תיאו מיינץ איננו: על הדרמטיות של חיים חסרי דרמה

תיאו מיינץ איננו. במשך שנים רבות כל מי שנכנס לדירה של האגודה לזכויות הפרט (אגודת ההומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס בישראל) ברחוב נחמני בתל-אביב, היה נתקל בתיאו. כל מי שהתנדב או היה פעיל שם ידע במשך שנים רבות שיש מתנדב נצחי אחד, שדואג לנקות את המקום, לדאוג שיהיה מסודר, וכן, גם לדאוג שיהיה נייר טואלט בשירותים. כזה היה תיאו. איש משכיל, שובה לב, וצנוע, מחלוצי הפעילים ההומואים בישראל, שהיה לאייקון של הקהילה הגאה בישראל עוד בחייו. השבוע נזכרו בו חברים וסיפור חייו סופר שוב.

"שמי הוא תיאו מיינץ. נולדתי בשנת 1924 בעיר פרנקפורט בגרמניה". במלים אלו פתח תיאו מיינץ את סיפור חייו כפי שסיפרו לעמיר סומקאי פינק וג'יקוב פרס עבור ספרם "גן העצמאות – חייהם של גברים גייז בישראל". בשנת 1936, אחרי עליית הנאצים לשלטון, היגרה משפחת מיינץ להולנד. אך עם החמרת המצב באירופה, עזבה משפחת מיינץ את הולנד, והגיעה בשנת 1940 לארץ ישראל. מגיל צעיר נמשך תיאו לבנים, ורק בגיל 16 הבין שבכך הוא שונה משאר העולם. תוך כשנתיים הוא כבר הבין שהוא הומו.

"גן העצמאות" – ספרם של עמיר סומקאי פינק וג'יקוב פרס בו מסופר בפירוט סיפור חייו של תיאו מיינץ

בין השנים 1945 ל 1950 עבד תיאו כשף במלון ברחוב הירקון בתל-אביב, ליד גן לונדון. שם הסתובב תיאו ופגש גברים אחרים שבאו למצוא מין. אחרי טיפול פסיכולוגי הבין תיאו שמותר לו לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, הן כהומו, והן מבחינה מקצועית. הוא עזב את העבודה במלון לטובת עבודה כשף בבתי חולים של קופת חולים – עבודה עם שליחות חברתית שהייתה חסרה לו במלון, והתחיל להסתובב במקומות המפגש של ההומואים בתל-אביב של אז: בטיילת ליד מלון דן, בשדרות רוטשילד, וברחוב בצלאל יפה. ביום העצמאות של שנת 1951 מלאו לו 27, ולראשונה שכב עם גבר במיטה.

מאנשים שהכיר דווקא בחיפה, סיפר תיאו לפינק ופרס, למד על החיים החברתיים של גייז בתל-אביב, שהתנהלו אז בבתים פרטיים.

בשנת 1954 שלחה קופת חולים את תיאו ללימודי תזונאות בשוויץ, לקראת הקמת בית החולים בילינסון בו תוכננה לו משרה. בשוויץ ואחר כך בלונדון נחשף לחיים הומואים פעילים – ובלונדון קיים חיי מין סוערים. "לפעמים", הוא סיפר, "הייתי עם ארבעה או חמישה גברים בערב אחד". משם נסע להולנד שם גילה מרכז קהילתי גאה, ונפעם עד עמקי נשמתו. אך כשחזר לישראל, הייתה זו, בלשונו, שיבה אמנם לא לארון, אך ל"מקרר". תיאו התקדם מאוד במקצועו, הכיר עוד הומואים, אך עם הוריו לא יכל לדבר על הנושא. אחד ממכריו ההומואים היה גיורא יוספטל, שהיה מזכ"ל מפאי ושר בממשלה.

החוויה עבורו, סיפר תיאו, הייתה לחפש מישהו למין. מעולם לא חיפש מישהו ליחסים ארוכי טווח. התשוקה לזוגיות הוא אמר, היא אולי פיקציה רומנטית, גם עבור הטרוסקסואלים. "אני לבד רוב הזמן", אמר תיאו, "אך לא אומר שאני בודד… אני מרגיש הכי בנוח כשאני לבד".

