בג"צ, החומה והמתנחלים: האקדח שניתלה במערכה הראשונה

שותף להפרת האיזון

בג"צ מכשיר מצב שבו נטל ההגנה על המתנחלים מוטל על הפלסטינים

פורסם – בגרסה מקוצרת מעטהארץ 2.5.2007

ראו גם:

על בג"צ והגדר – כולל קישורים לפרשנות על הפסיקות הקודמות של בג"צ ובית הדין הבינלאומי בנושא

על ביקור בגדר

יש משהו שלא אוהב חומות

אם רוצים להבין כיצד עובד כיום ההיגיון של משטר הכיבוש, ככזה שמאפשר לפגוע בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית בשם ההתנחלויות, תוך עיוות המשפט הבינלאומי, אפשר לפנות לפסק הדין שנתן בג"צ בשבוע שעבר בנוגע לגדר בין דיר קדיס לבין ההתנחלות מודיעין עלית. תושבי הכפר הפלסטיני דיר קדיס טענו באמצעות האגודה לזכויות האזרח נגד פגיעה בהם לשם הקמת הגדר שהתבטאה בתפיסת קרקעות חקלאיות, עקירת עצי זית, ומשטר היתרים שיגביל את גישתם לאדמותיהם. הגדר באזור זה נועדה להגן, בין היתר, על תושבי מודיעין עלית. המדינה טענה בבג"צ כי יש לקחת בחשבון גם את התוכניות להרחיב את ההתנחלות. חברות הנדל"ן המושקעות באזור טענו שיש להתחשב גם באינטרסים שלהן.

בפסק דינו נשאר בג"צ עמום לגבי השאלה של חוקיות תוואי גדר שמטרתו הרחבת ההתנחלויות: לדברי בית המשפט תוכניות התרחבות יכולות להוות שיקול באשר לתוואי הגדר, אם כי אינן שיקול מכריע, והן אינן יכולות להיות השיקול היחיד. לשיקולים של הפגיעה הכלכלית בחברות הנדל"ן "משקל מוגבל" בשיקולי המפקד הצבאי. טענות אלו, בדבר הרחבת ההתנחלויות והשיקולים הכלכליים של חברות הנדל"ן נדחקו אם כן לשוליים – אך לא נדחו לחלוטין. האקדח נתלה במערכה הראשונה ועלול לירות במערכה השלישית.

עם זאת, חזר בג"צ בפסק הדין על קביעותיו הקודמות לפיהן עצם ההגנה על התנחלויות קיימות (להבדיל מהגנה על מדינת ישראל עצמה) הוא שיקול לגיטימי בקביעת תוואי הגדר. למפקד הצבאי בשטח הכבוש יש, קבע בג"צ, את הסמכות להקים בשטח הכבוש גדר למען הגנה על תושבי ישראל הגרים בהתנחלויות, וזאת כנובע, לפי בג"צ, הן מהמשפט הבינלאומי והן מהמשפט הישראלי. על כן על המפקד הצבאי לאזן בין שלושה שיקולים: (1) השיקול הביטחוני-צבאי של הגנה על בטחון המדינה ובטחון הצבא; (2) טובת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית וזכויות האדם שלה; (3) הגנה על זכויות האדם של הישראלים הגרים באזור. בהתחשב בכך קבע בג"צ כי המפקד הצבאי איזן בין השיקולים השונים כראוי ודחה את העתירה.

אך בג"צ, שקבע בפסק-דינו כפי שקבע שוב ושוב בעבר, כי על המפקד הצבאי לקיים "איזון עדין בין צרכים ואינטרסים מתנגשים", משתתף בעצם בהפרת האיזון העדין של המשפט הבינלאומי ההומאניטארי: לפי המשפט הבינלאומי על המפקד הצבאי בשטח כבוש לאזן בין שיקולי הביטחון לבין ההגנה על זכויות תושבי השטח הכבוש. אך המהלך שבג"צ מכשיר, הוא הוספת רכיב שלישי לתמונה, והוא הגנה על המתנחלים ולמעשה על ההתנחלויות. כידוע, המשפט הבינלאומי הנוגע לשטח כבוש אוסר את ההתנחלויות: אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת בצורה מפורשת על העברת אוכלוסיה אזרחית של המדינה הכובשת לשטח הכבוש. בג"צ נמנע לאורך כל השנים מלחוות דעה לגבי חוקיות ההתנחלויות, אך קבע כי בלי קשר לשאלת חוקיותן, על המפקד הצבאי להגן על הביטחון והזכויות של המתנחלים, וכי שיקול זה צריך להיות חלק מנוסחת האיזון כאשר מגבילים זכויות של האוכלוסייה הפלסטינית.

