מיתוס ההתערבות: להחליף את היסטריית בג"צ בדיון עניני

מיתוס ההתערבות – מאמר שפורסם היום בהארץ (גם במהדורה האנגלית)

אחת ההנחות השכיחות בוויכוחים הנערכים לאחרונה בעניין מעמדו וסמכויותיו של בית המשפט העליון, היא זו המייחסת לו מעורבות יתר ואקטיוויזם חסר תקדים בקנה מידה בינלאומי. לשם כך אף מגויסים מדי פעם מומחים שונים מחו"ל, שהיכרותם עם פעילותו של בג"ץ היא לפעמים חלקית בלבד. בדרך כלל מדובר במומחים השייכים למחנה השמרני האמריקאי, המותחים ביקורת גם על מה שהם רואים כמעורבות יתר של מערכת המשפט האמריקאית.

כך שמענו בחודשים האחרונים, כי בג"ץ מתערב בנושאים חברתיים וביטחוניים באופן שלא יעלה על הדעת בארה"ב, ואף נטען כי בית המשפט העליון האמריקאי היה נמנע מלעסוק בנושאים ביטחוניים כמו מחנה המעצר בגואנטנאמו.

נדמה שהלהיטות להאשים את בג"ץ במעורבות יתר משכיחה את העובדות – הן ביחס לבג"ץ עצמו והן ביחס למושאי ההשוואה עמו. כבר לפני כ-170 שנה כתב אלכסנדר דה-טוקוויל בספרו המפורסם "הדמוקרטיה באמריקה", כי בארצות הברית כל שאלה פוליטית צפויה להפוך לשאלה משפטית. ואכן, בית המשפט העליון האמריקאי התערב בסוגיות פוליטיות רבות, אולי הרבה יותר מאשר בג"ץ.

רק בשנה שעברה פסק בית המשפט העליון האמריקאי, כי הוועדות הצבאיות שהקים הנשיא בוש לשיפוט חשודים בטרור אינן חוקיות ועומדות בניגוד לאמנת ז'נווה ולמשפט האמריקאי. במערכת הבחירות של שנת 2000 הורה בית המשפט העליון האמריקאי להפסיק את ספירת הקולות החוזרת בפלורידה – החלטה שמשמעותה היתה מינויו של ג'ורג בוש לנשיא, ושביטאה התערבות שיפוטית בנושא פוליטי, שבארץ, למרבה המזל, לא ראינו כמוה.

אפשר להיזכר גם בפסיקות פורצות דרך מהעבר היותר רחוק, כמו הפסיקה מ-1973, שבה קבע בית המשפט העליון האמריקאי, כי חוקים המגבילים את הזכות להפלות פסולים, זאת על אף שהזכות הזאת לא הופיעה באופן מפורש בחוקה, אלא השתמעה ממנה באמצעות פרשנות יצירתית של בית המשפט העליון. כבר כ-200 שנה לפני בג"ץ קבע בית המשפט העליון האמריקאי, כי יש לו זכות לפסול חוקים המנוגדים לחוקה, אף שזכות זו לא נקבעה בחוקה עצמה. אפשר גם להיזכר בהחלטות שבהן הורה בית המשפט העליון האמריקאי לפרסם מסמכים סודיים בשם חופש הביטוי, וכמובן בפסיקות שאסרו על הפרדה בין שחורים ללבנים בבתי ספר – פסיקות שמילאו תפקיד מהפכני בתנועה לזכויות האזרח.

בית המשפט העליון האמריקאי הוא, אם כן, בניגוד למיתוס, "אקטיוויסטי" ומתערב בנושאים רבים, לרבות נושאים ביטחוניים או בעלי משמעות פוליטית וחברתית.

אמנם, נכון גם כי פעמים רבות נמנע בית המשפט העליון האמריקאי מלהתערב בנושאים שבהם רצוי היה שיתערב, למשל כאשר סירב להגן על זכויות האדם בהקשר של המלחמה בטרור או בהקשרים אחרים – אך היו מקרים אחרים, שבהם, כאמור, לא היסס מלהתערב באופן חד משמעי.

