שהם צריכים לדעת מה קורה שמה

"שהם צריכים לדעת מה קורה שמה" (בשטחים) – זה המסר של טלי פחימה לחברה הישראלית עם שחרורה.

 

על הרג ילדה והתעמרות באביה *  על  אי-אכיפת החוק בשטחים הכבושים והפקרת הפלסטינים * על ירי במחסום – מדוע ירו בהיית'ם יאסין * על טרור * על הגדר * על בג"צ והגדר

 

עיצוב: רונן אידלמן

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום ינואר 4, 2007 בשעה 9:04 am

    ד"ר למשפטים באוניברסיטה ישראלית, מעלה על נס את פועלה של עבריינית מורשעת, שנידונה למאסר בגין סיוע לזכריא זבידי, אדם שרצח, לא הרג, רצח אזרחים ישראלים. בושה למוסד האקדמי שמעסיק אנשים כמוך כמרצים למשפטים.

  •   ביום ינואר 4, 2007 בשעה 9:54 am

    אבל אני לא חושב שהדרך של פחימה מובילה "לשמה".

    גם פחימה, וגם מי שלא הולכים עד הסוף כמוה
    (אורי אבנרי, גדעון לוי, אייל גרוס…) מצליחים לדבר רק עם המשוכנעים, אין פריצה של החומה.

    וזה לא משנה אם הטקסט שכותבים מתפרסם בגדה השמאלית, בהארץ או בוויינט. רוב הישראלים לא יודעים ולא רוצים לדעת.

    איך פורצים את החומה הזו? לא יודע.

  •   ביום ינואר 4, 2007 בשעה 11:59 am

    יותם
    פחימה לא הורשעה בגין סיוע לזבידי.היא הואשמה בסיוע לאויב וארגון טרוריסטי אך לא הורשעה בכך!. אז קל מאוד לחזור על האשמות אבל מה אפשר לעשות שהן לא הוכחו מעולם??? היא הורשעה בהפרת הוראה חוקית על כך שנכנסה לשטחי הרשות, מגע עם סוכן חוץ – כלומר על עצם המגע עימו ולא על כך שסייעה לו, ומסירת ידיעה לאויב, שבמקרה זה מאחר וידוע שמסירת הידיעה היתה תרגום של מסמך לעברית – שפה שהוא יודע – אנו יודעים שזה חסר משמעות.
    לכן דבריך חסרי כל ביסוס. גם אם תחזור על השקר הזה הוא לא יהיה אמת.
    התיאור שלי של ההיבט המשפטי מתבסס על מה שכתב היום הכתב המשפטי של הארץ יובל יועז – אודה שלא קראתי את המסמכים המשפטיים בעצמי

    http://tinyurl.com/y34q2g

    חוץ מזה שים לב שאני לא העלתי על נס או לחלופין לא לא העלתי על נס את מעשיה של פחימה. אני לא יודע מספיק עליה ועל מעשיה כדי לעשות זאת. העלתי על נס את אמרתה שצריך לדעת מה קורה שמה. שהרי הציבור רוצה לא לדעת. ואת התמונה שקוראת לשחרורה שמתי כבר אחרי שהיא שוחררה, כך שלטוב או לרע אי אפשר "להאשים" אותי בהאשמות שלך, שלאור העובדה שהאשה הזו הואשמה בכל כך הרבה והורשעה בכל כך מעט, לא ברור לי שהם בכלל האשמות. אולי דווקא אני צריך להאשים את עצמי שבכל מהלך המשפט לא העמקתי מספיק בסוגייה ולא נאבקתי נגדו?

    ולהערתך אציין שדווקא משפטנים צריכים להשתמש בידע שלהם כדי להאבק באי-צדק אם הוא קיים, גם מצד המערכת המשפטית.

