חופש הביטוי ושלום הציבור

חופש הביטוי ושלום הציבור

 

הדיון על מצעד הגאווה בירושלים חשף את המוגבלות של ניתוח הזכויות בתחום חופש הביטוי וההפגנה ואת היכולת לעשות לו מניפולציה. שוב ושוב נשמעה הטענה שהפסיקה קבעה יותר מפעם אחת שניתן להגביל את חופש הביטוי וההפגנה אם קיימת ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור, ושבמקרה זה ברור שקיימת סכנה כזו ועל כן הצדקה כזו מוגבלת. טוב עשו היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון שדחו הגיון מעוות זה. מוצדק להגביל ביטוי או הפגנה אם יש חשש שהביטוי או ההפגנה עצמם יביאו או יסיתו לאלימות. מסוכן ביותר לומר שמוצדק להגביל ביטוי או הפגנה אם יש חשש מאלימות שתופנה כלפיהם, שהרי בכך יש משום מתן זכות וטו למשתמשים או מאיימים באלימות ומתן פרס לאלימים.

השוואות שנעשו אגב הדיון במצעד הגאווה לאירועים שעשויים להוביל לאלימות, כגון למצעד של מטיפים לטרנספר ביישוב ערבי, יוצרות סימטריה מעוותת בין אירוע שהמסר שלו הוא שוויון זכויות ובין אירוע שבא במסר של שנאה ואפליה, ועל כן עצם המסר שלו עשוי לעודד אלימות וכן לשדר מסר של נחיתות ואפליה לאוכלוסיה הערבית. שיח הזכויות, בשל אופיו האבסטרקטי, עשוי להזמין סימטריה מזויפת זו, אך יש לדחות אותה מכל וכל.

ההקשר של מצעד הגאווה הוא שונה, שכן הקהילה ההומו-לסבית לא ביקשה לשדר מסר שלילי כלפי אוכלוסיות אחרות, אלא לדחות מסרים שלילים שמושמעים כלפיה ולהדגיש את זכותה ומאבקה לשוויון. מסיבה זו, הטענה לפיה יש "לאזן" בין הכבוד והזכויות של ההומואים והלסביות לבין הכבוד והזכויות וכן ה"רגשות" של הציבור החרדי, ראויה להדחות. אין סימטריה בין קבוצה שמבקשת להיאבק למען השוויון שלה בלי כל מסר שלילי כלפי השונים ממנה, ובין קבוצה שמשמיצה ומסיתה כנגד חלק מהאוכלוסייה, אף אם השמצות אלו מעוגנות לכאורה בעמדה דתית.

תנאי לקיומה של חברה פתוחה ודמוקרטית הוא שכל אחד ואחת יוכל לחיות לפי אורח החיים שבחר, בלי ניסיון לכפות אורח חיים בדרכים אלימות על אחרים ובלי להשתיק אחרים באלימות או באיום באלימות. על כן מהרגע שהציבור החרדי בחר לנהוג באלימות ואיום באלימות ובניסיונות להשתיק את המצעד, דובר בעמדות וטענות שכלל לא ראויות לאיזון והתחשבות. אשר לטיעון בפגיעה ברגשות: פגיעה ברגשות של פלוני לא יכולה להיות בסיס לפגיעה בזכויות של אלמוני. כל יום יש דברים רבים שאני שומע שפוגעים ברגשות שלי – אך זכותם של האחרים לומר ולהשמיע אותם.

מדאיגה במיוחד השתיקה של גורמי השלטון בישראל כנגד מסע האלימות והאיום באלימות שהתקיים כנגד הקהילה ההומו-לסבית. עמדתם של היועץ המשפטי ושל בית המשפט העליון הצילה במקצת את המצב, אך על הממשלה והמשטרה היה לצאת ולפעול בנחישות כנגד כך.

בסיכומו של דבר הומר המצעד בעצרת בשל הכוננות עקב האירועים הקשים בבית-חאנון. אך למעשה הייתה זו העובדה שנדרשה אבטחה כה גדולה עקב האיומים, הביאה לכך שאירועי בית-חאנון הביאו לביטול המצעד. מבחינה זו מדאיג ומצער שמבחינות רבות האלימות והאיום בה התגלו כמשתלמים.

בפסק הדין וגזר הדין שניתן בעניינו של ישי שליסל, שדקר צועדים במצעד הגאווה שהתקיים בירושלים לפני שנה, נדונו בהרחבה ההסתה לאלימות שהובילה למקרה חמור של אלימות בפועל. היה מדהים לראות כיצד הלקחים מאירוע זה, שמפורטים בהרחבה בפסק הדין שכתב השופט כרמל בבית המשפט המחוזי בירושלים, נשכחו לחלוטין, וההסתה שעלולה הייתה להוביל שוב לאלימות, חזרה על עצמה, כאשר רשויות אכיפת החוק עומדות מנגד.

פורסם בגרסה מקוצרת ב"הפרקליטים"

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.