מודה באשמת הזנחת הבלוג לאחרונה, ואפילו את הרשימות מהארץ לא קישרתי כאן. אנסה לפצות על זה. מעירו מתרדמה לאור כמה בקשות שקיבלתי לפרסם בו את נוסח מאמר הדעה שפרסמתי השבוע בהארץ בכותרת "מדוע התמיכה במלחמה כה גורפת" (התפרסם גם באנגלית). אף כי הטקסט בא להסביר מדוע אין לתמוך במלחמה, היו שהעירו, ובצדק, שהוא מעלה שאלה של מדוע היתה בה תמיכה גורפת, ושאלו מדוע לא עניתי לה. התחלתי לענות לה בשורה האחרונה, וחלק מהתימות שמופיעות בה פותחו על ידי בהרחבה בפוסט שפורסם כאן בעבר (ופורסם גם בגרסה אנגלית).
אז הנה הטקסט
מדוע התמיכה במלחמה כה גורפת
אייל גרוס, הארץ 18.8.2014
קשה לכתוב נגד מלחמה כאשר אנשים נתונים בחרדה בשל רקטות, אחוזי דאגה לקרוביהם בעורף ובחזית, או מוכי כאב ואבל על בני משפחה וחברים שנהרגו. אך מוכרחים להעלות את השאלה, מדוע היתה תמיכה כה גדולה בציבור למלחמה חסרת תוחלת, שניתן היה למנוע, ושגבתה מחיר כבד בחיי אדם, אצלנו ואצל הפלסטינים.
קשה במיוחד להבין את התמיכה במלחמה בקרב אלו שאינם תומכים בנתניהו, שמבינים כי הוא מסכל כל הזדמנות מדינית, ובכל זאת מקבלים את הטיעון ש"אם יורים עליך, אין ברירה". הניתוק המלאכותי בין מהלכים מדיניים ובין המלחמה, יביא לעוד מלחמות מיותרות. היו דברים רבים שניתן היה לעשות. למשל, איך אפשר להצדיק את המצור ארוך השנים על עזה, שכלל היבטים שאין להם שום קשר לביטחון כמו מצור השוקולד והכוסברה (שנמשך עד למשט המרמרה), והגבלת תנועת האזרחים שנמשכת עד היום?
שואלים מדוע לא היה פיתוח בעזה. ההגבלות על היצוא מנעו פיתוח כלכלי, וכשסטודנטים מהרצועה רצו ללמוד בגדה, ישראל אסרה זאת. התשובה הרגילה היא שהסגר הוא תוצאה של שלטון חמאס והירי על ישראל, אך האם זה מצדיק את כליאתה של אוכלוסייה שלמה? ישראלים שהזדעזעו כשחברות תעופה הקפיאו טיסות לנתב"ג, לא יכולים להבין איך חיים תושבי רצועת עזה כבר שנים ארוכות? למרות האשליה הישראלית על סיום הכיבוש, חייהם של תושבי עזה נותרו תלויים במדיניות השרירותית של ממשלתה. במקביל ממשיכה המדינה להתעלם מיוזמות שלום כמו היוזמה הסעודית, ומהזדמנות הפז בדמות ממשלת הפיוס הפלסטינית. חמאס מוחלש נכנס לממשלה זו בתנאים של מחמוד עבאס, מה שאיפשר לנהל משא ומתן עם הנהגה פלסטינית מייצגת. במקום זאת השתמש נתניהו בממשלת הפיוס כתירוץ להימנע ממו"מ, למרות שכעת הוא מנהל מו"מ עם חמאס.
