כבוד האדם והמקרר הריק/ במלאות שישים שנה להכרזה האוניברסלית על זכויות אדם

בשבוע שעבר מלאו ששים שנה להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם, המסמך המכונן של תנועת זכויות האדם הבינלאומית. בשל נפילת אתר רשימות נפלו גם התוכניות שלי לכתוב באותו יום פוסט עם מחשבות על ההכרזה והרעיונות שהיא מגלמת במלאות לה שישים. כשבאתי עתה לחשוב כיצד למלא את החלל הזה, סברתי שהרשימה שכתבתי לפני כשנתיים וחצי בעקבות ספרו של יובל אלבשן "זרים במשפט" כוללת בתוכה את עיקר הדברים שהייתי רוצה לכתוב היום על ההבטחה והמגבלות של רעיון הזכויות, ולכן החלטתי לבסוף לפרסם אותה שוב, לציון יום זכויות האדם הבינלאומי.

כדאי מאוד גם לקרוא את הדו"ח החדש של האגודה לזכויות האזרח בנושא זכויות אדם בישראל.

הנה התמצית מאתר האגודה:

האגודה לזכויות האזרח מפרסמת הבוקר (7.12.08) את דוח מצב זכויות האדם, לרגל ציון 60 שנה להכרזת האו"ם על זכויות האדם. הדוח מצביע על מגמות הולכות וגוברות של פגיעה בזכויות לבריאות, לקיום בכבוד, לחינוך ולדיור; על גידול באפליה ובפערים בין יהודים ללא-יהודים, ובין מרכז לפריפריה; ועל איומים חדשים הנשקפים לחופש הביטוי ולזכות לפרטיות.

בדוח מצוין, כי משטר הכיבוש בשטחים מבסס אפליה חמורה וגורפת, ופגיעה קשה בזכויות היסוד של התושבים הפלסטינים. הדוח מתריע על היווצרותה של מדיניות הפרדה בשטחים בין ישראלים לפלסטינים, החיים אלה לצד אלה תחת אותו שלטון, תוך שהם נתונים לשתי מערכות משפט ותשתית, נפרדות ומנוגדות במהותן. מערכת הפרדה כזו, מצוין בדוח, מסכנת את עתיד הדמוקרטיה בישראל.

בין ממצאי הדוח:

  • בעשור האחרון גדלו הפערים בתוחלת החיים בין יהודים לערבים, ובין מרכז לפריפריה. שיעור תמותת התינוקות בפריפריה הוא כפול משיעור תמותת התינוקות במרכז. בפריפריה, בהשוואה לאזור המרכז, ישנן פחות מיטות אשפוז, ציוד רפואי ורופאים מומחים.
  • ב- 13 השנים האחרונות נשחק מימון סל הבריאות בכ-44%. במקביל, חלה עליה של 50% בשיעור ההוצאה הפרטית על בריאות, מתוך כלל ההוצאה הלאומית.
  • ברבות מהערים המעורבות בישראל – רמלה, לוד, עכו, חיפה ויפו, קיימת אפליה לרעה של התושבים הערביים לעומת היהודיים. בין השאר, מאופיינות השכונות הערביות בהזנחת תשתיות, מחסור במבני ציבור וגנים, מערכת חינוך ירודה ומחסור בשירותי בריאות ורווחה.
  • מצבם הכלכלי של אנשים עם מוגבלות בישראל הידרדר בשנים האחרונות והוא הקשה ביותר מבין מדינות המערב. ההכנסה הממוצעת של בעלי מוגבלויות היא פחות מ-70% מההכנסה הממוצעת של אנשים ללא מוגבלות; 85% מהמעסיקים הישראליים אינם מעסיקים אנשים עם מוגבלות, וכרבע מהם הצהירו כי אינם רוצים להעסיק בעלי מוגבלויות.
  • 37% מעולי אתיופיה מועסקים בעבודות בשכר נמוך, לעומת 5% מהישראלים הוותיקים. שכרם של אקדמאים יוצאי אתיופיה נמוך מהשכר הממוצע במשק;
  • בחלק ניכר ממתקני השב"ס מופרות זכויותיהם הבסיסיות של עצורים ואסירים, בין השאר בשל שימוש מופרז בכוח, צפיפות קשה בבתי הכלא ותנאים היגייניים ותברואתיים ירודים.
  • מספר הולך וגובר של עובדים בישראל חשופים לפגיעה בפרטיותם, בין השאר באמצעות דרישה של המעסיקים לויתור גורף על חיסיון רפואי, ציתות לטלפונים ולדואר אלקטרוני, כפיית בדיקות פוליגרף ושימוש במצלמות מעקב.
  • ברובם הגדול של מקרי הרג של אוכלוסייה אזרחית בלתי-מעורבת בשטחים, על ידי כוחות הביטחון, כלל לא נפתחת חקירה. מבין המקרים שבהם נפתחה חקירה, רק חלק קטן הסתיים בכתבי אישום.
  • בשנה החולפת חלה עלייה דרמטית בתקריות של אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. רק 8% מחקירות המשטרה של מקרי אלימות מתנחלים מסתיימות בכתבי אישום.
  • כ- 65% מהכבישים הראשיים בשטחים חסומים לתנועת פלסטינים או נשלטים על ידי מחסומי צה"ל.
  • על אף העלייה הדרמטית במספרם של מבקשי המקלט והפליטים בישראל, אין כיום מערכת מסודרת לטיפול בפליטים. שיעור ההכרה של ישראל בפליטים הוא מהנמוכים במערב.
  • ישראל היא המדינה הבלתי שוויונית ביותר במערב, למעט ארצות הברית. על אף שבשנים 2001-2007 חל גידול קבוע בתקבולי המדינה ממסים, הוצאות הממשלה על נושאים חברתיים פחתו באותן שנים.

