בג"צ מאחל רפואה שלמה

הזכות להיות בריא

ראו גם : כשבריאות הופכת למצרך

עדכון – ראו גם: רעידת אדמה בבריאות

בריאות רופפת

הארץ , 26.12.2006

פסקי דין של בג"ץ עוררו באחרונה סערות, אך ההתפתחויות המעניינות ביותר בתחום זכויות האדם הן בפסק דין שלא עורר מחלוקת ציבורית רבה. בעתירת "מטה הרוב" נגד משטרת ישראל נקבע, כי המשטרה אינה רשאית להטיל על המבקשים להפגין את האחריות לאבטחת האירוע ולשמירת הסדר הציבורי במהלכו, ולכן דרישתה שמארגני הפגנה יקימו גדרות ויציבו מאבטחים וסדרנים על חשבונם – פסולה. הוצאות האבטחה שהטילה המשטרה על מארגני ההפגנה הוערכו בכ-100,000 שקל.

הדרישה, קבע נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פוגעת בזכות האדם לחופש הביטוי וההפגנה. מכוח הזכות מוטלות על המדינה חובות "שליליות" (לא לאסור על מימוש הזכות), אך גם חובות "חיוביות" – להגן באופן אקטיווי על מימושה. במקרה הזה, משמעות הדבר היא חובה להקצות את המשאבים הנדרשים כדי לאפשר את מימוש הזכות.

בג"ץ דחה את טענת המשטרה שעמדה זו תיצור עומס בלתי נסבל עליה וציין, כי המשטרה רשאית להתחשב בשאלת הכוחות והמשאבים העומדים לרשותה, אם כי חיסכון במשאבים אינו שיקול אשר יצדיק כשלעצמו סירוב לאבטח הפגנה. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, אמר ברק, ואם יש בעיה של הקצאת כוחות, לכל היותר רשאי מפקד המשטרה להתנות את ההפגנה בתנאים של זמן, מקום ואופן. רק "בנסיבות קיצוניות, ובהעדר אפשרות פוגענית פחות, רשאי הוא אף לסרב ליתן רשיון להפגנה".

החשיבות של פסק דין "מטה הרוב" חורגת מעבר לחופש הביטוי וההפגנה שכן הוא מונע מצב שרק "בעל המאה", היכול לממן הפגנה, הוא "בעל הדעה" ומבטיח שהנגישות לזכות לא תהיה תלויה ביכולת לשלם בעבורה. מבחינה זו פסק הדין מבהיר, איך ההבחנה הנעשית בין "זכויות אזרחיות ופוליטיות" ובין זכויות הרווחה, המכונות "זכויות חברתיות", היא מלאכותית ושרירותית: בכל סוגי הזכויות יש היבט "שלילי", שבו אסור למדינה לפעול, והיבט "חיובי", שבו עליה לפעול להבטחת מימוש הזכות.

מצער אפוא לראות, שעדיין קיימת אפליה בין הזכויות השונות. רק לפני חצי שנה דחה אותו הרכב שופטים בדיוק את עתירתה של ויקי ישראלי, אם חד הוריות ומורה, שעתרה נגד דרישת השתתפות עצמית של 70%, שהיו כ-70,000 שקל, בניתוח שתל שבלול, שהיה מאפשר לעצור את תהליך ההתחרשות שלה ולאפשר לה להמשיך לשמוע.

ישראלי טענה לפגיעה בזכויות לבריאות ולשוויון, אך בית המשפט בחר שלא להתערב. פסק הדין הסתיים באיחולי "רפואה שלמה" ובהבעת תקווה, שהמאבק של העותרת יביא לשינוי – אך לא דרך בית המשפט. השינוי אכן הגיע – מהחלטת ממשלה, שביטלה את ההשתתפות במקרה הזה.

