כל מה ש(לא) רציתם לדעת על הומוסקסואליות

הבלוגספירה –  ובפרט רשימות – רוגשת בדיונים בנושא ההומוסקסואליות. הכל התחיל בפוסט של נולי עומר , שכפי שחנן ציין, עירב מספר טענות. נולי ציינה שהומואים שמתנהגים בצורה לא "נורמלית" וביחוד בצורה "ביצ'ית" מרגיזים אותה כי הם פוגעים בה וכי הם עושים קריקטורה של נשיות. כמו כן ציינה נולי שבתל-אביב יש פתיחות כלפי הומואים ולסביות ולכן לא ברור מדוע הם צריכים להדגיש את הנושא, וחזרה על הקלישאה בדבר "מה שאדם עושה במיטה זה ענינו הפרטי".

ראו גם 

 

מה זה תיאוריה קווירית

לא רוצה להיות נורמלי – ראיון עם דיוויד הלפרין, מחשובי הכותבים בתחום

אל תבקשי נורמליות

מין אנאלי וסטיות אחרות 

על יהדות והומופוביה

רבים הגיבו לפוסט של נולי. חלק הגיבו בפוסט עצמו וכמה כתבו פוסטים משלהם. טל איתן ביקר את הטענות השונות של נולי וכך גם אח"י דקר. גם טלי לטוביצקי התייחסה לעניין.  אני הגבתי בפוסט של נולי ועמדתי על מספר כשלים בטיעון שלה.

ראשית הדגשתי שעדיין אין שוויון וקבלה של הומואים ולסביות בצורה כה וורודה כפי שהיא תארה, מחוץ למילייה מסויים בתל-אביב.

שנית עמדתי על כך שהיחסים והאהבה של אדם אינם דבר פרטי, ועל כך שהטרוסקסואלים מצהירים כל הזמן על היחסים שלהם: הם עושים חתונה, מזמינים אליה אנשים רבים, ובכלל נישואין הוא מוסד ציבורי. ההטרוסקסואליות מצהירה על עצמה שוב ושוב בצורת מוסדות כמו נישואין, משפחה, ירושה ועוד. אלא שההצהרה שלה היא תמיד "שקופה". כמו אשכנזיות, גבריות וכו', גם ההטרוסקסואליות שקופה וכשהיא נוכחת כל הזמן אנו לא שמים לב למידה בה היא מנכיחה עצמה.

שלישית, עמדתי על כך שהבעיה בפוסט של נולי היתה שהוא בכלל מחזיק ברעיון שיש התנהגות אחת שהיא "נורמלית". התנהגות מגדרית מוגזמת, מהווה פארודיה, חיקוי ואירוניה לגבי הרעיון שיש דבר כזה שנקרא התנהגות מגדרית נכונה. מגדר הוא תמיד (כפי שכתבה ג'ודית באטלר) חיקוי, והלסבית הבוצ'ית או הדראג קווין [וגם האוחצ'ה] מדגימים זאת בכך שהם מתנהגים התנהגות מגדרית שונה ממה שהיינו מצפים מהם – ציפיה שמעוגנת באברי המין שלהם. כאשר ההתנהגות שלהם מגזימה את ההתנהגות המגדרית שלא מצופה מהם, מוגחך הרעיון של מגדר ושל התנהגות מגדרית תקינה ובכלל של ה"נורמלי".

היו תגובות רבות לפוסט של נולי וגם תגובות לתגובות לרבות כאלו שהתייחסו לתגובה שלי. חלקן יצאו נגד תיאוריה קווירית – חלק מאלו שיצאו נגדה לא הבינו לדעתי מה היא אומרת או הבינו אותה מאוד שונה ממני.  טל כתב בפוסט שלו דברים מאוד דומים למה שכתבתי בתגובות לנולי ולמעלה, כאשר בהקשר השלישי דבריו היו ביטוי מובהק לרעיונות קווירים. עבורי, הפירוק שהמחשבה הקווירית עושה לרעיונות של גבריות, נשיות, הטרוסקסואליות, הומוסקסואליות וכו' הוא כלי מרכזי לחשוב דרכו על הדברים האלה. יש כאלו שלא נזקקים למחשבה הזו או שנרתעים ממנה. לגבי האחרונים, לא תמיד הם עושים זאת לעניות דעתי מסיבות מוצדקות, אבל ניחא. מכל מקום, הרעיון הקווירי מבקר את הרעיון של ה"נורמליות" – בתחום של המיניות, המגדר, ובכלל, וכאן נעוצה ביקורת מרכזית על מה שנולי כתבה.