     

     

    ולא רק ביום זכויות האדם:

    האגודה לזכויות האזרח בישראל * אמנסטי אינטרנשיונל * משמרת זכויות האדם * רופאים לזכויות אדם * גישה * המרכז לזכויות כלכליות וחברתיות * מרכז אדוה * שדולת הנשים * קו לעובד * בצלם * סיכוי * מוקד סיוע לעובדים זרים * עדאלה *  במקום * המוקד להגנת הפרט * הל"ה * מחויבות * הועד הציבורי נגד עינויים * אחותי * איתך * הקשת הדמוקרטית המזרחית * התוכנית לחינוך משפטי קליני – אוניברסיטת תל-אביב * הבית הפתוח * אגודת ההומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס * IGLHRC * OXFAM * COHRE * שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם * הועד נגד הריסות בתים * יש דין * מחסום WATCH  * ארגון הנוער הגאה * חוש"ן * קל"פ * Al-Haq * מרכז פלסטיני לזכויות האדם * אגודת הארבעים * מוסאוא

    (רשימה חלקית) 

     

  • צדק לכל? 

    זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל


    יובל אלבשן. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 185 עמ', 76 שקלים

    לפני שנים אחדות השתתפתי בכנס על משפט חוקתי, שבו לקחו חלק משפטנים ישראלים וקנדים. בכנס דנו ב"מהפכה החוקתית", ב"כבוד האדם וחירותו", ובזכויות האדם והדוקטרינות שנועדו להגן עליהן. ערב הרצאתי בכנס צפיתי בתוכנית טלוויזיה, שבה הופיעה אשה מעיירת הפיתוח אופקים, שסיפרה על חייה כמובטלת ועל רצונה בעבודה כלשהי שתאפשר לה להתפרנס ולמלא את המקרר הריק. למחרת לא יכולתי שלא לתהות מה היתה חושבת אותה אשה לו נקלעה לכנס; עד כמה היו הדיבורים על "כבוד האדם" נשמעים לה כססמאות שאין להן כל קשר לחייה; עד כמה היה עיסוקם של משתתפי הכנס בנבכי המשפט החוקתי ודיני זכויות האדם נשמעים לה (ובצדק) מנוכרים מהמציאות שלה. את הרצאתי בכנס פתחתי בסיפור הזה, ובשאלת הפער בין שיח הזכויות החוקתי שהכנס חגג לבין מי שחשופים למצוקות הגדולות ביותר, שידו של שיח זה אינה יכולה להושיעם.