כך גם בג"ץ. כבר לפני שנים רבות כתב פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, כי אפשר למצוא אצל בג"ץ גם "מעורבות יתר" וגם "מעורבות חסר". יש נושאים שבהם היה רצוי שיתערב פחות ויש נושאים – בתחום זכויות האדם – שבהם רצוי שהיה מתערב יותר. זהו, כנראה, המצב גם בבתי משפט עליונים אחרים במדינות דמוקרטיות, ואת השיח ההיסטרי המאשים את בג"ץ בהתערבות חסרת תקנה ותקדים יש להחליף בדיון רציני, המכיר בכך שגם בארה"ב בית המשפט מתערב בנושאים שונים שנויים במחלוקת – לא פחות מאשר בישראל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 7:29 am

    בעיני הזיקה הציבורית שנוצרה בין ישראל לבין אמריקה חלחלה גם לנושא המשפטי. מה הקשר בין המצב האמריקאי לישראל ? קשה להבין את השיח הזה בכלל, אלא כמאבק על דעת קהל שיורד נמוך מאד ורחוק מהנושא עצמו. משהו של משרדי יח"צ, וזה משני הצדדים כמובן, הנוהג לגייס את הפריץ.

    התרבות האמריקאית היא משפטית מאד, ויש לזה זיקה תרבותית מסויימת לתרבות היהודית המסורתית ההלכתית שרואה כל סוגיה במשקפיים נורמטיביות, אך בזה מסתיים הצורך להשוות או לסייג את ההשוואות.
    חלק מהשופטים, והרבה מן האקדמיה, התערבבו בקרב קולגות באמריקה, ונוצר אצלם צורך להשוות ולהתאים. יתכן שמדובר בהמשך לעובדה ההיסטורית שמערכת המשפט הישראלית היא מעין בן ממזר של השלטון המנדטורי, ומאז היא שרויה במעין מעמד של אזור הדמדומים בין "נייטיבז" לבין "שלטון זר" המייחס עצמו לחוגים שליטים מחוץ לישראל, פעם בריטניה היום אמריקה ומחר ? מי יודע אולי בריטניה שוב או גרמניה. זה מצב מצער הנובע מההסטוריה וממשיך לפגום גם בעבודת מערכת המשפט עצמה ובמעמדה.
    כל הדיון הוא קרתני להחריד.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 9:40 am

    ביום שבו שיטת מינוי השופטים לבג"ץ בישראל תהיה דומה לשיטת המינויים בארה"ב – דהיינו, דיון ציבורי ושימוע בכנסת על כל שופטת ושופט הממונים למשרה רמה ומשפיעה זו, ולא כמו בישראל: מערכת שממנה את עצמה, מנציחה את השקפת עולמה הליברליסטית ומונעת הטרוגניות, אז גם אני אהלל את האקטיוויזם שלה.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 9:52 am

    ההשוואה לארצות הברית ובכל לשיטות אחרות מופרכת . בישראל בית המשפט העליון מרכז את כל פרשנות המשפט האזרחי והפלילי,את כל סמכויות הפיקוח על המנהל וחקיקת המשנה וכעת גם סמכויות של בית משפט לחוקה
    נא הראו לי בית משפט אחד בעולם שמרכז את כל הכוח הזה

    אשר להתערבות-נכון שהאזרח הרגיל שיבקש סעד מבג"ץ לא יזכה לו כי בדרך כלל הוא לא מעניין. לעומת זאת הסיכוי גדל מאד לעותרים הציבוריים כי היכולת להיות אקטיביסטי משמעה לא להתעסק בזוטות היומיום -זוטות שבית המשפט העליון כבר מזמן מבקש להשילן מעליו-ראה נושא הערכאה הרביעית.
    הבעיה היא שמומחים מהאקדמיה לתחום משפט זה או אחר-למעט אלו העוסקים יותר בפרקטיקה-מבינים במשפט אבל לא במשפטים ובמילים אחרות הם מומחים לתחום צר במשפט וזאת מהצד העיוני שלו וחסר להם מבט רוחב ומבט מעשי ההכרחיים להבין את התמונה הכוללת של מה שהתרחש במשפט בתקופת 20 השנים האחרונות.
    על מנת להבין את האקטיביזם השיפוטי יש צורך במבט כולל גם על דיני הנזיקין והחוזים-דיני הראיות,המשפט הפלילי ועוד-

