לפעמים תה יכול להיות גם תפיסת עולם

תה, כפי שמציין אהוד גונן בפתח ספרו, הוא המשקה השני הנפוץ בעולם אחרי המים. האנושות, כתב Okakura Kakuzo ב"ספר התה", נפגשה בכוס תה, הטקס האסיאתי היחיד שהמערב אימץ. אך מפגש זה רחוק מלהיות חופשי מיסודות של קולוניאליזם וניצול. מעטים משותי התה מודעים לכך. אך לא רק להקשרים החברתיים של תה מודעים מעטים: רוב שותי התה, לא נותנים את דעתם לכך שתה יכול לספק חוויות שתייה מגוונות ומעניינות לא פחות, כפי שמציין גונן בצדק, מיין. שקית התה הסטנדרטית, שמכילה עלי תה שרוסקו עד דק, היא הקצה (הפחות מעניין) של הקרחון, ובשביל לחוות את עושר הארומות והטעמים שיכול תה לתת, יש לפנות לתה שיוצר בשיטה המסורתית.

אהוד גונן

 תה

כרמל-ירושלים, משרד הבטחון-הוצאה לאור

תשס"ה-2005, 118 ש"ח, 155 עמ'

 

ישראל היא עדיין שממה כמעט מוחלטת עבור המנסים להשיג תה טוב. אמנם, הופיעו לאחרונה מספר חברות קטנות שמציעות עלי תה שלמים, ועל מגמה זו יש לברך. עם זאת, לצד מעט תה איכותי, עדיין מדובר לרוב בעיקר בבלנדים של תה מתובל בטעמים שונים ולא תה שעיקר ייחודו בהיותו תה משובח כשלעצמו ממקורות וגנים מובחרים. כמו-כן גברה הפופולאריות של חליטות צמחים ללא תה, מה שמכונה בטעות "תה צמחים".

Camelia Sinesis

למעשה לשם "תה" זכאי רק משקה הנעשה מצמח התה, ה- Camellia sinensis. תה זה הוא בדרך כלל "ירוק", "או-לונג" או "שחור" (תלוי בצורת הייצור) אם כי ישנם עוד סוגים. בין אם התה מגיע מרוסק עד עפר בשקית מצד אחד, או בתפזורת של עלים מו(שלמים) מצד שני, הרי שהוא תה. מנגד, חליטות הנעשות מצמחים אחרים כגון קמומיל, לואיזה, ועוד, אינם "תה" ואף לא רצוי לכנותם בכינוי המבלבל "תה צמחים", אלא חליטות צמחים.

לבלבול תורמת העובדה שלעתים לתה עצמו מוספות תוספות שונות, לעתים קרובות צמחים, לשם התיבול. כזהו למשל התה שהוספו לו עלי הלואיזה. מנגד, ניתן גם להשיג חליטות צמחים, למשל של אותה לואיזה, שלא מכילות תה, אלא רק לואיזה. 

על רקע זה, הפרסום של ספר על תה שנכתב בעברית, מעורר תקווה לכך שיובא מידע מסודר, שיתרום להעלאת המודעות ולשיפור ברמת התה בישראל. קריאה בספר מגלה כי הוא מכיל מידע רב בנושאים שונים, כמו תיאור מפורט של טקסי תה יפנים וסינים, לרבות פירוט שיטות ההכנה המסורתיות בתרבויות אלה. הוא מכיל גם הוראות מפורטות לגבי הכנת תה. עם זאת, לצד המידע הקיים בדבר הטמפרטורות הרצויות לחליטה, חסר המידע החיוני על כמות עלי התה וזמן החליטה הרצויים בסוגי תה שונים.

גונן מזכיר לנו שתה הוא לא רק משקה: הוא אורח חיים, רגע של רגיעה והתרעננות, ועבור תרבויות סין ויפן חלק מתפיסת עולם. הוא מספר כיצד מיוצר תה, ומפרט את ההיסטוריה שלו. ראוי לציון גם הדיון בקומקומים ובצורות האריזה השונות של תה, ומבורכות המובאות הספרותיות, לרבות הטקסט הקלאסי של ג'ורג אורוול על הכנת כוס תה.

