מניל טננט עד ניל יאנג (ועוד): יומן מוזיקלי 2008

יומן מוזיקלי לונדוני למחצית הראשונה של 2008 שכולל הופעות של הפט שופ בויז, ניל יאנג, ליזה מינלי, הרקולס אנד לאב אפייר, טווליט סאד, מי בלאדי וולנטיין, סאם ספארו, לו ריד ועוד

אין ספק שאחד הדברים הנפלאים בחיים בלונדון הוא מגוון המוזיקה החיה שיש כאן. מכל הסוגים, הז'אנרים והטעמים. אבל רחמו עלינו: אוהבי המוזיקה נדרשים לבחירות קשות, שכן אין שום אפשרות ללכת לכל מה שמעניין… הכללים שקבענו, עם חריגים מעטים שיתבהרו בהמשך הפוסט הם: לא לאיחודים (לא ממש הטריד אותי בלד זפלין, אבל האם באמת צריך היה לוותר על הסקס פיסטולז ועל הקיור? לפחות את הקיור ראיתי בזמנו כשהיו בשיאם), ובמידת האפשר לא להופעות ענק בפארקים ואצטדיונים (סליחה לרדיוהד, אבל אנצור את הזיכרון של הופעתם בסינרמה). כן לאמנים ולהקות חדשות ועכשוויות, וגם לוותיקים, אך בתנאי שמדובר בכאלה שהמשיכו ליצור ולהיות מעניינים ורלבנטיים, ולא באמנים שנשלפו כדינוזאורים מהארכיון.
 
בתחילת השנה פרסמתי כאן "יומן מוזיקלי לסוף 2007", ועתה, קצת אחרי סיום המחצית הראשונה של 2008, ורגע לפני נסיעה לביקור בישראל, הגיע הזמן לפרסם יומן למחצית הראשונה (ועוד קצת…)  של שנה זו… ובכך לכפר במעט על כך שלא הקדשתי לכל אחת מההופעות שאספר עליהן כאן פוסט משלהן. בוודאי שהיו ראויות לכך, אבל כפי שכבר כתבתי כאן פעם, ככל שהחיים מלאים יותר יש פחות זמן לכתוב עליהם, להלן "פרדוקס הבלוגים", שמתבטא בכך שעל הרבה דברים מעניינים וחשובים לא הספקתי לכתוב… אולי על חלקם עוד אספיק… אז הנה כמה מהשיאים המוזיקליים של חצי השנה האחרונה. התמונות צולמו כולם על ידי עופר או על ידי במצלמה דיגיטלית פשוטה או לפעמים באייפון, וקטעי הוידאו במצלמת הוידאו הקטנטנה שלי, כך שאני מתנצל על האיכות, אך מקווה שהם יעבירו משהו מן החוויה.
 
11.1  Pet Shop Boys

באופן הולם התחילה השנה המוזיקלית שלי  עם אחת הלהקות האהובות והחשובות בעיני, הלא הם הפט שופ בויז. כמה שנים אחרי שראיתי אותם בירושלים, אני זוכה לראות את הנערים שוב, והפעם באירוע מאוד מיוחד. הפט שופ בויז הם בעיני אחת הלהקות הלא תמיד מובנות. יש כאלו שעבורם הם להקה של להיטי פופ-דיסקו קלילים ולא מחייבים. אבל כמובן שהם הרבה יותר מזה, והמלים והלחנים שלהם נוגעים בעצבים חשופים בצורה כה חכמה, ומספרים בצורה כל כך מדויקת סיפוריים אנושים – כאשר חלק מהשירים שלהם מצליחים לשרטט נקודות בהוויה הגיית בצורה מדויקת להכאיב.
אבל הערב, באולם הברביקן, הם כאן לעשות משהו שונה: ביחד עם תזמורת הקונצרטים של ה BBC הם מנגנים על הבמה את פס הקול שכתבו לסרט האילם והחשוב של איזנשטיין, אניית הקרב פוטיומקין. הסרט הזה, שנחשב מאבני היסוד של הקולנוע האילם, (סצנת מדרגות אודסה המפורסמת מצוטטת כביטוי המובהק של תיאורית המונטאז' של איזנשטיין) זכה כבר בעבר לפסי קול שחוברו במיוחד עבורו. אך איזנשטיין סבר שראוי לסרט ייכתב פס קול חדש עבור כל עשור. בשנת 2003 התבקשו הפט שופ בויז לכתוב פס קול חדש לסרט, והתוצאה היא יצירה נפלאה, שמשלבת מוזיקה אלקטרונית עם מיתרים, אינסטרומנטאלית ברובה עם שלושה קטעים ווקאלים. הבויז נגנו את פס הקול לראשונה בהקרנה של הסרט בכיכר טרפלגר בשנת 2004, ומאז נגנו אותו רק פעמים ספורות – כליווי להקרנת הסרט – בהופעה חיה. לפס הקול המופלא אני מציע לכם להקשיב בעצמכם.