מדוע כשמדובר בזכות לבריאות לא ראה בג"ץ בדרישת התשלום פגיעה בחובת המדינה להבטיח נגישות לזכות, כך שלא תהיה מותנית ביכולת לשלם בעבורה? פסק דין "מטה הרוב" מוכיח, שהטענה שבג"ץ אינו צריך להתערב בזכויות רווחה שכן מדובר בנושאי תקציב וסדרי עדיפויות, היא חסרת בסיס. מדוע יכול בג"ץ לפסול דרישה להוציא 100,000 שקל למימון הפגנה, אך אינו יכול לפסול דרישה להוציא 70,000 שקל למימון ניתוח חיוני?

בזכות לבריאות, כמו בזכות לחופש הביטוי וההפגנה, יש היבט שלילי, שעל פיו מבקשים מהמדינה לא להתערב – אסור לה למנוע נגישות לטיפול רפואי – אך גם היבט חיובי, שעל פיו עליה להבטיח נגישות למימוש הזכות, לא רק לעשירים.

מחקרים מראים בעקביות, כי אחוזים ניכרים באוכלוסייה אינם צורכים תרופות ואינם פונים לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות בכך. השבוע התפרסם דו"ח של משרד הבריאות ולפיו, הסיכוי של קשישים עניים לחלות בשפעת גבוה במיוחד עקב אי יכולתם לעמוד בתשלום בעד החיסון. הדו"ח מעיד על היבטים רבים של אפליה לרעה של העניים בקבלת שירותי בריאות.

תשלומי ההשתתפות הם ביטוי מובהק של אפליה זו ומהווים צורת מימון רגרסיווית של סל הבריאות. האם התניית הנגישות לבריאות ביכולתו של אדם לשלם בעייתית פחות מלהתנות בתשלום את חופש הביטוי וההפגנה?

התשלומים הנדרשים בעבור שירותים הנמצאים בסל הבריאות אינם שונים מהדרישה ממפגינים לממן את ההפגנה, ודינם להתבטל מטעמים חוקתיים באותה מידה – אלא אם כן אנו סבורים, שבריאות חשובה פחות מחופש הביטוי.

פורסם הבוקר ב"הארץ" וגם באנגלית

 

 

ראו עוד בנושא: על הזכות לקיום בכבוד/כבוד האדם והמקרר הריק/אקטיביזים חקיקתי וקיום בכבוד/מגבלות הכנסת

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 8:35 am

    את הזכות לבריאות?

    זה משהו במגילת העצמאות ששכחו ללמד אותי עליו?

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:04 am

    וחופש הביטוי? לא מופיע לא בהכרזת העצמאות ולא בשום דבר חקיקה ישראלי..
    רוב הזכויות אצלנו לא כתובות "עלי ספר" כידוע
    ופותחו מרוח ההכרזה, מעקרונות הדמוקרטיה, ומהמשפט הבינלאומי
    אם כבר שאלת אז הכרזת העצמאות מדברת על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי להבדיל בין סוגי הזכויות.
    ואם אתה רוצה תשובה פורמלית, ישראל היא צד לאמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות במסגרתה היא התחייבה להבטיח את הרמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה של בריאות, וזאת במסגרת הפרמטרים הקבועים באמנה
    לפרטים ראו מאמרי בריאות בישראל – בין זכות למצרך – אפשר למצוא את פרטי הספר בו הוא הופיע מימין ברשימת הספרים בהם השתתפתי

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:08 am

    חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי לכל אדם הזכות להגנה על כבודו, חייו וגופו. הגנה על הבריאות היא במובהק חלק מההגנה על החיים והגוף. ביותר מובהק הייתי אומר אפילו מהקביעה שהגנה על הביטוי היא חלק מההגנה על הכבוד. אף אחת משתי הזכויות האלו לא כתובה מפורשות בחוק היסוד, אבל לזכות לבריאות יש אם כן יותר עיגון.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:08 am