ייצור תה – שלב הקלייה

אך מצער שלמרות מעלות אלה, הספר גם תורם לבלבול הקיים. גונן מדגיש אמנם שקיים צמח אחד בלבד אשר עליו מהווים את הבסיס לתה (עמ' 25) ומסביר לקוראיו אודות צמח התה. אך הוא גם מבלבל את הקורא מחדש. כך למשל, הוא מציין שהתה השחור, הוא הבסיס למרבית חליטות הצמחים (עמ' 36). ניסוח זה משכיח את האבחנה החשובה בין תה (אף כזה שהוספו לו צמחים לשם התיבול) ובין חליטות צמחים. הבלבול נמשך כאשר דן גונן בתה היסמין, ומציין שאף שהיסמין מבחינה בוטנית אינו תה אלא פרח היסמין הסיני, הרי שעדיין מכנים תה יסמין בשם תה. (עמ' 40). אלא שתה היסמין הסיני, כפי שגונן מציין, עשוי על בסיס תה, שהוספה לו לשם התיבול התוספת הקלאסית של יסמין. כך שבמקרה זה מדובר בתה, אף כי בתה מתובל, ולכן הוא מכונה תה. גונן אינו מבחין אם כן בדיון שלו ב"תה בטעמים" (עמ' 45) בצורה מספקת בין שני סוגים שונים של מוצרים: חליטת צמחים שאינה מכילה תה, ותה מתובל, קרי תה שהוספו לו תוספות וטעמים שונים, אך הוא עדיין נשאר בבסיסו תה.

תחום אחר המבלבל צרכנים לעתים קרובות, הוא סוגי התה השונים על פי אופן ייצורם. גונן עומד בהרחבה על צורות הייצור השונות. בספר טבלה (עמ' 68) המסכמת דיון ארוך בהבדלים בין תה לבן, צהוב, ירוק, או-לונג ושחור. עיקר ההבחנה בין סוגים שונים אלו של תה היא לפי מידת ההתססה שהעלים עוברים. אלא שגונן מתעקש לכנות את תה האו-לונג (זה שעליו הותססו חלקית ונמצא על כן על ציר ההתססה בין תה ירוק לתה שחור) בשם "תה סיני" ובכך שוב יוצר בלבול, שכן תה סיני הוא רק לפעמים או-לונג, ובפעמים אחרות הוא ירוק או שחור – תה ירוק ממלא מקום חשוב ביותר בתעשיית התה הסיני. לחלופין או-לונג מיוצר גם מחוץ לסין.

אלא אינם אי-הדיוקים היחידים המצויים בספר. כך למשל, גונן מתאר תה של כדורים קטנים של תה ירוק ויסמין, אך מכנה תה נפלא זה בשם "תה כדורי אבקת השרפה" (עמ' 40). למעשה שם זה ניתן לתה ירוק סיני שבדרך כלל אינו מכיל יסמין. התה אותו הוא מתאר מכונה בפועל "פניני יסמין". יפה עושה גונן, בהקשר אחר, כשהוא פורש בפני הקורא את סוד האותיות הכתובות על גבי תה מהודו – בייחוד דרג'לינג – המשקפות את איכות העלים. עם זאת חבל שהוא קובע שהדרגה הגבוהה ביותר היא TGFOP. (עמ' 77) כאשר בפועל קיימות דרגות גבוהות יותר, והגבוהה ביותר היא SFTGFOP שפירושו לא פחות מאשר Special Finest Tippy Golden Flowery Orange Pekoe.

נוסף על אלה גונן חוזר על טעות נפוצה כאשר הוא מכנה את תה המנחה הבריטי (Afternoon Tea), בשם High Tea, (עמ' 9). תה המנחה היא מסורת בריטית מפוארת שהומצאה על ידי הדוכסית מבדפורד כדי לתת מענה לחולשה שחשה בשעות אחר הצהריים, אי שם בין ארוחת הצהריים הקלה שכבר הסתיימה, לבין ארוחת הערב שעדיין היתה רחוקה. מנגד, High Tea הוא שם שניתן למוסד בריטי אחר, של ארוחת ערב מוקדמת – הכוללת תה – המוגשת עם השיבה מהעבודה. ההבדל הוא לא רק בשעה אלא גם במעמד החברתי.

כתיבת ספר על תה אינה מלאכה קלה שכן מדובר בתחום רחב ומורכב. גונן מכסה בספרו חלקים נרחבים של התחום ומביא לקוראיו מידע רב וגם תמונות נאות ועל כך יש לברך. אך יש להצטער על הבלבולים ואי-הדיוקים המצויים בספר. אגב, מעניין כי למרות מספר ספרים עכשוויים על תה עדיין לא קם תחליף למאגנום אופוס של William Ukers, All About Tea מ-1935. תחום בו ישנה כתיבה מעניינת, ושגונן לא עוסק בו, הוא יחסי הניצול הקולוניאליסטים ופוסט-קולוניאליסטים הכרוכים בתעשיית התה. כך Piya Chatterjee כתבה על עולמן של הנשים קוטפות התה בהודו שעיטוריהן מופיעות על קופסאות נאות של תה (ושצילומיהן מעטרים את ספרו של גונן) . Roy Moxham כתב על הניצול המובנה לכלכלה הבינלאומית של התה במטעי התה שהוקמו ברחבי האימפריה הבריטית, הן בעידן האימפריה והן בעידן הפוסט-קולוניאלי.

