בעניין הדיון על המלחמה ועל ההתנגדות לה (גרסה מעודכנת)

כמה  פוסטים נכתבו ברשימות לאחרונה על עצם הדיון כאן ברשימות,  ובכלל,  על המלחמה. 

 

עדכון 5.1.09

 

הנה כמה לינקים שכדאי מאוד לקרוא. אשר לתגובות הרבות שהגיעו – ראו התייחסות בסעיף התגובות למטה.

 

 עקיבא אלדר – כמה הרג עד לתהדיאה

 

חן נרדי כותב בהארץ על מחשבות תבוסתניות: "שוב מדברים על "שיקום הכבוד הלאומי הפגוע". שוקמתי. התמלאתי גאווה. כמו במשחק כדורגל קרענו להם את הרשת. ואני מתבייש. עכשיו שיירדו על הברכיים ויבקשו הפסקת אש. שיתחרטו על מעשיהם. ואז אנחנו נכתיב את התנאים. אותן טעויות. עכשיו כשהם צרובי תודעה יהיה שקט. ועכשיו מרכיב מחבל מתאבד את חגורת הנפץ שלו והוא חדור מוטיווציה להשוות ולאזן מחדש את החשבון, והחבר שלי מקיבוץ גבים ימשיך עוד ימים רבים לחרוד לו ולילדיו כשישמע צבע אדום. מחשבות תבוסתניות."

 

יוסי קליין, על החיים ועל המוות – אחד הקטעים החזקים שקראתי על המלחמה. חובה לקרוא.

 

ונחי אלון, שואל ייתכן שאנו דומים לחמאס?

 

וגם, בלוג של ארגוני זכויות אדם על המצב בעזה.

 

שימו לב גם למעלה בקישור לדו"ח של משמר זכויות האדם שעכשיו יש קישור לדו"ח בעברית.

הדיון על המלחמה מתנהל עכשיו בעידן הבלוגים והפייסבוק, בעידן המסרים והתגובות המהירים. זה טוב שאפשר לכתוב ולהגיב מהר אבל כולנו יודעים שיש לזה, ובכלל לתקשורת הוירטואלית, לצד היתרונות גם חסרונות.

משלל תגובות שקיבלתי, החל ממי שרוצה להשתיק כל ביקורת על המלחמה, דרך מי שהאשים אותי ב"תבוסתנות" (קצת אייטיז, לא?),  בתמיכה בזכות השיבה (מה הקשר? אני לא תומך), ועד כאלו שניהלו דיון עניני, מכאלו שנפגעו ממני וכאלו שאני נפגעתי מהם, הבנתי שאולי צריך להבהיר כמה דברים לגבי ההתנגדות למלחמה.

אני כמובן מדבר רק בשם עצמי גם אם אשתמש בלשון אבסטרקטית שנשמעת כללית יותר. ובכל זאת אני חושב שיש כאלו שיצטרפו אלי.

 

להתנגד למלחמה אין פירושו לא להכיר בכך שירי קסאמים על ישראל ועל אזרחיה הם דבר נתעב, נפשע, מרושע ואף מטופש.

להתנגד למלחמה אין פירושו לחשוב שלחאמס אין אחריות גדולה מאוד למצב ולסבל שהוא מביא עלינו ועל העם הפלסטיני.

להתנגד למלחמה אין פירושו להתנכר לסבל של תושבי שדרות והדרום שסבלו מהקסאמים, ושל שאר התושבים באזור רחב יותר בדרום הארץ שסובלים מהם עכשיו. אני אפילו אומר – להפך.

להתנגד למלחמה בא בין היתר מתוך חרדה נוראית שהמלחמה רק תגביר את ירי הקסאמים והפגיעות באזרחים ישראלים, כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה עת נהרגו – כואב הלב לחשוב על זה – ישראלים רבים. היתה זו מלחמה שנועדה להסיר את איום הקטיושות, אך בעצם נהרגו בה יותר אנשים בקטיושות. כאשר אני שומע על הרג אזרח ישראלי מקסאמים לבי נשבר תמיד, וכאשר זה קורה עכשיו אני גם עצוב אך גם זועם כי זה מוות שיתכן שאפשר היה למנוע אותו אם לא היינו פותחים בפעולה הזו, ונוקטים בדרך אחרת.