    כדאי גם לקרוא את זה
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/809448.html

    איתי – גם אני לא יודע איך פורצים את החומה (רתרי משמע). מאוד קשה. זה דורש עבודה סיזיפית ואטית. הרצון לא לדעת הוא מדהים. כשנאמר המשפט "אבל יצאנו מעזה ו… " ואתה מתחיל להסביר איך אנו עדיין שולטים בכל כך הרבה היבטים של החיים בעזה, פשוט מתחילים לזעום עליך ולא רוצים להקשיב. העובדות שלא מתאימות לאידיאולוגיה ההגמונית מסוננות. אבל חשוב לנסות לפרוץ אותה. תחשוב שכל המידע כבר זמין. האם הסדרה של חיים יבין לא היתה מספיק? האם המידע שמתפרסם אפילו בידיעות אחרונות אינו מספיק? הכל שם אך אנשים לא רוצים לדעת. סטנלי כהן כתב פעם ספר על הכחשה של הפרות זכויות אדם. צריך לחזור לקרוא אותו.
    States of Denial

  •   ביום ינואר 4, 2007 בשעה 12:11 pm

    איתי חשבתי עוד משהו, ואני מרפרפר כאן למאמר שפרסם אביעד קליינברג אתמול בידיעות

    אפשר היה לפרוץ את החומה אם רק היו מגיעים לממשלה ולקואליציה אנשים שידועים במחויבות שלהם לזכויות אדם, להתנגדות לעוולות הכיבוש, לערכים אוניברסלים. אם רק אנשים כמו יולי תמיר, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ, היו בעלי השפעה כלשהיא. אז היינו יכולים להשפיע במשהו. כן כן,מזל שיש מפלגת העבודה, כשהיא רק תהיה בקואליציה הכל יהיה מצוין. אז, כשיולי תמיר תהיה שרת החינוך, היא תוכל להגיד כמה מה שקורה בשטחים נוגד את זכויות האדם ולהאבק בכך. כשעמיר פרץ יהיה בקבינט הוא יורה לצבא לשנות את התנהגותו. כשהצבא יהרוג ילדה חפה מפשע הוא יוקיע את זה. ושלי יחימוביץ, תנצל את כוחה כחכית בקואליציה לעסוק בכל הנושאים של זכויות אדם. בכולם. אז זהו, בואו נשאף למפלגת עבודה גדולה ובקואליציה והכל יסתדר.

  •   ביום ינואר 4, 2007 בשעה 3:33 pm

    החיוך בתגובה לתגובה איתי-אייל

    לעניין ההכחשה, אני רוצה להיות צינית יותר ולאמר משהו שכבר נאמר
    they get paid not to understand
    (נאמר על דבר דומה בארצות הברית ותהיה דומה על ההכחשה
    הציבור לא כל כך מטומטם כפי שזה ניראה, העיסקה של הפרת זכויות אדם בחצר האחורית תמורת רמת חיים למכחישים, היא בבסיס הכלכלה הישראלית, שנתמכת בסיוע חוץ. הנמצאים בהכחשה, הם אנחנו שחושבים שזה רק עניין של העברת מידע, ולא היא. המידע קיים וידוע לכל, והתגובה היא על בסיס כדאיות.

    השינוי יגיע כאשר הציבור יבין את המחיר האמיתי שהוא משלם על הסידור הזה, כיון שההשחתה וגם הפרות זכויות האדם כבשו כבר את ישראל פנימה, בתוך השכבה שאמורה להנות מדמוקרטיה למעטים. כאשר המחיר יהפוך בלתי נסבל, וזה מתחיל להתרחש, כולל מקרה פחימה (שהיא יהודיה), הציבור ייזכר במה שהוא כבר יודע.

  •   ביום ינואר 5, 2007 בשעה 1:12 am

    רק מה שמצער הוא, שהם לא כל כך רוצים.

  •   ביום ינואר 5, 2007 בשעה 6:25 am

    האמת המצערת היא שהציבור יודע מה קורה בשטחים. אולי באופן סכמטי, אבל יודע. גם לא ברור לי איך בדיוק נהנה רוב הציבור מהכיבוש.

    אני סבור שרוב הציבור רואה את הכיבוש, בעיקבות מסע שיטתי של שטיפת מוח, כתערובת של כורח בטחוני ומימוש של זכות אבות. תחת צמד הצידוקים הללו, ובליווי הדה-הומניזציה היסודית של הפלשתינאים, אין לציבור אמפתיה כלשהי לפלסטינים, וכל צרותיהם נתפשות כתולדה של מעשיהם שלהם. לכן, לא תועיל כל מערכה שמוקדה הוא אינפורמציה באשר למתרחש בשטחים.