    ספרו של יובל אלבשן מספר את סיפור הפער בין אוכלוסיות חלשות בישראל למערכת המשפט. הוא מתחיל בסיפורם של חמישה אנשים, שמצוקותיהם הובאו לפתח בית המשפט אך לא קיבלו ממנו מענה: אליקו, שבית המשפט דחה בקצרה את טענותיו החוקתיות בדבר אי-יישום חוק הדיור הציבורי, בעוד שטענותיהם של עותרים מבוססים יותר בדבר זכויות קניין זכו לאוזן קשובה יותר; איגור, שהיה רעב וצמא וגנב בקבוק משקה ריק למחצה ופחית בירה, הורשע בפלילים ונידון למאסר על תנאי; תמר, שבגלל צבירת חובות התחברה באופן פיראטי לחשמל ולמים, ונשלחה למאסר בפועל; נאדיה, שבלית ברירה פנתה לעבוד במכון ליווי ולכן הוציא בית המשפט את ילדיה מחזקתה, בשל חוסר-מסוגלות הורית; וונקוי, מהגר עבודה מסין שרומה על ידי מתווך, נעשק על ידי מעביד, ונעצר וגורש בשל שהייה ועבודה "בלתי חוקיות" בישראל.

    בעיני אלבשן, בכל הסיפורים הללו המערכת המשפטית נהגה באופן מקומם, וספרו מוקדש לניסיון לתת הסבר לכישלון זה. הוא מתייחס אמנם להסברים הקיימים – כמו מחסור במשאבים המוביל לקושי בקבלת ייצוג – אך מבקש להוסיף עוד הסבר, הקשור למה שהוא מכנה "זרותם של האנשים המוחלשים בקרב קהל הבאים בשערי בתי המשפט". זרות זו מתבטאת בשפה, בתרבות, בתפיסת המציאות ובהתנהגות שונה. חמשת האנשים שהוא מתאר הם בעיניו ה"אחר" בבית המשפט – זה שניתנת לו דריסת רגל, אך חיש מהר הוא מגורש מהאכסניה אל חייו האמיתיים, מחוסר כבוד ונטול הגנה. זרות זו היא בעיני אלבשן ביטוי ל"קונפליקט תרבותי" בין מייצגי "התרבות המארחת" בחברה לבין מי שזר לה, בין האליטות לבין אוכלוסיות מוחלשות. 

    האוכלוסיות המוחלשות, הוא מציין, מודרות משלב החקיקה, ולכן הן נמצאות בעמדת פתיחה נחותה גם בשלב היישום של המשפט באולמות בתי המשפט. מקום מרכזי בספר מוקדש להעדר עיגון חוקתי לזכויות שלהן תפקיד מרכזי בחיי אוכלוסיות חלשות, הזכויות החברתיות: הזכות לקיום תנאי חיים נאותים, הזכות לרמת הבריאות הגבוהה ביותר הניתנת להשגה, וכן זכויות בתחום החינוך, הדיור והעבודה. אלה הודרו הן מחוקי היסוד והן מפרשנותם על ידי בית המשפט העליון, וזאת על אף שבית המשפט פיתח זכויות שלא נכתבו במפורש בחוקי היסוד מתוך קריאה רחבה של הזכות ל"כבוד האדם".

    אלבשן מצביע על כך שזכויות חברתיות מילאו תפקיד מרכזי בהצעות חוקה שונות שהועלו בישראל לאורך השנים, אך נמחקו מהצעות מאוחרות יותר. כך הוטל ספק בעצם הרציות של חקיקת חוק יסוד: זכויות חברתיות. התוצאה היא שהוויכוח הציבורי הושתק, ובהיבט החוקתי דחקה הגישה הניאו-ליברלית את האופציה הסוציאל-ליברלית והיתה לשיטה החברתית-הכלכלית היחידה.

    אלבשן טוען עוד, כי חלוקת הזכויות לסוגים שונים – תוך יצירת הבחנה מלאכותית בין זכויות אזרחיות-פוליטיות כמו חופש הביטוי והדת לזכויות חברתיות – משרתת את האינטרסים של מי שמבקשים להעניק רק למקצתן מעמד של זכויות חוקתיות ולשלול אותו מזכויות אחרות. התוצאה היא שמגילת זכויות האדם שהתהוותה בישראל נהפכה לכלי בידי המעמד הבינוני והגבוה ומיעוט של בעלי הון ורכוש, תוך פגיעה בזכויות העניים והמוחלשים. המיתוס שהחוקה מגינה על זכויות המיעוט אכן מתקיים, אך הכוונה אינה למיעוט המוחלש אלא למיעוט של בעלי הכוח, ההון והרכוש.