    באינטואיציה אני מסכים אתך אבל אשמח אם תרים את הכפפה שזרק כאן מרק, כדי להבהיר לנו – חסרי הרקע המשפטי – היכן מעוגנת הזכות לבריאות. האם זה חלק מהזכות לכבוד (המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)? או אולי בחוק ביטוח בריאות ממלכתי יש מרכיב שימנע את הרגרסיוויות בסל.
    אשמח אם תרחיב. תודה.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:09 am

    אז אתה יכולה למחוק גם את תגובתי הראשונה. תודה

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:12 am

    אופק
    בנוסף לתשובות למרק
    בסעיף 1 לחוק ביטוח בריאות נקבע שביטוח בריאות מבוסס בישראל סמך עקרונות צדק, שוויון ועזרה הדדית. עוד נקבע באותו חוק ששירותי בריאות ינתנו תוך שמירה על כבוד האדם. יש מספר פסיקות – בעיקר בבית הדין לעבודה שדן בתביעות על פי חוק ביטוח בריאות -שמדברות על כך שהזכות לבריאות קשורה קשר הדוק לזכויות בחוק היסוד שמניתי לעיל.
    בהערה כללית 14, שהיא הפרשנות המוסמכת של הזכות לבריאות במשפט הבינלאומי מטעם הועדה של האו"ם שמפקחת על יישום האמנה, נקבע שאסור לשים מכשולים כלכליים על נגישות לבריאות, אסור להטיל נטל בלתי פרופויונאלי על משקי בית עניים, ועוד קביעות רלבנטיות. תוכל לקרוא בפירוט במאמרי הנ"ל.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:38 am

    לא אידיוט אני, ואני מבין טוב מאוד שהכוונה ב"לכל אדם הזכות להגנה על כבודו" היא שאסור למנוע מאדם את האפשרות להגן על גופו, זהו ציווי נגטיבי שהוא שונה לחלוטין מציווי אפשרי פוזיטיבי כמו "המדינה תדאג לבריאותו השלמה והתקינה של כל אזרח".

    חוק הבריאות לא מבטיח יותר משאיפה להוגנות בתמורה לתשלום מס. לא יותר ולא פחות.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 9:52 am

    אני מסכים איתך שערכית ראוי שהמדינה תאפשר לאדם לקבל כל טיפול רפואי וגם לממן אותו (ואולי אפילו לשקול לתת זאת כ"הלוואה" שתוחזר על ידי הגברת כושר היצור של הפרט ותשלום מסים), אבל בניגוש ל*חופש\חירות* הביטוי, הזכות לבריאות היא זכות – לזכות חייבת לעמוד חובה בצד השני, לכן אני חושש שחוקי הפרשנות עומד כאן (מטעמים של הדבקות למילים) לטובת המדינה כשהם אומרים ששום חוק לא בא להטיל חובה על המדינה אלא אם נאמר בהם במפורש כך. לעומת זאת, ההגנה על ההפגנה אינה פעולה אקטיבית אלא פעולה הדרושה לאבטחת הציבור כולו, וחלק מתפקידה היוממי של המשטרה.

    ברור לי שהטיעון הנ"ל חלש, וגם אני לא מסכים איתו וחושב שראוי ליתן לגברת את הטיפול הראוי, אבל נקבע כבר בבג"צ מילר ששיקולי תקציב לא יכולים להיות עניינים לפגיעה בזכויות אדם, וזכות לבריאות כנראה נתפסת במובן האמריקאי של המילה – הזכות לא למות בלבד.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 11:09 am

    מאמר מצויין. הוא מופיע בעיתוי מושלם יחד עם מוסף הבריאות שמצורף היום ל"הארץ" ועוסק כמעט כולו בהחלטה (במחדל?) של משרד האוצר שלא לעדכן את סל התרופות לשנת 2007. כל המוסף, המאוד מדכא, מלא בסיפוריהם של חולים שימותו בגלל מבנה "סל הבריאות" והשיקולים הכלכליים, שמסתבר, כפי שאייל גרוס מראה, לא משחקים תפקיד כלל כשמדובר בזכויות הליברליות המסורתיות כמו חופש הביטוי וחופש ההתאגדות.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 12:02 pm