אך למרות הנוחות בלהיות לבד, הודה תיאו שכשהיה הולך לגן, לחפש גברים, ואף כי לעתים מצא פרטנרים רבים לערב אחד, הרי שבעצם לא חיפש דווקא מין, אלא לעתים פשוט מישהו לדבר איתו. מסיבה זו, כדבריו, נהיה לפעיל כל כך באגודה. הרצון למקום בו אנשים יוכלו להיפגש ולדבר היה חלום שלו. הוא לעתים פינטז להקים בית קפה באמצע גן העצמאות. מסיבה זו נהנה כל כך להיות האחראי על המטבח באגודה, ולאפשר לאנשים להישאר שם עד מאוחר בלילה ולדבר. תיאו הביע צער על כך שכיום בקרב הגייז לעתים אם לא מגלים עניין בקיום יחסי מין עם מישהו, לא מדברים איתו.

תיאו לא היה בקבוצה של דוברי האנגלית שהקימה את האגודה בשנת 1975, אך האירוע היה מאוד מרגש עבורו. זמן קצר אחר כך הוא הצטרף לוועד האגודה, וגם כשסיים את כהונתו בוועד נשאר פעיל באגודה במשך שנים רבות. בתקופת הפעילות הארוכה שלו הוא טיפל בדברים כמו הקפה או ניקוי השירותים. "אני לא רוצה שהאנשים שבוועד, שעליהם לעשות החלטות חשובות ועבודה מסובכת", אמר תיאו למראייניו, "יצטרכו להתעסק בדברים כמו האם יש ניר טואלט או שמא נגמר הקפה. הם אפילו לא יודעים מאיפה בא נייר הטואלט או מי מטפל בזה. הם יכולים להשאיר את זה בידי".

תיאו הוצא מהארון בעקבות הופעתו הטלביזיונית בדיון ההיסטורי על הומוסקסואלית בתוכניתו של ירמיהו יובל בשנת 1975. הוא הופיע אמנם עם פאה כשפניו וקולו טושטשו, אך ביציאה מהצילומים ראתה אותו אחות מבית החולים בו עבד, שבאה לאסוף את בעלה שעבד כטכנאי ברשות השידור. למחרת, כולם כבר ידעו, לטוב או לרע.

תיאו הביא מניסיונו המקצועי גם לוועד למלחמה באיידס. בשנת 1989 פרש מעבודתו. אחר כך כבר הופיע בעיתונות ובטלוויזיה בשמו המלא. הופעת אלו סתרו, לדבריו, את אופיו הצנוע, אך הוא הכיר בחשיבות של להראות לציבור שהומואים קיימים ושאינם סוטים. עם זאת במידה מסוימת הוא חש כמי שחי מחוץ לחברה ומתבונן עליה, והזדהה עם "אני מצלמה" – שם ספרו של כריסטופר אישרווד. "הנאתי בחיים", הוא סיפר בספר "גן העצמאות", "באה מלראות את הדברים היפים שמסביב: האנשים הצעירים היפים שבתל-אביב, העצים והפרחים, הנוף היפה, הים, ציורים, אדריכלות. אתה לא יכול לשכב עם כל הדברים האלה, אך יש בחיים הרבה יותר מזה".

אחרי שפרש מעבודתו לא חזר תיאו לנסוע לחו"ל. מסיבות שונות הוא לא אהב את זה. אחת מהן הייתה בושתו באשר ליחס של ישראל לערבים, יחס שאותו הוא השווה ליחס כלפי השחורים בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד. הוא העדיף לא לנסוע לחו"ל כדי שלא יצטרך להסביר את היחס הזה, שלגביו לא היה לו מה לומר פרט לכך שהוא מתבייש בו. "אני רוצה לדעת", הוא אמר, "של מי האידיוטיות שהביאה אותנו למצב בו אנו יורים על ילדים עם טנקים".