אך בקביעה זו, עיוות למעשה בג"צ את האיזון של המשפט הבינלאומי ההומאניטארי. פסיקתו מכשירה מצב בו נטל ההגנה על הביטחון והזכויות של המתנחלים מוטל על כתפי האוכלוסייה הפלסטינית. זהו נטל שלא נצפה במשפט הבינלאומי, שאסר על עצם ההתנחלויות. אסור למפקד הצבאי בשטח כבוש לגרום לשינויים דמוגרפים ואחרים בשטח: חובה עליו לפעול למען הסדר והביטחון הציבוריים באזור, ולמען האוכלוסייה המקומית, מתוך תפיסה שהכיבוש הוא מצב זמני בו מוחזק שטח במעין נאמנות. אך בכיבוש הישראלי בשטחים, עוות מצב זה על ידי ההתנחלויות. ההתנחלויות הוקמו תוך נישול של האוכלוסייה המקומית ממשאבי הקרקע, המים ושלטון החוק. עצם הקביעה שההגנה עליהן ועל הביטחון והזכויות של תושביהן מהווה שיקול לגיטימי של המפקד הצבאי שבשמו ניתן לפגוע בזכויות של הפלסטינים, והטענה שקביעה זו מעוגנת במשפט הבינלאומי העוסק בדיני כיבוש, מהווה היפוך של דיני הכיבוש על ראשם, ומאפשרת פגיעה באוכלוסיה המקומית למען האוכלוסייה המנשלת אותה.

העובדה שבג"צ פוסק לבסוף כי האיזון נעשה בצורה "מידתית", אין בה כדי להכשיר את השרץ: מידתיות נבחנת ביחס למעשים מותרים, ונוסחת איזון שמאפשרת פגיעה בזכויות הפלסטינים כדי להגן על ההתנחלויות האסורות, פסולה מלכתחילה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 9:03 am

    הצפרדעים, גם יגורשו מהעיר כשהפאשיסטים, למרות הכל, יקומו לקצץ בסמכויותיהם.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 10:58 am

    מה ההבדל בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים? מדוע ההתנחלויות נחשבות שטח כבוש, וחיפה/יפו לא? לפי הפרשנות של המשפט הבינ"ל אסור לחצי מתושבי מדינת ישראל לגור היכן שהם גרים.
    אתה מציע שנתפנה גם מאיזורים אלו?

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 11:04 am

    תקצר היריעה מלפרט אבל יש הבדל במשפט הבינלאומי בין טריטוריה של מדינה בעת הקמתה ובין רכישה מאוחרת של טריטוריה. זהו הבדל מהותי.

    יתרה מזאת, לגבי הגבולות של סוף מלחמת העצמאות ישראל החילה את חוקיה שם באופן מלא ותושבי השטחים האלו הפכו לאזרחיה. אף כי סיפוח חד צדדי כזה של השטחים שנכבשו ב 1967 אסור על פי המשפט הבינלאומי
    הרי שאז לפחות לא היה משטר אפרטהייד כפי שיש כעת בשטחים.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 5:42 pm

    אחזור בקצרה על תגובתי: לדעתי יש במאמר משום הסתה עקיפה לרצח מתנחלים, או לכל הפחות התרת דמם. אני כמובן משוכנע שהתנגדת להתרת דמם של הפורצים הבדווים לחוותו של שי דרומי (או של הפורץ הערבי לחנות תכשיטים של ערבי אחר, שחיסל אותו בדם קר לאחר שכלא אותו) והיית מצפה מהמשטרה להפעיל כח על מנת למנוע פגיעות ופציעות אלה.

    אבל כשמדובר במתנחלים, דומה שדמם מותר בעיניך, דומה שלפי אותו ההגיון גם לא תצדיק מעצר בן שעה של פלסטיני שינסה לרצוח בהם, משום שאינך רואה צורך לאזן בין זכותם לחיים לבין זכותו לחירות, זכותם לחיים מתאיינת בעיניך.