את הדיון המשיך גיל גרינגרוז שכתב על "הבסיס הביולוגי והאבולוציוני של הומוסקסואליות". הפוסט שלו הוא מהפוסטים שגורמים לי להבין כמה מחשבה חברתית ביקורתית על המוסדות האלו חיונית, וכמה "מפספסים" כאשר לא מסתכלים מזווית קווירית. גיל דן בשאלה :

 

אם מקבלים את ההנחה שלהומוסקסואליות יש מרכיב ביולוגי חזק, נשאלת כעת השאלה למה הוא התפתח מלכתחילה? מבחינה אבולוציונית נראה תמוה שעד 10% מהאוכלוסייה יהיו הומוסקסואליים, כי הרי יחסים כאלו אינם מובילים לרבייה ולכן נראים מיותרים מבחינה אבולוציונית

 

אבל מחשבה קווירית גורמת לנו להבין שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות הם מוסדות חברתיים, ולא מוסדות ביולוגים או גנטיים. זה לא אומר, כפי שיש כאלו שחושבים בטעות, שהומוסקסואליות היא בהכרח בחירה. זה גם לא אומר משהו לגבי השאלה האם היא "נגרמת" מטבע או מסביבה. כל מה שזה אומר הוא שהרעיון של זהות מובחנת של האדם כהטרוסקסואל או הומוסקסואל אינה אלא מוסד חברתי ודרך מסוימת של ארגון המיניות האנושית, שיש לה גם תאריך לידה ומקום לידה די ידועים: אירופה של המאה התשע-עשרה. לכן כאשר גיל כותב "ביוון העתיקה למשל, יחסים הומוסקסואליים היו דבר שבשיגרה" זה אנארכונזים מובהק: ביוון העתיקה זה היה נורמטיבי עבור גברים לקיים יחסים עם מי שאינם גברים-אזרחים, קרי נשים, ילדים, עבדים. התוצאה היא שגברים קיימו יחסים הן עם גברים והן עם נשים. עצם הרעיון של נטיה מינית שמוגדרת על פי המין של אוביקט התשוקה שלנו והיא מרכיב מובחן בזהות שלנו, היה זר להם לחלוטין. לכן לומר ליווני שהוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל, או שהוא מקיים יחסים הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, יהיה משפט חסר משמעות.

למחשבה זו יש השלכות על כל הניתוח, והיא מראה את הבעייתיות בדיון שמערב ביולוגיה ומוסדות חברתיים בצורה כה חזקה. אם נחזור לשאלה של גיל, הרי לשם רבייה צריך מפגש של זרע וביצית, ואין שום קשר בין זה לבין שאלת ההומוסקסואליות. היווני שקיים יחסים "הומוסקסואלים" עם גבר, קיים לעתים קרובות יחסים גם עם אישה, והוליד ילדים. כיום, בעולם בו אנו חייים וחווים את החלוקה להטרוסקסואליות והומוסקסואליות, ההתפתחות הטכנולוגית גורמת לכך שגברים ונשים רבים שחיים כהומואים ולסביות מולידים ילדים. אז מה בדיוק השאלה? יתרה מזאת כל דיון כזה נחשב בעיני כדיון בעייתי שבא להבין את מקורות ה"תופעה", משל היינו מחפשים גן  הגורם למחלה. כאשר נראה מחקרים שעוסקים בשאלה "מה גורם להטרוסקסואליות", או לפחות "מה משפיע על נטיה מינית של אנשים בחברה שבנויה על החלוקה הטרו/הומו", וכאשר הם יהיו מנותקים מכל הדעות הקדומות שקיימות, אתייחס אליהם אולי פחות בחשדנות.

מחשבה קווירית נותנת לנו אגב תשובה הרבה יותר פשוטה לגבי מדוע הומצאה ה"הומוסקסואליות". תפקידה הוא להיות ה"אחר" של ההמצאה החשובה לא פחות, קרי ההטרוסקסואליות: אם מה שאפיין את עליית משטר המיניות המודרני במאה התשע-עשרה הוא פיתוח התפיסה של הטרוסקסואליות כזהות הנורמלית, הרי שההומוסקסואליות סומנה כ"סטיה". כידוע, אי אפשר לסמן את הנורמלי בלי לסמן את הלא נורמלי. מאחר שהומוסקסואליות, כמו גם הטרוסקסואליות, היא כאמור מוסד/תפקיד חברתי, הרי שאת ההסבר לה יש לחפש בניתוח חברתי ביקורתי ולא בגנים.