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 9:56 am

    אוי לנו מהשיטה האמריקאית, למרות שנכון שיש הבדל במינוי ועוד הבדלים. אבל בארצות הברית למרות הילול השימוע, בעצם חוץ אולי מהמקרה של בורק, מי שהנשיא רוצה מתמנה – בדרך כלל יש לנשיא מספיק כח בסנאט לכך…. אז כל ההליך הוא יפה מאוד אבל בעצם המשמעות היא שמי שהנשיא רוצה מתמנה בתשעים ותשע אחוז מהמקרים. לא בדיוק דרך שאינה מנציחה השקפות עולם ומעודדת הטרוגניות – פרט לטווח שבין הנשיאים הדמוקרטים והרפובליקנים.

    אגב, המאמר לא עסק בהילול האקטיוויזים – אין שם שום דבר כזה – אלא נועד להתייחס לטענות כאילו בג"צ מתערב בנושאים חברתים-פוליטים בצורה חסרת תקדים ובייחוד אל מול ארצות הברית ולומר שלא כך הוא הדבר.

    לגבי שיטת המינויים זה באמת דיון מעניין וכאמור השיטה האמריקאית בעייתית במידת הנאמנות של המינוי לפוליטיקה מפלגתית – אם כי שופטים בהחלט הפתיעו לעתים והצביעו לא כפי שציפו הממנים שלהם.

    אפשר לשאול האם הטוב בביקורת שיפוטית הוא דווקא ביצירת מנגנון קבלת החלטות אחר, שגם המינוי לו הוא אחר, ולא על סמך שיקוף הפוליטיקה המפלגתית.

    בהחלט יש בעיה רבה של שימור עצמי בשיטה הנוכחית, מצד שני שימור כוחם של הפוליטיקאים והגדלתו זו בעיה חמורה אף יותר כך שאני לא רואה בכך יתרון, ואולי השיטה הנוכחית פחות גרועה מאחרות .

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 10:04 am

    משה כמובן שבארצות הברית בית המשפט מרכז את הכוח הזה כולו בהיות בית המשפט העליון לכל סוגי העניינים. השוני הוא כמובן שהרבה יותר דברים מגיעים לבג"צ בגלל שאין בית משפט לערעורים ובגלל היותו ערכאה ראשונה להרבה יותר נושאים מאשר בית המשפט העליון האמריקאי, שהוא רק לעתים מאוד נדירות ערכאה ראשונה.

    מעבר לזה כפי שעניתי ביחס לתגובה אחרת, לא באתי כאן לשבח בהכרח את מעורבות בית המשפט – ראו ההערה מרוזן-צבי בסוף, אבל לומר שהדיון הזה שמלובה כל הזמן על מידת ההתערבות חסרת התקדים שלו בנושאים חברתיים בטחוניים וכו' שלא קיימת בארצות הברית, הוא דיון מטעה.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 10:46 am

    תקבלנה את הזכות לקבוע בצווחותיהן המקארתיסטיות מי מספיק 'לאומי/יהודי' וכו' לטעמן כדי להיות שופט – יאבד בית המשפט כל סיכוי לאמון מצידי.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 12:08 pm

    ניתוח נכון. בארה"ב יש לנו שיטת ממשל פדראלית ועל כן חלק מן הסוגיות מגיעות לבתי המשפט העליונים במדינות ולק לבתי המשפט הפדרליים לערעורים. לבית המשפט העליון של ארה"ב יש גם מיון ראשונילדיון בעניינים חוקתיים: פניה נדחית מיידית אם אף אחד מתשעת השופטים אינו מעלה אותה לדיון. בשלב השני מתקיים דיון משותף של כל ה -9 ואז אם 4 תומכים הנושא מועלה לדיון. הצדדים מגישים ניירות ומתקיים שימוע בעל-פה קצר. ואח"כ שוב דיון של ה -9 והחלטה. בסך הכל דן בית המשפט מדי שנה ב-100 עד 150 עניינים כאלה.
    השיטה הישראלית עבדה ועובדת מצויין. יש ויכוח על מידת האקטיוויזם וזכות העמידה. צריך להשאירם בתחום הוויכוח הציבורי ולא בחקיקה מוכתבת על-ידי רוב קואליציוני מקרי.
    אגב אייל בנוגע למינוי שופטים: היו שני מינויים של ניכסון שנפסלו וכן מינויו של אייב פורטאס על-ידי לינדון ג'ונסון לנשיא בית המשפט
    .
    העליון
    אגב בזכות התרגיל של ג'ונסון נתמנה ארתור גולדברג לשגריר ארה"ב באו"ם. ג'ונסון פיתה את גולדברג לפרוש מן העליון כדי להתמנות לשגריר באום ולפנות את המקום לפורטס.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 3:27 pm