    ואיך הגעת לעמדות בעייתיות שכאלה? כמובן כתוצאה מהכללות פרועות, משימוש בביטויים מפוקפקים דוגמת "המתנחלים" והכנסתם למשפטים שליליים אינספור פעמים, עד שהם איבדו את צלם האנוש שלהם בעיני רוחך.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 6:18 pm

    חס וחלילה רצח, חס וחלילה הסתה. דמו של איש אינו מותר.

    הטיעון הוא שאסור למפקד הצבאי בשטח הכבוש לפגוע בזכויות הפלסטינים כדי להגן על ההתנחלויות. שזו הפרת האיזון שנקבע במשפט ההומאניטרי.

    המדינה שהמתנחלים הם אזרחיה צריכה להגן על חייהם ובטחונם, אך לא תוך פגיעה באוכלוסיה הנכבשת, ובוודאי שזה לא תפקיד המפקד הצבאי במסגרת דיני הכיבוש. המדינה לא יכולה להחריף את הפגיעה שנעשתה על ידי ההתנחלויות עצמם בכך שגם תפגע בפלסטינים כדי להגן עליהם. זה ממש טובל ושרץ בידו, או במלים אחרות להוסיף עוול על עוול.

    יש לציין גם שהבעיה בפסיקה היא שהיא עוברת מהגנת המתנחלים להגנת ההתחלויות.
    שהן בלתי חוקיות.
    אלו דברים שונים אך הבעיה נוצרת בין היתר שההגנה על חיי מתנחלים הופכת להגנה על ההתנחלויות.

    המדינה צריכה למצוא דרכים להגן עליהם שלא יגדילו את הפגיעה באוכלוסיה של השטחים. זו הנקודה הקריטית. אגב, יש דרך אחת מצויינת לעשות זאת שגם תתקן את ההפרה הקיימת של המשפט הבינלאומי וגם לא תגדיל את הפגיעה: פינוי המתנחלים מהשטחים, כפי שנעשה בעזה. כך יובטח בטחונם ולא יופר האיזון של המשפט ההומאינטירי בצורה שמחריפה את הפגיעה בזכויות הפלסטינים

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 7:55 pm

    כאמור, לא היית אומר לשוטר שנקלע לחוותו של שי דרומי בעת שירה על הבדואים הפורצים, "עליך למצוא דרך להגן על הפולשים מבלי לפגוע באוכלוסיה המקומית (דרומי), והפתרון הטוב ביותר לכך הוא לסלק מהר את הפולשים מהשטח".

    ודאי שלא, אתה היית אומר לשוטרים להפעיל מיד כח, קטלני אם צריך, בשביל לעצור את דרומי היורה (אם נניח לרגע ששהותו במקום חוקית ומוסרית, מה שכנראה אינך מניח). ואם היה צריך לפגוע באוכלוסיה המקומית באופן זמני עד לחלוף הסכנה, גם היית אומר לשוטר לפנות את כל יושבי החווה עד שיסתיימו היריות במקום.

    אבל דומה שדברים המובנים לך לגבי כל אדם, אינם מובנים לך כשמדובר בבני אדם מסוג מתנחלים.

    כך גם גדר ההפרדה, היא נועדה למנוע איום מיידי, יומיומי, הנובע מעשרות התראות על התארגנויות טרור בזמן אמת ודרכי פעולתן, על מנת לפגוע בחיי המתנחלים.

    אגב, אני בכוונה מתעלם מהמשפט הבינלאומי משום שגם אתה התייחסת אליו בשטחיות ולא בצורה אקדמית, מבלי לציין עמדות הסותרות את שלך מפי גדולי משפטני ישראל והעולם.

    וכל הדברים כמובן נכתבים מתוך נקודת מבט קיצונית, הייתי אומר על גבול הלגיטימיות, היוצאת מתוך הנחה שכל מתנחל, מבוגר כילד מתחת לגיל האחריות הפלילית, דינו כדין עבריין פולש ומסיג גבול.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 8:03 pm

    אתחיל מהסוף, התפיסות שלך של פלולריזם מחשבתי וחופש הביטוי עלובות ביותר אם אתה חושב שעמדותי הן על גבול הלגיטמיות.

