How Soon is Now (חלק ב')

 
פוסט זה ממשיך את הפוסט How Soon is Now

 

במוצאי שבת התקיים ערב המחווה  של סינמה פרדילדו לסמיתס ולמוריסי שהוזכר בפוסט הקודם.
אלו הדברים שאמרתי בפאנל (ראו תמונה נוספת כאן): 


זה אני ב"פאנל מוריסי".

לפני שנים רבות פירסמתי ב"זמן הוורוד", בתקופה שיאיר קדר היה עורכו, רשימה על "עשרת הדיסקים שכל גיי חייב שיהיו לו בבית". אחד מהם היה The World Won't Listen של הסמיתס. כתבתי שהדיסק הזה, והסמיתס בכלל, הם פס הקול של הארון.
הסמיתס הם אם כן פס הקול של הארון, אך הם לעולם לא פסק הקול של היציאה מהארון. מה שמעלה את השאלה: האם הם עדיין רלבנטים עבורנו?

כדי לחשוב על השאלה הזו, צריך לזכור שמוריסי, אף אם היה לגיי אייקון בעצמו, והשתמש בגיי אייקונז אחרים, כמו אוסקר ווילד וג'ימס דין, סירב תמיד להזדהות תחת הקטיגוריה גיי בעצמו.
 

איקונוגרפיה: מוריסי וג'ימס דין


 כבר ב 1984 אמר מוריסי:



As far as sexuality is concerned, I do feel very strongly about it. Therefore I have a very non-sexual stance, seeing people as humanist. There's so much segregation in modern life, the last thing we need is a massive chasm between the sexes, which gets wider as the years pass.
All the so-called liberators spout excessive hatred. On the one side, feminist scream men are the enemies, they're killing us; on the other extreme, it's the Tetley bitter men machismo things. I refuse to recognize the terms hetero-, bi- and homo-sexual. Everybody has exactly the same sexual needs. People are just sexual, the prefix is immaterial

(מצוטט בספר Morrisey: in his own words)

והרבה שנים אחר כך אמר מוריסי למגזין רולינג סטון, "אני גיי? זה חדשות עבורי".
איך לקרוא את האמירות האלו? כביטוי מוקדם לתפיסה קווירית, שרוצה להשתחרר מקטיגוריות זהות? שרוצה לראות את בני האדם רק מזווית הומניסטית? [אני נזכר ב
פוקו שדיבר על כך שהמטרה כיום אינה לגלות "מי אנחנו", אלא "לסרב למי שאנחנו", להאבק על הזכות להיות שונה אך תוך תקיפת כל מה שמפריד את האינדיבידואל, שובר את קשריו עם האחרים וקושר אותו לזהותו בצורה מגבילה]. או שמא יש להבינם פשוט כחלק מגאונות יחסי הציבור של מוריסי שמשאירה את הכל עמום? האם מוריסי גיי? האם מוריסי גזען? האם דבריו משקפים פוליטיקה קווירית, או חוסר פוליטיות מרגיזה?

מוריסי, כפי שאמרתי, עם שירי הבדידות וחוסר האהבה שלו, הוא פס הקול של הארון, אך לא של היציאה ממנו. איפה אנחנו היום, איפה הוא היום, והאם הוא עדיין רלבנטי לחיים שלנו? האם השירים שלו עדיין אומרים לנו משהו על החיים שלנו? הוא חי בארצות הברית, ולאחרונה אולי באיטליה, לפעמים נדמה שקצת השמין, ועושה מוזיקה שפחות מעניינת ממה שעשה פעם. אנחנו במקום אחר, וכך גם הוא. האם פס הקול של הארון עדיין רלבנטי עבורנו? אבל אולי מוריסי כבר חזה את כל זה לפני שנים רבות כשביקש ש"אל תשכחו את השירים שהצילו את חייכם". ואולי דווקא במקום בו אנו נמצאים עכשיו, אחרי שהיינו לפעמים במקום ה"הומוסקסואלי" הסירוב ההיסטורי שלו ל"הטרו", "בי" ו"הומו" – סקסואליות, והאמירה שלו שכולם פשוט מיניים, עושה אותו דווקא רלבנטי עבורנו יותר מתמיד? לפני זמן מה ראיינו אותי ב"טיים אאוט" וכשהתפרסמההכתבה נכתב בה "אייל גרוס,.. הומ[וסקסואל] מוצהר". אז אולי לאור העובדה שאמירה מסוג זה עושה לי רע, מוריסי, שמציע לנו איקונוגרפיה קווירית בלי הזדהות מגבילה שהיא gay specific, דווקא רלבנטי עבורנו כפי שהיה אז?
 