    אני סבור שהדרך המבטיחה ביותר לערער את הכיבוש מהצד הישראלי היא להעצים, באמצעות מערכה ערכית בקרב הנוער והסטודנטים, את תנועת הסרבנות של המתגייסים לצבא הסדיר וצבא המילואים. מסה קריטית של צעירים וצעירות, נאמר כמה מאות בכל רגע נתון, שיהיו מוכנים לעמוד באופן פומבי בסרבנותם תקרב באופן ניכר את קיצו של הכיבוש.

  •   ביום ינואר 5, 2007 בשעה 8:43 am

    אני חושב שזה שילוב של אי רצון לדעת עם מה שאתה אומר, הצגת העניין כורח בטחוני וזכות אבוד ודה-הומניזציה ושצרותיהם נתפסים כתולדת מעשיהם שלהם. אשר על כן, צריך גם לחנך בנושא הזה. הדברים תלויים זה בזה: אי הידיעה הוא שגורם לחשוב שזה אשמתם, שכן הציבור ברובו קונה את הבלוף כאילו יצאנו מכל השטחים כבר מזמן, נתנו להם כל כך הרבה, יצאנו לגמרי מעזה, הצענו להם את הכל בקמפ דיוויד וכו'. את הדברים האלו צריך להפריך בכך שמראים כיצד הכיבוש נמשך כל הזמן לאורך כל שנות אוסלו וכיצד הוא נמשך בעזה היום ומה בדיוק הבעייתיות של הצעות קמפ דיוויד, וכיצד אנו שפתחנו בהרג פלסטינים בתחילת האינתיפאדה השניה ולא ההפך. אבל את העובדות האלו הציבור רוצה לא לדעת. יש שני ספרים מענייינים של דני דור על כיצד המידע שם בתקשורת אך נערך ומוצג בצורה שמציגה נרטיב אחד בלבד. מה שלא מתאים לו – נזרק לשולי התודעה..

  •   ביום ינואר 6, 2007 בשעה 3:29 pm

    בינתיים קראתי את גזר הדין עצמו
    כדאי לקרוא
    http://tinyurl.com/w8es2

  •   ביום ינואר 7, 2007 בשעה 9:21 am

    כדי לגלות שהיא לא עלתה.

    בכל אופן, הגירסה הקצרה:

    אנחנו אדישים לכיבוש כי מנטלית יצאנו מהשטחים מזמן (שמאל כימין מלבד המתנחלים)

    יש שני צדדים לכיבוש – ובצד השני נמצאים אנשים כזביידי – ביריונים שמשמידים את החברה בה הם חיים כנגד הסדן הישראלי.

    ולמרות שמאסרה של פחימה היה מתועב, לי קשה להזדהות איתה כי היא הזדהתה עם אחד מ(עשרות?) אלפי אנשי הזרוע שהפכו את חיינו וגם את חייהם לקשים הרבה יותר

  •   ביום ינואר 7, 2007 בשעה 12:05 pm

    אבל הליטוף לא מסתיר את הבעיה העיקרית בסיפורה של פחימה: היא התנדבה לשמש מגן אנושי למי שהרג חיילים מבני עמה. לו היתה מתנדבת להגן בגופה על תינוקות בג'נין, או על הילדים שסבלם נגע כל כך לליבה, אפשר היה לראות בה גיבורה במובן המוסרי. היא לא בחרה להיות כזו. מדוע בעצם? מדוע להגן דווקא על זביידי? היא לא נדרשה להסביר.

    (בדיוק מה ששאלתי בתגובתי המחוקה)
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3349154,00.html

  •   ביום ינואר 7, 2007 בשעה 12:10 pm

    אולי כי היא רצתה להתנגד בגופה לחיסולים שהם הוצאה להורג ללא משפט שגורמת גם לעתים קרובות למוות של חפים מפשע רבים מסביב?

