גאווה גם בירושלים

גאווה ירושלמית – פורסם (בגרסה מקוצרת מעט) הארץ 14.6.2007 (וגם באנגלית) 

אין זה מקרי שהצעת התיקון לחוק יסוד: ירושלים, שלפיה תוכל מועצת העירייה לאסור על קיומם של מצעדים ותהלוכות בתחום ירושלים "מטעמים של פגיעה בסדר הציבורי, ברגשות הצבור או מטעמי דת", התקבלה באותו שבוע בו התקבל חוק שנועד להגביל את צעדיהם של ח"כים ערבים, ואך סמלי הוא שהצעות אלו עברו בשבוע בו מלאו ארבעים שנה לכיבוש הישראלי את השטחים. כל אלה יחדיו מצביעים על מעמדה השברירי של הדמוקרטיה בישראל: את הרעיון של דמוקרטיה המבוססת על שלטון הרוב וזכויות שוות לכל, החליפה התפיסה לפיה כוחו של הרוב לפגוע במיעוט וכוחו של החזק לפגוע בחלש אינו מוגבל. העובדה שהניסיון לפגוע במצעד הגאווה בירושלים נעשה באמצעות תיקון חוק יסוד, מצביעה גם על העיוות במצב החוקתי הישראלי: ניתן לחוקק חוקי יסוד ברוב רגיל ובהליך פשוט יחסית, ומנגד מרגע שנחקקו הם זוכים למעמד של כמעט חוקה. במובן זה הצעת התיקון לחוק יסוד: ירושלים היא פרי רקוב של מצב בלתי נורמאלי זה. אך היא גם מזכירה לנו, בעידן בו שוב מציף המכון הישראלי לדמוקרטיה את עמודי העיתונים ושלטי החוצות בקריאה לחוקה, שחוקה אינה בהכרח ערובה למשטר טוב וצודק, ואף עשויה להיות ההפך מכך. בבסיס הצעת התיקון נמצא גם הרעיון המופרך, לפיו ניתן להגביל את זכויותיו של פלוני בגלל "פגיעה ברגשותיו" של אלמוני. זוהי עמדה מסוכנת שמשמעותה המעשית עשויה להיות סופם של חופש הביטוי והדמוקרטיה.


יש כאלו (נעמה שפי, "מה רע בפארק הירקון?", הארץ 12.6.2007) שסוברים שהאחריות להצעת התיקון נופלת על מי שביקש לקיים את מצעד הגאווה בירושלים, בקשה שלדבריה באה מתוך דחף "להראות להם", שדומה לדרישה של הדתיים שהציבור ימנע מאכילת חזיר, ושעומדת בניגוד לכך שירושלים היא בירה של שלוש דתות שהומוסקסואליות היא בעיניהן חטא. בישראל לדבריה "הומוסקסואלים חיים בשלווה רוב הזמן, אם הם עצמם מוכנים לכך" והערים הגדולות הן מקום מפלט עבורם כמיעוט – פרט לירושלים.


שפי נכשלת בלהבחין בין המצעד, שלא מבקש לרגע ממי שאינו הומו לחיות חיים הומואים, ובין הדרישה החרדית לכפות אורח חיים דתי גם בתחום החזיר ובוודאי בתחום המעמד האישי. אני גם תוהה מאיפה היא גוזרת את האמירה שירושלים היא בירה של שלוש דתות שהומוסקסואליות היא בעיניהן חטא. הומוסקסואליות, שהיא זהות, לא יכולה להיות חטא – לפחות בהלכה היהודית, שאוסרת על מעשים מסוימים אך לא על זהות מסוימת. אמנם ההלכה היהודית אוסרת על מין אנאלי בין גברים אך לא אומרת ולא יכולה לומר דבר על חיי ההומוסקסואלים מעבר לכך. השיח ההומופובי הדתי לא מעוגן בהלכה כי אם באימוץ תפיסות הומופוביות חילוניות. יתרה מזאת, ההלכה אוסרת גם על חילול שבת, ועוד מעשים רבים. האם כל הפעולות האלו צריכות לשיטתה להיות אסורות בירושלים? אולי גם לנשים שמסרבות ללבוש כיסוי ראש אסור להסתובב בירושלים בפרהסיה? כדאי גם ששפי תפקח את עיניה ותגלה שיש קהילות דתיות, לרבות יהודיות, גם בירושלים, שאינן עוינות הומוסקסואלים ולסביות.


