המשתה – אייל גרוס

עכשיו גם הומו חייב להתחתן?

פסק הדין פורץ הדרך, שקובע כי יש לרשום בני-זוג מאותו מין, שנישאו בקנדה כנשואים, הרבה פחות מסובך מבחינה משפטית ממה שנראה לעין: בג"ץ כבר קבע בעבר כי על משרד הפנים לרשום נישואים שנערכו בחו"ל, מבלי להיכנס לשאלת תוקפם בארץ. אז דובר ביהודי ונוצרייה שנישאו בקפריסין, סוג של נישואים שלא יכול להיערך בישראל. פסק-הדין מהיום ממשיך את אותו הגיון: הרישום במרשם האוכלוסין צריך להיעשות על סמך תעודה מחו"ל בלי קשר לשאלה, האם קיימים ומוכרים נישואים מסוג זה בישראל.

ההבחנה בין שאלת הרישום לשאלת ההכרה נראית כתעלומה לרוב הציבור, ובצדק. ישראלים שנישאו בקפריסין נרשמים כנשואים, ובחיי היום-יום מוכרים למעשה כנשואים. העובדה שמשפטית הנישואים שלהם לא הוכרו, אלא רק נרשמו, לא מטרידה אותם. הבחנה משפטית זו אפשרה לאורך כל השנים להימנע מהכרעה בשאלות נפיצות של דת ומדינה לגבי תוקף נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל. נשמע פיקציה? אפשר לומר שיש כאן משום פיקציה מסוימת, אך כזו שיוצרת פיתרון מעשי.

כדי להבין שהרישום אינו בעצם הכרה בנישואים, די לפתוח את תעודת הזהות: בתחתית התעודה כתוב שפרטי הרישום הם ראיה לכאורה לנכונותם, אולם אמירה זו אינה חלה על רישום המצב האישי. פורמאלית, הרישום הוא בעל משמעות סטטיסטית בלבד. אך לכך מתווספות משמעויות סמליות ומעשיות, שכן, כפי שציין השופט רובינשטיין בדעת המיעוט שלו, כשבני-זוג מציגים תעודה ישראלית בה הם רשומים כנשואים, האדם מן היישוב לא מבחין בין רישום והכרה.

פסק-הדין פותח את הדלת בפני בני-זוג מאותו מין להינשא בקנדה ולהירשם בישראל כנשואים, בדיוק כפי שבני-זוג ממין שונה, שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא בנישואים דתיים, נוסעים לקפריסין (נישואים לבני-זוג מאותו מין קיימים גם בהולנד, בלגיה, ספרד, מסצ'וסטס ובקרוב בדרום-אפריקה, אך חלק ממדינות אלו מאפשר רק לאזרח או תושב שלהן להינשא, בעוד שבקנדה הנישואין פתוחים לכל אדם).

כבר כיום נהנים בני-זוג מאותו מין ממגוון זכויות המתקרבות לאלו של נשואים, בעיקר הודות להרחבה בפועל של "הידועים בציבור". מהי אם כן המשמעות המעשית של הפסיקה? האם באמת מדובר רק בשאלה של סמל, כפי שמציין השופט רובינשטיין? נדמה לי שלא. כיום בני-זוג מאותו מין, אשר רוצים ליהנות מזכויות, צריכים להוכיח בכל פעם מחדש את זוגיותם, על-ידי מתן תצהיר או בדרך אחרת. מכשול זה מטיל נטל, שאותו הרישום בתעודת הזהות יכול להסיר. עם זאת, עלולה עכשיו להיווצר אפליה בין מי שיכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית להינשא בקנדה ובין אחרים (ואולי לא במקרה כל הזוגות העותרים היו של גברים, ולא כללו זוגות נשים שבממוצע משתכרות פחות).

האם ייתכן כי לאור העובדה שמדובר ברישום בלבד, כאשר ינסו בני-זוג שנישאו בקנדה לממש בפועל את זכויותיהם – ייאמר להם שבהיעדר הכרה, הרישום אינו מקנה זכויות? סכנה זו קיימת, אבל במקרה זה ניתן יהיה לטעון לאפליה אל מול זוגות שנישאו בקפריסין, בהנחה שאלה נהנים בפועל מזכויות זהות לשל נשואים.

אבל תהיות נוספות עולות מן המאבק: האם בכך שבני-זוג מאותו מין מצטרפים למעגל המתחתנים, הם אינם משתתפים במסר לפיו מי שאינו נשוי – לא מימש את מה שנחשב בחברה ל"הגשמה האולטימטיבית" של אדם בחייו האישיים? זהו מסר בעל השלכות שליליות לגבי מי שאינו מעוניין או לא יכול להינשא, בלי קשר לנטייתו המינית. האם הכניסה למוסד הנישואים לא "תנרמל" את ההומואים והלסביות אל תוך התבנית? האם שאיפתם אכן צריכה להיות כניסה למסגרת שבנויה על התבנית של הזוגיות הממוסדת, זו שמסומנת כסוג העילי ביותר של יחסים, או שמא דחיית הרעיון שיש תבנית אחת של יחסים – שהיא ה"נורמלית" והנשגבת ביותר – בצורה שמפלה את כל מי שלא חי במסגרת כזו, דוגמת יחידים או מסגרות משפחתיות של יותר משני אנשים? האם המאבק חייב להיות דווקא לנתק את הקשר בין זכויות ובין נישואים? יתרה מכך, בעצם הפניה למדינה ובבקשה ממנה להכיר בזוגיות שלנו – האם אין אנו בעצם אלה שמכירים בכוחה של המדינה לקבוע האם הזוגיות שלנו תקפה או לא?

מנגד, כיום עדיין מקושרות זכויות רבות למוסד הנישואים, ואי-אפשר להתעלם מהחשיבות המעשית שיש להן בחיי היום-יום. כמו כן, ישנה משמעות סמלית להכרה בערך השווה של יחסי בני-זוג מאותו מין. את פסק הדין של היום יש לבחון לאור הדילמות הללו. האם תוצאתו תהיה יצירת סטאטוס עילי של הומואים ולסביות שנישאים בקנדה ובכך מצטרפים להטרוסקסואלים בקידוש ה"נורמאליות" – או שמא נשכיל לזכור שישנן צורות רבות של חיים ויחסים, ואף אחת מהן אינה נעלית על האחרת?

 פורסם ב YNET וגם ב GoGay