בדרכים/פסגת בלוגרים בניו-יורק/המצב

יש משהו פרדוקסלי בכתיבת בלוגים: ככל שיש לך יותר על מה לכתוב, יש לך פחות זמן לכתוב אותו… השבועות האחרונים היו עמוסים במסעות מעניינים, שלקחו אותי קצת מחוץ ללונדון אליה שבתי לפני קצת יותר משבוע…

זה התחיל בנסיעה לפאריז. התירוץ הרשמי היה יום ההולדת של בן הזוג. ולא שצריך תירוץ כדי לנסוע לפאריז, בייחוד כאשר היא עכשיו רק במרחק שעתיים ורבע מלונדון. כמה פשוט היה לעלות על הרכבת בתחנת אנג'ל הסמוכה לביתנו, לנסוע תחנה אחת עד לתחנת קינג'ז קרוס, ומשם בנסיעה נוחה ומהירה להגיע תוך זמן סביר למרכז פאריז. מן הסתם הקרבה ההולכת והגוברת בין שתי הערים המדהימות האלה עוד תיתן את אותותיה עליהן.

בפאריז יש כידוע מוזיאונים נפלאים, רחובות מקסימים, אוכל מצויין, יין משובח, וגם כמה בתי תה מהנפלאים בעולם (לפחות המערבי).  הייתי יכול להקדיש פוסט לחוויות בכל אחד מההקשרים האלו, (ומבטיח לכתוב בקרוב מדריך קצר לבתי התה של פאריז…) אבל אסתפק בלציין שהיה נחמד לגלות דווקא אזורים ומקומות חדשים בפאריז, כמו האזור הסיני ברובע ה-13, מאוד שונה מפאריז התיירותית המוכרת לנו, בו אפשר לטייל ולטעום בעשרות חנויות ודוכנים, וגם, בחלק אחר של העיר, לבקר סוף בסוף במוזיאון ניסים דה קאמונדו, המוקדש לזכרו של ניסים שנהרג במלחמת העולם הראשונה, ומשמר את הבית בו התגוררה משפחתו, משפחת בנקאים יהודים שהגיעו מהאימפריה העותומנית והיו לחלק מהאליטה הבנקאית של פאריז. אביו של ניסים אסף את מיטב אמנות וריהוט המאה השמונה-עשרה והבית עומד כפי שהיה בעת מותו של האב. אחותו של ניסים ומשפחתה נרצחו בשואה, ובכך בה הקץ על השושלת הזו. על המוזיאון כתב בין היתר אדמונד וויט בספרו המקסים על פאריז "פלאנר" – שם שמתייחס לאותה פעולה שאותה עושים בפאריז – פלאנריזים, קרי שיטוט ברחובות… (נושא שעליו כבתה גם ארנה קזין בספרה המקסים "במרחק הליכה"). מומלץ מאוד לבקר במוזיאון (וגם לקרוא את שני הספרים המצויינים האלה!).

אגב, במוזיאון לא מספקים הרבה מידע לגבי מה קרה לאם המשפחה. רק מחקר אינטרנטי אחרי הביקור בו גילה כי מדובר בלא אחרת מאיירין כהאן ד'אנברס, שהתפרסמה בעיקר בזכות ציור שצייר אותה רנואר בילדותה. כהאן היתה בעצמה ממשפחת בנקאים עשירה, אך עזבה את קאמונדו ואת המשפחה לטובת אחד מהמשרתים שהיה אחראי על הטיפול בסוסים. אשר לתמונה המפורסמת, היא עברה ידיים רבות והיום נמצאת בשוויץ באוסף בורלה. שנשדד לאחרונה…

כשנסענו במונית אל עבר תחנת הרכבת כדי לתפוס את היורוסטאר בחזרה בלונדון עברנו ליד מועדון האולימפיה, וגילינו שערב קודם, בהיותנו בפאריז, הופיע שם מוריסי: שלט ענק המבשר על ההופעה שלו בלט מהכביש. לו היינו יודעים היינו הולכים להופעה הזו, בייחוד לאור העובדה שעם שובנו ללונדון התברר שאין בכוונת הבן-ז*** לקיים הופעות במקום ההופעות שביטל עקב מחלתו ושהיינו אמורים להיות באחת מהן… כך נגוז לפחות לבינתיים החלום לראות את המוזר שוב!

מכל מקום יום אחד בלבד אחרי החזרה מפאריז נסעתי לטורונטו, שם השתתפתי בכנס אקדמי בנושאי המשפחה והכלכלה בעולם הגלובלי והיחסים ביניהם, וגם הרצתי במסגרת הסמינר של התכנית למשפט, מדיניות ובריאות שבפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טורונטו. הנושאים הבוערים במערכת הבריאות שלנו מעוררים גם שם עניין רב, וההשוואה בין ישראל לקנדה בהקשר זה מעניינת מאוד.