אך חמורה ביותר היא דרישתה של שפי שהומואים ולסביות יחיו בערים הגדולות, אך לא בירושלים, ובשלווה. אם הם חורגים מכך, עולה מדבריה, הם נמצאים אשמים בפגיעה בעצמם ובדמוקרטיה בכלל. כלומר, לא החברה שעדיין מפלה אותם היא הפוגעת בהם, לא החרדים שרוצים לשלול את זכותם להפגין למען זכויותיהם בירושלים, ועושים זאת תוך איום ושימוש בפועל באלימות, אלא הם, שסירבו להיות הומואים ולסביות בביתם ושקופים בצאתם.
אז כדאי לזכור שהומואים ולסביות רשאים לחיות וחיים גם בעיר וגם בכפר, גם בתל-אביב וגם בירושלים, ושבכל מקום כזה הם צריכים להיות יכולים לחיות את חייהם גם בפרהסיה וגם להיאבק לזכויותיהם. וגם,שכל עוד יש ארון, הומופוביה והפליה שעדיין נמשכים, וגם כל עוד יש גזענות וכיבוש שרק מתעצמים, אכן אי אפשר להסתפק בחיים בשלווה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חייש   ביום יוני 14, 2007 בשעה 11:12 am

    היי, אתם יכולים ללכת ברחוב בתל אביב ואף אחד לא ינסה לגרור אותכם לסמטה צדדית ולבצע בכם לינץ', תגידו תודה.

  • אור   ביום יוני 14, 2007 בשעה 12:15 pm

    חייש – מה גם שאפילו משפט זה לא תמיד נכון…

  • נויף   ביום יוני 14, 2007 בשעה 2:13 pm

    אכן תשובה הולמת.
    תודה.

  • נבוכדנצר   ביום יוני 14, 2007 בשעה 3:07 pm

    הרפובליקה האסלמית הדמוקרטית בוודאי תשמח לאשר מצעד גאווה בעזה לאחר סיום הכיבוש הישראלי וכיבוש הבוגדים

  • דרור פויר   ביום יוני 14, 2007 בשעה 5:03 pm

    מילים בסלע. הטיעון ההלכתי מבריק. פעם ראשונה שאני שומע את הטיעון הזה, שההומופוביה היא חילונית. הלכתי עם הלינק וקראתי את המאמר המלא.
    ברור מאליו שהומואים יכולים לחיות איפה שהם רוצים ושההומופוביה והצעות החוק המפלות הן הבעיה האמיתית פה, ממנה נוצר העיוות שמי שדורש שיוויון הוא הפרובוקטור. קראתי את רוב הפוסטים שלך בנושא. אותי שכנעת.

    מצד שני, עדיין יש כמה דברים במה שכתבה שפי, ונכון שיש סכנה ברעיון שניתן להגביל את זכויותיו של פלוני בגלל "פגיעה ברגשותיו" של אלמוני, אבל תסכים אתי שיש גם לא מעט סכנה בצד השני של המשוואה. רגשות החרדים בנושא ההומואים ומצעד הגאווה הם דבר פסול, חשוך ומעוות שאין להתחשב בו וחובה להלחם בו. ועדיין, מתוך העמדה הזו שלי, אני ממשיך ושומע קול פנימי ששואל את אותה השאלה של שפי בדיוק. אני בעד לעצבן אנשים, לאתגר אותם, לגרום להם להביט אחרת על העולם, אבל אני לא יודע אם אני בעד לדפוק להם בפטיש 10 ק"ג על הראש

  • אייל גרוס   ביום יוני 14, 2007 בשעה 5:11 pm

    דרור, בסדר, אז כדי לא לדפוק בפטיש 10 קג אף אחד לא ביקש לעשות מצעד במאה שערים…

  • אבנר   ביום יוני 14, 2007 בשעה 10:45 pm

    ההנחה המוסווית והמקוממת שמסתתרת מאחורי הטיעון של שפי הוא שלהם יש אלוהים, ולכן ההתנגדות שלהם חזקה יותר מן הטיעון החילוני, שמאחוריו יש רק זכות אנושית. אם אלוהים כלשהו יצווה עליך להיות הומו, אולי אז שפי תרשה לך לצעוד בגאווה.

  • יורם גת   ביום יוני 15, 2007 בשעה 6:24 am

    קולעת למטרה. אפשר רק לתמוה אם שפי היתה שמחה כל-כך להצר את צעדיה של קבוצה שהיא שייכת לה – להיות סובלני על חשבונם של אחרים זו חוכמה קטנה מאד. (אם היא לסבית המצב שונה – אני מניח שזה לא המקרה).