    כרוכות אלה באלה. בתי משפט ברחבי העולם מצויים על ציר, שבקצה אחד (למשל בארה"ב) מצוי בית המשפט הממונה פוליטית והמתערב, ובקצה השני בית המשפט הממונה על-ידי עצמו שממעט מאד בהתערבות ברשויות האחרות.

    יש היגיון רב בדפוס הזה.

    הבעיה אצלנו היא שהשופטים ממנים את עצמם מצד אחד, ומצד שני מתערבים לא פחות מאשר בארה"ב בנושאים שנויים במחלוקת.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 4:32 pm

    הצגת הדברים אינה מדויקת: השופטים גם ממנים את עצמם אך לא רק הם. בראש הועדה למינוי שופטים עומד שר המשפטים וחברים בה עוד שלושה פוליטיקאים. יש רק שלושה שופטים בועדה. וגם נציגים של לשכת עורכי הדין.
    לכן אין זה נכון שהרשות הפוליטית לא מעורבת במינוי בישראל. המינוי הוא פרי מעורבות הן של השופטים והן של הפוליטיקה.

    נוסף על כך הציר לפיו בית משפט שממנה את עצמו מתערב פחות – אני לא בטוח לגבי כך וצריך מחקר משווה שיוכיח זאת. לא ברור לי אם זו טענה אמפירית או נורמטיבית ובכל מקרה צריך לבסס אותה.

  •   ביום דצמבר 12, 2007 בשעה 11:58 pm

    אוי לנו מהשיטה האמריקאית, למרות שנכון שיש הבדל במינוי ועוד הבדלים. אבל בארצות הברית למרות הילול השימוע, בעצם חוץ אולי מהמקרה של בורק, מי שהנשיא רוצה מתמנה – בדרך כלל יש לנשיא מספיק כח בסנאט לכך…. אז כל ההליך הוא יפה מאוד אבל בעצם המשמעות היא שמי שהנשיא רוצה מתמנה בתשעים ותשע אחוז מהמקרים. לא בדיוק דרך שאינה מנציחה השקפות עולם ומעודדת הטרוגניות – פרט לטווח שבין הנשיאים הדמוקרטים והרפובליקנים."

    זה ממש – אבל ממש לא נכון.

    מה שאתה רואה בהליך השימוע הוא סוף תהליך מייגע ומפרך.

    כאשר הנשיא רוצה למנות מישהו למשרת שופט פדרלי (בכל רמה) מתחיל תהליך סלקציה קפדני שבו כל פעולותיו ומעשיו נבדקים ע"י הסנאט ("עוזרים פרלמנטריים" שכל אחד מהם מבחינת השכלה ונסיון יכול להיות שווה ערך למועמד עצמו).

    כדי לא לבזבז את זמן הסנאט, לפני שהנשיא בכלל מעלה שם של מועמד, הצוות בבית הלבן עושה
    את אותן בדיקות ומגשש אצל ראשי הסנאט לגבי סיכויי המועמד לעבור בוועדה.

    מה גם שפרקטית אי אפשר להיות מועמד אם שני הסנטורים מהמדינה של המועמד מתנגדים.

    כלומר רוב המועמדים שאתה רואה מגיעים לוועדה כבר בעצם עברו סינון ע"י חלק ממנהיגות הסנאט.

    מהרגע שמתפרסם שם המועמד – מצופה ממנו לערוך סבב ראיונות אצל חברי הוועדה. גם בשלב זה שאורך כחודש, הסנאטורים יכולים להגיד לנשיא אם עדיף שהמועמד בכלל לא יגיע לשימוע פורמלי.

    זמן זה גם מאפשר לבוחר הפשוט את ההזדמנות להביע את דעתו בפני הסנאטור (שנבחר אישית במדינה).

    אף אחד לא מעמיד פנים שהתהליך הוא לא פוליטי אבל התהליך מבטיח מקסימום אינטראקציה עם הציבור.

