היסטריית בג"צ

הרוחות סערו, הטוקבקיסטים התלהמו, והפוליטיקאים זעמו. מנגד היו שקיוו שעכשיו ישראל תשלם. אלה, ואלה, ואלה, לא הבינו שפסק הדין שניתן היום פסל אך ורק את ההרחבה של החוק לפיה ישראל לא תשלם פיצויים (פרט למספר חריגים) על נזקים ב"איזור עימות" גם כאשר לא מדובר בפעולה לוחמתית. פעולה לוחמתית הוגדרה בצורה רחבה בתיקון לחוק משנת 2002 ככוללת לא רק פעולה נגד טרור, מעשה איבה או התקוממות, אלא גם כפעולה למניעתם של אלה. מה שנפסל הוא אך ורק תיקון משנת 2005 שקבע שהמדינה לא תהיה אחראית גם כאמור במצב שאינו במסגרת פעולה לוחמתית. לכן, לא מדובר בחוק שיאפשר לתושבי בית חאנון לתבוע בישראל בתביעה נזיקית. החוק כן יאפשר למי שנפגע מפעולות של הצבא בשטחים שלא במסגרת פעולה לוחמתית (הרסו לו את הבית או פגעו בגופו מחוץ להקשר הזה) לתבוע. המישהו הזה אגב לא חייב להיות פלסטיני. הוא עשוי גם להיות אזרח זר או אפילו ישראלי. זוהי קביעה חשובה כשלעצמה ומדובר מבחינה זו בפסק דין חשוב שמגן על זכויות אדם מפני רמיסתן על ידי הכנסת, אבל הוא לא עושה את מה שרבים סברו או טענו שהוא עושה.

 אז מה היה לנו? שוב מקרה של תגובות היסטריות לפסק-דין בלי שרבים טרחו להבין מה הוא אמר. אני ניסיתי להסביר את זה בפרשנות שנתתי ל- YNET. יש עוד הרבה דברים מעניינים להגיד על פסק-הדין, וביחוד על ההמנעות של בית המשפט העליון להחליט בסוגיה שמרתקת משפטנים רבים: האם חוקי היסוד חלים בשטחים. על כך – ועל פסקי דין חשובים אחרים שניתנו בימים אלה – בהזדמנות אחרת.

ראו גם בבלוג המרצים למשפטים של אוניברסיטת חיפה

 

נ.ב.-  עדכון  

התגובות ההיסטריות  [של חלק מחברי הכנסת] מבהירות את הצורך להבהיר את נושא הביקורת השיפוטית והצדקותיה. רבים שואלים מדוע מוצדק שבית המשפט שאינו נבחר יפסול חוק של הכנסת שנבחרה. תקצר היריעה מלדון כאן בפירוט בנושא, ובכל זאת:

 ההצדקה לביקורת שיפוטית- בתיאוריה חוקתית – היא שדווקא בית המשפט הוא הגוף שטוב שיבחן האם חקיקה עומדת בקריטריונים של זכויות אדם, שכן המחוקק עשוי לאור רוחות השעה, דעות קדומות, אי התחשבות במיעוט, רמיסת מי שכוחו הפוליטי והכלכלי חלש, פופליזים, רשלנות, ועוד, לפגוע בזכויות. מבחינה זו הפסיקה הנוכחית היא בעיני דוגמא מצויינת לחוק שקבלתו משקפת את הגורמים הנ"ל ואולי את כולם יחדיו, והתגובות ההיסטריות של חלק מחברי הכנסת אליו מוכיחה זאת שוב.

האם חוק ששולל מאוכלוסיה אזרחית חפה מפשע אפשרות לתבוע מוצדק? האם הוא נחוץ? ביחוד כאשר יש כבר חוק שנותן פטור מאחריות נזיקית כאשר מדובר בפעולה לוחמתית שמוגדרת בצורה רחבה ככוללת גם פעולה נגד טרור, מעשה איבה או התקוממות, וגם פעולה למניעתן של אלה? או שמא יש לראות במקרה כזה חוק שבא למנוע אפשרות לתביעה בשל מעשה שקרה באיזור עימות גם שלא במסגרת פעולה לוחמתית כחלק ממערך של הפקרת האוכלוסיה בשטח הזה בלי לאפשר לה לקבל כל פיצוי. ואז, האם אין לומר שמדובר בחוק בו הכנסת רמסה זכויות אדם, של אוכלוסיה שהיא חלשה פוליטית (חיה תחת הכיבוש שלנו) ויש נגדה דעות קדומות ומפלות (אם כי, אגב, החוק יכול להשפיע גם על ישראלים או זרים שנקלעו לאיזור, אך ברור שהשפעתו העיקרית היא על פלסטינים). ואז, גם לפי התיאוריות שלפיהן ביקורת שיפוטית מוצדקת לתיקון פגם בהליך הדמוקרטי (תיאוריות הליכיות) וגם לפי התיאוריות שלפיהן ביקורת שיפוטית מוצדקת כדי להגשים את הערכים הדמוקרטים (תיאוריות מהותיות), זהו מקרה מובהק שמצדיק ביקורת שיפוטית לתקן את הפגיעה (ההליכית או המהותית) בדמוקרטיה.

