאותו מין. שניים פתוחות לכל בני זוג. טור פרשנות שלי בהארץ דן בהצעות השונות וטוען נגד ברית זוגיות ייחודית רק לבני זוג מאותו מין (או כזו שמפלה אותם): הדרך לשוויון דורשת ברית זוגיות שפתוחה לכל הזוגות שמעוניינים בכך ומקנה זכויות שוות לזכויות המוקנות לזכויות של זוגות נשואים.  (באנגלית).

לרשימות קודמות שלי בנושא ראו

ברית הזוגיות כהפרד ומשול

על נישואים וסולידריות

תמונות מחיי נישואין (בקנדה)

עוד כמה מילים על נישואין

הצעת חוק שיריון ירושלים/ הצעת החלופה לחוק ההסתננות

שתי רשימות פרשנות שהתפרסמו לאחרונה בהארץ: על הצעת החוק לשריון מעמד ירושלים (גם באנגלית), ועל הצעת החלופה לחוק ההסתננות שנפסל בבג"צ.

בחירות לעירית ת"א: הבחירה שלי

בקיץ 2011 יצאו מאות אלפי אזרחים לרחובות בתקווה לשינוי. הדרישה לצדק חברתי ביטאה את כך שקצה נפשו של העם במדיניות שלא מיטיבה עימו אלא רק עם חלק קטן מהאוכלוסיה. המחאה ביטאה רצון לשינוי מהותי בסדר העדיפויות החברתי-כלכלי, ואמונה בסולידריות החברתית שנשחקה תחת מכבש הניאו-ליברליות.

אף כי המחאה הביאה איתה שינוי תודעתי, והכניסה את שאלת הצדק החברתי למרכז השיח, הרי שבפועל מסיבות מגוונות ומורכבות היא לא הביאה לשינוי המקווה. המנצחת הגדולה של הבחירות הראשונות שנערכו בעקבותיה היתה "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, מפלגה שלמרות מספר קלישאות שפיזר לפיד, ולמרות שגרפה קולות של ציבור שרצה שינוי, לא חרתה על דגלה בפועל שינוי מדיניות חברתי-כלכלי משמעותי ולהפך. הבחירות המתקרבות לרשויות המקומיות, ובפרט לעירית תל-אביב צריכות להיות הזמדנות לתיקון: יהיה זה מצער ביותר אם שוב לא יקבל הרצון והצורך לשינוי שהובע ברחובות ביטוי בקלפי.  תהיה זו החמצה נוספת אם תושבי תל-אביב יבחרו שוב ברון חולדאי.

רון חולדאי עשה דברים טובים רבים, כמובן, אבל, הוא רחוק מלהיות ראש העיר שתל-אביב צריכה עכשיו.מעשים רבים אמורים לפסול אותו מלהיות המועמד הראוי בעיני מי שצדק חברתי לנגד עיניו. כך למשל, בניגוד לדבריו של גדעון לוי , חולדאי כן הסית נגד מבקשי המקלט: הוא אחד מראשי הערים שחתמו על מודעה שקראה לכלוא ולגרש את מבקשי המקלט (רויטל חובל, "חולדאי מוביל קמפיין נגד מסתננים", הארץ, 24.5.2012). חולדאי יזם ומימן את הקמפיין שנתן רוח גבית למדיניות הממשלה ובראשה החוק שפסל לאחרונה בג"צ פה אחד שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט לשלוש שנים ללא משפט. חולדאי גם לקח חלק מרכזי בדיכוי המחאה החברתית: אמנם העיריה אפשרה לאוהלים להתקיים בשדרות רוטשילד בקיץ 2011, אך העיריה בראשותו כפתה את פינויים מאוחר יותר. יתרה מזאת, היו אלו פקחים של עירית תל-אביב שדכאו את הנסיונות להחיות את המחאה בקיץ 2012 והאיסור שהטילו אז על דפני ליף להקים מחדש אוהל בשדרות רוטשילד נאכף על ידי המשטרה שעצרה את ליף באלימות רבה בעקבותיה נזדקה לטיפול רפואי מול עיניהם הפקוחות של פקחי העיריה.

שני אירועים אלו מעידים על כיצד מאחורי החזית היפה לכאורה שבשמה שיבחו את חולדאי כותבים שונים, מסתתרת מדיניות שמנוכרת לצדק חברתי ושוויון.  כבר  עמד לפני גואל פינטו על הפער בין פיתוח שממנו מרוויחים מעטים, ובין המצב בדרום העיר.  במובנים אלו חולדאי הוא נציג אותו סדר כלכלי נגדו יצאה המחאה מנגד, ישנם מועמדים שמציגים סדר יום שונה: בבחירות הנוכחיות ישנה ההזדמנות להצביע למועמד שמחוייב לסדר יום חברתי, סביבתי ושוויוני באמת.  ישנה גם אפשרות לראש עיר גאה ראשון בתולדות העיר וגם לזה ערך משלו. מבין המועמדים המאתגרים את חולדאי יש רק אחד בעל סיכוי להחליפו. ניצן הורוביץ  [גילוי נאות: אנו חברים] מחוייב לסדר יום עירוני שהוא חברתי, סביבתי ושוויוני מזה שנים – עוד לפני שנכנס לעולם הפוליטי. כדאי לעיין כדוגמא במצע הדיור שלו כדי לראות שיש אפשרות לשינוי ולמדיניות שתקדם בניית דיור בר-השגה ותחזק את הדיור הציבורי כדי לראות שיש חלופה לחולדאי, כזו  שיכולה להגשים לפחות חלק מהמטרות שבשמן יצאנו לרחוב. אצביע לו, וגם לרשימת מרצ, כאשר על פי הסקרים יהיו אלו הקולות שלי (ושלכם/ן) שיכניסו למועצה את עו"ד גבי לסקי  [גילוי נאות: כנ"ל], שנועם שיזף כתב בצדק בטיים אאוט שמגיע לה פרס נובל לשלום (אם אתם לא מכירים תקראו כאן באתר של האגודה לזכויות האזרח שהיא קיבלה ממנו לאחרונה את אות זכויות האדם)  – שממוקמת במקום החמישי ברשימה.