כדאי גם לחכות לדי.וי.די. שאמור לצאת ולהכיל את הסרט בלוית פס הקול הזה. אבל קשה לתאר את העוצמה והחד-פעמיות של החוויה של נוכחות באירוע כזה. החיבור בין פלאי האלקטרוניקה של הפט שופ בויז ובין המיתרים שמנגנת התזמורת עובד נפלא, וזוהי חוויה קולנועית-מוזיקלית מופלאה. התזמורת יושבת בקדמת הבמה ואת הפט שופ בויז עצמם בקושי אפשר לראות בזמן ההופעה, כשהם כמעט ומסתתרים מאחוריה באחורי הבמה. רק בסוף הערב, כאשר הקהל מוחא כפיים בהתלהבות, מתקדם ניל טננט לקדמת הבמה, ואומר "אני ניל טננט, ואנחנו הפט שופ בויז". כריס לאו, כרגיל, נשאר מבויש מאחור, ורק לרגע אחד מגיח ועומד לצידו של טננט.
 
14.3 ניל יאנג

"מהאנק להנדריקס" הוא השיר שאיתו פותח ניל יאנג את ההופעה שלו באפולו המרסיתס'. שיר שבו המוזיקה, מהאנק והנדריקס, ממרילין למדונה, מייצרת את נקודות הציון בחיים. אחרי הופעת חימום של רעייתו פגי יאנג, שמהווה את החלק הראשון של הערב הזה, מופע אקוסטי של יאנג מהווה את החלק השני, ואחריו, בחלק השלישי, מופע אלקטרוני של יאנג. רק השיר הראשון המופלא הזה, איתו פותח יאנג את החלק האקוסטי, כבר שווה את מחיר הכרטיס.

 

יאנג מביא איתו את הגוון הקולי והנוכחות הייחודים כל כך שלו. ואם השיר הפותח הזה הוא ה"היילייט" של החלק האקוסטי של המופע, הרי גם השיא של החלק האלקטרוני הוא שיר שעוסק במוזיקה ובמקומה בחיים, והכוונה כמובן ל (Hey Hey My My (Into the Black, שגם הוא תופס את החיבור של יאנג למוזיקה, במקרה הזה מאלביס ועד ג'וני רוטן, וגם, שלא במתכוון, קורט קוביין, שציטט מהשיר בזה במכתב ההתאבדות שלו את השורה הבלתי נשכחת It's better to burn out than to fade away.

ואולי זה לא מקרה שהשירים האלה, שתופסים את העידנים שמהאנק ועד הנדריקס, מאלביס ועד ג'וני רוטן, הם שניים מהשירים הכי חשובים של ניל יאנג. שהרי מדובר במוזיקאי שאולי יותר מכל אחד מסמן ומגלם את ההיסטוריה של מוזיקת הרוק במאה העשרים. על מי עוד אתם יכולים לחשוב שניגן והקליט גם עם קרוסבי סטילס ונאש וגם עם פארל ג'ם? הערב הוא נותן מבחר מהקטלוג המופלא והגדול שלו, ומזכיר לכל מי שנוכח – חלק מהקהל נראה כמי שעוקב אחריו כבר משנות השישים – מדוע מדובר באחד והיחיד, חוצה הדורות, שאין דומה לו.
 
8.5  ניק קייב

בעוד שרבים וטובים הלכו אמש בערב יום העצמאות השישים של ישראל למופע החגיגי של שרית חדד באצטדיון וומבלי, אנחנו חוזרים להמרסימתס' אפולו ומציינים את יום העצמאות/נכבה בהופעה של גיבור תרבות ישראלי חשוב לא פחות, הלא הוא ניק קייב.

