מהנעשה בלונדון – המתקרבת והולכת לפאריז וגם בריסל

השבועות האחרונים בלונדון היו עמוסים גם בעבודה אך גם בהנאה מהדברים הרבים שיש לעיר הזאת להציע. העושר של מה שאפשר לעשות כאן בכל תחום ותחום הוא אינסופי, ולפעמים נדמה שצריך lifetime שלם בשביל כך… כמובן שההשוואה המתבקשת היא ניו-יורק, אבל לונדון גדולה יותר וקומפקטית פחות והדברים שיש לעשות מפוזרים בכל כך הרבה מקומות… בקיצור, אינסופי…

פוסט נפרד יעסוק כמובטח ובאיחור בפסטיבל הפרומז האלקטורנים של הבי.בי.סי. ובהופעה החד-פעמית של מרק רונסון שהיתה חלק מאותו אירוע. מאז כבר הספקנו גם לראות הפקה מעולה וקומית של המחזה שלושים-ותשע המדרגות, המבוססת על אותו ספר שעל-פיו יצר היצקוק את הסרט הידוע; הופעה מרתקת של תאטרון/קרקס המחול של ג'ימס תיררי (כן, אותו אחד שהוא לגמרי במקרה הנכד של צ'רלי צאפלין); וגם לראות הפקה מעניינת ביותר של מחזהו של ז'נה, "השחורים" – הפקה שכונתה  The Blacks Remixed ושילבה מוזיקת היפ-הופ שחורה ברמיקס מקורי של המחזה.

ואתמול, בדיוק במרחק עשר דקות הליכה מביתנו, זה קרה. התרגשות כזאת לא היתה כאן כנראה מאז שהאדם הראשון נחת על הירח:

 

 

תחנת St Pancras נפתחה מחדש, ועכשיו,St Pancras International הוא הטרמינל שממנו אפשר להגיע מלונדון לפאריז (וחזרה) בשעתיים ורבע, ולבריסל באף פחות משעתיים (כפי שמישהו אמר לנו, קרוב יותר ממנצסטר). מעכשיו אנו יכולים אם כן לקום בבוקר, לעשות טיול קטן של עשר דקות ברגל, ולהספיק לארוחת צהריים (או אפילו ארוחת עשר…) בפאריז.

 

פתיחתו של הקו החדש והמהיר יותר של היורוסטאר והמעבר שלו מתחנת ווטרלו לאזור שלנו, הביאו לכאן שבוע שלם או יותר של חגיגות במסגרת פסטיבל Arrivals.

 

אתמול בבוקר, אחרי שסיימתי ללמד, צעדתי כחמש דקות מהכיתה אל עבר הטרמינל והצטרפתי לרבים שבאו לראות את הרכבת הראשונה שהגיעה אליו מפאריז. הנוסעים שירדו ממנה התקבלו כמעט כאילו היו ניל ארמסטרונג. 

אפילו אם זה נראה קצת מופרז, אי אפשר היה שלא להנות מהחגיגה… למרות כמה מפגינים שמחו על כך שלא מאפשרים להם לקחת איתם אופניים לרכבת ללא תשלום מופרז.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה מה שקורה כאשר תזמורת מנסה לנגן קונצרט חגיגי באירוע פתיחה של תחנת רכבת

 

והיתה גם מקהלת ילדים חביבה

 

 

והכי חשוב, בתחנה נפתח "בר השמפנייה הגדול באירופה" – השמפנייה נשפכה כמים, (רק שעלתה קצת יותר), התפריטים נגמרו, היה מחסור בכוסות

 

ובכל זאת הצלחתי לשתות כוס שמפנייה רוזה של Henriot

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 6:59 pm

    עושה רושם שהייאוש באמת נעשה יותר נוח 🙂

  •   ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 8:24 pm

    רזית קצת, לא?

  •   ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 8:55 pm

    ראיתי את המחזה לפני קצת יותר מחצי שנה. רובו משעשע ומאוד מוצלח, אבל כשיש קטע עצוב או רגשי במיוחד, זה נהיה קצת מגוחך. הטכניקה שנבחרה היא פשוט לומר את המילים מהר מהר, בתקווה שהמבוכה הלא-מצחיקה תחלוף. לא שיש לי הצעה טובה יותר.

  •   ביום נובמבר 16, 2007 בשעה 1:30 am

    אוףףף איזה כיף!!!

    גם אנחנו רוצים 🙂

  •   ביום נובמבר 16, 2007 בשעה 6:42 am

    מצחיק… אתמול ישבנו באורנה ואלה ואמרנו שמזמן לא שמענו מכם. ההבדל הבולט היה שישבנו עם חולצה קצרה וללא מעיל 🙂

    שמחים לשמוע שהחיים טובים (וקצת מקנאים…)

  •   ביום נובמבר 16, 2007 בשעה 11:05 am

    אתה רואה רועי, יש הרבה דברים בלונדון, אבל אורנה ואלה אין!

  •   ביום נובמבר 16, 2007 בשעה 11:08 pm

    זה פשוט בלתי נסבל הקרבה הזאת שיצרו לכם בין לונדון לפריז. עכשיו בטח נצטרך לסבול גם וינייטות פריזאיות בנוסף לאנקדוטות הלונדוניות. גרררררר…

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*