על יהדות והומופוביה – לקראת מצעד הגאווה

ההתארגנות החרדית נגד מצעד הגאווה בירושלים מחזירה אותנו למשוואה הישנה דת=הומופוביה. במאמר שפרסמתי ערב הבחירות האחרונות לכנסת ניסיתי לפרק קשר גורדי זה. נדמה שהדברים רלבנטים גם היום.

 

מערכת הבחירות גרמה לחברי הכנסת של ש"ס, ישי ובניזרי, לחלוק עם העולם את התגלית המדעית הישנה-חדשה שלהם, לפיה הומוסקסואליות היא מחלה, סטיה או הפרעה . אפשר לשחזר את הריטואל של גינוי דברים אלה והצגתם כבורים, נבערים ופרמיטיבים, שמעוגנים בתפישות דתיות מיושנות. מה שבאמת מעניין לדעתי הוא לעמוד על כך שלמעשה, הצהרות אלו מעידות על כך שש"ס זנחה את העמדות ההלכתיות-יהודיות בנושאים אלה, ואימצה באיחור תפישה חילונית-מודרניסטית, אם כי כזו שנטועה במחשבה של המאה התשע-עשרה.
 
האמירות של חברי ש"ס, לפיהם הומואים הם חולים וסוטים, אינן מעוגנות כלל ביהדות. אמנם, בתורה הופיע איסור על משכב זכר, אולם איסור זה, שפורש כאוסר על יחסים אנאליים בין שני גברים, לא הוליד יחס למפרים אותו כ"סוטים", "חולים" או בכלל כקבוצה בפני עצמה. מדובר באיסור על התנהגות מסוימת, שאינו שונה באופיו מאיסורים אחרים, כמו למשל: האיסור לעשות מלאכה בשבת, שאינו מלווה בתפישה של זהות המשויכת למפריו. הרי איננו שומעים דברי בלע דומים מח"כים אלה על כל מי שבועל אשה בנידתה, מחלל שבת או מפר מצווה אחרת כלשהי. מדוע אלו לא מתוארים על-ידם מדי יום ביומו כ"סוטים" או "חולים"?
 
כדי להבין זאת יש לזכור שהמקורות ההלכתיים אינם אומרים דבר על הומוסקסואליות (כזהות), אלא לכל היותר על אקט מיני  מסוים מאוד. הם אינם אומרים דבר על זוג גברים – או נשים – שמתנשקים, חיים יחדיו ואוהבים. יתרה מזאת, הם נכתבו בתקופה הקדם-מודרנית בה כלל לא הייתה תפישה של בני-אדם כ"הטרוסקסואלים"ו"הומוסקסואלים": כפי שהראו ההיסטוריונים של המיניות, ובראשם מישל פוקו, התפישה המוכרת לנו של מיניות, ובפרט הקטגוריות "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" כזהות מובחנת של בני-אדם, מהוות הבניה חברתית, ולא משקפות חלוקה של בני-האדם שהייתה קיימת בכל החברות ובכל הזמנים.
 
החלוקה לזהויות לפי מין האובייקט המועדף היא חלוקה מודרנית, שאינה רלבנטית לחברות עתיקות. רק במאה התשע-עשרה, עם עליית הפסיכיאטריה, התפתח הרעיון לפיו התנהגות או העדפה מינית הן בסיס לזהות מובחנת, והתגבש הרעיון לפיו הומוסקסואליות היא סוג של "מחלה" או "סטיה". מדובר אם כן ברעיון חילוני לחלוטין, שמעוגן במחשבה המודרנית בת המאה התשע-עשרה. אכן, חוקרי המיניות בתלמוד, ובראשם פרופ' דניאל בויארין, הצביעו על כך שמעבר לאיסור על מין אנאלי בין גברים, לתורה ואף לתלמוד אין ולא יכולה להיות כל עמדה לגבי "הומוסקסואליות".
 