    אני לא בטוח שאני מבין את כל האנלוגיות שלך והן רחוקות מדי מהמציאות עליה כתבתי בכדי שאנתח אותן בפירוט. אבל דרומי כמדומני שהה בביתו באופן חוקי. בכל מקרה, התסריט שונה לחלוטין וההקשר שונה לחלוטין

    הבעיה היא אגב לא בזכויות האינדיבידואליות של אנשים, אלא בהליך בו מנסחים מחדש את הבטחון הקולקטיבי שלהם במונחי זכויות, וזה מרוקן את הרעיון של זכויות בכלל ובהקשר של זכויות מוגנים בשטח כבוש בפרט.

    מי שעבריין זה בעיני לא המתנחלים אבל כן יש עבירה ביישובם בשטחים. זו עבירה נוספת לפגוע בזכויות הפלסטינים כדי להגן על ההתנחלויות. המדינה היא האחראית, וגם אחראית לדאוג לבטחונם, אך לא בדרך של הפרה נוספת של המשפט הבינלאומי. הצעתי דרך אחת אלטרנטיבית. אפשר לחשוב על עוד.

    לסיום בעניין המשפט הבינלאומי. תודה לאל אני לא צריך ציונים ממך. אבל אכן לא התייחסתי לעמדות שאומרות שהשטחים אינם כבושים ושההתנחלוות הן חוקיות. אלו עמדות שקיימות אך הן די אזוטריות ונדחו על ידי רוב המשפטנים הבינלאומים הישראלים והזרים כמו גם על ידי בית הדין הבינלאומי. השניים שלושה משפטנים הידועים שצידדו בעמדות האלו מצוטטים בתגובות למאמרי שהתפרסמו באתר של הארץ. כבודם במקומם מונח אבל אלו כאמור דעות שרחוקות מהמקובל במשפט הבינלאומי ומהעמדות שלי. אני לא רואה חובה בכל מאמר ומאמר לחזור לוויכוחים האלו שהתקיימו במשפט הבינלאומי לאורך שנים ומוכרים לרבים. דעתי בהקשר זה היא כדעת בית הדין הבינלאומי וכדעה המקובלת ברוב הספרות.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 10:07 pm

    דא עקא, תחום המשפטים אינו ככל תחום אקדמי אחר, משום שהוא נובע בראש ובראשונה מניתוח הדין הנוהג, זה שנאכף ע"י בתי המשפט. כפי שאתה יודע היטב, בית המשפט העליון דחה פעם אחר פעם את העמדה לפיה הקמת התנחלויות איננה חוקית ואישר את הקמתן. כלומר, ואולי הייתי צריך לומר זאת, מעבר למשפטנים הלא מעטים המתנגדים לגישה זו, מצדדים בה כל נשיאי בית המשפט העליון בארבעת העשורים האחרונים.

    בכל אופן, באנלוגיה שלי דרומי הוא המחבל הפלסטיני שתוקף את המתנחלים שפלשו לארצו, אבל אני בטוח שהבנת זאת מלכתחילה.

    המשפט הבינלאומי הוא המשפט הבינלאומי כפי שבית המשפט משלבו בדין הקיים בישראל, ובתי המשפט כמובן מגינים על זכותה של המדינה לספק הגנה אקטיבית לאזרחיה בשטחים, גם כשזו באה תוך פגיעה מסוימת בזכויות של אזרחים אחרים, ישראלים ופלסטינים כאחד.

    האמירה על הלגיטימיות של עמדותיך הייתה לצורך הדיון בלבד, אני דווקא מעריך את נכונותך להגן על עמדותיך.

  •   ביום מאי 2, 2007 בשעה 11:51 pm

    אתה ממש טועה. בית המשפט העליון מעולם לא חיווה את דעתו על חוקיות ההתנחלויות. הוא תמיד בחר להמנע מלדון בנושא. ולא במקרה. בעתירות כנגד הקמת התנחלויות בג"צ התחמק מלפסוק, ראה למשל פסק דין ברגיל שם נקבע שזה עניין פוליטי וכו'.

    גם בפסיקות מהסוג שאני מבקר הוא קבע כי החובה להגן על זכויות המתנחלים קיימת מבלי להכנס לשאלת חוקיות ההתנחלויות. כאן אני חושב שהוא פספס בכך שלא סייג זאת להגנת המדינה על המתנחלים כאנשים וכאזרחים, להבדיל מהגנת המפקד הצבאי על ההתנחלויות תוך פגיעה בפלסטינים.