אם סוברים שבסירוב למו"מ, המשך הבנייה בהתנחלויות וההתעמרות בתושבי עזה דירדר אותנו נתניהו למלחמה, אי אפשר להפריד בין המדיני לצבאי. נגררנו למלחמה כי נתניהו, בניגוד למיתוס, לא הפגין איפוק ומתינות. ואם מחפשים "מי התחיל", תלוי ממתי סופרים: מהחטיפה והרצח של הנערים הישראלים, מהפעילות הצבאית בגדה, מהסלמת הירי מעזה — מה שברור הוא, שמרגע מסוים מצאה עצמה ישראל בהסלמה, שהניסיון מלמד כי אין בה תועלת אלא נזק. ועדיין, בכל רגע נתון יכול וצריך היה נתניהו לעבור ליוזמה מדינית ולקרוא לפתוח לאלתר במו"מ עם ההנהגה הפלסטינית בראשות ממשלת הפיוס, בחסות היוזמה הסעודית והקוורטט, תוך הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות והפסקת כל ההיבטים הלא ביטחונים של המצור על עזה.
קשה גם להבין את התמיכה במלחמה לנוכח הניסיון שמלמד כי ההתקפות הישראליות לא מרתיעות ולא מצמצמות את שיגור הרקטות. הפעולה שנועדה להביא ביטחון לאזרחי המדינה עשתה את ההפך, והביאה לחוסר ביטחון וליותר קורבנות ישראלים מאשר בכל שנות הרקטות. כמו בסיבובים הקודמים, הכמות הגדולה ביותר של רקטות נורתה על ישראל בזמן הפעולה הצבאית. אמנם, כשנופלות רקטות האינסטינקט הוא לחשוב שאין ברירה וחייבים להגיב, אך האם נשכח שמרגע שישראל החלה לפעול בעזה הירי רק הוגבר?
המלחמה גם הוכיחה את חוסר התועלת בסגר: את תושבי עזה כלאנו, אך לא הצלחנו למנוע אגירת רקטות ובניית מנהרות. המנהרות, שהיה ידוע עליהן קודם, נשלפו כהצדקה מאוחרת למלחמה, כשהתברר שהיא לא עוצרת את הרקטות. הן גם שימשו להפחדה — תוך הפצת שמועות שווא, כמו זו על התקפה שתוכננה לראש השנה.
לאלו נוספה הפגיעה הקשה באזרחי עזה. יום אחד נשאל את עצמנו איך קיבלה החברה הישראלית את מה שנעשה בשמה: הפעם ההתקפות על בתי מגורים, ילדים על החוף, שכונות שלמות — לא הוצדקו תמיד בטענה שמתקיפים יעדים שמהם יורים רקטות או שבהם הן מאוחסנות. ירי רקטות על אזרחים בישראל הוא פשע מלחמה, והחמאס המיט אסון על ישראל ועל הפלסטינים עצמם. אך הדיווחים והמראות מעזה, שרוב הציבור בארץ נחשף רק למיעוטם, מעידים על מקרים רבים של פגיעה חמורה ביותר.
תושבי עזה השתמשו במונח רולטה רוסית: כל מקום היה חשוף להפצצה, לא היה לאן לברוח. צריך לצפות בסרטון מההתקפה על השוק בשג'עיה, או לראות את הנתונים על משפחות שלמות שנהרגו בבתיהן, כדי להבין שנעשה דבר נורא, שאיום החמאס לא מצדיק אותו. עזה נהפכה לגיא הריגה, והטענה כי אנו לא מכוונים לפגוע באזרחים מתרוקנת ממשמעות במבחן התוצאה. התפישה שכשמטילים פצצה מרגישים רק "מכה קלה בכנף", קנתה אחיזה, ויש משפטנים והוגי דעות שמספקים לה אפוליגטיקה, ויסבירו ויצדיקו כל הרג ילדים.
מדוע מלחמה שניתן היה למנוע, שלא משיגה דבר, שגורמת לקורבנות רבים אצלנו וכרוכה בפגיעה כה גדולה באוכלוסייה האזרחית בעזה, זכתה בתמיכה כה גדולה? איפה ההמונים שהפגינו לאחר הטבח בסברא ושתילה, כאשר שם, כדברי מנחם בגין, "גויים הרגו גויים"? איפה אלו שהפגינו נגד מחדל מלחמת יום הכיפורים? האם התעמולה וההפחדה שיתקו את החברה הישראלית שנהייתה קהת חושים לסבל שאנו גורמים לפלסטינים ואף שותקת לנוכח ההקרבה שניתן היה למנוע של חיי ישראלים?