ראיית ההומוסקסואליות כסטיה ומחלה הותקפה כבר זמן קצר אחרי התבססותה, ועברה מהעולם במהלך המאה העשרים (באופן רשמי נמחקה ההומוסקסואליות מספר המחלות הפסיכיאטריות בשנת 1973). באופן אירוני, האחרונים שמייצגים כיום את הרעיונות החילוניים-המודרניים המיושנים וההומופובים הללו הם חברי הכנסת של ש"ס, שעושים זאת כביכול בשם היהדות. אלא שזו, כאמור, לא נוקטת בשום עמדה לגבי "הומוסקסואליות" ככזו.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוקטובר 30, 2006 בשעה 8:48 pm

    נקודה שלא חשבתי עליה בצורה הזו. עם זאת, יש עוד התייחסויות כאלה לאנשים שלא חיים כ"הלכ"ה, כך לגבי זוגות לא נשואים (זנות, לשיטתם), לבוש לא צנוע "פריצות" ועוד, ועוד הרבה. האיסורים המקראיים התפתחו עם הדורות ובספרות המאוחרת יתכן והיו כבר פרשנויות יותר מפורטות, האמת שאני לא מכירה. הומוסקסואליות כדרך חיים שונה מהתמודדות עם איסור משכב זכר, ובהחלט יש "רוח הלכתית" של פרו ורבו, איסור הוצאת זרע לבטלה, וצניעות.
    כך שכמו שהתופעה ההומוסקסואלית כ"אורח חיים" חדשה ליהדות ככה חברי הכנסת הדתיים ממציאים התייחסויות שיתאימו לדעתם להרתעה הנדרשת.

    גם אני סקרנית מדוע מכל ההפרות של ההלכה המתרחשות במדינת ישראל החילונית, הם נטפלו דוקא לזו. כניראה הומופוביה שגרתית בכסות דתית. בפרט אם משווים את זה לסובלנות של האוכלוסיה הזו לעבירות מין נגד ילדים, למשל שהיא גם עבירה הלכתית וגם עבירה פלילית

  •   ביום אוקטובר 31, 2006 בשעה 10:20 am

    אתה טוען בעיקר ש"יש לזכור שהמקורות ההלכתיים אינם אומרים דבר על הומוסקסואליות (כזהות), אלא לכל היותר על אקט מיני מסוים מאוד. הם אינם אומרים דבר על זוג גברים – או נשים – שמתנשקים, חיים יחדיו ואוהבים". אבל דווקא כאן אתה טועה ומטעה. אני מפנה את תשומת ליבך לפולמוס בנושא זה בכתב העת "אקדמות", גיליון י"ז, שבט תשס"ו. מאמרו של פרופ' צבי זוהר זוכה לתגובות הולמות ומבוססות של שני רבנים ושתי נשים.

    כמו כן, ראה נא מאמרי בנדון:

    http://www.notes.co.il/uripaz/22140.asp

  •   ביום אוקטובר 31, 2006 בשעה 10:43 am

    אורי
    עיינתי במאמרך הנ"ל
    אתה כותב שם דברים כמו:

    "בנוסף, ישנו איסור חד-משמעי של התורה על הומוסקסואליות (ויקרא יח, כב). גם לסביות נאסרה בתורה, בכלל "מעשה ארץ מצרים" (ויקרא יח, ג; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כא, ח; שולחן ערוך, אבן העזר כ, ב). מעשים אלה נחשבים בחומרתם לגילוי עריות ולניאוף, האסורים גם על נוכרים כחלק מ"שבע מצוות בני נח" (סנהדרין נח, ע"א; רמב"ם, הלכות מלכים ט, ה-ו). ואמנם בתנ"ך ישנם אזכורים להומוסקסואליות (מלכים א', יד כד; שם טו, יב; מלכים ב', כג ז), אך אלה מופיעים בהקשר לעבודת אלילים.
    "

    ואם היית קורא את מאמרי בזהירות היית רואה שהנקודה היתה שהשימוש במונחים הומוסקסואליות (או לסביות) לגבי האיסור המקראי הוא אנאכרוניסטי לחלוטין, מאחר והרעיונות של זהויות אלו כלל לא היה מפותח לפני המודרניות. הפסוק המפורסם בויקרא שאתה מפנה אליו לא אומר כמובן דבר על הומוסקסואליות – אלא על אקט מיני מסויים (ראה פירושו של הרמב"ם אליו) – ולכן הוא דווקא מחזק את טענתי.