    המשפט הבינלאומי אינו המשפט כפי שמשולב על ידי בית המשפט בישראל. זו ממש לא הגדרה של המשפט הבינלאומי. נכון שלפרקטיקה של מדינות לרבות בתי הדין שלהם יש משמעות בהתפתחות המשפט הבינלאומי, אבל אם אמנה אומרת משהו ויש איזה בית משפט של מדינה פלונית שלגמרי סוטה מכך זה לא משנה את המשפט הבינלאומי.
    באופן כללי יותר בית משפט יכול לשגות בפירושו את המשפט הנוהג כאשר המשפט מעוגן בחוקים או אמנות. לעתים יש ויכוחים פרשניים ואקדמאים אינם מוגבלים למה שבית המשפט פסק אלא יכולים לטעון שהוא טעה שכן הוא לקח פרשנות מוטעית של הדין. זו עמדתי באשר לפסיקה שמעוגנת באמנות הקיימות, בעקרונות המשפט הבינלאומי ובפסיקות של בית הדין הבינלאומי.

    באשר לדרומי – באמת שהתבלבלתי, אבל האנלוגיות בכל מקרה בעייתיות כי הן לוקחות להקשר מאוד אינידידואלי שאינו מתאים.

    אם אתה רוצה שאגן על עמדותי ואני בהחלט בעד דיון שיושמעו בו עמדות, אז אמירות מהסוג שאמרת "לצורך הדיון בלבד" לא תורמות לכך.

  •   ביום מאי 3, 2007 בשעה 6:04 am

    הרי מדובר בדוגמה נוספת לכך שעטיפתו של הדיון הפוליטי בשפה משפטית אינה מקרבת את המתדיינים אל האמת או אל הצדק. מדובר בעטיפה ותו לא – העטיפה יכולה להוות קישוט יפה לרעיון צודק, או הסוואה קלושה לרעיון מרושע.

  •   ביום מאי 3, 2007 בשעה 9:12 am

    הקשר ביניהם הוא מהשאלות המורכבות. כמובן שלא מנותקים. אפשר לומר שהמשפט הוא צורה של פוליטיקה. אבל צורה אחרת. אני לא יכול לקבל שזו רק עטיפה, כי יש גם אוטונמיה יחסית, כפי שאנגלס קרא לזה, שנוצרת מעצם המבנה השונה. אבל זה באמת דיון ארוך….. אי אפשר להגיד שהמשפט לא שינה כלום בהקשר של הגדר, ראו בג"צ בית סוריק, אבל אי אפשר להגיד שהוא שינה את המבנה הבסיסי…

  •   ביום מאי 3, 2007 בשעה 10:12 am

    תודה על ההסברים מאירי העיניים.

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 5:57 am

    ודאי שהמשפט הוא חלק מהפוליטיקה, המשפט מתבסס הרי על תחום תורת המשפט, דהיינו, הפילוסופיה של המשפט, שהוא למעשה ענף של הפילוסופיה של המוסר והפילוסופיה המדינית.

    אתה יכול להגיד שבית המשפט שגה, ודאי, אבל באותה נשימה אתה גם מודה שהדין הנוהג אינו כדעתך. אני כמובן מסכים שבג"ץ מעולם לא קבע שהקמת התנחלויות עוברת על סעיף 49 לאמנה. כמובן, גם אם היה קובע כך ואוסר על מעשים דומים בעתיד, אין זה אומר שהוא היה מורה על השמדה פיזית של כל הבניה הישראלית בשטחים ועל צוי הרחקה מהשטחים לכל האזרחים הישראלים השוהים בהם.

    בחזרה לענייננו, העובדה שבג"ץ נמנע מלחוות דעה בעניין סעיף 49 אינה אומרת שהוא ישב על הגדר. כי בג"ץ, כידוע, לא יכול לשבת על הגדר, הוא יכול לקבל עתירה, והוא יכול לא לקבת אותה (בין אם בדחיה ובין אם בעיכוב). בג"ץ, כמובן, לא קיבל אינספור עתירות נגד הקמת התנחלויות שהוגשו על בסיס סעיף 49, הוא יכול היה לקבלן, אך הוא בחר שלא לעשות כן. משמע, הוא שלל אותן, הוא ביטל אותן.