    זהו כמובן מצב אבסורדי: דווקא במערכות המשפט המודרניות, הפועלות תחת משטרים דמוקרטיים-לכאורה שמבוססים על אידיאת השוויון בפני החוק, נהפך הצדק לכמעט בלתי ניתן להשגה לחלקים הולכים וגדלים בחברה המערבית. אלבשן מונה כמה סוגי מחסומים המקשים על הנגישות לצדק. הקבוצה הראשונה היא המחסומים הישירים, כמו תנאים בהסכמים שונים שנחתמים עם אזרחים מוחלשים (ביניהם הסכמי צרכנות רבים), האוסרים בכלל או מגבילים פנייה לערכאות משפטיות. לעתים מוגבלת אפשרותן של ערכאות משפטיות לדון בהיבטים מסוימים של מחלוקות.

    למחסומים הישירים מצטרפים גם מכשולים עקיפים, כמו מכשול גיאוגרפי בין מרכז לפריפריה, מכשולי שפה של מי ששפתם אינה עברית, מכשולים כלכליים, ופער תרבותי בין קודים שכיחים בקרב אוכלוסיות מוחלשות לאלה השכיחים בבתי המשפט ובקרב השופטים. אלה מובילים למחסום הפסיכולוגי של אמון במערכת המשפט. אך גם כשנחצים מכשולים אלה והאוכלוסיות המוחלשות מגיעות לבית המשפט, הן נתקלות במחסומים של מחסור בערכי צדק חברתי ברובד המהותי של המשפט הישראלי, המתבטא בין היתר בהדרת הזכויות החברתיות מהשיח החוקתי וכן פסיביות שיפוטית, המתבטאת בחוסר נכונות השופטים לקדם את הנושאים החברתיים ובפרשנות לחוקי היסוד שאינה קוראת לתוכם את הזכויות החברתיות.

    לקראת סיום הספר מצביע אלבשן על התקדמות שחלה בפיתוח המעמד המשפטי של הזכויות החברתיות, בייחוד בשני פסקי דין של בית המשפט העליון. הראשון מביניהם הוא פסק-דין חלמיש, שבו נקבע כי בשקילת הזכאות לקצבאות זיקנה של מי שחי מחוץ לישראל, יש להתחשב בכך שהזכות לביטחון סוציאלי היא זכות אדם חברתית ומרכיב בכבוד האדם. השני הוא פסק הדין בעניין גמזו, שבו נקבע כי בעת קיום הליכי הוצאה לפועל נגד אדם שצבר חובות עקב אי תשלום מזונות, יש להתחשב במצבו הכלכלי ובכך שהוא נותר מחוסר כל ללא יכולת קיום. פסק דין זה התבסס על הקביעה כי המינימום של הקיום האנושי בכבוד נכלל בזכות לכבוד האדם.

    אלבשן מתאר פסקי דין אלה כמבשרים מהפכה משפטית-חברתית שאולי למרות הכל נמצאת בפתח, אף כי הוא מכיר בכך שמדובר בהתקדמות שרובה בינתיים במישור ההצהרתי בלבד. אכן, יש לתת את הדעת לכך שפסק הדין בעניין חלמיש הוא בגדר אות מתה: בעוד שאלבשן קובע כי בעקבות החלטת בית המשפט הורחב מעגל הזכאים לקצבת זיקנה גם לישראלים שכבר אינם תושבי ישראל, הרי שלמעשה הסעד בפסק הדין הוגבל לדרישה שהנושא ייבחן. לאחר שהוחלט, משיקולי תקציב, כי בפועל לא יינתנו קצבאות זיקנה לישראלים תושבי חוץ, אישר בית המשפט העליון החלטה זו בפסק הדין שניתן בעניין אייזן ושאינו מוזכר בספר. פסק דין חלמיש היה למקרה אחד מני רבים, שבו בית המשפט מצהיר הצהרות חגיגיות על זכויות, אך אלה מעוקרות מתוכן ממשי בהמשך. לגבי פסק דין גמזו, זה נשאר במסגרת המצומצמת של התפיסה המינימלית של זכויות חברתיות. אלבשן מכיר בביקורת זו, אך בכל זאת סובר כי מדובר בהתפתחות חשובה.