החוסר בניתוח חברתי שמעוגן במחשבה קווירית עולה מדברים נוספים שכתב גיל. כך למשל הוא כותב:

לנשים כנראה קל יותר לנוע על אותו רצף מאשר גברים. הסיבה היא כנראה שברגע שגבר נחדר (או מקיים מין אורלי), המעשה מאוד מובחן וקשה להתעלם ממנו, בעוד שליחסים לסביים יש רמות שונות שמאפשרות לנשים לחוות דברים חדשים בצורה פחות חודרנית, ומבלי להגדיר את עצמן כלסביות. נשים יכולות להינות מסקס בצורות יותר מגוונות, עם דגש רב יותר על אינטימיות ומשחק מקדים ולכן פתוחות יותר לצורות אחרות של סקס. גברים לעומת זאת הרבה יותר ממוקדי מטרה, וזה נכון הן ליחסים הטרוסקסואליים והן ליחסים הומוסקסואליים. יתכן שנשים, שנוטות להיות יותר חברתיות מגברים ולהחצין את רגשותיהן, קל יותר לחוות מגע פיסי עם נשים אחרות (כמו נשיקה על הלחי). אם גברים היו עושים את אותם דברים זה היה נתפס כמחוות הומוסקסואליות.

 

נכון, אצל נשים יש יותר מימד של "רצף", ואדריאן ריצ' כינתה זאת כבר מזמן "הרצף הלסבי". אבל האם גברים לא יכולים להינות מסקס בצורות מגוונות עם דגש רב יותר על אינטימיות ומשחק מקדים? הרי זו בעצמה תפיסה גברית-הטרוסקסואלית של מין, לפיה אין מין בלי חדירה. דווקא גברים הומואים יודעים היטב שאפשר להינות מסקס בצורות מגוונות מעבר לחדירה (אנאלית או אוראלית) ושיש הרבה צורות לקיים יחסים. אם כן, כדי להבין את ההבדל צריך לתת את הדעת לכך שמה שמאוד נפוץ בחברה שלנו, ומהווה חלק ממה שמבנה את החברה הלאומית-פאטריארכלית-הטרוסקסואלית, הוא מה שאיב קוסופוסקי סדג'ויק קראה "הומו-חברתיות" (הומוסוציאליות) – כלומר, מוסדות הבנויים על אחווה וקרבה בין גברים. כאלו הם המוסדות הכי "לאומיים" – הצבא, נבחרות הספורט, וגם מוסדות אחרים (להקת הרוק?). מוסדות אלו מנסים לבסס את מעמדם כמצד אחד בנויים על קרבה בין גברים, ומצד שני הטרוסקסואלים טהורים, על ידי יצירת קו חד שיבחין בין ההומוחברתיות להומואירוטיות. כלומר, הם עסוקים בהכחשת יסוד התשוקה שיש בהומוחברתיות. תחשבו על האיסור על שירות הומואים בצבא האמריקאי, על ההומופוביה בספורט, וכו'.

הפרדוקס הוא, שכפי שסדג'ויק הראתה, שהומוסקסואליות נתפסת כגם "יותר" גברית – היא אודות גברים שנמצאים ביחד ומקיימים לא רק "רעות" ו"אחווה" אלא גם אהבה, ומצד שני היא נתפסת גם כ"פחות" גברית, כ"ויתור" על הגבריות. וכאן באמת החזון המפחיד על הגבר הנחדר, המוותר בכך על גבריותו: אכן, בוויתור זה יש משום ערעור על הסדר החברתי הפאטריאכלי, זה שתמיד בנוי על,  במילים של קתרין מקינון, "גבר מזיין אשה" – סדר שברור בו לכאורה מי הסובייקט הפעיל (תמיד גבר) ומי האוביקט הסביל, הנחדר (תמיד אישה). 

מיניות אצל גברים נתפסת אם כן פחות כרצף בגלל הצורך לשים גבול חד בין ההומוחברתיות להומואירוטיות, ולהבטיח שהלאומיות שבנויה על אחווה גברית בצבא, בספורט וכו', על ה"רעות", אינה הומוסקסואלית. אצל נשים, הסיפור הוא שונה, ואכן קיים אותו "רצף לסבי" מפורסם. אבל בשביל להבין את זה צריך לחשוב דרך הרעיונות הקווירים.