להתנגד למלחמה בא מתוך אמונה שמלחמה ודרך האלימות לא תפתור את בעיית הקסאמים ואת בעיית היחסים עם החמאס. שכפי שאת ירי הטילים במלחמת לבנון השנייה, וירי הסקאדים במלחמת עיראק 1991, אפשר היה להפסיק רק בהפסקת אש, גם כאן הפסקת אש היא הפתרון היחיד.

להתנגד למלחמה בא מתוך מחשבה שמאחר ובסוף תהיה כנראה הפסקת אש, תוך שנהרגו אזרחים רבים, הרי נחזור פחות או יותר לנקודת ההתחלה, רק עם יותר מוות, כאב ושנאה בשני הצדדים.

להתנגד למלחמה בא מתוך מחשבה שצריך לנסות דרכים אחרות. על חלקם כתב איל ניב.

 

ולווט ניסחה את זה לדעתי מאוד יפה ובפשטות כשכתבה:

 

"זהו, מספיק. הבנתי את הרעיון. מאות טונות פצצות, 370 הרוגים פלסטינים, ארבעה ישראלים, הרס וחורבן, תגבור שיגור הטילים לעבר הדרום והרחבת טווח התנועה והפגיעה. כלום לא יצא מהמהלך/מבצע/מאבק/מלחמה החדש/ה הזו/ה.
הגיע הזמן לספירת מלאי ולהבנה שצריך להיות פיתרון אחר. לא, אין לי פיתרון, ולא, אני לא בעד המשך שיגור הקסאמים על הדרום. מראה כיתת בית הספר בבאר שבע המנוקבת ככברה – איום.
"מסוקי קרב עולים לאוויר כדי לנסות לעצור את הירי". נו באמת. מישהו מאמין שהירי המדויק והכירורגי יצליח לחסל את המשגרים?
מאות טונות פצצות לא הוכיחו את עצמם. לקח לעזתים יום וחצי להתארגן. אל תשכחו שבעזה יש עיר עלית ועיר תחתית. בדיוק כמו במטרופוליס ובחתונת הרפאים. ומכיוון אחר לגמרי: גם ישראל מחולקת לשתיים כאלו, ישראל מרכז וישראל דרום.

… 
אני לא מתיימרת להציע דברים שאני לא מבינה בהם. אני יודעת בוודאות שגם אם תכתוש ותקצוץ אותם עוד חודשיים, ונגיע,… ל3000 הורגים בעזה ו"רק" 20 הרוגים ישראלים, כלום לא ישתנה.
עוד לא נולד אקט אלים שפתר מצב אלים שקדם לו, אלא אם מטרתך היא לחסל את 1.2 מיליון התושבים שם."

 

לא כל אחד יסכים עם זה, אבל זו התפיסה של התנגדות למלחמה.

 

וכן, להתנגד למלחמה זה גם לפקוח עיניים ולראות כמה אזרחים פלסטינים חפים מפשע אנו הורגים. ראו את הדו"ח של משמר זכויות האדם שמדבר על הרג סטודנטים במרכז הדרכה שקשור לאו"ם, על הרג ילדים ועוד. אני מאלו שמאמינים שההרג הזה גם פסול מוסרית, וגם יוצר כל כך הרבה שנאה שרק תגביר את האלימות כלפי ישראל ולא ההפך.

 