    כפי שהערתי בתגובותי לפוסט הקודם (http://www.notes.co.il/gross/32929.asp), הטיעון בנוגע ל"פגיעה בזכויות בשם רגשות" אינו תקף. יש הרבה מאד חוקים ותקנות שנקבעים בשל רגשותיהם של חלקים בציבור (או, כפי שאפשר לכנות זאת, רצונותיהם, שהרי רצונות מונעים על ידי רגשות כלשהם) ותו לא. לדוגמאות שנתתי בתגובותי הקודמות אפשר להוסיף חלקים נרחבים של חוקי הקניין שמאפשרים לבעלי רכוש למנוע משאר הציבור גישה אליו, וזאת על מנת לרצות את רגשי החמדנות ותאוות השליטה של העשירים.

    השאלה הרלוונטית היא איזו מידה של חשיבות אנו מייחסים לכל רגש.

  • אייל גרוס   ביום יוני 15, 2007 בשעה 8:10 am

    ושוב אציין כי יורם מערב לחלוטין הגנה על רגש גרידא והגנה על אינטרסים אחרים שכן ראויים להגנה.

  • יורם גת   ביום יוני 15, 2007 בשעה 8:38 am

    סביר ואובייקטיבי להבדיל בין "רגש גרידא" לבין "אינטרסים שכן ראויים להגנה".

  • אייל גרוס   ביום יוני 15, 2007 בשעה 9:08 am

    יש אינטרס לאדם שיוכל לישון בלילה שראוי להגנה. כי זה לא רק איזו חוויה של הנפש שהוא חש רגש, אלא אינטרס ממשי של אפשרות קיום חייו בחברה פתוחה. בחברה פתוחה אי אפשר להגביל התנהגות בשביל פגיעה ברגש גרידא, ואני חושב שההבדל ברור. אין כאן קריטריון שאני יכול לנסח כרגע פרט לבדיוק הקריטריון הזה, של בין דברים שיפריעו לאדם בחייו כאדם חופשי ומתפקד בחברה ובין פגיעה ברגש שהיא בעיני טענה חלשה ביותר. חצי מהדברים שאני שומע בתקשורת פוגעים ברגשותי. אין לי זכות לדרוש על איסור אמירתם.

  • יורם גת   ביום יוני 16, 2007 בשעה 5:09 am

    כגון שינה, נשימה או אכילה, לבין רגש או רצון מקובלת עלי. אם נקבל את הכלל שרק צרכים קיומיים מצדיקים הגבלתם של אחרים, הרי ששלוש הדוגמאות האחרות שנתתי (חוקים המאפשרים נסיעה במהירות גבוהה, חוקים המאפשרים קניין של מותרות וחוקים המונעים השלכת פסולת ברחוב) יהיו מחוץ לתחום המותר. את שלוש הדוגמאות הללו ניתן להרחיב בקלות לרשימה ארוכה, אם לא אינסופית. אפילו החוק למניעת רעש בלילות אינו יכול להיות מוצדק לפי הכלל הזה, משום שאם מוכנים לשאת אי נוחות מסויימת ניתן לישון עם אטמי אוזניים גם בנוכחות רעש.

    מובן, לכן, ששימוש בכלל מצמצם כל כך אינו ריאלי. כך עולה עתה שוב השאלה ששאלתי בתגובתי הקודמת: מה נחשב אינטרס ממשי ומה רק "רגש גרידא"? האם הרצון לישון בלא אטמי אוזניים הוא רק רגש או שהוא אינטרס לגיטימי?

    בהעדר קריטריון אובייקטיבי וברור שמאפשר להבדיל בין הלגיטימי לבלתי לגיטימי, מתן כח בידי קבוצת אנשים מצומצמת להחליט בעניינים הללו נותנת לאותם אנשים מרחב תמרון ניכר לקבל החלטות לפי העדפותיהם האישיות ועל חשבון האינטרסים של רוב הציבור. האמונה שלך שאם רק נבטיח שהאנשים בקבוצה המחליטה יהיו שופטים אזי אפשר לצפות שההחלטות שהללו יקבלו יהיו ראויות היא חסרת ביסוס אמפירי. כפי שכבר ציינתי, הדבר דומה לטענות שלפיהן בכל האמור בבטחון יש לקבל ללא עוררין את החלטותיהם של גנרלים.

  • יערה   ביום יוני 17, 2007 בשעה 11:20 pm

    ביליתי שני ימי שישי במשמרת הניראות הלהטבית בכיכר ציון ואני חייבת לומר שלא נראה שלמישהו מעוברי המקום נגרמה איזושהי פגיעה רגשית. התגובות נעות בין התעלמות מוחלטת, צקצוקים תוך מלמול "השם יעזור לכם" או "תרגישו טוב", אנשים שבאים לשאול ולדון ולנסות להבין, קריאות תמיכה, צפצופים+נפנופי תמיכה מהמכוניות העוברות עד לאנשים שמבקשים לעמוד איתנו ולהחזיק שלט.
    בסוף כל משמרת עורכים מיני מצעד קטן במעלה המדרחוב כאשר בשישי האחרון פגשנו חבורת חב"דניקים חייכנית ששאלה אם נסכים להניח תפילין (ולא, הם לא טעו בנו וחשבו שאנחנו סטרייטים).