נושאים אלה אינם נדונים בספר, שמוכר לנו את החוויה, הרגיעה והמיסטיקה של התה, בלי לשאול אודות הקשר בין התמונות השונות שבו. מהן הכלכלה הגלובלית וכלכלת הגוף שמבנות את יחסי הייצור והניצול בין הנשים כהות העור העובדות במטעי תה בהודו וסרי-לנקה שמופיעות בתמונות (עמ' 30,31, 38) ובין הנשים הלבנות הבריטיות הלוגמות תה בטקס של תה מנחה (עמ' 119)? איך להבין את הפטישיזים של הגוף הנשי כהה העור של נשים שקוטפות עבורנו את התה ושתמונותיהן מעטרות קופסאות וספרי תה ? מה התפקיד שממלאים דימויים אלה ביצירת הדימוי שיש לנו אודות שעה מופלאה ורגועה של תה? תמונה אחרת שמופיעה בספר ושמעניינת בהקשר זה, ושמעבירה את התה להקשר ממוגדר אחר, היא תמונתם של חיילים בריטים (לבנים) לבושי מדי הסוואה, שמתקבלים בתה שחור ומתוק באפגניסטן בשנת 2002, על ידי נער כהה עור לבוש בגדים מסורתיים. (עמ' 21). התה, הנמזג מן המזרח השחור אל המערב הלבן שפלש אליו, מהווה כאן אכן מפגש בין מזרח ומערב, אך איזה סוג של מפגש?

גונן לא עוסק בשאלות אלה, אך כאמור גם בשאלות בהן הוא עוסק יש בספר, לצד מידע רב, גם טעויות. למרות זאת, העצות שמגיש גונן לגבי בחירת חנות תה, (עמ' 77) כולן נכונות. כדבריו, יש למצוא חנות המחזיקה מספר רב של סוגי תה, וראוי שעל התה יצוין גם הגן בו גדלו העלים בנוסף לארץ המקור. בתל-אביב ישנה למיטב ידיעתי חנות תה ייחודית אחת, ואף היא עומדת רק חלקית בתנאים שמנה גונן. אמנם מספר חברות קטנות החלו להפיץ תה איכותי, אך עדיין לא ניתן למצוא בעיר מקומות שאפשר לשתות בהן מבחר נאה של תה משובח שמוכן כהלכה. [עדכון : על חנויות תה חדשות בתל אביב ראו כאן]. רק מעט מאוד מהעושר הנפלא של מגוון עלי התה המצוינים מגנים מובחרים בדרג'לינג, ושל סוגי התה הירוק הרבים המגיעים מיפן או מסין, קיים בישראל.

 

פורסם בגרסה שונה במעט ב"הארץ ספרים" 28.12.2005 וגם באנגלית

 

עדכון: קראו עוד ובהרחבה על תה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום דצמבר 1, 2006 בשעה 11:42 pm

    שאלתי את עצמי איפה החנות תה הזו, שאייל גרוס כתב עליה בזמנו, לאור המלאי המצומצם בסופר. מצד שני, אם התשובה היא ויסוצקי, זה בערך כמו לקנות קרח מאמקור, לא?!

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 8:01 am

    בבית התה של ויסוצקי מה שנמכר זה לא רק התה של ויסוצקי שיש בסופר, אלא גם מבחר גדול של עלי תה בתפזורת מסוגים שונים. עם זאת יש בעיה שהרמה מאוד לא אחידה לטעמי. בהזדמנות אפרסם כאן סקירה מפורטת יותר בנושא.

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 8:06 am

    האופציה הכי איכותית היא אוצ'ה שאתה יכול להשיג מהם תה ירוק יפני מוצלח, מספר סוגי רויבוס דרום אפריקאי ועוד – ושוב, אפרסם משהו בהמשך

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 10:49 am

    עדיין רעיון בלבד: חנות לקומקומים ולקנקנים.
    רעיון נשי משהו.

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 11:29 am

    המכשפה תכין פסטה
    הדוקטור יכין תה
    אתה חושב שכרמל תסכים לצלם את הארוע, לאור התמחותה החדשה בהעלאת קבצי וידאו,
    או שזה יה צהוב מדי?
    בעיה

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 11:51 am

    אני גם יודע להכין פסטה אבל האם המכשפה יודעת להכין תה?!
    ממתי צהוב מפחיד אותך ? (או שמא את כרמל?)