    בינתיים ניתן לאחרונה פסק דין שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה שהוגשה נגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, תוך הסתמכות על תפיסה מינימלית של הזכות לקיום אנושי בכבוד. בכך באה לידי ביטוי הסכנה שבהכרה בזכויות חברתיות המוגבלת לתפיסת המינימום: הכרה שאולי תוכל לקבל משמעות במקרים חריגים וקיצוניים, אך תשאיר את עיקר המצוקות החברתיות חסינות מפני ביקורת שיפוטית. מנגד, בסדרת פסקי דין שניתנו מאז 2002, ושאינם מוזכרים בספר, הכיר בית המשפט בזכות לחינוך, ודווקא זו היא כיום זירה מעניינת לפעילות משפטית בתחום החברתי.

    ספרו של אלבשן מתאר היטב את הפער בין רוממות השיח החוקתי לבין המציאות העגומה של אוכלוסיות עניות וחלשות. הוא מזכיר לנו כי הסיסמאות של "שלטון החוק" ו"כבוד האדם וחירותו" מרוחקות מהמציאות של חלקים רבים באוכלוסיה, וממחיש כיצד בתי המשפט החמיצו הזדמנויות שנקרו אל פתחם לגשר על הפער הזה. מחסומי הנגישות ותפיסת הזכויות המתוארים בספר הם ללא ספק חלק מההסבר לפער. עם זאת, נדמה שלצדם דרוש גם ניתוח מבני של הליברליזם המשפטי ומקומו של שיח הזכויות בתוכו. אלבשן מבקר את בתי המשפט על כך שלא הפעילו, לפנים משורת הדין, את רחמיהם כלפי אליקו, וונקוי, תמר, נאדיה ואיגור. אך ברור שקריאה לרחמי בית המשפט אינה הפתרון המספק. ניתוח מבני והיסטורי מוביל למסקנה שתפיסת הזכויות הליברלית התפתחה באופן היסטורי כמגינה על האינטרסים של הבורגנות ולא על האינטרסים של העניים, ואפשר לזהות במבנה שמאפיין אותה גם היום מרכיבים שמשקפים התפתחות זו, ובראשם עיגונה ברעיון של הגבלות על כוחה של המדינה לפעול, ובנייתה סביב הרעיון של פגיעה נקודתית אינדיבידואליות בזכויות ולא סביב הרעיון של שינוי מבני. התפיסה המינימלית של זכויות חברתיות כפי שפותחה בפסק דין גמזו, שמצוין על ידי אלבשן כפורץ דרך, אינה יכולה לפרוץ מבנה זה. הפער שבין ההצהרות בפסקי הדין בעניין חלמיש וגמזו לבין המציאות של אוכלוסיות מוחלשות מצביע על כך שגם הכרה משפטית בזכויות חברתיות עשויה להיות מוגבלת ביכולת השינוי שלה, וזאת בשל אופיין החמקמק, המופשט והמוגבל של זכויות, לרבות זכויות חברתיות.

    אכן, הפער שאלבשן מכנה אותו כ"אבסורד" בין אידיאת השוויון בפני החוק ובין אי ההשגה של הצדק לאוכלוסיות חלשות, למעשה אינו מפתיע לאור הביקורת שהשמיע כבר קרל מרקס על כך שתפיסת זכויות האזרח מבטיחה שוויון בפני החוק, אך למעשה מעגנת אי-שוויון, בשל אי ההתמודדות שלה עם אי השוויון הכלכלי. גם ביקורתו של וובר על הפער בין צדק פורמלי לצדק מהותי מסייעת לנו להבין שהמבנה של משפט הזכויות הליברלי הוא כזה שהפער שאלבשן מזהה מובנה אל תוכו, ולא די להסבירו באמצעות השאלות החשובות של נגישות והכרה בזכויות חברתיות.  בסיום ספרו מציע אלבשן "הצעה לתיקון" שמתבססת על רפורמות מקיפות בתחום הנגישות לצדק שנעשו בבריטניה. לאור הדברים העולים מהביקורת על תפיסת הזכויות הליברלית ספק אם רפורמות כאלו, כמו גם הכרה בזכויות חברתיות, יכולות לאתגר את ההטיות האנטי-חלוקתיות של המשפט הליברלי. יתכן שעלינו להכיר במגבלות של המשפט ושל זכויות ככלי לשינוי חברתי בתחומים אלה. הכרה כזאת, אין משמעותה זניחת הזירה המשפטית: עבודה במסגרת שיח הזכויות המשפטי דורשת הכרה בכך שיש בו סיכונים לצד סיכויים. על מנת למצות את מלוא הסיכויים דרושה טרנספורמציה של תפיסת הזכויות שלכיוון ששם דגש על על גישות חלוקתיות לזכויות, ועל הצורך להבטיח נגישות שוויונית לזכויות. לשם כך נדרשת תפיסה מהותית של שוויון המכירה באי- שוויון כלכלי כנוגד את עקרונות הדמוקרטיה לא פחות מאי-שוויון אזרחי ופוליטי. אי-שוויון כלכלי הוא מאפיין של העולם הקפיטליסטי, ואי אפשר לצפות להעלמותו. עם זאת, גם צמצומו של אי-שוויון זה יהיה הישג ניכר עבור המשפט. 
     
