הדיון בנושא מצעד הגאווה לוקה בסימטריות מעוותות

כיצד קרה שיש הרואים במצעד שמביא מסר של שוויון פרובוקציה, ומה מגבלות ה"סובלנות" כלפי הומואים ולסביות שחושף השיח הציבורי סביב המצעד? מאמר שפרסמתי הבוקר ב"הארץ".

 

סובלנות מזויפת

טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כאשר קבע שאיומים באלימות של גורמים חרדים לא יכולים להיות בסיס לביטול מצעד הגאווה. בכך אפשר לראות דחייה מטעמו של הטענה שהושמעה באחרונה כאילו עריכת מצעד הגאווה בירושלים היא פרובוקציה. טענה כזו הועלתה במאמרים ב"הארץ" על ידי מירון בנבשתי ומוטי כ"ץ, וגרסה מרוככת שלה הוצגה על ידי זאב סגל.

בנבנשתי אף טען שהאחריות לאלימות מוטלת במידה שווה על מארגני הקרב, שכוללים אצלו לא רק את החרדים אלא גם את המבקשים לצעוד. משתמע מכך שלדעתו הדם שנשפך במצעד הגאווה הקודם, כאשר חרדי דקר כמה צועדים, ושעלול להישפך שוב, הוא על אחריותם של מארגני המצעד שידעו, לדבריו, שיגרמו לאלימות.

אלא שתזה זו לוקה בתסמונת הידועה של האשמת הקורבן, שעל פיה צריך לאפשר למי שמאיים ופועל באלימות זכות וטו על אירוע לא אלים של קבוצה הפועלת למען שוויון זכויות ופתיחות. המסר הנובע מכך הוא שהאיום והשימוש באלימות משתלמים. הטענה שמשמיע סגל, שאפשר להגביל הפגנה אם יש סכנה לאלימות, לוקה באותם כשלים: ההשוואה שהוא עושה להפגנת תומכי טרנספר בכפר ערבי מעוותת מאחר שבהקשר זה המפגינים מביאים מסר של שנאה ואפליה שמעודד אלימות, ואין הדבר דומה למצעד שבא במסר של שוויון.

טיעונו שהמצעד יפגע בכבוד האנושי של הרואים בירושלים "עיר הקודש" מתעלם מכך שטיעון של פגיעה בכבוד שמבוסס כולו על שנאת האחר אינו כזה שצריך לקבל משקל. יתר על כן, כניעה לאלימות בהקשר של מצעד הגאווה בירושלים סופה שתאיים גם על המצעד הנערך בתל אביב, ועל הדמוקרטיה בכלל.

בעוד סגל מבקש להעביר את המצעד ממרכז העיר לאזור הכנסת, הרי בנבנשתי וכ"ץ סוברים שאין לערוך מצעד בירושלים כלל, וכ"ץ מוסיף שיש לקיים את המצעד "בתל אביב, בבית שלנו". לשיטתו על ההומואים והלסביות לצעוד גאים בשטעטל "שלנו", תל אביב, בעוד שהחרדים יהיו גאים בשטעטל שלהם, ירושלים.

אך גישה זו משמעה שאפשר להיות הומואים ולסביות רק בתל אביב, ולא בירושלים. הנוקטים עמדה זו מתעלמים מכך שגם בירושלים יש הומואים ולסביות, ושהומואים ולסביות אינם כולם יהודים חילונים שגרים בתל אביב. יש הומואים ולסביות דתיים, לרבות חרדים, וגם ערבים, ומטבע הדברים רבים מהם גרים בירושלים.

כ"ץ דורש שההומואים והלסביות יגלו סובלנות כלפי הדתות השונות, וסובר שאילולא כן לא תוכל הקהילה ההומו-לסבית לצפות לסובלנות כלפיה. אך בכך הוא מבלבל דרישה לשוויון זכויות עם דרישה להשתקה ואפליה. הומואים ולסביות לא מבקשים לכפות את אורח חייהם על אף אחד ואחת, ושוב, מדובר בסימטריה מעוותת.

בנבנשתי מבקש שהחרדים לסובלנות בירושלים ילכו לחומת ההפרדה והמחסומים. צריך לציין שבמסגרת אירועי הגאווה העולמית שהתקיימו בירושלים באוגוסט, התקיים אירוע הזדהות ליד חומת ההפרדה. חשוב ללכת לחומה ולמחסומים, אבל חבל שבנבנשתי אינו מבין שהמאבק בחומה ובמחסומים הוא אותו מאבק שמצעד הגאווה הוא חלק ממנו. אכן אין זה מקרי שמועצת יש"ע הצטרפה לחרדים במאבקם במצעד.

המאבק בעד שוויון ונגד אלימות ודיכוי צריך להיערך גם בחומה ובמחסומים וגם במצעד הגאווה. החילונים שלא מבינים זאת, ושמכנים את המצעד התגרות מיותרת, חושפים את ערוות ה"סובלנות" כלפי הומואים ולסביות בחברה הישראלית. בכל הנוגע לקבלה של הומואים ולסביות כשווים באמת, המרחק בין החברה החרדית ובין חלקים מהחברה החילונית אינו כה גדול.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום נובמבר 9, 2006 בשעה 12:15 pm

    סובלנות זה רק אני אליך

    אתה – מה פתאם שתהיה סובלני כלפי

    וזה שאתה פוגע בי, בכבודי, בחינוך שאני מנסה לתת לילדי – זה שום דבר

    תתגברו על זה –

    האם גם כך כותב הדוקטור הנכבד כלפי היחס לערבים או ששם הוא מבקש מעט יותר סובלנות והבנה להתקוממותם.

    סתם רגע של חושבים

  •   ביום נובמבר 9, 2006 בשעה 5:13 pm

    איך מצעד הגאווה פוגע בחינוך שאת/ה מנסה לתת לילדיך?

  •   ביום נובמבר 13, 2006 בשעה 6:41 am

    מה שהכי מרגיז אותי בעסק הזה הוא, שהוא שוב מוכיח את האקסיומה המקוממת: מי שמשתולל, שובר, מרביץ, והופך עיר שלמה לגהינום, מרוויח. שלטון החוק הוא בדיחה במצבים כאלה וזה מכעיס אותי עד בלי די.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*