  •   ביום ינואר 8, 2007 בשעה 3:40 am

    שהבעייה היא לא חוסר ידע, אלא אטימות לב, תוך השענות על טיעוני סרק.

    הטיעון של עודד (ושל מלמד), לדוגמא, הוא הכלאה של טיעון בטחוני (זביידי מאיים על אזרחי ישראל) לבין דה-הומניזציה (זביידי הוא רוצח חסר מעצורים). העובדה הברורה שכל אלימות שמפעילים זביידי ודומיו מגומדת לחלוטין על ידי האלימות חסרת האבחנה של ישראל אינה נראית כרלוונטית. על פי עודד (ומלמד) על תושבי השטחים לשאת באורך רוח את האלימות הישראלית ולצפות בסבלנות שממשלת ישראל תואיל בטובה לסלק את מגפה מעל צווארם. כל עוד יעשו זאת יזכו (כך אנו אמורים להבין – אם כי אין לכך כל אינדיקציה במציאות) לסימפטיה העמוקה של ה"יונים" הישראליות, אך אם רק יעזו להשיב בשביעית האלימות המופעלת נגדם, מיד יגונו ויהפכו בדיעבד לאחראים למצבם.

  •   ביום ינואר 8, 2007 בשעה 3:10 pm

    זביידי לא ממש מאיים על ביטחון ישראל. הוא מאיים על סדר החיים בחברה הפלשתינית. ועל כן הגנה עליו היא הגנה על הבלגן ברשות.

    הטיעון שלי לא אומר שהוא רוצח חסר מעצורים – הטיעון שלי אומר שהוא בריון, בעל זרוע – איש כנופיות פשוט. שהתגוננות מפני הכיבוש מזמן הפסיקה לעניין אותו ואת דומיו. כמו כן, ישראל קיימת מבחינתם בעיקר כמשהו להצדיק את המאבק על כוח וכסף ברשות.

    האם אנחנו אחראים למצב הזה ברשות? בוודאי. האם אנחנו אחראים יחידים? לא. וביחס לזה, אין ספק שהרס הכלכלה הפלשתינית מביא לכך שהכסף היחידי הוא בפעילות נגדנו או בהצטרפות למנגנון כזה או אחר.

    אני זוכר למשל כתבה ממוסף הארץ על מגוון כוחות הביטחון הפלשתינים אי שם לפני האינתיפאדה. אתם יודעים כמה מדים, משטרות, כוחות מיוחדים יותר ופחות יש שם? מה בדבר המשטרה הימית בשכם?

    וזביידי ודומיו עשו את החיים מאוד קלים לשרון ושאר הפוליטיקאים אצלנו כשרצו להכריז שאין פרטנר ולהמשיך בכיבוש כמות שהוא. תוך כדי שהם דואגים לכך שלא יהיה פרטנר. נכון, זה מגוחך להאשים אותם במה שהפוליטיקאים שלנו עושים. אבל אני חוזר ואומר למטבע יש שני צדדים. ו-(תסלחו לי על הצרפתית) שניהם מרוחים בחרא.

    מה עושים עם זה? חוזרים לדבר, שמים את חומת ההפרדה (שלפני ששרון שם עליה את הידיים היתה הרעיון של שמאל-מרכז) על הקו הירוק,

    ומה אז?

    לצערי אני מאוד לא בטוח שזה יביא שלווה, פחות מהצד שלנו ויותר מהצד שלהם. כי ואני חוזר לטיעון הראשון שלי – אנחנו (כעם) ויתרנו על השטחים, אבל הם לא ויתרו על כל פלשתין וזכות השיבה. אותי כציוני (וגזען אטום מתברר) זה מציב בבעיה

  •   ביום ינואר 8, 2007 בשעה 10:07 pm

    תראו כמה לעודד (בעקבות התועמלנים בכלי התקשורת) אכפת מ"סדר החיים בחברה הפלשתינית".