ולסיום, גיל כותב "רובינו מעדיפים להגדיר עצמנו כהטרוסקסואליים או הומוסקסואליים". המחשבה הקווירית לא אומרת שרוב האנשים לא חווים את עצמם כהטרוסקסואלים או כהומוסקסואלים. ההפך. המבנה החברתי שטוען שיש זהויות כאלו עם הנגדה ברורה ביניהן הוא מבנה אידיאולגי שגורם לנו לחוות את עצמנו כהטרוסקסואלים או הומוסקסואלים. ברור גם שבעולם שלנו העובדה שמזהים אותנו כשייכים לאחת הקבוצות האלו מקנה פריבילגיות מצד אחד ואפליה מצד שני, הן ברמה הסימבולית והן ברמה המאטריאלית. ברור שצריך לצאת נגד ההפליה של הומואים ולסביות ולהעצים אותם, ולשדר מסר חיובי כלפי מי שחש שהוא/היא הומו/לסביות אך צילו הגדול של הארון מעיב עליו.

I refuse to recognize the terms hetero-, bi- and homo-sexual. Everybody has exactly the same sexual needs. People are just sexual, the prefix is immaterial –

Morrisey

 אך עם זאת, צריך גם לחשוב איך לצד פרויקט ה"אפירמציה" (האישור) של הזהות המופלת, אנו עוסקים גם ב"דקונסטרוקציה" (פירוק) של עצם החלוקה הזו לזהויות שרירותיות. פוקו דיבר על כך שהמטרה כיום אינה לגלות "מי אנחנו", אלא "לסרב למי שאנחנו", להאבק על הזכות להיות שונה אך תוך תקיפת כל מה שמפריד את האינדיבידואל, שובר את קשריו עם האחרים וקושר אותו לזהותו בצורה מגבילה. המחשבה הקווירית לא דוחה את הרעיון שיש בעולם הטרוסקסואלים והומוסקסואלים ושאנשים מקבלים פריבלגיות או סובלים מהפליה על סמך כך, אבל היא מצביעה על כך שזו אינה הדרך היחידה לארגן את העולם, ושיתכן שהבעיה היא בעצם החלוקה הזו, ובתוויות שהיא שמה על בני אדם. מהזווית הזו, הפרויקט האמנצפטורי האוטופי הוא בעצם השתחררות מהקטיגוריות האלו – כמו גם מהקטיגוריות גבר/אישה. שכן כל הקטיגוריות האלו בנויות על בינאריות והירארכיה, ומשדרות מסר לפיו יש רק שתי אפשרויות,  והאחת מהן היא תמיד העליונה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אפריל 13, 2007 בשעה 7:38 pm

    אלינור
    ההשוואה בין ההולך בזמן הצפירה ובין האוחצ'ה בעייתית ואף מקוממת. האחד פוגע בערכים שחשובים לאחרים, ברור שזכותו לעשות כן, אך זה עשוי לעורר חוסר סימפטיה, בגלל חוסר האמפטיה שהוא גילה לערכים שחשובים לאחרים.
    האוחצ'ה לא עשה שום דבר שפגע בערכים של מישהו אחר, אלא אם כן אלו ערכים של שמירה על התנהגות מגדרית "תקינה", שמעוגנים בהיראכיות וצריך לצאת נגדם. יתרה מכך, הגישה שלפיה צריך להתנהג בצורה "תקינה" כדי שיקבלו את ההומואים, מקבלת את הרעיון שלפיו יש התנהגות "נורמלית" ו"תקינה" ושצריך לקבל אנשים רק עד כמה שהם דומים לה, וצריך להתנגד לה.

  •   ביום אפריל 14, 2007 בשעה 5:29 am

    אייל

    אני לא מצליח להסביר את עצמי ככל הנראה. אלו שטוענים שהומוסקסואליות היא גנטית מדברים על המשיכה הפיזית — הדיספוזיציה לקיים אקטים הומוסקסואלים. הם אינם טוענים למיטב ידיעתי כי האופן בו אנו ממשיגים הומוסקסואליות כולל האבחנה התרבותית שאני עושים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים היא גנטית. הם עוסקים בשאלה האם העובדה שאני נמשך לחיים ולא לרינה היא גנטית או לא. זו שאלה מעניינת אך היא איננה במוקד התאוריה הקווירית כפי שאני מבין אותה.

    התאוריה הקווירית עוסקת בעיקר באופן בו אנו ממשיגים את האקט ההומוקסואלי ואת האדם אשר מקיים אקטים הומוסקסואלים. כאן למשל אנו מוצאים את האבחנה בין הפעולה ההומוקסואלית לבין הפועל ההומוסקסואל והטענה ההסטורית החשובה לפיה חל שנוי בו אנו ממשיגים הומוסקסואליות (המעבר מחט לסטייה וכו). זו טענה היסטורית מענינת ולי קשה לשפוט אם היא נכונה. אבל אני לא מכיר ביולוג אחד שיעלה על דעתו כי ההתפתחות הזו היא גנטית! זה לא יכול להיות גנטי ולו מסבה אחת פשוטה. המטען הגנטי של אבותינו היוונים לא שונה באופן כה דרמטי משלנו. במובן זה אני ממשיך לטעון כי הטענה ההומוסקסואליות היא socially constructed איננה טענה מעניינת מבחינה פלוסופית.

