I Love the Nightlife

סוף שבוע תל-אביבי [הכותרת ובעצם גם הפוסט – במחווה לאורי אורן].

הסימנים שזה יהיה סוף שבוע מוצלח התחילו כבר ביום רביעי בערב. חזרנו לג'וז ולוז, שבעצמן חזרו מחופשה. רק כשהגענו התברר לנו שהגענו בערב האחרון של השפית הנוכחית שעוזבת ועומדת להיות מוחלפת בשפית חדשה. אם לסמוך על הבחירות שעשו בעלות המקום, עלמה ואורית, עד כה, אז אפשר לסמוך עליהן שגם השפית השלישית של המקום לא תאכזב. כשנכנסו שמחנו לפגוש מספר חברים, וביניהם מושיק שישב על הבר ואכל ריזוטו, ויעל שישבה בשולחן סמוך עם חבורה גדולה. אבל "נטשנו" את שני הקולגות מ"רשימות" שכן אנו קיבלנו שולחן למעלה בגלריה. הארוחה הייתה לא פחות מנפלאה. פתחנו במנה של רביול גדול ממולא בכרישה, עם רוטב עדין של חלמון שלם, קוביות עגבניות ושמן זית. החלמון נשבר והעשיר את הרוטב והכרישה התפרצה לה אליו מתוך הרביול הבודד. היה גם מרק חמציצים טעים ביותר, וסלט ירקות קצוצים עם הרבה לימון. אחר כך חלקנו מנה של ניוקי שהוגש ברוטב של שמן זית ובזיליקום טרי עם קצת גבינת קש ופלפל שחור גרוס מעל. הניוקי היו נפלאים: נימוחים, עדינים וקלילים כמו שניוקי צריכים להיות. מנה של תותים בבלסמי עם קצת שמנת מעל הייתה סיום הולם.
אבל סוף השבוע התחיל באופן רשמי רק למחרת.
*
ימי חמישי ב"פאג" כבר היו להרגל. ה"פאג" שרד את המעבר מהמיקום המקורי של קפה ברזילי למיקומו הנוכחי ברחוב הרכב. הערב הזה הוגדר כערב האחרון ל"עונה" – ה"פאג" יוצא לחופשה. נקווה שהיא לא תהיה ארוכה מדי כי אין תחליף לימי חמישי ב"פאג". משהו במיקום, במקום, בהיות המקום לא גדול מדי, בקהל, במוזיקה, עושה אותו לבילוי השבועי האהוב עלינו בחיי הלילה הגאים של תל-אביב. הקהל השווה והנאמן מבטיח שתמיד תפגוש כאן עוד הרבה חברים מעבר לאלו שבאת איתם. רבים כמובן באים הנה בתקווה, שלעתים מתממשת, לפגוש כאן את הגבר של חייהם או לפחות של הערב, אבל ישנה גם ההנאה שבחוסר התוחלת : שתייה, מוזיקה, קצת פיזוזים, בהייה בבחורים. הערב, בכניסה מוכרים (או מחלקים?) חולצות של ה"פאג" לכבוד ערב הפרידה (לבינתיים…). אני לא רוצה להיסחב עם החולצה כל הערב ומתכנן לקחת אחת ביציאה, אבל עד אז הן כבר נגמרות. בפעם הבאה. עד אז, אנחנו נתגעגע!
*