לפי גישה זו שופטים יכולים לעשות ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, דווקא כי הם לא נבחרים והם אמורים ויכולים להסתכל על העקרון והזכויות מעבר למה שהכנסת עושה. (למרבה הצער הכנסת לפעמים מוכיחה יותר מדי כמה זה נכון, ומצד שני הרבה פעמים בג"צ מאכזב ולא מספק תוצאה יותר טובה, אבל הפעם בעיני זה מקרה שהוא לא אכזב). בכל זה אין כדי לשלול ביקורות קיימות וחשובות שאני מזדהה עם חלקן על הרעיון שבאמצעות ביקורת שיפוטית דרך זכויות יבוא שינוי חברתי חיובי – צריך להכיר גם במגבלות והסכנות של הכלי הזה, אך במקרה הזה הוא הופעל בצורה חיובית

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום דצמבר 13, 2006 בשעה 12:26 am

    כיצד המישהו הזה יכול להיות אזרח ישראלי? הרי הנפגעים העיקריים מפעולות צבאיות בשטחים הם פלשתינאים… אלא אם כן מדובר במתנחלים והם כבר קיבלו את הפיצויים שלהם מההתנתקות.

  •   ביום דצמבר 13, 2006 בשעה 12:30 am

    אם ישראלי נמצא באיזור עימות בגדה מסיבה כלשהיא (זה יכול להיות חברון או משום מה ברמאללה) ונפגע מפעולה שאינה פעולה לוחמתית אזי לפי החוק שנפסל גם הוא לא היה זכאי לפיצוי

  •   ביום דצמבר 13, 2006 בשעה 3:29 pm

    לטענתך. אסתרינה טרטמן או חלי גולדנברג.

  •   ביום דצמבר 13, 2006 בשעה 4:26 pm

    אסתרינה

  •   ביום דצמבר 13, 2006 בשעה 4:28 pm

    ואני לא מנסה לחשוב או לומר ששופטים אוביקטיבים או לא מושפעים מעקרונותיהם, אבל הצגתי מדוע ביקורת שיפוטית יכול להיות לה ערך. יש בה גם סכנות. גם בכנסת יש סכנות.

  •   ביום דצמבר 28, 2006 בשעה 7:04 am

    אני מסכים שרצוי לפזר ככל האפשר את הכוח בחברה, אך לא ברור לי איך אפשר לטעון שמתן כח כה רב בידי קומץ אנשים יכול להחשב כתורם לפיזור הכוח. ההשקפה הזו אפשרית רק אם נאמין שבית המשפט אכן פועל כמומחה אובייקטיבי ולא כמייצג אינטרסים מסויימים. האם תהיה מוכן לטעון שמתן כח ביקורת דומה בידי מועצת חכמי התורה או אלופי המטכ"ל מקדם גם הוא את איזון הכוחות בחברה? במה עולה ביהמ"ש העליון על המומחים הללו?

    אגב, ראוי לה לח"כ אסתרינה טרטמן (ולטוקבקיסטים) שתפקפק בלגיטימיות הציבורית שלה לפני שהיא מפקפקת בלגיטימיות של ביהמ"ש. בסקר "מדד הדמוקרטיה", זכה בית המשפט העליון לאמונם של 68% מהציבור, ואילו הכנסת זכתה לאמונם של 33% בלבד. המוסד הזוכה לאמון הגבוה ביותר – הצבא, עם 79%. השאלה כיצד זה שהמוסדות הפחות ייצוגיים זוכים לתמיכה גבוהה יותר מזו של המוסדות הייצוגיים ראוייה לתשומת לב מיוחדת.

    http://www.idi.org.il/hebrew/Download_CheckSubscription.asp?FileID=530

  •   ביום דצמבר 28, 2006 בשעה 10:24 am

    יורם
    ההבדל בין מועצת חכמי התורה או המטכ"ל, וכאן לדעתי אתה מפספס משהו, הוא בשאלה למה אותו מוסד מחוייב. בית משפט מעצם טיבו מחוייב לנמק במסגרת גדר המשפט. זה לא אומר שהוא אוביקטיבי, אבל זה כן אומר שהוא לא רק יכול לשלוף נימוק אלוהי או בטחוני, אלא חייב לתת נימוקי צדק ומשפט. זה כבר מכפיף את שיקול הדעת שלו ומעצב את ההחלטות שלו. במיטבו הוא פועל ללא משוא פנים ועצם החיוב לנמק, לנמק לפי עקרונות, לנמק לפי עקרונות הצדק והחוק, כבר יוצרת את מה שאנגלס כינה אוטונומיה יחסית. גם ההיסטוריון המרקסיסט אי.פי.תומפסון כתב על זה בספר
    Albion's Fatal Tree
    ברור לי שאפשר לומר שמאחורי החזות הזו מסתתרות הכרעות אידיאלוגיות, ואני, כתלמיד מובהק של האסכולה הריאליסטית והביקורתית של המשפט ער לכך לחלוטין. וגם אציין שיש מקרים שבית המשפט ממש נוטש את המחויבות הזו ומפליג לחלוטין למה שבא לו לכתוב, ראו למשל דעת המיעוט של השופט קדמי בעניין דנילוביץ, שחסרה כל אסמכתא משפטית. ולמרות הכל, אני רוצה לומר שיש בעיני ערך לגוף לא נבחר שמכריע. פיזור הכוח הוא מעצם זה שיש גוף אחר, שחייב לפעול לפי שיקולים אחרים. וזה לא שהוא לא מושפע מאינטרסים וזה לא שאני מאמין באוביקטיביות מקצועית מוחלטת. בסיכומו של היום אם אתה שואל אותי אם מצבנו טוב יותר עם ביקורת שיפוטית על כל מגבלותיה או שמא רע יותר, אז זו שאלה קשה. נדמה לי שלמרות הכל טוב יותר, למרות שאם נכניס בחשבון את ההקשר של הכיבוש התשובה פחות ברורה. בכל מקרה אלו שאלות קשות מאוד לגבי הלגיטימיות של המשפט שאף פעם אין לי תשובה ממצה עבורן..