    זה האזור שבו יתקיים המצעד ולרוב האנשים שעוברים באזור הזה המצעד לא יפריע.
    בשביל שהאנשים שהמצעד יפריע להם אכן יופרעו מהמצעד עליהם לטרוח טרחה גדולה, לקחת אוטובוס שניים או שלושה ולהכנס לאזור חילוני שגם כך הכניסה אליו כרוכה באי נעימות חולצות הבטן.
    אז יש קצת כבישים סגורים וקצת רעש אולי ואולי יישארו פליירים על הרצפה אם לא ינוקו מייד אבל ככה בכל ארוע בכל עיר.

  • אייל גרוס   ביום יוני 18, 2007 בשעה 7:23 am

    יערה תודה על תגובתך החשובה והמעניינת!

  • ז'אקו   ביום יוני 19, 2007 בשעה 9:51 am

    אופיו של המצעד הוא בהחלט קרנבלי ובוטה במיוחד. אוקיי, אני לא חושב שהחרדים והשמרנים צודקים בבלאגן שהם עושים, אבל אני רוצה להעלות נקודה אחרת שקשורה למצעד עצמו.
    בכל שנה, במקום להעלות על נס את פועלם של גייז שווים – גייז שהם גם בני אדם חושבים, יוצרים ומבריקים, הקהילה הולכת ועושה קרנבל דוחה ובוטה שמעמיד במרכז ההוויה ההומואית את ההתערטלות הפיזית, את הדראג האוילי, את החזה החלק ואת החוטיני בתחת, את דנה אינטרנשיונל ואת הטראש הכי מעליב את האינטיליגנציה.
    אני גיי ואני לא מוכן להיות מזוהה עם הזוועה הזאת. אני מתבייש בכל שנה מחדש מול מחזות מצעד הגאווה.
    יש לנו על מה להתגאות בקהילה שלנו. יש לנו קולנוע, ספרות, מדענים גדולים וציירים והוגי דעות.
    אבל הקהילה מתגאה בתחת שלה, ואני לא יכול להזדהות עם מצעד שעושה דגל מהתחת ומדנה אינטרנשיונל והאירוויזיון ומופעי דראג.

  • אייל גרוס   ביום יוני 19, 2007 בשעה 12:07 pm

    כפי שכתבתי בתגובה לדבריך אצל זאב

    זאקו
    למרבה הצער הפנמת את התפיסה ההטרונורמטיבית שיש דבר אחד שהוא נורמלי ואתה משתף פעולה במכבש הנורמליות. הרעיון של המצעד הוא שאין דבר אחד כזה נורמלי.
    וגם – אם תבוא לשם תראה שרוב האנשים לבושים "נורמלי" בכל מקרה…
    והאם דנה זה לא סוג של תרבות?
    וחוץ מזה, אם לא היו "לנו" יוצרי קולנוע גדולים וכו' אלא רק תרבות זולה ופופלרית, אז לא היה מגיע שוויון זכויות?

  • אסף ברטוב   ביום יוני 20, 2007 בשעה 1:56 pm

    יפה אמרת.

  • eln   ביום יוני 20, 2007 בשעה 5:06 pm
  • אייל גרוס   ביום יוני 20, 2007 בשעה 5:40 pm

    וואו תודה
    קראתי את דברי אורי פז ועמנואל שהגיב שם כבר עמד על הסתירה המוחלטת שבהתייחסותו לדברי, שמעידה על כך שהוא לא הבין – שוב – מה אני אומר. החוצפה שלו להאשים את אנשי הבית הפתוח בהיותם רוקדים על הדם חסרת כל גבול. כמעט והייתי אומר לא ראוי לתגובה ובכל זאת אני שמח שהגיבו שם אנשים כפי שהגיבו.
    על אי הבנתו את מה אני אומר כבר יכולתי ללמוד מהדיון ביננו שהתנהל כאן

    http://www.notes.co.il/gross/24580.asp

  • נועם   ביום יוני 20, 2007 בשעה 6:07 pm

    ראה את תמיכתי במצעד

    http://www.notes.co.il/lester/33403.asp

    .

טרקבאקים

  • מאת עלילות נויפלד בעיר זרה ביום יוני 19, 2007 בשעה 3:00 pm

    הקהילה ההומו-לסבית במלבורן רועשת בימים האחרונים. אחד מהדאנס-בר הפופולאריים בעיר, The Peel, קיבל אישור מיוחד מהמדינה שירשה לו להפלות בין האנשים…

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*