ביום ששי אחר הצהרים, בקולנוע "מקסים", מתקיימת זו הפעם השלישית בתל-אביב מסיבת גייז פלסטינית. עדיין אין תחושה של שגרה. עדיין מרגש. עדיין תחושה של התחלה. בחורים ובחורות פלסטינים מישראל, ירושלים והשטחים. בחורים ובחורות ישראלים-יהודיים. רובם מאותו מעגל מוכר של פעילים קווירים. יש כאן שוב את החיבור הקווירי חוצה גבולות הלאום. מופעי דראג, כשאחד המופיעים, מהשטחים, הגיע ערב קודם, אך חושש שאולי זו הפעם האחרונה: הגדר הולכת ומושלמת ובעתיד יקשה עליו יותר להגיע הנה. אני נזכר בכל מיני דיונים שהתנהלו לאחרונה, על סולידאריות וזהות מינית, וגם על נושאים כמו חוק האזרחות. אני חושב לעצמי כמה המקום הזה הוא מקום שהוא גם מסיבה, אבל גם מקום פוליטי בו אני מרגיש הכי בנוח. זו בעיני סולידאריות. כמה מוסדות כמו חוק האזרחות הגזעני, או החומה, מייצרים גבולות בין בני אדם, וכמה אירוע כזה מפרק את הגבולות האלה. כמה הדיבורים האלה בשם הלאומיות וה"ביטחון" נראים כל כך רחוקים מכאן. צריך להיות כאן ולהרגיש את האווירה והחיבור בין כל הנוכחים כדי להבין זאת. אני חושב כמה זה רחוק מהעולם של רבים מהגייז שאני עשוי לפגוש בפעם הבאה ב TLV ותוהה האם הם יכולים להתחבר למה שאני חש כאן. האם אפשר להעביר את זה? יש במסיבות האלה ובחיבור הכול כך מקסים שיש בהם בין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד עצוב: גורם לך לחשוב מה המקום הזה היה יכול להיות.
*
יום ראשון בערב, בחזרה בקפה ברזילי. כבר כתבתי כאן על כיצד אורנה ואלה הוא לא רק בית קפה, אלא גם סוג של בית. היום הבית הזה עורך מסיבה, שחלקה הראשון הוקדש לעובדיו בלבד, שזכו לארוחה יפנית שבישלו אורנה ואלה בעצמן. אך אורנה ואלה מתייחסים ברצינות לא רק לעובדים: מעשר וחצי מוזמנים הלקוחות לקוקטייל ואחר כך מסיבת ריקודים מקסימה. המשקאות נשפכים כמים, וכך גם מבחר מעדנים מבית היוצר של הגברות אגמון ושיין. בצד המתוק צריך לציין במיוחד לטובה טראפלס שוקולד-תפוז, עוגת תותים וקצפת, והעוגיות הנפלאות (עוגיות שקדים, דובשניות, ועוד) שפעם היו מוגשות בבית-הקפה אך כיום ניתן למצוא אותן רק באירועי הקייטרינג של אורנה ואלה. עיני אורות כשאני רואה את העוגיות, ואני מבכה על כך שהן כבר לא מוגשות בקפה. מתברר שמעטים מדי הזמינו אותן ועל כן הן הורדו מהתפריט… אורנה ואלה עמלות במטבחון כאן בקפה ברזילי על הוצאת עוד אוכל לקהל. הלקוחות מתערבבים הפעם לא רק במלצרים ובמארחות אלא גם בצוות הבר והמטבח, והקסם מורגש באוויר – וגם בפה. על רחבת הריקודים זה קצת מזכיר את ה"פאג" שהיינו בו כאן רק לפני שלושה ימים – סך הכול יש חפיפה מסוימת בין מלצרי ולקוחות אורנה ואלה ובין באי ה"פאג" –אבל החוויה היא בכל זאת אחרת. מסיבה מקסימה של מקום יוצא דופן שאוהב את לקוחותיו והם מחזירים לו אהבה. מה אגיד לכם? יכול להיות כיף בתל-אביב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 12:49 am