ניק קייב באפולו המרסמיתס' – אהבתי את השלט מאוד "אולד-פאשנד"

 כבוגר תל-אביב של שנות השמונים והתשעים גם אני הייתי חבר באותה כת לא כך כל קטנה של מעריצי קייב, שלפחות נכון לתקופה ההיא מכר בישראל (וביוון) באופן יחסי יותר תקליטים מאשר בכל מדינה אחרת. כמו רבים אחרים התרגשתי כאשר הוא הגיע לראשונה לישראל  ב 1993 – אף אם זה דרש מאיתנו להגיע עד לחיפה ורק בביקורים מאוחרים יותר הופיע בתל-אביב. גם אם היו רגעים בשנים האחרונות בהם נדמה היה שאולי הוא אחרי שיאו, הרי בשנתיים האחרונות קייב הזכיר לנו היטב שהשמועות על דעיכתו היו מוקדמות בהחלט. בלהקת Grinderman הוא נשמע כמי שחזר לימים הסוערים והצעירים שלו בלהקת ה Birthday Party  ובאלבום שלו עם הזרעים הרעים, Dig Lazarus Dig, הוא הוכיח שהשירים האפלים שלו מתחדשים ובועטים היטב גם לתוך המאה העשרים ואחת. הערב על הבמה הוא במיטבו עם ההגשה הנפלאה שלו, ונותן בעיקר שירים מהאלבום הזה, אבל גם כמה קלאסיקות מהקטלוג המפואר שלו, כמו Deanna, The Carny ועוד (אבל למרבה הצער בלי The Mercy Seat).  וגם את הקלאסיקה התל-אביבית הזו:


 
23.5 Trans Siberian March Band, Kobi Israelite Band

93 Feet East  הוא אחד המקומות הקולים והטובים ביותר למוזיקה חיה, והוא נמצא במזרח לונדון, ממש על בריק ליין – הרחוב שביום ראשון הופך לשוק גדול וארוך. 93 כולל חלל גדול להופעות, בר בו מנגן די ג'י וחצר גדולה ומקסימה. הערב מתקיים כאן פסטיבל Balkan Fever, שנפתח בהופעה של ה Trans Siberian March Band,

TSMB בכיכובה של חברתי אגנס

להקת כלי נשיפה מקסימה, בה מנגנת בין היתר עמיתתי אגנס. תזמורת כלי הנשיפה הזו  שכוללת כשלושה עשר חברים, מנגנת שילוב של מוזיקה בלקנית ומוזיקת כליזמר ונותנת שואו וחגיגה נפלאה על הבמה. בהמשך הערב מופיע קובי ישראלית, המוזיקאי הישראלי הטוב ביותר שלא מוכר דיו בישראל. ישראלית מביא את הרקע שלו בפאנק (פ' דגושה) ורוק כבד למוזיקה בסגנון הבלקני והכלזמר שהוא עושה, והשילוב בין מנגינות בלקניות וכליזמר המתלבשים על נגינת גיטרות חזקה ורועשת שבאה ממסורת רוק עובד נפלא. ג'ון זורן ומדונה כבר גילו אותו. כדאי מאוד גם לכם.
 