    אגב אורח, עודד מפגין תרגיל שמקובל בקרב ה"יונים" הישראליות (אם כי לא בקרב רוב הציבור הישראלי ולא בקרב הדוברים הרשמיים): קבלת אחריות חלקית (קא"ח). על ידי השימוש בקא"ח פוטר עצמו המקא"ח מהצורך להגן על מעשי הנבלה הישראליים, אך עם זאת אינו נאלץ להציג דרך קונקרטית שבה יתוקן הסטטוס קוו, ויכול להסתפק בפיזור הצהרות ערטילאיות על תמיכתו במו"מ (מבלי להצהיר מה יהיו עמדותיו במו"מ) או סיסמאות חסרות משמעות על כך ש"אנחנו (כעם) וויתרנו על השטחים". בו זמנית המקא"ח יכול לראות את עצמו כ"מתון" שעובדת היותו "באמצע" מעידה על שפיותו ונאורותו.

    העובדה שתחת הסטטוס קוו מליוני אנשים (אומנם פלסטינים) חיים בתנאי עוני ושיעבוד אינה טורדת את מנוחתו של המקא"ח מספיק בכדי שיראה בסטטוס קוו מעשה פשע מתמשך ובכדי שיראה בשינוי הסטטוס קוו צורך קריטי ודחוף.

  •   ביום ינואר 25, 2007 בשעה 4:03 am

    מר יורם גת, אתה מתבטא באופן שמעורר כעס ואנטגוניזם ולא כל כך משנה מה אתה אומר.
    בתור הומניסט ששואף לשוויון זכויות, אני מתפלאת עליך מאוד, איך אתה מדבר גבוהה גבוהה ומוסרית מוסרית בכל הקשור לדברים גדולים , ומכשיל את עצמך בקטנות.

  •   ביום ינואר 25, 2007 בשעה 4:11 am

    קודם כל תיישם את מה שאתה אומר בקטנה, בין אנשים, ותדע להתבטא בלי לגלוג כלפי מי ששונה ממך או חושב אחרת ממך

    רק אחר כך תקח לעצמך את הזכות להגיד משהו על אטימות ודה הומניזציה, רמיסת זכויות וכו' – כי בסופו של דבר אתה בתגובותיך המתלהמות כאן מייצג לי לפחות את פניה של הישראליות המכוערת שבהם אתה כל כך שונא להביט.

    לפעמים ההצדקות המוסריות מתחילות להשמע
    צדקניות כשמשמיע אותן אדם שמה שעולה ממילותיו זה ריח של ציניות, חוסר אמון ופאטאליזם

  •   ביום ינואר 26, 2007 בשעה 8:39 pm

    אם בהתחלה לפנני שקראתי את שלל תגובותיך חשבתי שאתה סתם בלבלן שכל, אז עכשיו אני חושב שאתה הרבה יותר מזה ומפאת כבוד האתר לא אשתמש במילים קשות.
    אל תתגייס אתה לצבא חתיכת משתמט, מבחינתי אתה יכול לעבור לשטחים ואולי משם תעזור להפסיק את "הכיבוש".
    תמשיך לחיות בשאננות התל אביבית שלך בעוד שחיילים קופאים בעמדות הקרות לשמור עליך.
    איך אתה מסוגל לחשוב שסרבנות תפסיק את "הכיבוש" המושג שעליו איני מסכים מכל וכל! יתכן והיא באמת תפסיק אותו, ואז יחל כיבוש מסוג אחר, הרבה יותר כואב, מן הצד השני ואנחנו נהיה הנכבשים. לעתים יש בי תחושה שזה מה שאנשים כמוך רוצים.
    די עם התיפיפות הנפש חסרת המעצורים הזאת, זה ממש לא מעורר סימפטיה.

  •   ביום ינואר 31, 2007 בשעה 5:56 pm

    התלבטתי לגבי חלק מהתגובות שהוצבו כאן, אני לא רוצה למהר ולמחוק תגובות, אך אנא הקפידו להגיב לגוף העניין ולא לגוף האדם. לצערי הדיון כאן כלל בחלקו הערות בהם אנשים הגיבו והעירו הערות שונות על מגיבים אחרים שהפכו להיות דיון במגיב ולא בנושא, ומזה אני מבקש להשתדל ולהמנע.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*