    אוסקר ווילד אמר פעם: "כדי לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון – עליך לשתוק רוב הזמן".
    חוץ מהציטוט הנ"ל, לא הצלחתי למצוא תגובה הולמת למחווה בראשית הפוסט. קטונתי. באמת שקטונתי

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 10:54 am

    שוב רשימה מקסימה. גם אני אוהב מאוד את חיי הלילה של תל-אביב, וחושב שיש לעיר הזאת הרבה מאוד מה להציע , אפילו בהשוואה לערים הנחשבות ביותר בתחום

    אני מוצא בתל-אביב מעין שילוב של ניו-יורק ולונדון יחד עם ערים "חמות" יותר (מבחינת האוירה אני מתכוון, וגם הטמפרטורה) , כמו סידני וערי בירה אחרות שיש בהן ים. השילוב הזה נהדר בעיני

    לצערי לא שמעתי על מסיבת הגייז הפלסטינית ואין לי ספק שהייתי מגיע לשם בשמחה לו הייתי יודע עליו. אם יתקיים שוב ערב כזה ותספר עליו מראש בבלוג, אני אעשה מאמץ להגיע כי אני חושב שהמטרה חשובה ביותר

    בכלל נדמה לי שהקהילה פה צריכה לעשות יותר, או לנסות לעשות יותר, למען אחינו שם במדינה הסמוכה שסובלים מקשיים רבים (כאילו גם ככה אין מספיק קשיים בהיות פליסטינאי

    בכל מקרה הדבר היחידי שאינני שותף בו לדעותיך בפוסט הזה הוא עניין הפאג

    אני מוצא את המועדונים והמסיבות של הקהילה בת"א שטחיים להחריד (כמו רוב הקהילה, לצערי) ולא מעניינים

    כשלעצמי תמיד מעדיף בילוי באורנה ואלה, טפאו, גוד ולוז ושאר מקומות, בהם ניתן לאכול טוב, לשתות טוב וגם לנהל שיחה

    מה שבאמת כיף לראות היא את הרבגוניות שלך: מצד אחד חוקר מעמיק ביותר בתחומים כה רבים ומצד שני יודע לבלות ולהינות כמו שצריך.

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 2:32 pm

    איך הצלחת בפוסט אחד מושלם לסכם את כל הקולות, המראות, הטעמים והריחות שאני אוהב בתל אביב?
    אני עכשיו אורז את הבנזוג וחוזר!
    🙂

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 2:36 pm

    ארז – גם בפאג אני מצליח לפגוש חברים ולנהל שיחה, אך גם כאמור להנות מחוסר התוחלת… החיים מורכבים גם משיחות מעמיקות על אוכל משובח וגם בבילוי קצת שטחי בפאג, לא?

    ערן – שמח שהצלחתי! תמשוך עוד קצת, זה רק יגביר את הגעגועים ויעשה את החזרה עוד יותר כיפית:)

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 7:43 pm

    רק תיזהר לא להפוך לאיתמר בן כנען קטן
    הניימדרופינג הזה לא עושה טוב לבלוג

  •   ביום מאי 1, 2007 בשעה 8:20 pm

    חוץ ממושיק ויעל שותפים לרשימות איזה ניימדרופינג מצאת כאן? ה"ניימז" צונזרו כולם…!:)

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 10:42 pm

    לשבת כל כך הרבה במסעדות ובבתי קפה כגון דא ולאכול מיני מאכלים אלו?

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 10:51 pm

    קפיטלזים הוא אידיאולוגיה ומדיניות כלכלית לגבי ארגון החברה, לא מה או איפה שפלוני אלמוני אכל.

    כמובן שכאזרחים בחברה קפיטלסטית אנו משתתפים בקפטילזים אפילו ברגע שאנחנו פותחים חשבון בנק.

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 11:04 pm

    קטע שפורסם ושעוסק כולו בדברים שלבני אדם "מודרים" לא תהיה כל נגישות אליהם אי פעם.

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 11:23 pm

    אין ספק שבעולמנו רק לאחוז קטן מהאוכלוסיה יש נגישות לבתי קפה, מסעדות, מועדונים, ואפילו מסיבת הגייז הפלסטינים שמוזכרת בכתבה ושהכניסה אליה עלתה 30 ש"ח
    בלתי נגישה למי שלא יכול לשלם 30 ש"ח עבור מסיבה, ויש רבים כאלה.

    אגב אפשר גם לשאול למה לעשות מסיבת גייז פלסטינים בשעה שיש כיבוש, אך אני מצטרף לאמה גולדמן שאמרה
    If I can't dance I don't want to be part of your revolution.

    כפי שציינתי אנו חיים בחברה קפיטלסטית שבה גם ללכת להצגה או לסרט זה בלתי נגיש לחלקים נרחבים באוכלוסיה, שלא לדבר על צרכים בסיסים כמו בריאות שהופכת להיות ללא נגישה מבחינה כספית. מעבר לנגישות הכלכלית יש עוד מגבלות נגישות – פיזית, לאומית, בצורת העדר נגישות לאנשים עם מוגבלות או העדר נגישות בגלל גדרות חומות ומחסומים או חוקי הגירה.