  •   ביום אפריל 14, 2007 בשעה 10:30 am

    אלון
    לא הבנתי אותך כחושב שחסידי הטענות הגנטיות טוענים כך – זה באמת יהיה מגוחך.

    אך אני לא מסכים שהטענה לגבי הבניה חברתית אינה מעניינת מבחינה פילוסופית. אני גם אציין שהתיאוריה הקוירית עוסקת לא רק באופן בו ממשיגים את האקט ההומוסקסואליות והאדם המקיים יחסים, אלא באופן בו אנו ממשיגים את ההומוסקסאליות עצמה, ויותר נכון את המיניות בכלל, כרעיון, כאידיאולוגיה, כעקרון לפיו אנו מפרשים את עצמנו ואחרים מפרשים אותנו וכו'. ובעיקר, הרעיון הקווירי דוחה את התפיסה של מיניות כדבר שכוח/משפט וכו' עובדים עליו ואת הרעיון שאנו משתחררים מכוח בכך שאנו עושים מהפיכה מיניות או יוצאים מהארון, ומסביר כיצד אנו משתתפים במשטר הידע ובעצם מכפיפים עצמנו אליו מחדש שאנו עושים זאת וכו'וכו' ואלו טענות שמבחינה רדיקלית משנים את מה שאנו חשבנו על מיניות וכו'.

  •   ביום אפריל 14, 2007 בשעה 8:35 pm

    של ביולוגיה מול סביבה. אם תקראי למשל מאמרים אחרים שכתבתי תראי שהתייחסתי בדיוק לזה. אין ביולוגיה בלי סביבה כי ביולוגיה אינה פועלת בחלל ריק. הסביבה היא למעשה חלק מהותי מהסברים אבולוציוניים.

    אני מסכים איתך שאין בהכרח קשר ישיר בן גן מסוים להתנהגות, אבל אפשר לראות גנים או חלקים מסוימים במוח שיש להם השפעה על תופעות מסוימות (או בלעדיהן אדם לא היה מתנהג בדיוק באותה צורה).

    אני לא ביולוג ולכן אני לא מתעסק יותר מדי עם גנים ספציפיים, אבל אני כן יכול לערוך מחקרים שיוכלו לתת לנו מודל טוב של ההשפעות היחסיות שיש לביולוגיה או לסביבה על התנהגותינו. אם משווים למשל תאומים זהים ללא זהים או אחים רגילים, מתגלים במקרים רבים ממצאים מעניינים מאוד ששופכים אור על ההשפעות היחסיות של הגנים מול הסביבה.

  •   ביום אפריל 14, 2007 בשעה 9:15 pm

    אין לי בעיה עם חרדים שהולכים בזמן הצפירה.
    אין לי בעיה עם אוחצ'ות.

    בשני המקרים גם החרדי שהולך בזמן הצפירה וגם האוחצ'ה לא עוברים על החוק.

    שניהם, ללא ספק, גורמים לאי נעימות אצל סביבתם (אבל זו הבעיה של הסביבה)

    ושניהם, בלי שמץ של ספק, פוגעים באינטרסים ארוכי הטווח של הקהילה שלהם (אבל זו הבעיה של הקהילה שלהם, שתומכת בהתבדלות ובהפגנת החריגות והמוחצנות)

  •   ביום אפריל 15, 2007 בשעה 1:10 am

    שוב ההשוואה – ואציין שאין בעיה גם החרדים וכו – אבל ההשוואה ובעיקר הטענה, לגבי הפגנת החריגות והמוחצנות, בעייתית בעיני. מדובר בחיים של מגוון ושוני, ועצם הרעיון שלך של "חריגות" מניח שיש נורמה שצריך ל"התיישר" לפיה ושמי שלא יעשה זאת דינו להחשב כפוגע בקהילה שלו.
    ההפך, מי שמשדר נורמטיביות מוחלטת משדר מסר של קבלת האחר עד כמה שהתיישר לנורמליות. מנגד מי שמראה שיש הרבה צורות של חיים, בטווח הארוך דווקא משדר מסר שיש הרבה צורות חיים ואין אחת שהיא הנורמלית.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*