    פורסם במקור ב"הארץ ספרים" בגרסה מקוצרת –  7.6.2006

     

    * עוד בנושא

     

     

    פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

    תגובות

    •   ביום נובמבר 26, 2006 בשעה 9:23 am

      מה גורם לך לחשוב ששופט עליון כמו חשין שהונו נאמד בכ-300 מיליון ש"ח יתמוך במדיניות סוציאליסטית שמשמעה תחיבת ידו של גובה המסים עמוק יותר לתוך כיסו, או אפילו רק השופטים העליונים הרגילים שמרוויחים כ-4 מיליון ש"ח ב-10 שנות שפיטה, יתמכו במדיניות זו?

      גם אתה פרופ' גרוס נמנה על השכבות החלשות ואתה הראשון שמודע לכך שכדי לצמצם אי שוויון יש לא רק לקדם את השכבות החלשות אלא גם להחליש את השכבות החלשות. אתה באופן אישי אולי תהיה מוכן לספוג קיצוץ כואב ברמת חייך, אבל האם חבריך לפקולטה ובכלל למילייה יסכימו לעשות זאת? מסופקני.

    •   ביום דצמבר 17, 2008 בשעה 10:55 pm

      מ"מהפכה חוקתית" ל"הפיכת נגד":
      ההיגיון המשפטי של משטר
      ההפרטה הישראלי
      דני גוטוויין

      http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/gutwein.pdf

      בניגוד לגישה הרווחת הרואה במאבקו של שר המשפטים דניאל פרידמן
      בסמכויות בית המשפט העליון ונשיאתו "הפיכת נגד", הבאה לסכל
      את הישגי "המהפכה החוקתית" שהנהיג הנשיא לשעבר ברק, מציע
      המאמר לראות בכך מהלכים משלימים של התאמת מערכת המשפט
      לשלבים שונים של משטר ההפרטה הישראלי. הטענה העיקרית של
      המאמר היא כי "המהפכה החוקתית" התאימה את מערכת המשפט
      להנחותיו של "השלב המגזרי" של משטר ההפרטה בשנות השמונים
      והתשעים, ואילו "הפיכת הנגד" מתאימה אותו ל"שלב האוליגרכי", זה
      של "שלטון ההון" המתחולל מאז ראשית המאה ה 21- .

    •   ביום דצמבר 18, 2008 בשעה 1:42 pm

      השיח החוקתי הוא משהו ששייך לעילית בלבד ואין לו בכלל נגיעה לא רק לחיי היומיום של האזרח מאופקים,אלא לחיי היומיום של המשפט ושל המשפטן מהשורה . עיקו של השיח החוקתי הוא בהיותו כלי עבודתו של בית המשפט הלעיון בבואו להתמודד מול הכנסת והממשלה על מנת לכפוף אותן למרותו. אין לו נגיעה לזכויות אזרח אלא נעשה שימוש בהן במסגרת מאבק שלטוני כוחני מובהק.