27.5 ליזה מינלי

 "מה הטעם לשבת לבד בחדרך/ בוא ושמע את המוזיקה מתנגנת" – ואצל ליזה מינלי החיים הם בהחלט קברט. קשה בכלל להשוות את ליזה מינלי לפט שופ בויז (למרות שאיתם היא שיתפה פעולה), לניל יאנג, או לניק קייב. אבל כמוהם, היא אחד מהאייקונים של המאה העשרים, וכמוהם היא מבססת לה עכשיו את מעמדה כרלבנטית גם למאה העשרים ואחת. הערב, באולם ה"קולוסאום", שבדרך כלל משמש את האופרה הלאומית האנגלית, מינלי מוכיחה שהיא בהחלט רלבנטית. משוקמת מבעיות אישיות ורפואיות, מאוששת מגירושים מתוקשרים יותר מדי, ושוב רזה וחתיכה, היא בכושר ונוכחות מופלאה על הבמה. אמנם משום מה את "Liza with a Z" היא לא שרה, אבל מעבר לכך היא נותנת את כל מה שתצפו, כן, כולל "קברט" ו"ניו-יורק ניו-יורק" וגם מבחר נאה של שירים מהמחזמר "שיקאגו", המלווים בסיפור משעשע על איך הצליחה מינלי להתברג לתפקידה של רוקסי הארט. המחצית השנייה של ההופעה מוקדשת לקיי תומפסון, הסנדקית של ליזה והמאמנת הקולית של אמא שלה, (והרבה יותר מכל זה) כאשר מינלי משחזרת אחד לאחד את מופע הקברט של תומפסון עצמה. וכן, אמא של ליזה וגם אבא שלה מוזכרים יותר מפעם אחת באנקדוטות ששזורות במהלך ההופעה. וכן, ברור שמינלי תמיד תעורר עניין בתור הנצר הבולט ביותר להוליווד הישנה והקלאסית, ונכון שהמיתוס של משפחת גארלאנד-מינלי  – ובפרט המיתוס של ג'ודי גארלאנד – גדול אפילו מהחיים הגדולים שמהם הוא נתפר, אבל מעבר לכל מיתוס, לליזה יש "סטאר קואליטי" (ולא במובן של "כוכב נולד") ונוכחות גדולה מהחיים שעושה את הערב הזה לבלתי נשכח. כמחצית מהקהל הם זוגות (או נשים בלבד) מקבוצת הגיל של מינלי. המחצית השנייה היא הקהל הגיי שתמיד נשאר נאמן למשפחה הזו. "מדוע את נערצת על גייז" נשאלה מינלי לקראת סיבוב ההופעות הזה. תשובתה המעולה הייתה "כי יש להם טעם טוב". אבל זה כמובן רק חלק מהסיפור. מינלי, כמו אמא שלה, משדרת את מנטליות ה "I Will Survive"  שהיא אולי חלק מהמפתח להבנת המקום שהדיוות האלו ממלאות בתרבות הגיית, וזאת לצד המימד הקאמפי של משהו שהוא גדול מהחיים עצמם. ואם הפט שופ בויז תופסים בשירים שלהם את נקודת התפר הקריטית כל כך בין הארון ובין מה שבחוץ, הרי שמינלי ממשיכה – בדרך שונה – את ההבטחה של אמא שלה לאותו עולם נפלא שנמצא ממש מעבר לקשת. בפנטזיה שלי הבויז היו מצטרפים אליה הערב ומבצעים איתה את Losing My Mind  – השיר שהם הפיקו לה – אבל גם בלי השיר הזה הערב הזה נחקק בזיכרון כערב בו ראינו אגדה חיה, שלא הכזיבה לרגע. לצערי התמונות וקטעי הוידאו שניסינו לצלם כאן בגניבה אינם, בשל תנאי התאורה, באיכות ראויה. אבל תאמינו לי שהיה ערב גדול מהחיים.
 
5.6. Hercules and Love Affair

האם Hercules and Love Affair הם הפט שופ בויז של המאה העשרים ואחת? לא בדיוק. להבדיל מהבויז אצלם העמימות והרמיזה הייתה שם המשחק לאורך שנים רבות, מה שהתאים דווקא למיקום של רבים מהתכנים שלהם, הרי שהרקולס מתחילים את הדרך כלהקה עם מגוון מיני ומגדרי שנמצא בחזית. ואף כי גם הרקולס מתחברים למסורת הדיסקו, הרי שגם המלים וגם הלחנים שונים מאוד מהפט שופ בויז. כשיקירי הבלוג של אורי אורן עולים על הבמה הערב ב Heaven, אחד ממועדוני הגייז הוותיקים בלונדון, בערב מיוחד שמוקדש רק להופעה שלהם, מצהיר בפתיחה אנדי באטלר, הדי ג'י והמח המוזיקלי מאחורי הפרויקט הזה, שבתור גיי הוא מעולם לא חשב שיגיע ל-Heaven (גן-עדן). יחד איתו מופיעים על הבמה שותפיו ל"הרקולס", Nomi, הדיווה הטרנסקסואלית הגדולה ביותר מאז דנה אינטרנשיונל, וKim Ann Foxman, גם היא בעלת זהות מגדרית חוצה גבולות (כראוי לחברים של מי שקוראים לו או לה באטלר!), אותה באטלר מתאר כשהוא מציג את חבריו כ"my favorite gay boi ". למרבה הצער אנטוני הגארטי, ששר את חלק מהטרקים באלבום של "הרקולס" לא מתלווה איתם להופעות (מן הסתם הלהקה שלו "Anthony and the Johnson" גוזלת את מירב זמנו). אבל גם אם הוא היה נוכח, זה לא היה מונע מבאטלר להציע בהיתוליות אחרי הצגת שותפיו לבמה לשנות את שם הלהקה ל GLBT Music.  הקהל המאוד מעורב – שכלל אינו מוגבל לקהל ערבי הגייז של Heaven – לא מרוצה אגב מההצעה הזו.