    מרק, אתה מכתיר את עצמך כלא אידיוט, אך את מה שכתבתי כ"התפלפלות משפטית טפשית" , ולכן תהיתי אם כלל ראוי לענות לך.
    ובכל זאת: בפירוש בחוק היסוד יש שני סעיפים: האחד אומר "אין פוגעים בכבודו, גופו וחייו של אדם", והשני אומר "כל אדם זכאי להגנה על כבודו,חייו וגופו" – כלומר גם ההיבט ה"שלילי" וגם ההיבט ה"חיובי" שניהם מוגנים, ואכן ברק בפסק דין מטה הרוב מדבר ובצדק על ההיבט החיובי והשלילי של זכויות. לכן מה שאתה אומר חסר ביסוס הן בחוק הפוזיטיבי והן בתיאוריה של זכויות. גם החובה במשפט הבינלאומי היא חובה אקטיבית על המדינה לפעול למען הגשמת הרמה הגבוהה ביותר של בריאות, בצורה פרוגרסיבית, ועליה מוטלות חובות לא רק שליליות אלא גם חיוביות להבטיח את קיום הזכות.
    החובה של המדינה היא בדיוק מה שאתה טוען שלא קיים, אבל צא ולמד ותקרא את חוק היסוד ואת האמנות שישראל היא צד להן.
    לגבי מה שחוק ביטוח בריאות קובע ומבטיח, צר לי, הניתוח שלך רחוק מלהיות ממצה. תקרא את החוק, הפסיקה, המאמרים עליו ונדבר בהמשך שוב.
    גם אם נקבל את הניתוח הקצר שלך שהחוק דורש הוגנות בתמורה למס, הרי שההוגנות מופרת .אכן ביסוד החוק עומד עקרון ההוגנות הכפולה, לפיה תשלם מס פרוגרסיבי ותקבל טיפול רפואי לפי צורך. אך התשלומים הנוספים הם מעבר למס!!! הם צורת גביה רגרסיבית שפוגעת בדיוק אותה הוגנות שהחוק במקורו הבטיח. הם אומרים: שילמת מס? יופי. עכשיו תשלם עוד.

    מה שמביא אותי אליך יונתן, הרי כל מה שהמאמר הקצר שלי בא להראות, הוא שהזכות לחופש הביטוי כן מטילה חובה אקטיבית על המדינה לאבטח את ההפגנה. שהרי אם דאגה לציבור כולו היא העניין, אפשר למנוע את ההפגנה. בוודאי שזכויות מטילות חובות אקטיביות על מדינה: לקיים משטרה, לאבטח הפגנות – כפי שמראה פסק הדין – ועוד. הישמע שנגיד שהזכות להליך הוגן לא מטילה חובה על המדינה לקיים מערכת משפט תקינה? כך הזכות לבריאות מטילה חובה לקיים בריאות ציבורית או מערכת כלשהיא שמבטיחה נגישות לבריאות. בוודאי ובוודאי שיש חובה לצד השני – חובות קונקרטיות שמוטלות על המדינה מכוח הזכות. אני לא כל כך מבין מה אתה מוצא שאומר אחרת ב"חוקי הפרשנות"? זה אגב נקבע במשפט הבינלאומי והמשווה בפסקי דין מענינים רבים. אם אתה חוזר ומשרטט הבדל שהחובה של המדינה בתחום אבטחת ההפגנה כדי לאפשר מימוש הזכות לחופש הביטוי שונה מחובתה בתחום הבריאות, אתה מפספס את הנקודה העיקרית של המאמר שלי ואת מה שהשוואה בין שני פסקי הדין מראה
    טוב – הרי אמרת שאתה לא מסכים עם הטיעון הזה ובכל זאת הראתי את מופרכותו למען קוראינו.