    הדבר דומה למשל להימנעות המוצהרת שלו מהתייחסות לכל הטיעונים בעתירות נגד ההתנתקות. אם לא שמת לב, הוא התעלם דווקא מהטענות הכבדות ביותר מהמשפט הבינלאומי – הטענות שההתנתקות עונה להגדרות במשפט הבינ"ל של טיהור אתני. האם מהתעלמות זו אתה יכול לומר "בג"ץ יושב על הגדר בשאלה האם ההתנתקות היא טיהור אתני?", ודאי שלא, משמעות ההתעלמות יחד עם דחיית התירה היא שבג"ץ זרק טיעונים אלה מכל המדרגות, וכך גם בעניין ההתנחלויות.

    זה כמובן לא אומר שהוא לא ישנה את דעתו, אני לא אפול מהכיסא אם בייניש דווקא כן תתייחס לבסוף לסעיף 49, מן הסתם בפסק הדין שיתיר את הפינוי הגדול של איו"ש. אבל עד אז, הדין הנוהג שונה, ואם כמשפטן תייעץ ללקוחותיך או לציבור עורכי הדין על פי הלכות שאינן מקובלות על בית המשפט, הרי שלא תביא להם רווח רב.

    לפחות לא בקייס ביי קייס בייסיס. אני בהחלט מודע להשפעות ארוכות הטווח שמביאות עשרות עתירות מנומקות לאורך השנים באותו הנושא, על בית המשפט. אבל זאת כבר הייתי באמת מקטלג במפורש בתחום הפוליטיקה.

  •   ביום מאי 4, 2007 בשעה 9:19 am

    מה זה הדין הנוהג? במשפט הבינלאומי זה לא רק מה שבג"צ קבע. למשל, מה שבית הדין הבינלאומי קבע זה כעמדתי. ובג"צ לא פסק ההפך בסוגיה הזו – של חוקיות ההתנחלויות.

    ניתוחך מוטעה – כשבג"צ דחה עתירות שהעלו טענות על חוקיות ההתנחלויות הוא עשה זאת מבלי להכריע לגוף השאלה הזו – לגביה הוא לא הכריע, לטוב או לרע. יש הבדל גדול בין תוצאת עתירה ובין התייחסות לטענה זו או אחרת במסגרתה.

  •   ביום מאי 6, 2007 בשעה 12:19 am

    נו, אז אתה טוען שבג"ץ מסרב להכריע לטוב או לרע בשאלה האם ההתנתקות הייתה טיהור אתני? כאמור, זו טענה מופרכת ומגוחכת, משדחה את העתירה הוא דחה בהכרח את כל הנימוקים לה.

    אין במשפט ואקום, כל החלטה שיפוטית (לרבות עיכוב) משקפת הכרעה שיפוטית מודעת – אם בג"ץ היה פוסק שההתנחלויות בלתי חוקיות, הוא היה עוצר את הקמתן. משלא עשה כן – הן חוקיות.

    כאמור, זה לא אומר שהוא לא יוכל לשנות את עמדתו בעניין. אם תרצה, תוכל להתייחס לזה כאל עיכוב דומה, בקנה מידה גדול יותר, לבג"ץ העינויים. אבל כשם שברור היה שכל שנות עיכוב בג"ץ העינויים בהן בג"ץ נמנע מציווי על השב"כ לנמנע מעינויים, הוא התיר אותם, הם היו חוקיים, כך גם במצבנו – כל עוד בג"ץ לא קיבל עתירה נגד הקמת התנחלויות, הן חוקיות למהדרין, לפי דין.

    אתה יכול לחשוב שזו החלטה לא מוסרית, אתה יכול לחשוב שאילו היית אתה נשיא העליון היית מקבל החלטה אחרת, אתה אפילו יכול לשלול את הלגיטימיות של בית המשפט העליון לקבל החלטה שכזו, אבל אתה לא יכול להתכחש למציאות, והיא שההחלטה הזו נתקבלה והיא הדין הנוהג בארצנו. מאוויים לחוד, ומציאות לחוד.

    אתה כמובן יודע שאין כיום שום בימ"ש בינלאומי בעל סמכות שיפוט בישראל ושההחלטה בעניין הגדר הוגדרה "חוות דעת" על ידי בית הדין עצמו. סמכות השיפוט העליונה כיום על שטחי ישראל היא ביהמ"ש העליון. אתה כמובן יודע כל זאת היטב.