    מכל מקום,
    המאבק בקפטיליזם ולמען מדינת הרווחה, צמצום אי-השוויון והרחבת הנגישות למשאבים, בפרט חיונים ובכלל, הוא כזה שצריך לעסוק בו כל השנה, לרבות ב 1 במאי.

    האם זה אם כן בלתי אתי לכתוב על מה שאכלתי בבית-קפה פלוני בעולם בו אותו מקום בלתי נגיש לרוב האנשים ובו יש רעב כל כך גדול? זו שאלה שראויה להשאל, אבל אני לא חושב שהפרויקט החברתי הוא ביטול או התעלמות מהיבטים אלו של חיינו, שאכן עלינו להכיר בכך שהם פריבלגיה של המעטים.

    בעיני הרעיון שסוציאליזים או קפיטליזם נמדדים בחיים של אדם פלוני או אלמוני זה התנתקות מהמשמעות של הרעיונות האלו כאידיאולוגיות שנוגעות למבנה החברה. מבחינה זו יש בכך אפילו משהו מסוכן. מי שעושה מעשי צדקה רבים אינו סוציאליסט – אולי ההפך, מי שעני אינו בהכרח סוציאליסט וכו.

  •   ביום מאי 5, 2007 בשעה 7:54 pm

    ארנה קזין בספרה שאני מאוד ממליץ "במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" מציעה לבחון את טיבה של תרבות הצריכה בשלוש אמות מידה:
    1. מידת הניכור – באיזו מידה אנו מנוכרים או קרובםי לסביבה, לזולת, לרצונותינו וליכולותינו
    2. מידת השחרור 0 עד כמה פרוש לפנינו אופק האפשרויות
    3. מידת הביזור – עד כמה הכוח מפוזר בחברה ומגוון, ועד כמה הוא מרוכז בידי מעטים ויוצר האחדה.

    קניונים, פרברים, מותגים – הם דוגמא לתרבות צריכה מפלגת, מנכרת, מגבילה חירות, מאחדת פעולות, מעניקה כוח למעטים וחולשה לרבים. לעומת זאת תרבות מטיבה, היא כזו ששונה מתיאור זה, וקזין מדברת על התרבות הקהילה העירונית כ"תרבות מיטיבה".

    מדוע אני מציין את כל זה: נכון שהמקומות שציינתי הם כולם בלתי נגישים ברמה זו אחרת למי שידו אינה משגת.

    ובכל זאת, ולא במקרה, הם כולם מקומות שעונים לקריטריונים של מה שקזין מכנה תרבות מיטיבה.

    הם כולם מקומות קטנים, עצמאיים, שחלקם לפחות ידועים ביחס הטוב שלהם לעובדים (וראו על כך בתגובות לפוסט על אורנה ואלה שמקושר למעלה), שאינם חלק מרשתות, שמתייחסים בכבוד לעובדיהם וללקוחות שלהם. בוודאי שהדבר נכון למסיבת הגייז הפלסטינים שהזכרתי בפוסט הזה, אבל גם לגבי המקומות הפחות נגישים כלכלית. אז לא צריך להתכחש לרגע לחוסר הנגישות שלהם ולשאלות שעלו למעלה, אבל גם צריך לראות מה מאפיין ומייחד את המקומות אלו בתוך החברה הקפטילסטית בה אנו חיים, ומדוע הם יותר אטרקטיביים מהבחינה הזו ממקומות אחרים.

  •   ביום מאי 5, 2007 בשעה 8:16 pm

    המשפט האחרון בתגובתך הראשונה שהוא "מי שעושה מעשי צדקה רבים אינו סוציאליסט – אולי ההפך, מי שעני אינו בהכרח סוציאליסט וכו."

    ובכן, האם באמת מי שעושה מעשי צדקה רבים הוא עד כדי כך אויב של מטרותיו של הסוציאליזם? האם תרומה למוחלשים חייבת תמיד להתבצע *רק* על ידי הממשל, הממשלה?