    הנה שלוש שמות שישר קופצים לראש:

    פיקרינג, מאיירס וגונזלס.

    הראשון היה מועמד של בוש לביהמש הפדרלי לערעורים.
    הדמוקרטים נעמדו על רגליהם האחוריות ומנעו את מינויו בפיליבסטר.
    מאיירס וגונזאלס היו מועמגים של בוש לביהמש העליון ואפילו הרפובליקאים אמרו לבוש שישבור אחורה והם אפילו לא הגיעו לוועדה.

    וזה רק שלושה מהקדנציה הנכחית שישר עולים בראש. תשאל את ביל קלינטון איזה מוות עשו לו הרפובליקאים בענייני מינויי שופטים.

    אבל בסופו של יום הציבור האמריקאי מצפה מהקונגרס והנשיא לנהל את המדינה ולא לבזבז זמן בוויכוחים אידאולוגיים. לכן הסנאט לוקח את תפקידו ברצינות ולא ימנע ממועמד ראוי באמת את המינוי (למרות שפדיחות כמו תומס הן היוצא מן הכלל)

    ונשיא שהולך בכח נגד הסנאט בד"כ מקבל בראש (ראה רוזוולט למשל)

  •   ביום דצמבר 13, 2007 בשעה 2:37 am

    לבין מידת ההתערבות, נחקר ע"י יואב דותן. ההתאמה אינה מקרית.

    ראה כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=756063

    נכון שהשופטים הם רק שלושה מבין חברי הוועדה לבחירת שופטים, אך כיוון שהם מתואמים בין עצמם וגם עם נציגי עורכי הדין, בפועל יוצא שיש בידם לטרפד כל מינוי שאין המערכת חפצה בו ולקבע את אופייה.

  •   ביום דצמבר 13, 2007 בשעה 10:32 am

    יוחנן – גונזלס דווקא חלק מהרפובליקנים התנגדו, מכל מקום זה שם שנזרק ולא הגיע לועדה, בוש בכלל לא מינה אותו. אני לא יודע למה הוא לא מינה בסוף. מכל מקום זה נכון שחשש מבעיות בסנאט יכול להשפיע, אבל כמה אנשים כבר הגיעו לסנאט ולא מונו בסוף?

    אגב המקרה של מיירס היה מקרה יוצא דופן של מינוי מגוחך של אדם חסר נסיון רלבנטי, וכשנחשפו קשריה הקרובים עם בוש הוא נאלץ לבטל את המינוי..

    דב צר לי אבל זה לא מה שיואב דותן אומר במאמר! הוא לא אומר שהוא חקר וגילה שבתי משפט פחות מתערבים כאשר המינוי שלהם בצורה כזו או אחרת. הוא אומר שבאירופה רק בית משפט חוקתי שממונה פוליטית יכול לפסול חוקים. זה משהו אחר. זו אמירה לגבי סמכות, לא לגבי מידת התערבות.

    בית משפט יכול להתערב רבות בלי סמכות לפסול חוקים – רוב ההתערבויות של בג"צ היו בנושאים שלא ערבו פסילת חוקים. לכן זה לא מדד בכלל לגבי הנושא בו דנו.

    השופטים מתאמים אולי בינם לבין עצמם אבל אני לאו דווקא עם נציגי הלשכה. יש שני נציגים והם אפילו בין שניהם לא בהכרח מתואמים…
    זה לא אומר שאין לשופטים השפעה רבה, בוודאי שיש, אבל זה לא משהו שבהחלטה בלעדית שלהם.

  •   ביום דצמבר 14, 2007 בשעה 1:52 pm

    היי אייל
    לא הייתי בטוח אם יש לך בלונדון עיתון(אולי סופית עברת לגרדיאן), אז רק לעדכנך שפורסמה תגובה של קורא למאמר שלך. כותב עו"ד עדיאל דיסקין מתל אביב :"האם בדק אייל גרוס מה היתה עמדת בג"ץ בשאלת ההתערבות בנושאים פוליטיים או בשאלות המשיקות לפוליטיקה בשנות החמישים, השישים ואפילו בשנות השמונים?
    האם לא יהיה זה מדויק שהתערבות בג"ץ באותן שנים היתה מינימלית? מה היתה עמדתם בעניין זה של עמודי המשפט כחשין (האב, לא הבן), שמעון אגרנט, יצחק אולשן ומשה זילברג?"