"בחיי ",אמר תיאו, "לא היה שום דבר דרמטי. לא היו אהבות גדולות, לא היו לבבות שבורים". "אך אולי", הוא סיכם, "העדר הדרמה היא דרמטית בעצמה?". הוא רק התחרט על השנים, עד גיל 27, בהן לא שכב עם גבר במיטה, ועל כך שגם שנים אחר כך לא הרשה לעצמות ליהנות מכך. חבל, הוא אמר לכותבי הספר "גן העצמאות", שלא התחלתי בגיל 16.

***

תיאו מיינץ הובא למנוחות ביום רביעי 13.6.2007. השבעה מתקיימת בבית משפחת ברויאר, רחוב רידינג 3, רמת אביב, החל מהשעה 17:00.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 11:45 am

    "לפעמים", הוא סיפר, "הייתי עם ארבעה או חמישה גברים בערב אחד".

    אין ספק שהומואים עושים חיים.

    איזה בעסה שאני הטרוסקסואל!

    וסיפור חייו של האיש נשמע מרתק. תודה, אייל

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 11:56 am

    אני זוכר שקראתי על תיאו לראשונה באחד המקומונים בשנות ה-80. פתאום הומואיות בישראל קיבלה איזה עומק היסטורי, אורחות חיים, ולא סתם חצאי לחשושים על מישהו מהבוהמה. אני זוכר שראיתי בסוף שנות ה-70 סרט בניו יורק שנקרא word is out ושם לראשונה, ראיתי זוגות הומואים בשנות ה-50 וה-60 שלהם, ופתאום הבנתי שיש זהות שלמה וחיים שלמים כאלה, לא רק שיח-מין. חבל שלא עושים אצלנו איזה סרט תקופתי על הומואים , משהו שירחיב את הסיפור הישראלי, לימי בחרותו של תיאו

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 1:32 pm

    הכרתי את תיאו בשנים האחרונות, כשכן. הוא היה איש מקסים, שהשקיע זמן רב בטיפול ובהאכלה של חתולי הסביבה והיו לנו שיחות רבות, בעיקר על בעלי חיים, אותם מאד מאד אהב.היתה בו עדינות נפש וטוב לב שמקרין על כל הסובב לו.

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 1:32 pm

    הכרתי את תאו בקו הלבן ובפעילות בקהילה. היה תמיד זמין לזולת בעזרה, בעשייה כנמלה חרוצה,איכפתי תמיד.
    כאשר המשורר אברהם חלפי
    אמר:"אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית – שלא להטריד בגופי מלכויות." – התכוון ודאי לתיאו מינץ
    יהי זכרו בלב כולנו.

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 1:47 pm

    אכן דוגמא ומופת לאדם ששלם עם עצמו, פועל למען החברה ולתיקון עולם.

    רק שאלה אחת אייל:
    לכתוב על גיורא יוספטל זה לא מה שנקרא לעשות אווטינג?

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 2:04 pm

    נמרוד
    יוספטל נפטר ב 1962
    הרבה לפני שתיאו סיפר עליו בראיון ממנו אני ציטטתי
    http://www.knesset.gov.i…./mk.asp?mk_individual_id_t=190
    עם זאת מבדיקה באתר הכנסת עולה כי אלמנתו של יוספטל, שגם עליה דיבר תיאו באותו ראיון, עדיין בחיים
    http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=191
    פרט לכך אין לי מה להוסיף – ה"אאוטינג" הזה נעשה כבר מזמן… יום אחד, בעתיד הלא רחוק, אני מקווה לכתוב כאן פוסט על כל נושא הארון והאאוטינג..

  •   ביום יוני 16, 2007 בשעה 6:08 pm

    לצערי לא יצא לי להכיר את תיאו באופן אישי אך על פועלו ותרומתו לאגודה ולקהילה שמעתי עוד משחר ימי הראשונים מחוץ לארון

    תודה אייל על ההנצחה של הדמות הכל כך חשובה הזו

  •   ביום יוני 17, 2007 בשעה 7:24 am

    היה אדם יקר.

