כך זה קרה שבעיר הגדולה

כשאסף אמדורסקי עולה על הבמה, מה שמוקרן על המסך מאחור זה הכתובת amdusrky.com
באנו אמש לראות את אסף האדם, ומאחורה מזכירים לנו שיש את אסף הוירטואלי, זה שברשת. הקהל הרגיל של קפה ברזילי בימי חמישי, הבחורים ההורסים של ה"פאג", נשלח בעסקת חבילה מסובכת לסינמטק לראות את שורטבאס, כדי שיגיע הנה באיחור. כל זאת כדי לפנות את הבמה לבחור אחד, הורס במיוחד, להופיע בפנינו. והנה, הוא עולה על הבמה, מתוגבר באוהד קוסקי בגיטרות, עודד פרח בתופים, אסף תלמודי בקלידים, וקרני פוסטל – חברה של אסף עוד מבית הספר היסודי – בצ'לו (אני רואה את קרני ותוהה אם מישהו כאן בקהל זוכר את DXM).  

 


אסף אמדורסקי, קפה ברזילי 16.11.2006 צילום: עופר גז

כנראה שזה בגלל שאנחנו השתנינו ונהינו יותר גדולים, מבוגרים, אחראים ועסוקים. אולי זה גם קצת העולם שהשתנה, ועבר מתקליטים לדיסקים ואז לאייפודים. בכל מקרה, עברו הימים של חזרה הביתה עם תקליט – או דיסק – חדש, והקדשת שעות ארוכות ללימודו, הקשבה שוב ושוב, קריאת כל תו ותו בדף הקרדיטים והתודות, ניסיון להאזין ולפענח כל נגינת גיטרה, כל חטיבת קצב. גם המוזיקה השתנתה, מגיטרה לאלקטרוני ומוזיקה שיותר כיף היה להקשיב לה במועדון מאשר בבית, ואחר כך שוב בחזרה לרוק. ואולי אם רק נוריד את הדיסקים החדשים והמבטיחים לאייפוד ונקשיב להם שוב ושוב במכון הכושר, או בדרך ל, או בדרך מ, נצליח לשחזר את החוויות ההיוליות האלו? ואולי צריך פשוט יותר פנאי? יותר מאמץ לנסות לשחזר את הקסם.

אסף אמדורסקי – אחד מהנוכחים ביותר באייפוד שלי – מצליח לעשות לי את זה. להחיות את אותה התרגשות שמוסיקת רוק ישראלית עושה כשהיא במיטבה. כפי שעשתה במה שנראה אז שנות הזוהר של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים. אחרי שפורטיס וסחרוף חזרו ארצה, אחרי שהקליק התאחדו, הימים של טאטו והלהקות שיצאו ממנה והפריצה של זקני צפת. התקופה שבה הוא התחיל, כחלק מתערובת אסקוט. הרגעים האלו שבהם כל כך הרבה פעמים אפשר היה לחוות הופעת רוק שמרגשת אותך, שמעיפה אותך למקום אחר. בזכות המוזיקה, בזכות הגיטרות, בזכות הבאסים, בזכות העוצמה.

ואמש, בברזילי, כזאת היא ההופעה של אמדורסקי. לבוש בחולצת טריקו עם הדפס של נערה חסרת פנים, ג'ינס כחולות ונעלי נייקי מקו קלאסי, רזה כמו תמיד, הוא מביא לבמה את המוזיקה והשירים הכל כך אורבניים שלו. האם יש דבר יותר כרזימאטי מזמר הרוק? אמדורסקי שכבר המציא את עצמו מחדש כמה פעמים, במופע שהוא לא בדיוק שתי גיטרות באס תופים, אבל בהחלט מסוג המופעים שמחזירים לך את האמונה ברוק'נרול. אמדורסקי שהעז ששני תקליטי הסולו הראשונים שלו, יקראו שניהם "אסף אמדורסקי". אמדורסקי שהחזיר לנו את הרוק הישראלי של שנות השמונים בגרסאות הכיסוי המרגשות שביצע באלבומו האחרון עד היום, "קדימה אחורה". הבמה הערב כולה שלו. הוא מבצע קצת שירים חדשים ובעיקר שירים מוכרים ואהובים מכל תקליטיו. הקהל אוהב אותו, ואת זה אפשר לראות לא רק בתגובות, אלא גם בעדינות בה הוא מפנה לו מקום כשהוא יורד – ואחר כך חוזר – לבמה דרך הקהל.

אמדורסקי.קום הוירטואלי, על אף שיש בו תכנים רבים, צריך עוד קצת שיפור וליטוש על מנת שייתן את כל מה שאתר מהסוג הזה יכול לתת. אבל אמדורסקי שעל הבמה נותן את כל מה שנבקש. היכולת שלו לעבור בין רוק לאלקטרוניקה, הכשרון שלו ליצור ולבצע שירים מדוייקים, מרתקים, כולם עושים את הערב הזה מושלם. 


צילום: עופר גז

פעם אמדורסקי אמר בראיון שהוא "הומו עם סטייה": כזה שנמשך לנשים. אמירה מקסימה שמראה שקוויריות זה לא רק תיאוריה. לכן אך הולם שאחרי ההופעה מתבצע "שיחלוף" מעניין בין הקהל של אמדורסקי לקהל של ה"פאג". אני ועוד חבר מסכימים שהחיתוך של שתי הקבוצות האלו עשוי לתת את הבחורים הכי שווים בעיר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום נובמבר 29, 2006 בשעה 8:58 am

    נמנענו מעט מהופעה זאת (למרות שמאוד הצטערנו שהפסדנו את ההופעה בפסטיבל הפסנתר) לאחר שבהופעת הבכורה שהיתה בברזילי (בקיץ) נאלצנו להתבשל שעות עד שהתחילה (מה שמאוד הזכיר את ההופעה הסיוטית בהאנגר לפני שנתיים).

    נחכה לפעם הבאה.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*