Hercules and Love Affair made it to Heaven

למרות העדר הנוכחות הווקאלית הנפלאה כל כך של הגארטי שבאלבום משתלבת היטב  בטרק שירה שמתקיים כמעט במקביל לכל היתר, ומבטאת טוב כל כך את המימד המלנכולי של השירים – צריך להקשיב ל Blind  כדי לשמוע איך זה עובד –  זו עדיין הופעה מוצלחת ביותר.  Hercules מביאים את הדיסקו-האוס שלהם אל המאה העשרים ואחת בהצלחה כאשר יש במוזיקה משהו מתוחכם ונעים. וככה זה נראה ונשמע, בלי אנתוני:

 

 

 

 


 
17.6 Twilight Sad

בחזרה למועדוני המוזיקה של מזרח לונדון, והפעם עוד אחד מהחשובים שבהם, ה Cargo, שכל ערב יש בו מוזיקה חיה מלהקות מבטיחות ומקיימות, והפעם זו הלהקה הסקוטית המקסימה Twilight Sad, להקת האינדי החדשה והנפלאה, שמביאה לכאן את השירה היפה והנוכחות הייחודית  ולעתים מלנכולית של ג'ימס גרהם, הסולן, על רקע נגינה שנותנת מקום לשירה תוך עבודה נפלאה של חטיבת הקצב וייצור קיר סאונד מצוין. כדאי מאוד להקשיב לאלבום הבכורה המצוין של ה Twilight Sad.

בהופעה מקבלים את כל מה שיש באלבום ואף יותר:

Twilight Sad ב Cargo – להקה (וגם מועדון!) שכדאי מאוד להכיר

הנוכחות של גרהם בהופעה חיה עוד יותר בולטת אפילו מאשר באלבום, הגיטרות אפילו יותר חזקות ורועשות, אבל לא על חשבון השירה. הלהקה ממשיכה עת המסורת של שירה מלנכולית על רקע רעש, אך מביאה מסורת זו אל תוך המאה העשרים ואחת עם הטאץ' הייחודי שלה (ואני לא מתכוון רק למבטא הסקוטי החביב). מהלקהות העכשוויות האהובות עלי ביותר. הבשורה מגיעה מגלזגו.
 