  •   ביום יוני 18, 2007 בשעה 6:33 am

    מה הבעיה במה שכתבתי? אם אתה רוצה שאפסיק לכתוב פה, אמור זאת וחסוך לשנינו עוגמת נפש מיותרת.

  •   ביום יוני 18, 2007 בשעה 7:22 am

    תגובות נמחקות רק אם יש בהן משהו פוגעני כלפי אדם מסוים. תגובות שעוסקות בנושא כמובן רצויות ומוזמנות. אך תגובות שעוסקות בגופו של אדם ולא גופו של עניין עשויות להמחק.

  •   ביום יוני 18, 2007 בשעה 10:52 am

    נ.ב. ובהקשר כמו הנוכחי שאכן עוסקים באדם ולא רק בנושא, אז תגובות שאינן מכבדות את האדם עשויות להמחק.

  •   ביום יוני 19, 2007 בשעה 8:42 am

    תודה

  •   ביום יוני 19, 2007 בשעה 2:18 pm

    לתמונות של תיאו ראו כאן

    http://www.realismart.com/gay/mintz.htm

  •   ביום יוני 20, 2007 בשעה 4:45 am

    על תיאו בהארץ:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=872815&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

    (הייחוס שלי שם כיועץ משפטי לאגודה היה נכון בעבר כאשר התנדבתי בתפקיד זה אך כבר אינו נכון כיום(

  •   ביום יולי 18, 2007 בשעה 3:23 pm

    אותך משתיקתך אני לא יודע מה

  •   ביום פברואר 4, 2008 בשעה 2:47 pm

    חברים האם מישהו יודע האם הנצחיו אותו האם הייתה לו משפחה?
    מישהו אמר עליו קדיש ולומד משניות?

  •   ביום פברואר 5, 2008 בשעה 9:40 am

    הזכרתי את הכתובת בה ישבו שבעה- משפחת ברויאר. לתיאו היו אחיינים שהם וילדיהם התייחסו אליו כמו כאל אבא וסבא. כך שבהחלט מבחינה זו היתה לו משפחה. אני בטוח שבהלוויה היה מי שאמר קדיש, אני לא הייתי בה. אני לא יודע לגבי אחר כך ולגבי משניות, אם כי היה לו גם אגף דתי במשפחה שאולי עשה זאת. לגבי הנצחה מעבר לכך שאלה טובה ואני לא בטוח ומעודכן מה נעשה.

  •   ביום אוגוסט 9, 2008 בשעה 4:29 pm

    אייל המאמר מרתק
    ומוסיף המון על דמותו המדהימה של תיאו מיינץ
    שהכרתי אותו אישית במסגרת העבודה שלי על פרוייקט של ציור דיוקנאות של פעילים מקהילת להט"ב

    במסגרת הפרוייקט נפגשתי עם תיאו , שוחחתי עמו וציירתי אותו , כמו כן העליתי בדף האישי שיצרתי לכבודו מבחר גדול מאוד של צילומים מהאלבום הפרטי שלו , מתמונות ילדות עד התמונה המיטולוגית עם הפאה כאשר לטענתו עם פאה זו הוא היה בן הראשונים להחשף בערוץ הראשון כהומוסקסואל בעידן שעיוותו להומוסקסואלים את הקול , הם לבשו פאות והראו את הצדודית שלהם בלבד כמו שמראים היום נשים שנאנסו או דברים שקשורים לפשע

    מדובר בסך הכול לפני 35 שנה אפה שהוא בתחילת שנות ה70

    רצוי לזכור שבשם מעשים אלו הומוסקסואלים רבים היום יכולים לחיות את חייהם ביתר פתיחות בעיקר במרכז תל אביב ויש עוד המון מה לעשות בפריפריות והמאבק עוד גדול

    תודה על הפוסט המקסים והמעשיר
    אכנס לקישורים שצרפת כי הם נשמעים מעניינים מאוד

    הקישור לתמונותיו של תיאו
    http://www.realismart.com/gay/mintz.htm

  •   ביום אוגוסט 11, 2008 בשעה 1:38 am

    תודה! אכן קישרתי לעיל לתמונות שלך.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*