  •   ביום אוקטובר 31, 2006 בשעה 10:46 pm

    אתה מוזמן לקרוא לזה איך שתרצה: זהות, מגדר, תופעה חדשה, פרשנות אנאכרוניסטית וכיו"ב.

    לא תוכל להתעלם מהעובדה הפשוטה ולתעתע בה: אדם שעוסק בהומוסקסואליות, במעשי משגל עם גברים ברמה כזו או אחרת, רואה את עצמו ונחשב בעיני זובביו כבעל זהות עצמית הומוסקסואלית. כנ"ל לגבי הזהות העצמית הלסבית.

    האם המעשים שעושה אותנו למי שאנחנו כבני אדם המודעים לעצמם ולזהותם העצמית בשל התנהגויותינו – מותרים או אסורים על פי תורת ישראל? בוודאי שאסורים, גם לדעת הרמב"ם שאתה מתהדר בשמו לשווא.

  •   ביום אוקטובר 31, 2006 בשעה 10:57 pm

    אני מתקן ומעדכן את תגובתי מלמעלה שנכתבה בטעויות מקלדת:

    אתה מוזמן לקרוא לזה איך שתרצה: זהות, מגדר, תופעה חדשה, פרשנות אנאכרוניסטית וכיו"ב.
    לא תוכל להתעלם מהעובדה הפשוטה ולתעתע בה: אדם שעוסק בהומוסקסואליות, במעשי משגל עם גברים ברמה כזו או אחרת, רואה את עצמו ונחשב בעיני סובביו כבעל זהות עצמית הומוסקסואלית. כנ"ל לגבי הזהות העצמית הלסבית.

    האם המעשים האלה ובכללם, שעושים אותנו למי שאנחנו כבני אדם המודעים לעצמם ולזהותם העצמית בשל התנהגויותינו – מותרים או אסורים על פי תורת ישראל? בוודאי שאסורים, גם לדעת הרמב"ם שאתה מתהדר בשמו לשווא.

    ומכאן שהביקורת של הדוברים הדתיים היא ביקורת לגיטימית לחלוטין, שכן היא לגופו של עניין המעשה המתועב בעיני התורה שבשמה הם מוכיחים בשער כנביאי זעם בני דורנו. כמדען במדעי הרוח אתה בטח מודע לאימרה המפורסמת והנכונה, שעם כל ההתקדמות המדעית בעידן העכשווי, כולנו ממשיכים לעשות את צרכינו באותה הדרך בדיוק… הצורך המיני לא השתנה, הוא רק החליף שפה והתכסה בהררי מילים ומונחים פסיכו-פילוסופיים שהלבישו עליו מתפרנסיו כפוקו ודומיו.