    הבחנתי בנושא כשראיתי התגובות למעשיו של ארקדי גיידמק. ברורים כל חסרונותיו: יש לנו פה בעל הון, "פריץ", ואפשר להעניק לו עוד כל מיני תארים מפוקפקים; אבל על דבר אחד אין ויכוח: גיידמק, גם אם כספו כסף פרטי ולא ציבורי, באמת ובתמים עזר לבני אדם רבים, *מאוד* רבים, בישראל בשנים האחרונות.
    כלומר לא ברורה בהקשר זה, של העזרה למוחלשים, העדיפות של כסף ציבורי דווקא.

    כמובן, תוכל לבוא ולטעון (בצדק) שהפריץ יכול למשוך את ידו וכספו בכל רגע שיחפוץ, בעוד הממשלה תבצע את תרומתה שנה אחר שנה, מכוח החוקים החברתיים; אבל אם כך, מדוע בארצות הברית, הארץ שהיא, למרבה הצער, הכי פחות סוציאליסטית בעולם, קיים השיעור הגבוה ביותר של תרומות פרטיות וצדקה פרטית? יש פה מעין סתירה.

  •   ביום מאי 5, 2007 בשעה 9:17 pm

    ההבדל הוא פשוט: בין צדקה ובין מדיניות רווחה. כאשר ה"צדקה" בצורת תרומות באה במקום מדינת רווחה אז אנו בבעיה קשה. אם תרצה להשוות אותה לשירות של המדינה, אז הצדקה אולי מתקרבת לשירות לעניים, ושירות לעניים הוא כידוע שירות עני.
    זה הבדל עצום ממדינת הרווחה הבנויה על האוניברסליות.
    אבל אפילו בלי להכנס לדיון העצום של סלקטיביות/אוניברסליות ברווחה, הבעיה אינה עם גאידאמק, הבעיה היא עם העדרה של המדינה. עם העדר מדיניות רווחה. הצדקה לא יכולה להחליף את הרווחה.

  •   ביום מאי 5, 2007 בשעה 9:30 pm

    אם לעני נגרמת רווחה מהצדקה שקיבל, האם זו לא אכן רווחה לכל דבר?

  •   ביום מאי 5, 2007 בשעה 9:42 pm

    אולי תגרם לעני ספציפי רווחה אבל הבעיה בגדול ובצורה מקיפה לא תטפל.

    בנוסף יש כאן כאמור את הבעיות של שירות סלקטיבי שהוא שירות עני. הוא מטפל רק בהכי עניים, הוא מיועד לעניים ועל כן הוא לא השירות ברמה הגבוהה, ועל העני להוכיח שהוא זכאי לו – וכן עליו לעמוד בסטיגמה הכרוכה בכך.

    אני לא חושב שמישהו/י מאמין ברצינות שצדקה פותרת את בעיית הרווחה. אולי יחלקו לעני אוכל יום אחד מארגון לתת, שזה יפה מאוד. אבל האם תהיה לו פרנסה? האם תהיה לו נגישות לשירותי בריאות? לחינוך? כל הדברים האלו דורשים מדינת רווחה שצדקה נקודתית זו או אחרת בוודאי שאינה פותרת.

  •   ביום מאי 7, 2007 בשעה 7:22 pm

    אתה אומר ש"לא תהיה לעני פרנסה".
    האם, אכן, קצבה היא פרנסה לכל דבר? הרי הקצבאות הן כה נמוכות (=שכר מינימום), הן לעולם לא יהפכו אף עני ללא-עני.

  •   ביום מאי 7, 2007 בשעה 7:48 pm

    נכון אבל הקצבאות לפני שקוצצו – ולצערי בג"צ דחה את העתירה נגד הקיצוץ – היו כן משמעותיות. לא הפכו אדם ללא-עני אבל עזרו להתקיים. הן לא חסרות משמעות

    בכל מקרה, כאמור, אני לא חושב שיש איזו תיאוריה שברצינות תטען שצדקה יכולה להחליף את מה שמדינת רווחה מספקת.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*