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 12:04 pm

    למוסף הבריאות של הארץ. המוסף נפתח בראיון עם ד"ר בלשר, יו"ר הרי, שמתריע כבר זמן רב על הנושא של אי-עדכון הסל. אי עדכון הסל הוא מנגנון אחד, לצד הטלת תשלומי השתתפות על חולים שהוא המנגנון השני, שביחד, שני המנגנונים האלה פוגעים בחוק והופכים את הבריאות מזכות למצרך

  •   ביום דצמבר 26, 2006 בשעה 7:10 pm

    שבית המשפט אוהב להגן על זכויות מסויימות (הקניין, חופש הדיבור) ומתרחק מזכויות חברתיות (הגדרת המינימום למחיה בכבוד) ועכשיו גם ענין הבריאות. אכן, סדק בצדק.

  •   ביום דצמבר 27, 2006 בשעה 5:47 am

    מצד אחד, קל לראות כי זוהי עוד הפרכה לטענתה המוזרה של דורנר (http://www.notes.co.il/gross/26466.asp) שקל יותר להגדיר את זכות הביטוי מאשר את זכויות הרווחה, כגון הזכות לבריאות.

    אך ישנו כאן צד שני, עמוק יותר. המקרה הזה ממחיש את אחד האספקטים הבעייתיים הנובעים מהיותו של בית המשפט גוף בלתי ייצוגי.

    בית המשפט הוא גוף אליטיסטי שאינו מייצג את הציבור. ככזה, הלגיטימיות שלו מתבססת על הצגתו כגוף שפועל על פי מומחיות ולא על פי אמות מידה מוסריות. המשפט מוצג (וגם נתפס כנראה על ידי העוסקים בו ועל ידי רבים בציבור) כמערכת פורמלית שבה החלטות נגזרות מחוקים בצורה דומה לזו שבה משפטים במתימטיקה נגזרים מאקסיומות. השופטים הם מומחים למשפט ויודעים לפיכך לגזור פסקי דין כפי שמתימטיקאים יודעים להוכיח משפטים.

    ברם, המציאות היא שאין כל אפשרות להשתמש בחוקים (ובתקדימים, ובעקרונות, ובכל כלי משפטי אחר) בצורה פורמלית מספקת, ודעתו האישית של השופט והשקפותיו המוסריות הם אלו שקובעים את תוצאות המשפט. שופטי ביהמ"ש, בהתאם למצבם הסוציו-כלכלי, ובהתאם להשכלתם ולרקע האינטלקטואלי שלהם, מעדיפים להשקיע כמה עשרות אלפי שקלים כדי על מפגינים מאשר להשקיע את הכסף הזה על מנת לממן ניתוח (לטוב או לרע), וכל טיעון עקרוני בנושא הוא ראציונליזאציה שלאחר מעשה. לכן, קל מאד למצוא סתירות (כמו זו שמצביע עליה אייל במקרה הנוכחי) בין עקרונות מוצהרים של המשפט לבין החלטות בפועל, או בין עקרונות לבין עצמם או בין החלטות לבין עצמן. הסתירות הללו אינן תולדה של טעויות של שופטים אלא של מופרכותה של ההשקפה שהמשפט הוא מערכת פורמלית.

    הדרך לתיקון המצב הוא שינוי רדיקאלי של מערכת המשפט. לדעתי השינוי הרצוי הוא הוצאת הסמכות המשפטית מידי האליטות ומתן כח שיפוטי לגופים דמוקרטיים. השיטה האתונאית, שבה משפטים מתנהלים מול קבוצת אזרחים אקראית בן כמה מאות אנשים שנבחרו באופן אקראי מתוך הציבור (מעין חבר מושבעים גדול), מתבססת על מודל שונה של לגיטימיות – מודל שאינו מבוסס על מומחיות אלא על מוסריות. הלגיטימיות של ההחלטות נובעת מכך שהחלטת בית המשפט משקפת את השקפתו המוסרית של רוב הציבור, כראוי בחברה דמוקרטית.