  •   ביום דצמבר 15, 2007 בשעה 4:59 am

    ארז תודה. ראשית, לשאלתך, אני עדיין קורא הארץ און-ליין, אבל מודה שלא מסתכל במכתבים למערכת, בקריאה און-ליין אני לא מגיע לשם בדרך כלל, אז המון תודה. אשר לגא רדיאן – אכן עיתון מצויין..

    ולגוף התגובה, לא ממש הבנתי אותה ומה מאחוריה, אבל ניחא. אוכל להשיב בכמה דרכים: אגרנט דווקא התערב כידוע בקול העם וכו', שאלה שאז מאוד השיקה לפוליטיקה.

    אבל – בהנחה המרומזת בשאלה שבג"צ התערב פחות בשנות החמישים, אז לא ממש בדקתי את זה לעומק, אבל אני מוכן להניח שיש משהו בהנחה. אז מה זה אומר? אני גם לא בדקתי מה היו העמדות של עמודי המשפט הנ"ל לגבי זכויות נשים, הומואים וערבים, ולגבי הרבה נושאים אחרים.

    אגב, המאמר שלי התמקד דווקא במה שעושה בית המשפט האמריקאי, לאור ההשוואות המטעות שנעשות.

    בקיצור, לא הבנתי מה ממש רצה ממני עו"ד דיסקין.

  •   ביום דצמבר 16, 2007 בשעה 12:24 pm

    שלום אייל
    הניתוח שלך וההשוואה לבית המשפט העליון מחכימים ומענינים
    אני שאיני בקיאה במשפט האמריקאי – כלל , מאוד התענינתי.
    לענין בית המשפט העליון – הקושי העיקרי, בעיני, הוא שפסיקות הבג"ץ תופסות נפח גדול וענייניהם המשפטיים, הפשוטים, לכאורה, של האזרחים, בתחומי החוזים, הנזיקין ועוד שמחכים לפסיקה והכרעה בערכאה שניה או שלישית מתעכבים שנים ארוכות ובכך נגרם עיני דין רב.
    הפונקציה של בית משפט עליון להבדיך מבג"ץ – נפגעת ולכך הוצעו פתרונות כמו בית משפט עליון
    לחוקה או הוספת ערכאת ערעורים אלא שטרם נעשה דבר.

  •   ביום דצמבר 16, 2007 בשעה 6:01 pm

    אכן, והרעיון של בית משפט לערעורים שיוריד את העומס מבית המשפט העליון נראה לי על פניו נכון. צריך לזכור שבית המשפט האמריקאי העליון דן במספר קטן של מקרים שהוא בוחר, בית המשפט העליון בישראל דן בכל ערעור על המחוזי וכמובן יושב כבג"צ – ואת צודקת שצריך לפתור את הבעיה החמורה שהצבעת עליה.

  •   ביום דצמבר 17, 2007 בשעה 9:50 pm

    קודם כל אני שמח שגם אתה מסכים שלא כל מי שהנשיא רוצה מתמנה. יותר נכון לומר שמי שמגיע לוועדה בד"כ מקבל את המינוי (וזאת בשל תהליך הסינון).

    עכשיו לעוד עניין שאולי נראה פרוצדורלי אבל לטעמי יש בו להראות הבדלים משמעותיים בין שתי המערכות.

    שאל אזרח שמתעניין במקצת (ז"א לא איש משפט מובהק) במערכת המשפט הישראלית כמה שופטים יש בביהמ"ש העליון וכמה שופטים יושבים בהרכב בזמן דיון. כמה שופטים במינוי זמני יש וכמה יש במינוי קבע.

    שלא להזכיר את השאלה האלמנטרית "מי הם השופטים".

    לעומת זאת התשובות לשאלות אלו די ברורות לאזרח האמריקאי (שוב, זה המתעניין במקצת)

    הוסף לכך את הנדירות שבה בכלל ביהמ"ש האמריקאי שומע קבילה ואת הררי הניתוחים בעיתונות הפופולרית לאחר פסק דיןותראה שהאזרח האמריקאי גם מבין באופן בסיסי את פעילות בית המשפט וגם מכבד את המערכת.