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 11:53 am

    יום אחד אכתוב כאן משהו על קומוקמים אולי.. . ואולי עם תמונות של מה שיש באוסף הבינתיים קטן שלנו.. זה הרי עולם בפני עצמו..
    לבחורה מהבלוג הזה
    http://tea-obsession.blogspot.com/
    יש אוסף נאה מאוד…

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 5:43 pm

    אותי קשה להבהיל.
    נראה לי שכרמל נבהלה.
    היא סבורה שאייטמים אזוטריים על חיבוקים או על חברים שלה שעושים מוסיקה הם לגיטימיים, מהוגנים מכובדים וראויים למקום של כבוד ב"רשימות", בניגוד למשל לשיחה שערכתי עם אייקון תקשורת מקומי אחת.
    לא מאוד חשוב, האמת.
    אני מקווה שהזעזוע שגרמתי לא לא יפגום חלילה בבריאותה. ואם – רחמנא לצלן – היא תיפול למשכב בגלל הצהבהבות שבה הרעלתי את נשמתה – אתה יודע כבר מי יצטרך להכין לה תה, נכון?
    הכן את השקיות!

  •   ביום דצמבר 2, 2006 בשעה 6:33 pm

    אני מזועזע! לא קראת! הקץ לשקיות התה! (מה השלב הבא, יין מקרטון?)

  •   ביום דצמבר 3, 2006 בשעה 1:11 pm

    בטח שקראתי. כל מלה. פשוט לא הייתי בטוח שהגברת שהוזכרה כאן ראויה לתה אמיתי. טעמים חריפים מדי עלולים לפגום בבריאותה, הם ייראו לה צהבהבים, זה יפגע בתומתה.
    ועל כן, הבה נסכמה:
    למכשפה תכין תה אמיתי.
    לחוקרת הקורסת תחת מושא-מחקרה: משקיות. יותר בריא בשבילה. יותר מוכר. יותר בטוח

  •   ביום דצמבר 3, 2006 בשעה 2:49 pm

    באמת איזה סוג של מפגש?
    האם באמת משטר הטליבאן פוסט-קולוניאלי עדיף על הקולוניאליזם?

    ומה על הנערה המדוכאת, המוכית והנאנסת שנמצאת קרוב לודאי מאחורי אותו עלם כהה עור?

  •   ביום דצמבר 3, 2006 בשעה 3:43 pm

    מעניין שאחרי 11.9 כולם נזכרו פתאום שהטליבן דיכאו נשים, אך לפני זה לאף אחד לא היה אכפת ובוש-בלייר ושות' לא ממש מיהרו להציל נשים חומות.

    והאם אתה מתכוון באישה נאנסית לילדה בת ה 14 שאנסו חיילים אמריקאים בעיראק?

    טוב, בכל מקרה אני מתקשה להבין איך הגעת למסקנה שמשטר הטליבאן (הפוסט-קולוניאלי לדבריך ואפשר גם על זה לתהות) עדיף על הקולוניאליזים. לא כתבתי שהוא עדיף או שהוא לא עדיף. נראה לי שאלה כה מורכבת מכדי לענות עליה בפשטות כזו. האם עדיף משטר הטרור של סדאם, או המצב הנוכחי בעיראק בו נהרגים כל יום מאות אנשים? נראה לי לא זה עדיף ולא זה עדיף. טוב, לפחות האמריקאים לימדו את העיראקים לענות באופן דמוקרטי, אצל סדאם עינו באופן לא דמוקרטי.

  •   ביום דצמבר 3, 2006 בשעה 8:59 pm

    לא, אני מתכוון לנורמה בחברה האפגנית בה הבעל אונס את אישתו מדי לילה.

    יש שיגדירו את המשטר הציוני כקולוניאליזם ואת העליון כדוגמא נלעגת לקולוניאליזם נאור המנסה לכפות את ערכיו המערביים על החברה האוריינטלית הילידית.

  •   ביום דצמבר 4, 2006 בשעה 11:05 am

    אני לא יודע אם יש נורמה כזו ואני בספק אם יש גם בלי לדעת על החברה האפגנית.
    אפשר לקרוא כאן
    http://www.time.com/time/world/article/0,8599,185651,00.html
    על מצב הנשים בשלטון הטליבאן לפי מגזין טיים, ונראה שאונס היא תופעה נפוצה, אך מכאן לתיאור "נורמה" שכפי שכתבת – מבלי לדעת פשוט נשמע לי בעייתי לתאר שיש "נורמה" כזו. יתכן שיש נורמה לפיה גבר לא צריך את הסכמת האישה למין. מה שתארת זה לא נורמה אלא בעצם פרקטיקה שספק אם קיימת – ולכן קשה להתייחס לאמירה כזו.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*