23.6  My Bloody Valentine

הנה החריג לכלל לפיו לא אנו נמנעים מהופעות איחוד: הערב ב Roundhouse הופעה של My Bloody Valentine.  די להקשיב לכמה דקות הראשונות של האלבום Loveless כדי להבין למה הלהקה הזו ראויה לכללים משלה (ונוסיף על כך את העובדה שלא זכיתי לראות אותה בעבר). ה"ואלנטיין" מופיעה פעמים כה רבות ברשימת ההשפעות של להקות אהובות עלי (כמו ה Twilight Sad) ואכן קשה לחשוב על להקה בצד הזה של האוקיינוס, שהשפיעה כל כך על התפתחות הנויז-רוק ושאחראית לזן הזה של שירה חלומית על רקע גיטרות מנסרות. על האיחוד הזה, שהוגדר בשנה עמוסת איחודים זו כאיחוד האולטימטיבי (אגב, מי אלו בדיוק לד זפלין? ), לא הייתה לי שום כוונה לוותר. בכניסה לאולם מחולקים לקהל אטמי אוזניים, ואף כי אני סובר שיש משהו קצת "אוקסימרוני" ברעיון של אטמי אוזניים בהופעה של להקת נויז, הרי שבדקות האחרונות גם אני אמצא את עצמי משתמש בהם. ההופעה הערב שמה במיקס את השירה ברקע, בצורה בה היא נבלעת בתוך קיר הסאונד המדהים (והמבקר של הגארדיאן מתלונן על כך וטוען שבכך הלך משהו מהייחוד של הוולנטיינז לאיבוד, אך גם הוא נפעם מההופעה). הוולנטינז עומדים על הבמה באותה תנוחה שהקנתה להם את מעמדם כלהקת ה shoegazing האולטימטיבית, אף אם טכנית הם בוהים כמובן בפדאלים החשובים כל כך למוזיקה שלהם ולא בנעליים של עצמם… הם מחזירים אותנו לימים בהם הם – לצד הג'יזוס ומרי ציין – שלטו בזירה, רגע לפני שהגראנג' האמריקאי של מאדהאני ונירוונה  מצד אחד והבריטפופ של בלר ואואזיס מצד שני החליפו אותם כז'אנרים המובילים של מוזיקת האינדי. אז השירה אמנם נבלעת כאן היום בתוך הדיסטורשן, אבל הגאונות המוזיקלית של הוולנטינז, (ואת הדיונים באפקט הטרמולו ובReverb הפוך אאלץ להשאיר למומחי הגיטרות), הריפים, והמוטיבים המוזיקליים שחוזרים שוב ושוב בשירים של הוולטנייז ומבנים אותם סביבם, וכן, אפקט הreverb (ההפוך, כפי שמסבירים המומחים) שהפדאלים מסייעים לייצר, כולם נוכחים כאן, ומייצרים את סימפוניית הגיטרות והרעש המופלאה הזו.

 לוולנטינז צריך להיות מקום של כבוד לא רק בהיסטוריה של הרוק, אלא בפנתיאון של המוזיקה המערבית בכלל. הם מסיימים את הערב הזה עם  You Made Me Realize, הסינגל שבהופעה חיה מנגנים הוולנטינז את האקורד הרועש שבליבו שוב ושוב –  עד שהוא נבלע בסימפוניית פידבק אינסופית – הערב במשך עשרים דקות, שבמהלכן אני נשבר ושם את האטמים באוזניים. תראו ותקשיבו ואולי תבינו למה:

הרעד מורגש באולם כולו, אם עמדתם פעם על מכשיר "פאוארפלייט" רועד במכון כושר תוכלו לדמיין את התחושה. ואז זה נגמר. הרעש מתחלף בשקט, אין כמובן שום מקום להדרן אחרי הסיום הזה. ללא ספק הופעה שלא אשכח לעולם.
 
 
25.6 סאם ספארו

האם סאם ספארו הוא מיקה החדש? ספארו, אוסטרלי שהגיע ללונדון דרך לוס אנג'לס, הוכתר ככוכב הפופ של קיץ 2008, והערב הוא מופיע ב Bloomsbury Ballroom  כדי לספק את הסחורה. והוא בהחלט עושה זאת. בהתחלה הוא לבוש בחולצה שחורה חושפת טפח וטפחים ובמכנסי עור רחבים, ואחר כך הוא מחליפם בסט בגדיים צבעוניים יותר אך זוהרים לא פחות.

 

סאם ספארו – סט לבוש ראשון

מלווה במקהלה של שלוש זמרות שחורות הוא מתגלה כחיית במה שמשלבת דאנס-סול-פאנק (פ' רפויה) עם אלמנטים אלקטרונים. ספארו, צריך לציין, מגדיר עצמו כ"גיי" ומספר בראיונות על בן-הזוג, שהוא גם הסטייליסט. בכך הוא נבדל ממיקה שאצלו העמימות המינית כמעט והפכה לדגל. וזה לא שעמימות לא יכולה להיות דבר יפה ופרודוקטיבי, כפי שהוכיחו הפט שופ בויז שנים רבות, אבל ספארו יוצא קול מהעובדה שהוא גיי, אם כי זה לא העניין המרכזי בסיפור שלו. אבל גם מוזיקלית אני חושב שהוא מעניין יותר ממיקה שהוא משווה אליו שוב ושוב. ספארו מתקשר מצוין עם הקהל ונהנה מאהבתו. יש לו כמה וכמה שירים מוצלחים מאוד, לא פחות מאשר הסינגל המצליח Black and Gold, והשיר 21st Century Life מזכיר לנו שספארו עשוי להיות הנציג הבולט של מוזיקת הדאנס-סול-אלקטרו פאנק של דורו.