ואחרי כל זה, כמובטח, היה קריוקי מוריסי, עם עבדכם הנאמן ב- How Soon is Now. ראיתם את הביצוע של הסמיתס, התרגזתם על ט.א.ט.ו, וכך נראה רגע האמת שלי (תמונה נוספת כאן). 



קריוקי מוריסי.

וכך זה נראה כאשר ליעד הצטרפה אלי

ולסיום… עוד תמונה אחת

How Soon is Now?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום מרץ 23, 2007 בשעה 12:59 am

    הסמיתס ומוריסיי – אוי ליבי ליבי

    יום ראשון בסווי בניו-יורק. קבענו?

  •   ביום מרץ 23, 2007 בשעה 3:22 am

    או שהשמיעה שלי נדפקה לגמרי, או שיש לך קצב ששום מטרונום לא יצליח לחקות וקול של עורבני מת. לא בטוח שהקול שלי יותר טוב (בעצם הוא טוב, רק שהוא גורם לאנשים לרצות לחתוך לעצמם ורידים)והייתי צריך לשתות די הרבה כדי לעלות לבמה, ככה שאין פה באמת ביקורת. יותר כמו ירידה:)
    אבל- סחתיין על התעוזה והביצוע, (גם אם הוא קצת -*אבל רק קצת*- מוזר), אני מוחה לך כפיים ושורק מפה.

    אגב הציטוט של מוריסי והדיון הקצרצר שראיתי בפוסט הקודם, קראתי או ראיתי לא מזמן, כנראה בעקבות הסרט על קינסי, יש שם העניין הזה של מיניות: סקאלה, משהו כמו סולם ליקהרט, שכל בנאדם חי עליה- בלי הגדרות של "הומו" או הטרו. עניין של התניות או הטמעה של כל מיני מסרים קולקטיביסטיים, בעיקר דתיים, אני מניח. כשלעצמי, אף פעם לא הבנתי חלוקות מהסוג הזה.
    סעמק, מתי יש ערב דומה?

  •   ביום מרץ 23, 2007 בשעה 7:44 am

    אורי – קבענו קבענו… לצערי לא יודע עדיין מתי יום א' הבא שאהיה בניו יורק אבל בשבילך
    Everyday is Like Sunday!

    ניצן – רחמים עלי, בחרתי את השיר הכי קשה לשירה, שכמו שהוסבר לי ה"פרייזינג" שלו קשה ביותר, הוא אינסטרומנטלי והלבשת המלים על המוזיקה רנדומלית כמעט ובלתי ברורה לזיהוי. מטרונום מת? תאשים את ג'וני מאר, לא אותי:)
    לאור כך רציתי להחליף ב
    Half a Person
    המלודי בהרבה והחשוב לא פחות
    אבל לא היה אותו בדיסק הקריוקי הכפול של הסמיתס. אז אכן שתיתי איזה 3 כוסות וויסקי זול ו…

    קינסי אכן הוא אבי התיאוריה של הרצף בין הטרו/הומוסקסואליות, אבל, הקריאה שלי את העמדה של מוריסי והדיון הקצרצר שראית בא ממקום קצת אחר שעוסק בכלל בפירוק הקטיגוריות האלו, כלומר המקום הקווירי.
    להרחבה ראה
    http://www.notes.co.il/gross/454.asp

    http://www.notes.co.il/gross/24635.asp
    וליתר הרחבה ראה המאמר שחיברתי יחד עם עמליה זיו שפותח את הספר "מעבר למיניות"

  •   ביום מרץ 23, 2007 בשעה 7:47 am

    לערבים הבאים בסדרה ניתן להצטרף לרשימת התפוצה דרך האתר הזה

    http://lists.riseup.net/www/info/paradildo_news

  •   ביום מרץ 23, 2007 בשעה 5:04 pm

    אייל גרוס לאירוויזיון! (ותודה על ההפנייה…)

  •   ביום מרץ 24, 2007 בשעה 1:51 am

    כבוגרת האייטיז אני בהחלט זוכרת את הסמיתס העצובים והמרירים המפנים אל העולם העגום של עצמם. משהו שהיה אז חדשני והיום לא ממש. אהבתי אותם מאוד.
    היום כבר לא צריך את מוריסי שישיר שצריך לתלות את ה די.ג'יי, יש שיעשו את זה בשבילו בחפץ לב. מסתבר שבאייטיז למרות הכל היה קסם שלא ישוב עוד. ולגבי המיניות של האדם. נו,זה כבר עולם ומלואו ואני חושבת שהתשובה היא לא כן ולא לא. יש כל מיני רצפים של מיניות ובטח יצא לך לשמוע אי אילו אמירות בנושא.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*