הגעתי לטורנטו בלב סופת שלגים  גדולה והעיר היתה מכוסה בלבן וקפואה. למרבה המזל המרחק בין המלון ובין האוניברסיטה היה קטן מאוד, כך שלא נאלצתי להסתובב יותר מדי בכפור הקנדי. ואף כי קנדה מפורסמת בתחום היין רק בזכות "יינות הקרח" המתוקים שלה (יינות שנבצרו מאוחר מאוד כאשר הענבים קפאו על הגפנים, מה שהביא לריכוז של הסוכר ולייצור יינות מתוקים נפלאים), הרי ששוב השתכנעתי שיש לקנדה גם מה להבטיח בתחום היינות היבשים, בפרט כאשר מדובר בריזלינג. כבר דנתי כאן בעבר ביתרונות של מזג אוויר קר לענב זה, ויין מיקב Stratus ששתיתי במלון בו שהיתי הוכיח זאת…

מטורנטו טסתי לניו-יורק בה נחתתי…שוב בלב סופת שלגים… היום הראשון בניו-יורק היה מהימים הקרים שידעה העיר זמן רב. למחרת ירד  שלג בלי סוף, למחרת גשם בלי סוף, ואז סוף סוף הגיעו ימים שלא סבלו מפגעי מזג האוויר.

ניו-יורק שהיא אחת מהערים שאני מחשיב כבית, היתה כרגיל מרגשת, הן במפגשים משפחתיים ומפגשים עם חברים קרובים שלא ראיתי זמן רב, והן בהסתובבות בעיר, חזרה למקומות מוכרים וגם גילוי מקומות חדשים. גם על כך אצטרך להרחיב בהזדמנות אחרת… אגב, זו גם ההזדמנות להתנצל בפני כל החברים שלא הספקתי לראות בפאריז ובניו-יורק… בפעם הבאה…

אחד השיאים של הביקור בניו-יורק היתה פגשת פסגה של שלושה בלוגרים: עבדכם הנאמן, ושניים מכותבי הבלוגים שאני מקפיד לעקוב אחריהם גם כשאני עסוק מכדי לכתוב את הבלוג שלי או לקרוא את כל הבלוגים שאני אוהב. יש גם לציין שמדובר בבלוגרים שמקפידים לעדכן בהרבה יותר תדירות ממני…

כך, ביום חול אחד בשעת הצהריים, נפגשו להם אורי אורן, שאיתו קיימתי קשר וירטואלי מזה זמן אבל רק בביקור הזה הפכה החברות לכזו שכוללת גם אוף-ליין, חן כנען שאיתו הסדר הפוך – הקשר התחיל בעולם שמחוץ לרשת אבל המרחק הגיאוגרפי והעובדה ששניננו כותבים בלוגים עשה אותו לקשר שחלק ניכר ממנו מתרחש בסייברספייס, וכותב שורות אלה.

 קבענו להפגש לארוחת צהריים ב Spotted Pig. ה"ספוטד פיג" הוא מקום יוצא דופן בניו-יורק: הוא מבוסס על המודל הבריטי (שהומצא ב Eagle הסמוך מאוד לביתנו כאן בלונדון) שמכונה "גאסטרו-פאב". כלומר מקום שמשמר את המראה והאווירה של פאב (אנגלי) אך מגיש אוכל מתוחכם מעבר לאוכל פאבים מסורתי… ה"פיג" מיוחד לא רק בכך שהוא ייצוא יחודי של המודל הבריטי הזה לניו-יורק, אלא בכך שכאשר מדריך מישלן הוציא לראשונה את הדירוג שלו למסעדות ניו-יורק, זכה המקום הזה באופן מפתיע בכוכב אחד. (כידוע במדריך המישלן כל המסעדות הן מומלצות, אך רק מעטות מקבלות דירוג של בין כוכב אחד לשלושה כוכבים, וכל מסעדה שמקבלת דירוג כזה נחשבת בעילית של הגסטרונומיה המקומית ולמעשה הבינלאומית). ה"ספוטד פיג" שנמצא בלב הגריניץ' וילג' בניו-יורק הוא אם כן הגסטרו-פאב הנחשב ביותר, ואולי אין זה מפתיע שזה קרה דווקא בניו-יורק, המתוחכמת כל כך מבחינה קולינרית, ובמסעדה שהשפית (ואחת הבעלים) שלה היא אפריל בלומפילד שעבדה בכמה מהמסעדות הנחשבות בבריטניה, ושאחד השותפים הנוספים בה הוא מאריו באטאלי, השף-סלב האמריקאי-איטלקי שהניו-יורקים כל כך אוהבים לאכול במסעדות שלו. (כדאי גם לקרוא את הביקורת המשעשעת של הניו-יורק טיימז על המקום ועל מה ששם לב המבקר שמתרחש בשירותים שלהם…).