  •   ביום מאי 6, 2007 בשעה 1:11 am

    אולי תחזירו אותם כבר??? ראו איזה סבל זה גורם אולי מספיק כבר? זה עושה עוול גם לנו גם להם. הקמנו גדרות הפרדה, שמנו מצלמות ומחסומים ומאבטחים של חברות כוח אדם שיאבטחו את החיילים היקרים של מג"ב ( ע"ע עובדה של אילנה דיין)והגדרות הללו מונעות מהאנשים הללו לחיות חיים סבירים הדוגמאות של אמבולנסים שלא מגיעים בזמן, היחס הלא סביר לעצי זית, היחס המגעיל לאוכלוסיה פשוט מרגיז אותי כבת לעם שאמור כעיקרון להיות עם סגולה. הדבר הזה מקומם אותי. כי במרחק של שעתיים בערך מהבית שלי יש חוקים אחרים. והחוקים הללו לא אנושיים בעליל. השנאה צומחת שם פרא סתם. השטחים הם לא שטח שלנו לכל הרוחות ופסטיבל איחוד ירושלים הוא פיקציה. חבר'ה עברו מאז 40 שנה בוא נשב ליד השולחן נפרק את הגדר הגדולה הזאת ונגיד שלום אחד לשני כבני אדם אל בני אדם.
    זה יהיה הסיוט הכי גדול של אחמדינג'ד.
    זאת תהיה התקווה הכי גדולה של המדינה שלנו כתבתי את זה ביומן שלי אי שם בשנת 1988.
    די כבר, המדינה הזאת צריכה להתבגר כבר. גם בג"ץ בעיקר בג"ץ.

  •   ביום מאי 6, 2007 בשעה 8:39 am

    חיים – דחית עתירה אינה בהכרח דחיית כל הנימוקים לה. זה ממש לא עובד ככה.

    אני מסכים שכשבג"צ לא פסק שההתנחלויות לא חוקיות הוא נתן להן לגיטמציה. זה עדיין לא אומר שהוא פסק שהן חוקיות. ממש לא.

    ההשוואה לעינויים מעניינת אבל קצת שונה. אבל כן, אני מסכים שבגצ נותן לגיטמציה להתנחלויות. כפי שנתן לעינויים. ושוב , זה לא אומר שהוא פוסק שהן חוקיות! אלו דברים שונים!

    רחל – הלוואי!

  •   ביום מאי 6, 2007 בשעה 4:06 pm

    אתה מערבב בין דין ובין סמכות שיפוט.
    אם משהו אסור לפי המשפט הבינלאומי הוא אסור גם אם אין ערכאה שיכולה לתת פסק דין שמחייב את המדינה.
    החוות דעת המייעצת היא "רק" חוות דעת, אבל היא אומרת – ובצדק- שההתנחלויות הן בניגוד למשפט הבינלאומי.
    החוות דעת אינה מחייבת אבל המשפט הבינלאומי כן…

  •   ביום מאי 7, 2007 בשעה 6:08 am

    בזבזתי שעה בבהייה בדבריך ולא הצלחתי להבין כיצד ואם בכלל אתה מבחין בין השקפת המוסר הסובייקטיבית שלך לבין "המשפט הבינלאומי" כאיזושהי מערכת כללים אבסטרקטית

  •   ביום מאי 7, 2007 בשעה 8:26 am

    אני מקווה שבכל זאת תמצא בשעה הזו ערך פרודקטיבי ולא רק בזבוז.

    השאלה שלך לא כל כך ברורה.

    בוא נחזור לבסיס. סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית אוסר מפורשות העברה של אוכלוסיה של המדינה הכובשת לשטח הכבוש.

    אז מי כאן אוחז בהשקפת מוסר סוביקטיבית ומי מיישם משפט בינלאומי? מי שאומר שלאור סעיף זה ההתנחלויות בלתי חוקיות או ההפך?????

    אתמהה.

    ואני לא מתיימר לרגע לומר שהפרשנות שאנו נותנים לכל הוראת משפט אינה כוללת תהליך של שיקול דעת בו למוסר שלנו יש השפעה, אבל במקרה הזה נדמה שלי שהפרשנות שלי – ושל בית הדין הבינלאומי – מעוגנת קצת יותר באמנה מאשר הפרשנות ההפוכה.

    וההעצה שלך שההתנחלויות חוקיות כי בג"צ לא פסק אחרת – מופרכת לחלוטין מבחינת המשפט הבינלאומי ואפילו הישראלי.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*