      הייתי מוסיף שגם שיח זכויות האזרח בכל הנוגע לשטחים אינו רלוונטי בעקרו לבעיות של התושבים בהם.מדבר בדיון שהוסט לתחום זה בשל אי האפשרות להציע אלטרנטיבה פוליטית קבילה.התושבים בשטחים אינם אמורים לבחור בין ממשלה פלשתינאית שוחרת זכויות אזרח ודיקטטורה ישראלית. גם כאן הדיון בסכסוך במונחים של זכויות אזרח הוא מסווה לדיון ולויכוח האמיתי

    •   ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 1:44 am

      בכל אופן, אני לא מבין את הפילוח העדתי והגזעני של נתוני העוני. האם מישהו באמת מצפה למתאם מדויק בין המצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסיה לבין התפלגותה העדתית, גזענית, דתית וכו'?

      מובן שאין שום מדינה בעולם ששם קיים מתאם שכזה. יש לזה כמובן סיבה הגיונית: בני אדם אינם מסכתמים בתכונת הגזע שלהם.

      המדידה שלכם את מצבו הכלכלי של אדם לפי גזעו היא בעצם מעשה גזעני – אתם אומרים, "מצטערים, אצלך בגזע כבר יש 10 אנשים שמרוויחים מעל כך וכך כסף, לכן על מנת שלא ליצור אפליה נגד בני הגזעים האחרים, לא ייתכן שאתה תרוויח יותר כסף, לא משנה אם אתה מוכשר ועבדת כמו חמור כל החיים הרבה יותר מהמקובל באוכלוסיה ובכל אחד מהגזעים".

      נדמה לי שנתנו שם לתופעה הזאת בימים עברו – נומרוס קלאוזוס.

    •   ביום דצמבר 21, 2008 בשעה 4:49 am

      כפי שכתוב תחילה זה פוסט שבמקור הועלה לפני שנתיים והועלה שוב בגרסה מעודכנת לכבוד יום זכויות האדם עם תוספת חדשה.

      לגופו של עניין- אתה בדיוק מציע את הגישה הליברלית הבעייתית של עיוורון צבעים.

      צריך מקום לניתוח גזעי שאינו גזעני. שכן אחרת אנו עוורים לגזענות שכן קיימת, אנו כביכול "ניטרלים" אך ממשיכים לגזענות ולאפליה המבנית להמשיך וליצור את הפערים שבאים לידי ביטוי בקורלציה בין עוני ובין מוצא.

      וזה בדיוק ההפך מנומרוס קלאוזוס

    •   ביום דצמבר 21, 2008 בשעה 6:55 pm

      חלק ממדינות הנומרוס קלאוזוס בסה"כ שאפו להגביל את שיעור היהודים באוניברסיטאות לשיעורם באוכלוסיה.

      אם אני מבין נכון את דבריך, אז אתה תומך בדיוק בזה, ברגע ששיעור היהודים עובר את שיעורם באוכלוסיה הרי ש"ניתוח גזעי שאינו גזעני" מביא אותנו למסקנה שהגויים מופלים לרעה ביחס ליהודים, ועל כן יש להגביל את שיעור היהודים.

      זה נראה לי מאוד ברור ומובן מאליו שמי שאינו "עיוור צבעים" הוא בהכרח גזען, וכשעסקינן ביהודים – אנטישמי. זו בעצם ההגדרה, לא?

    •   ביום דצמבר 22, 2008 בשעה 2:58 pm

      לא לא
      אבל אתה פשוט כל כך לא הבנת.
      אף אחד לא אומר שצריך להגביל את מספר היהודים באוניברסיטה למספרם באוכלוסיה בשיטת נומרוס קלוזוס.
      אבל אם יש קבוצה – בפרט שידוע שהיא קבוצה חלשה יחסית – כלומר מוחלשת – שיצוגה באוניברסיטה אפסי לעומת יצוגה באוכלוסיה, זה אומר דרשני ומעיד על הפליה. וזה ניתוח גזעי שאינו גזעני. וניתוח עיוור צבעים, שהוא במקרה זה יהיה גזעני! – יגיד "זה לא משנה מאיזה מוצא הם" – וכמובן כך בעיוורן צבעים מלאכותי – יהיה עיוור להפליה המבנית.

      וכל דבר אפשר להפוך על ראשו ולהוציא מההקשר אבל מקווה שתחסוך לנו מהלכים כאלו.

    פרסם תגובה

    שדות נדרשים מסומנים *

    *

    *