בראנץ' שאכלתי במקום לפני כשנה וחצי גרם לי להבין מה גרם למבקרים הדקדקנים של המישלן להתאהב במקום הזה, ולכן כשאורי הציע אותו כמקום המפגש לארוחת הצהריים שלנו התלהבתי מהרעיון.

חן הגיע ראשון, אורי ואני "התעכבנו קלות", אבל מהרגע שהתיישבנו זה נשכח. היה שם אוכל טוב, שאתאר מייד, יין טוב (אני הרשתי לעצמי כוס עם ארוחת הצהריים), ושיחה טובה. לרגע אחת שלושתנו, לא בדיוק רווקים אבל בסוג של boys lunch out בלי בני-הזוג שלנו, הרגשנו כמעט כמו במפגשי "סקס והעיר הגדולה", דנים בכל הנושאים החשובים בעולם, כמו ניו-יורק, לונדון, החיים, וגם איך לשמור על הגוף בין אם אתה מגיע מהגישה חובבת הרזון של אורי או מתרבות פיתוח הגוף של חן (כשאני מרשה לעצמי לשאוף לשילוב של שתי הגישות….). כדי להפוך את זה כמעט רשמית למה שנקרא lunch for ladies in shopping עשינו אחרי הארוחה קצת שופינג ברחבי הווילג' לפני שכל אחד התפזר לעניינו, תוך שאנו מצטערים שלאור העובדה שאני נמצא מצדו השני של האטלנטי הרי שההרגל הזה לא יכול להיות יותר מדי קבוע…

ככה זה נראה…

חן כנען

 

אורי אורן

 

שלושה בלוגרים בארוחה אחת

 

סיכמנו מכל מקום שכל אחד יכתוב את הזווית שלו על המפגש הזה, אורי וחן כבר עשו זאת ואני מצטרף אחרון, מה שיאפשר לכם להשוות את התיאור ואת התמונות…

ומה אכלנו? עד שהגיעו המנות עצמן נהנו ממנות בר כמו אגוזים קלויים ממכרים למדי, ואחר כך נהנו הן מסלט מצויין של דלעת עם רוקט וגבינת פקורינו, והן מההמבורגר המושלם של המקום, שמוגש עם גבינת רוקפור איכותית (סליחה סליחה לכל שומרי המסורת… פעם לא הייתי יכול לחשוב על המבורגר עם גבינה אבל….השילוב היה מצויין) וגם עם טוגני תפוחי-אדמה (צ'יפס בעברית) דקיקים ומשובחים במיוחד.

טעים!

 

 פאי Banoffee, כלומר בננה וטופי היווה קינוח ראוי שחלקנו בו.

 כוס פינו נואר של יקב ברוקס ממדינת אורגון (שנחשבת למקור הפינו נואר המשובחים ביותר הבאים מארצות הברית) היתה ליווי מצויין לארוחה.

 

היו בניו-יורק עוד כמה ארוחות משובחות, ועוד הרבה דברים מוצלחים, וכמובן גם בלונדון לפני ואחרי הנסיעות… מקווה לכתוב יותר בהמשך.

וגם – בכל התקופה הזו בה לא כתבתי כאן התרחשו דברים רבים בתחומים שאני כותב עליהם שלא הגעתי לכתוב עליהם. גם על כך אצטרך לכתוב בקרוב.

אבל ברגעים האלו, אני תוהה אם בכלל אפשר לכתוב על משהו אחר חוץ ממה שקורה בין ישראל לעזה. אני לא יכול שלא לקרוא לכל קוראי להצטרף לקריאה להפסקת מעגל האימה והאיבה שבין שדרות לעזה. יש לי בדרך כלל הסתייגות מהאקט הזה של חתימה על עצומה באינטרנט, יותר מדי קל ודי חסר משמעות, אבל אם זה המינימום שנעשה היום כדי להשמיע את קולנו, אז לפחות נעשה את זה היום, ומחר בבוקר נצטרך לחשוב על מה עוד אפשר לעשות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום מרץ 2, 2008 בשעה 1:53 am

    אני שוב מתנצל האיחור. פשוט יוז'י יאמאמוטו פתח שתי חנויות חדשות ממש לעבר לפינה… שוב סליחה

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*