    אשר לנתונים שהבאת לצערי הם מעידים על כמה דברים. גם על מאיסה מדאיגה בפוליטיקה, אך גם על הרמה וההתנהלות המזעזעת של חלק מהכנסת.

  •   ביום דצמבר 29, 2006 בשעה 7:45 am

    "ההבדל בין מועצת חכמי התורה או המטכ"ל, וכאן לדעתי אתה מפספס משהו, הוא בשאלה למה אותו מוסד מחוייב. בית משפט מעצם טיבו מחוייב לנמק במסגרת גדר המשפט. זה לא אומר שהוא אוביקטיבי, אבל זה כן אומר שהוא לא רק יכול לשלוף נימוק אלוהי או בטחוני, אלא חייב לתת נימוקי צדק ומשפט."

    אייל, אני מכבד את דבריך, אבל לפי דעתי בעניין הזה ההשכלה והמומחיות שלך מערפלות את שיקול דעתך. ההגיון, כמו הנסיון, מלמדים שצידוק משפטי, כמו צידוק אלוהי או צידוק בטחוני, אפשר למצוא לכל דבר. הדוגמאות רבות מדי (וכמה מהן מחרידות מדי) מכדי שיהיה טעם למנות אותן. אני לא מכיר את הניתוח המרקסיסטי בנושא (האם הניתוח של אנגלס נגיש באינטרנט?), אבל אני סבור שיהיה קשה מאד לבסס באופן משכנע (כגון, באמצעות ניתוח כמותי) את הטענה שצידוקים משפטיים הם יותר עקביים או יותר צודקים מאשר צידוקים אחרים.

    באשר ל"התנהלות המזעזעת של חלק מהכנסת", ניסיתי לתת הסבר תיאורטי לכך בחיבורים שמופיעים באתר שלי.

  •   ביום דצמבר 29, 2006 בשעה 8:48 am

    יורם
    אני מבין את דבריך, אבל עדיין לא בטוח שאני מסכים איתם לחלוטין, נכון שאפשר למצוא הנמקה לכל דבר, ונכון שאפשר וקורה שאף סוטים מכללי ההנמקה המשפטית. מה שרציתי לומר זה שהחובה שקיימת לנמק בצורה מסויימת מייצרת סוג אחר של שיח. אני לא יכול רק לומר – "זה מה שאלוהים אמר", וזה כבר משפיע במשהו. אני חושב. אני לא יודע אם את דברי אנגלס יש ברשת… את גוגל אתה בטוח מכיר לפחות כמוני… אבל כידוע גוגל זה עוד לא מחקר… מדובר במשהו במכתב שהוא כתב ופעם אפילו לימדתי את זה אז אם תהיה לי דקה אחפש את האסמכתא…

  •   ביום דצמבר 30, 2006 בשעה 7:53 am

    ההנמקה המשפטית המקצוענית אכן מייצרת שיח מיוחד משלה, אבל את אותו דבר ניתן לומר על ההנמקה הרבנית או על ההנמקה המטכ"לית – כל אחת והשיח שלה. השאלה היא האם השיח המשפטי המקצועי מביא לתוצאות טובות יותר מסוגי שיח אחרים באופן כללי ומשיח משפטי עממי (כמו זה שנוצר מן הסתם בשיטה האתונאית) באופן מיוחד.

  •   ביום דצמבר 30, 2006 בשעה 11:36 am

    והשיח המשפטי מתאפיין בצורך לנמק על סמך עקרונות ובפרט של משפט וצדק ובכך שונה מאחרים (זה ממש לא אומר שיש נימוק משפטי פנימי עצמאי מאידיאולוגיה וזה גם ממש לא אומר שהצדק הפורמלי של המשפט הוא צדק מהותי… אבל כשמנתחים את השיח הזה, יתרונותיו וחסרונותיו צריך לזכור נתון זה והבדלים אלו מההנמקה הרבנית – אי אפשר לומר, כי ככה אלוהים אמר(

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*