  •   ביום נובמבר 1, 2006 בשעה 12:50 am

    אורי
    נשאר בחוסר הסכמה מהותית. אני מקבל את העמדה של היסטוריונים של המיניות כפוקו, הלפרין ורבים אחרים, לפיה לדבר על מיניות בעת העתיקה זה אנארכוניזים מאחר והתפיסה של מיניות כזהות וכמרכיב נפרד באישיות של העצמי לא היתה קיימת בעידן הפרה-מודרני. העניין הוא בדיוק שהמעשים האלו *לא* עשו אותנו לאדם מסוים. שאקט מיני זה או אחר לא הפך אדם לבעל זהות מסוימת הטרו/הומו סקסואלית – תפיסות ומונחים מודרנים. ההשוואה המתבקשת היא ששתיית יין לבן אל מול יין אדום, או אכילת עוף אל מול בשר, לא עושים אותנו לאדם בעל זהות מסוימת, אפילו אם היא הופכת להעדפה שאנו נוטים להתמיד בה. אם כן עליית הרעיון של מיניות שמוגדרת על פי השאלה של האם יש זיהוי או היפוך בין המין שלי למין של אוביקט התשוקה שלי, עיצבה מחדש את ההבנה העצמית שלנו ויש לה השפעה מכוננת על איך אנו חווים את עצמנו. לעומת זאת הטקסטים העתיקים עסקו באקטים מסוימים שנתפסו כעבירות לא פחות או לא יותר מעבירות אחרות שלא קשורות לזהות מסוימת.
    הדברים שלך נכתבים מתוך עמדה מהותנית לגבי מיניות שזרה לחלוטין לגישת ההבניה החברתית שאני מצדד בה. כך שאנו מדברים בשפות לגמרי שונות, ומהשפה שלי, מה שאתה אומר וכותב מבוסס על הנחות מהותניות שההיסטוריה של המיניות הראתה שהן מוטעות.
    קצת מוזר ל"האשים" כאן את פוקו במונחים פסיכו-פילוסופים. פוקו הצביע על עליית הפסיכו (פסיכיאטריה) כשדה שיח מרכזי שעיצב את הרעיון שאתה כה מצודד בו, כלומר שאקט מיני מסוים עושה אותנו כבעל זהות מסוימת שדרכה אנו והעולם מבינים את עצמנו.זהו בדיוק הדיון על המעבר מעושה מעשה הסדום להומוסקסואל המודרני שנתפס כזהות ואישיות.
    לכן כשאתה אומר
    "אדם שעוסק בהומוסקסואליות" אתה משתמש בשפה זרה לי לחלוטין. זה מושגים שלא מדברים אלי כלל. נכון שאדם שמקיים יחסים עם בני מינו נתפס כהומוסקסואל. אך זה נכון לחברות המערביות המודרניות ולא לחברות שעצם הרעיון של הטרו או הומוסקסואליות או סקסואליות בכלל כמובנה המודרני לא היה מוכר להן.
    הדיון שלך מערב אם כן אקט וזהות – כפי שאופייני לשיח המודרני על מיניות – ויש ספרות קווירית רבה – שהמאמר שלי בעצם ממשיך אותה – שמצביעה על העירוב הזה ותפקידו בביצור ההטרוסקסיזים.
    מכל מקום נדמה לי שאי ההסכמה העמוקה ביננו, לא על שאלות של דת אלא על שאלות של מהותנות מול הבניה חברתית הובהרו, ואין טעם לנהל דיון על זה גבי טוקבקים עד אינסוף….

  •   ביום יוני 24, 2007 בשעה 4:47 pm

    פירסתי תגובה למאמרך בבלוג שלי:

    http://critical-humanism.blogspot.com/2007/06/to-march-or-not-to-march-update.html

    אשמח לשמוע מה דעתך בנידון.

  •   ביום מאי 12, 2009 בשעה 11:15 am

    עם כל הכבוד והרצון הטוב, גיליתי בעיון מקרי וקצר כי אכן במסכת חולין, היכן שמדובר במצוות בני נח מצוטט בפירוש "שאין כותבין כתובה לזכרים " ואיך שלא תסתכל על זה, זה גם רעיון ישן מאד, וגם באופן ברור חורג מעניין הארט המיני ומרחיב לכוון של קשר זוגיות.

  •   ביום מאי 12, 2009 בשעה 11:18 am

    ראשית כל תראה לי איפה זה כתוב בתורה.
    שנית מה הפירוש של זה בדיוק.
    שלישית כתובה זה משהו אחד וזוגיות זה משהו אחר.
    רביעית לא נאמר שם שום דבר על זהות הומו/הטרו.

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*