    לעומת זאת – האזרח הישראלי לא באמת מבין מה הפרוצדורה ומי נגד מי ולמה העניין הזה דורש הרכב של שלושה שופטים בעוד עניין אחר מצריך שבעה (ומי ממנה את ההרכב ולמה דווקא השופט הזה ולא השני)

    בקיצור – העניין נראה כמו מסחרה
    ובנוצרית:No Gravitas

    וכשדבר נראה כמו מסחרה – האזרח גם חושב שזה מנוהל כמו מסחרה, בעיקר תהליך המינוי שבו כולם מכחישים שהם בני אנוש ואין להם שום אג'נדה.

    וכולנו היינו בשוק וראינו מה הולך במסחרה

  •   ביום דצמבר 23, 2007 בשעה 4:56 am

    אייל, כמובן ש"שימור כוחם של הפוליטיקאים" הוא בעיה חמורה מבחינתך, כי אלה פוליטיקאים שאינך תומך בהם. אם לעומת זאת פוליטיקאים שאתה תומך בהם (זהבה גלאון?) היו נמצאים בשלטון אז מן הסתם עמדתך כלפי שימור כוחם של הפוליטיקאים הייתה שונה.

    משפטן או פוליטיקאי, או שאולי אין הבדל בין השניים? נשאיר זאת לקוראים לקבוע.

  •   ביום דצמבר 23, 2007 בשעה 12:26 pm

    מאחר ואני מאמין בהפרדת רשויות אז אני חושב שאם בית המשפט יהיה שיקוף וחיזוק כוח הפוליטקאים ושימור כוחם מחדש, הרי שאין צורך בו. לכן אם משמעותו חיזוק כוחם של הפוליטקיאים בדמות בית משפט שהם ממנים – ולא משנה איזה פוליטקאים! – אז זו בעיה. ההצדקה והטוב בבית משפט ובביקורת שיפוטית היא בביזור הכוח, יצירת עוד מוקד קבלת החלטות שמקבל החלטות על בסיס שונה. שהאנשים אליו ממונים על בסיס שונה. אם זה בסך הכל שיקוף של הכנסת אין בזה צורך.

  •   ביום דצמבר 24, 2007 בשעה 2:47 pm

    אז אם אדמונד לוי היה הנשיא בעת סיום הכיבוש והיה בוחר לשים עצמו בראש מושב של 3 שופטים עם עוד איזה שופט ימני ומחליט לבטל את סיום הכיבוש, וזהבה גלאון הייתה רה"מ שמובילה את המהלך, לא היית קורא לה לפגוע בסמכותו של בג"ץ? בלגיטימות שלו?

    ברור שבהכירנו את המצב בבג"ץ, אתה יכול להרשות לעצמך להגיד שלא, אבל כולנו יודעים היטב מה אתה באמת היית עושה.

  •   ביום דצמבר 24, 2007 בשעה 4:12 pm

    יש איזון עדין שבו אם בג"צ יעשה דברים כאלו אז ברור שהוא כורת את הענף עליו הוא יושב. אני חושב שלוי כתב את פסק דינו בהתנתקות מתוך ידיעה שהוא יהיה מיעוט. כפי שאף שופט לא פסק עד היום שהכיבוש לא חוקי כך גם אף שופט לא יפסוק בפסק דין בעל תוקף שסיומו אינו חוקי. ברור יהיה לכל שופט בר-דעת שזה יהיה שבירת כללי המשחק.

    וזה לא שהמצב הנוכחי בבג"צ או החלטותיו בהרבה תחומים, לרבות הקשורים לכיבוש, מוצאים חן בעיני. למעשה תוכל לקרוא באתר זה רשימות רבות שמבקרות את פסקי הדין של בג"צ בנושאי הגדר, חוק האזרחות, זכויות בריאות ועוד.

  •   ביום דצמבר 27, 2007 בשעה 6:46 pm

    תקרא את 'העליונים', הוא הקפיד לוודא שלוי לא יקבל לידיו כשופט תורן שום תיק הקשור בהתנתקות לאחר הצו שהוציא בעניין פיטורי אלון וליברמן מהממשלה.

  •   ביום דצמבר 27, 2007 בשעה 7:43 pm

    קראתי.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*