 

סאם ספארו – סט לבוש שני

כדאי אם כן להקשיב לשירים שלו: שירים כמו Pocket  או Sick  יזכירו לנו שיש כאן יותר מאשר נער שעשועים בבגדים מצועצעים, אלא  מוזיקאי וזמר מוכשר, כזה שיודע לייצר שירים שתוכלו לרקוד להם, אך גם ראויים להאזנה בבית (ובאייפוד), מוזיקה כיפית שגם תכבד את האינטליגנציה המוזיקלית שלכם. תהנו:

 והנה קצת מהלהיט שפרץ את דרכו :


 
30.6 לו ריד

החצי המוזיקלי הראשון של 2008 מסתיים עם לו ריד, ואולי אין ראוי ממנו לכך. הולווט אנדרגראונד שריד היה מחבריה היא האימא והאבא של המוזיקה האלטרנטיבית. זוהי הלהקה, שכפי שאמר בריאן אינו, לא הרבה אנשים קנו את התקליט הראשון שלה כשהוא יצא, אבל כל אחד מהם הלך והקים להקה משלו. קשה שלא לחשוב על כמה ריד מגלם את ההיסטוריה של המוזיקה שהתיישבה משמאל למיניסטרים. אי אפשר לראות אותו ולא לחשוב על ניקו, אנדי וורהל, סטרלינג מוריסון – כולם כבר לא איתנו, אך גם על, יבדלו לחיים ארוכים ג'ון קייל, ובת הזוג הוותיקה אך הרעיה הטרייה לורי אנדרסון.
הערב ריד מופיע ברויאל אלברט הול (ואף אחד לא שואל כמה חורים וכו…) במופע בו הוא מבצע את אלבום הסולו השלישי שלו, ברלין, מתחילתו ועד סופו.

כמה חורים?

האלבום הזה, שהיה כשיצא לכישלון מסחרי ואף זכה לביקורות מאוכזבות, מקבל בשנים האחרונות שוב את הכבוד הראוי לו, בייחוד מאז שריד יצא בשנה שעברה עם סיבוב ההופעות הזה. מעבר ללהקה שמנגנת איתו ריד מלווה גם בתזמורת סימפונית קטנה ובמקהלת ילדים, ומספק הופעה מצוינת. "ברלין" ראוי להופעה כזו, שמבליטה את אופיו כאלבום שמספר סיפור , וריד בגיל  66 בג'ינס ובטריקו, שר נפלא ומנגן גיטרה נפלא כפי שעשה מאז ומתמיד.  בהדרן הוא מבצע את Sattelite of Love , מתוך האלבום השני שלו Transformer, ועדיין אפשר לשמוע את ההשפעה והצליל של דיוויד בואי שהפיק את האלבום הזה (ושר קולות רקע בהקלטה המקורית). ריד מסיים את ההדרן עם שיר חדש ומקסים בשם Power of the Heart.

את מנהטן לו ריד לקח מזמן, הערב הוא לוקח את ברלין.

 

4.7 מוריסי

אבל על כך כבר קראתם

11.7 Justice

אם המחצית הראשונה של השנה הסתיימה עם לו ריד, הרי שהמחצית השניה של שנת 2008 התחילה עם מוריסי, ועל מעמדו כאייקון בכלל ואצלי בפרט כבר כתבתי מספיק, והמשיכה זמן קצר אחר כך עם ג'אסטיס, צמד האלקטרו-דאנס-האוס-דיסקו הצרפתי. אלבום הבכורה של ג'אסטיס הוא בעיני יצירה נפלאה, שכדאי מאוד להקשיב לה, ומאלבומי האלקטרו-דאנס האהובים עלי. המבנה המוזיקלי של חזרות עם ואריאציות עובד כאן בצורה מצויינת.