  •   ביום דצמבר 27, 2006 בשעה 7:56 am

    תודה על התגובה המעניינת. אני מסכים עם עיקרי הדברים והריאליזים המשפטי לימד אותנו שההכרעה המשפטית כוללת אידיאולוגיה ושתוצאות במקרים ספציפים לא נגזרים כפי שאתה מציין ישירות מהמשפט בלי אידיאולוגיה. עם זאת הייתי נזהר מלעשות רדוקציה של המשפט לאידיאולוגיה של השופט – זה כמובן נכון אבל לא מוחלט וצריך גם לחשוב על מה שאנגלס קרא האוטונמיה היחסית של המשפט. כיצד הצורך שלו להראות צודק ועקרוני מעצב אותו, וכיצד הצורך של השופטים לפסוק לפי עקרון מעצב אותם – לפעמים (יש כאלו שנוטשים אפילו את זה). ה"מיתון" שחלק מהשופטים שריגן-בוש מינו עברו בתוך בית המשפט, זה שבניגוד לצפוי הם תמכו בזכות להפלות מכוח מחויבות למערכת המשפט ולא לעקרונות שהביאו איתם מהבית, ממחיש זאת היטב.
    על ההצדקות לביקורת שיפוטית עמדתי כאן.
    http://www.notes.co.il/gross/26420.asp
    וחשוב להדגיש שגם אם סוברים שיש אידיאלוגיה במשפט, הרי שיתכן שיש ערך דווקא בהחלטות במוסד שאינו מוסד נבחר וכו' – מהסיבות שמניתי שם, שפיזור קבלת ההחלטות והכוח בחברה בין מספר מוסדות, הוא בעל ערך כאשר מוסד המשפט בשל היותו לא נבחר עובד אחרת. כל מה שאתה אומר על היותו מורכב מאליטות כמובן נכון ובוודאי שזה מסביר חלקית את המקום הנחות של זכויות הרווחה. אשר לחבר המושבעים הגדול שאתה מזכיר, שאינו גוף נבחר אך גם לא גוף מומחה – מעניין, השאלה האם נקבל את היתרונות של המשפט, כלומר מחויבות לנמק על פי עקרון שבכל זאת משפיעה לפעמים על הפסיקה, חוסר מחויבות לפופוליזים וכו'.

  •   ביום דצמבר 27, 2006 בשעה 9:37 am

    מרק שהגיב לעיל לא שלח טרקבק אבל הודות לגרייפס גיליתי שהוא שם הודעה שמתייחסת לפוסט שלי באתר שלו,
    http://marksw.com/wordpress/?p=246
    וחשבתי שכדאי לשים גם כאן את התגובה שלי אליה שתבהיר עוד את הנושא:

    כנראה שלא הבנת את מאמרי למרות התשובות שלי לטוקבקים ששמת אליו. השאלות לגבי מה מחויבות המדינה ואיזה ממשאביה היא צריכה להקדיש לבריאות ומה היקף השירות הרפואי הן שאלות חשובות ומורכבות. לא אוכל לדון בהן כרגע על רגל אחת. הטענה שלי במאמר, וזו טענה שיש לה עיגון משפטי, היתה ונשארת שמימון מערכת הבריאות צריך להעשות בצורה פרוגרסיבית, ושלא הוגן להטיל את המימון על האדם בצורת תשלום השתתפות רגרסיבי. הבעיה באותו פסק דין היתה בעיני שדובר בשירות שהושם בסל עם תשלום השתתפות – במקרה זה של שבעים אחוז. מאחר ולא הכל בסל – ולא הכל יכול להיות בסל – הרי מה שבסל הוא השירותים החיוניים, והוא צריך להיות ממומן באופן פרוגרסיבי. הטלת התשלום באופן אינדיבודאלי על החולה על מה שבסל פוגעת בזכות לבריאות ובנגישות שווה עליה, ואומרת שאת מה שבסל תקבל רק אם תוכל לשלם עבורו, ובזה בגצ צריך היה להתערב. זו בדיוק היתה טענתי. הטענה הנוספת היתה שאפשר לעשות אנלוגיה מהמקרה של הזכות להפגין, שאותו הגיון חל בשני המקרים, ושזה מראה שאין הבדל מהותי בין סוגי הזכויות. יש לי מחלוקת עם מי שחושב שבג"צ גם לא היה צריך להתערב במקרה של חופש ההפגנה, אבל אותו אדם מחזיק בתפיסה עקבית לגבי זכויות שאני חולק עליה אבל מבין אותה. לגבי מה היקף מחויבות המדינה בתחום הבריאות, ברור לי לחלוטין שבג"צ לא יכול ולא צריך להחליף את הרשות המחוקקת והמבצעת. הוא כן צריך לעשות ביקורת שיפוטית על השאלה האם המדיניות שלהם עומדת בקריטריונים של זכויות אדם. בתחום הבריאות אי אפשר לקבוע שכל שירות חייב להכנס לסל. אבל אפשר לבדוק האם המדינה פועלת ליישום פרוגרסיבי של הזכות או שמא לוקחת צעדים רגרסיבים, האם המימון הוא בצורה הוגנת שלא שמה נטלים בלתי פרופורציונלים על משקי בית עניים, ועוד. במקרה של ישראל לאור כל הנתונים שמתפרסמים עקרונות אלו מופרים. כך למשל, המדינה הפחיתה בכשליש את מחויבותה לבריאות מבחינה תקציבית, וגם גלגלה חלק גדול ממימון הסל על חולים באופן רגרסיבי (לפירוט ראו הניתוחים השונים בספר עשור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי שיצא לאחרונה, וראו רשימת הביקורת מפרי עטי על הספר שתתפרסם בקרוב ב"הרפואה"). החוק הישראלי והבינלאומי מטילים בנושא הזה חובות על המדינה ולא עוסקים רק בזכותו של האדם לטפל בגופו כרצונו (שפירושו בעצם לפי מידת הכסף שיש לו). חוק ביטוח בריאות הישראלי בפירוש מדבר בסעיף 1 שלו על שעקרונות ביטוח בריאות הם צדק, שוויון ועזרה הדדית, והחוק אף קובע ששירותי בריאות ינתנו תוך שמירה על כבוד האדם. האמנה הבינלאומית שישראל צד לה בפירוש מדברת על חובת המדינה לפעול באופן פרוגרסיבי למען השגת הרמה הגבוהה ביותר של בריאות. את המדיניות צריך לבדוק אם היא עומדת בעקרונות אלה. זה חלק מתפקידו של בית משפט. אם מראים שהמדינה פועלת לפי עקרונות אלה, אז ברור שההתערבות פחותה. טוב גם ככה זה יצא תגובה ארוכה, תוכלו לקרוא ביתר פירוט במאמרי המלאים (האקדמאים) בנושא.

  •   ביום דצמבר 28, 2006 בשעה 1:11 pm

    http://marksw.com/wordpress/?p=248

  •   ביום דצמבר 29, 2006 בשעה 9:11 am

    סליחה, הייתי בטוח שהמנגנון של הטרקבקים ברשימות הוא אוטומטי.

טרקבאקים

  • מאת ׳‘׳œ׳•׳’׳“׳™׳‘׳™׳™׳˜ ביום דצמבר 27, 2006 בשעה 11:58 am

    ׳¨׳©׳•׳ž׳” ׳–׳• ׳ ׳×׳•׳•׳¡׳₪׳” ׳œ׳‘׳œ׳•׳’׳“׳™׳‘׳™׳™׳˜, ׳›׳—׳œ׳§ ׳ž׳“׳™׳•׳Ÿ ׳¢׳œ ׳”׳–׳›׳•׳× ׳œ׳‘׳¨׳™׳׳•׳× ׳ž׳•׳œ ׳”׳—׳•׳₪׳© ׳œ׳”׳₪׳’׳™׳Ÿ.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*