ג'אסטיס בסמרסט האוס

קליפ של הלהקה עורר לאחרונה מחלוקת, והעלה את השאלה הידועה – האם כאשר מראים אלימות גזעית חושפים את הסוגיה או מעודדים אותה? האם אמירה יכולה להיות אומנותית "בלבד", ומה האחריות של יוצרים לפרשנויות השונות שהיא מקבלת? המוזיקה של ג'אסטיס, מכל מקום, מרתקת. עם זאת, החלל שנבחר להופעה, החצר הפנימית בבניין ההיסטורי Somerset House, לא עושה למוזיקה הזו צדק – הייתי מעדיף לראות אותם במועדון. גם הגשם הלונדוני שיורד כאן ביולי לא תורם למצב. ובכל זאת זו הופעה מרשימה וכפי שתראו הקהל נלהב.

צדק צדק תרדוף?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה שיר המחווה שלהם למיקל ג'קסון

 

ולסיום המיקס הידוע שלהם לסימיאן מובייל דיסקו

אז כמו שג'אסטיס שרים – הם חברים שלנו, אנו חברים שלהם. יש מוזיקה איתנו, ולא נהיה לבד. עד כאן לינואר-יולי 2008. היתה גם אופרה נפלאה וחדשה (מינוטואר, אופרה חדשה של המלחין הבריטי האריסון בירטויסטל), ועוד קונצרטים קלאסים, לרבות ממש בימים אלו בפסטיבל המוזיקה הקלאסית הידוע ה"PROMS"… אבל על כך אולי בפעם אחרת…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוגוסט 13, 2008 בשעה 11:41 pm

    וואהו, וואהו
    פוסט כזה ואני הראשון שמגיב?
    תודה תודה על הפוסט המושקע והגורם לי להזיל ריר מוזיקלי כבד
    אני ממש מקנא בך על כמה דברים כאן, במיוחד על ניל יאנג הענק, על הופעת ברלין של לו ריד הגאון, על ניק קייב הנפלא, שתקליטו האחרון ממש טוב ועל מיי בלאדי וולנטיין הקורעים, שזכית לראות.
    על טוויילייט סאד שמעתי אך טרם הספיקותי, ולגבי המשפט שלך – הבשורה מגיעה מגלזגו- זה תמיד היה ותמיד יהיה כך…
    תודה, תודה

  •   ביום אוגוסט 14, 2008 בשעה 1:32 am

    גם ממני נשפכת כעת הרבה קנאה. הפרויקט של הפט שופ בויז נשמע מסקרן מאוד, אני צריכה להקשיב לזה בהזדמנות.

  •   ביום אוגוסט 14, 2008 בשעה 1:51 pm

    גם אני נתתי אצלי היום לינק לניל יאנג, שיר שהוא כמעט המנון ההישרדות של הבלוג שלי:
    Long May You Run
    נדמה לי שזה שיר שהוקדש למכונית, במקור.
    )אצלי לא הולך לי להביא ישירות מיוטוב(

  •   ביום אוגוסט 14, 2008 בשעה 5:44 pm

    Funnnnn 🙂

  •   ביום אוגוסט 14, 2008 בשעה 9:17 pm

    יצא לך לראות את הבויז עושים את יאנג?
    http://www.youtube.com/watch?v=hGi4fC2wUa8

  •   ביום אוגוסט 17, 2008 בשעה 12:38 pm

    ידוע לך אם הפט שופ בויז הולכים לבצע עוד קונצרט כזה?
    יה וארדי איזה כייף לך:)
    הפסקול הזה הוא אחד מהדברים היפים והחזקים ששמעתי בחיי.

  •   ביום אוגוסט 17, 2008 בשעה 1:43 pm

    תודה למגיבים… מיקי תודה – לא שמעתי את זה קודם. מני, לא ידוע לי. כדי לחפש באתר שלהם. אני יודע שזו בסך הכל היתה הופעה שביעית או משהו כזה…

  •   ביום אוקטובר 30, 2008 בשעה 12:47 pm

    רוצה לגור עם ניל טננט

  •   ביום אוקטובר 30, 2008 בשעה 1:41 pm

    השאלה היא מי
    pays the rent?:)

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*