מלחמה היא עת מתוחה, והדיונים סוערים. אני מבין את זה ומבין שאנשים מתרגזים. גם אני מתרגז לפעמים. אבל אני חושב שחשוב להתמודד עם טיעונים, ועם עובדות. כך למשל, נושא הפרת הפסקת האש על ידי ישראל. משום מה זה הנושא שמעורר הכי הרבה אמוציות. פורסם מספר פעמים שירי הקסאמים הופסק [תיקון- כמעט לחלוטין – ראו בתגובות למטה] עד שישראל פעלה בעזה והרגה מספר אנשים פלסטינים – מדובר לא רק בפעולה נגד המנהרה אלא גם בחיסול חמישה אנשים למחרת  –  ואז הוא חודש. זה מעיד על כך שהפסקת האש הופרה על ידי פעילות ישראל בעזה. שאולי אפשר היה לשמר אותה. כל פעם שאני מזכיר את זה התגובות זועמות. אך אף אחת מהן לא אמרה לי: זה לא נכון, בעצם היו קסאמים בזמן הפסקת האש גם לפני הפעולה הזו. בבקשה, אם זה נכון, תקנו אותי ואודה בטעותי. לא קיבלתי שום תיקון כזה. אפשר גם לומר שהפעולה ההיא היתה מוצדקת, מחויבות המציאות. יתכן, אבל היא בעצם היתה נקודת שבירת הפסקת האש. אפשר גם לומר שזה היה תירוץ ושהחמאס היה ממשיך בקסאמים אחר כך בין כה וכה. יתכן, אבל אולי היה שווה לנסות לראות אם אפשר לשמר אותה? ולו כדי לתת לתושבי הדרום את ההפוגה שהפסקת האש נתנה להם? לא כואב הלב שההפוגה ההיא נפסקה? מה אפשר לעשות שחלק מאיתנו לא השתכנע שאי אפשר היה להתאמץ חזק יותר על מנת לשמר אותה, ואז להתחיל לנקוט בצעדים אחרים לא אלימים לשינוי המצב.

 

אלו דברים שאפשר לדבר עליהם, וחלק גדול מהמגיבים כאן מדברים עליהם. אבל לצערי לעתים הדיון נהיה כה מקוטב שכמעט ואי אפשר לדבר. וחבל.

 

יש כאלו שתוהים מדוע שומעים ברשימות של מבקרי המלחמה בימים אלו  על התנגדות למלחמה יותר מאשר ששמעו על התנגדות לקסאמים, ומדוע שומעים ברשימות כאלו יותר על הפגיעות באזרחים פלסטינים מאשר על הפגיעות באזרחים ישראלים.

אני חושב שיש לכך הסבר פשוט. כאשר יש קסאם שנורה על שדרות ברור ומקובל בדעת הקהל הישראלית שזה רע, עצוב ונפשע. כך גם כאשר נפגע  אזרח ישראלי. לעומת זאת לגבי התקיפה הישראלית את עזה יש קונזסנוס די רחב בישראל שהיא בסדר, ולגבי הרג אזרחים פלסטינים אם בכלל מדווח על כך אזי הוא מוצג בדרך כלל בציבור ובדעת הקהל הישראלית כהרג לגיטימי. בדרך כלל אין צורך לכתוב את המובן מאליו, כלומר "גם אני נגד ירי קסאמים" -בוודאי שאני נגד כמו כל אזרח ישראלי שאני מכיר. את הלא מובן מאליו ואת זה שלא מדברים עליו, את זה צריך להשמיע.

אני יודע שבבלוג הזה כתבתי פעמים רבות שבעיני הקסאמים הם פסולים, נפשעים, מרושעים ואף מטופשים. אבל כנראה שזה לא מספיק.  לתומי חשבתי שמאחר ואלו דברים ידועים מקובלים על כולם וכו' אין צורך לחזור עליהם יותר ממה שכבר חזרתי. אך מהדיונים שהתנהלו כאן הבנתי שצריך כנראה לחזור עוד יותר, אחרת זה יוצר את הרושם המוטעה שמתנגדי המלחמה נזעקים רק כשפוגעים בפלסטינים. ובכן, לא כך הוא הדבר. נכון שאדם נזעק בעיקר כשיש עוול שעוברים עליו לסדר היום, שהרוב לא זועקים עליו. אבל זה לא אומר שאין הוא מזדהה עם הזעקה על העוול שכולם זועקים עליו.

 

מקווה שהדברים האלו עוזרים להבין את ההתנגדות למלחמה. לפחות זו שלי. ושהסיוט הזה יגמר מהר וכולם יוכלו לחיות בבטחון, שלום, ובריאות.

 

לפוסטים הקודמים בנושא: לא למלחמה / עשרים ילדים הרוגים בעזה 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום פברואר 6, 2009 בשעה 8:50 am

    סלח לי שאני לא מזדהה בשמי, נוח לי להשאר אנונימית, אבל יש לי מספר הערות:
    התפיסה שלך את הקונפליקט הערבי-ישראלי שגויה מן היסוד. פיסת האדמה הזו שהייתה ידועה כאדמה יהודית מאז תקופת התנ"ך (בהפשטה) לא אוכלסה על ידי שום עם אחר. נכון, היו פה שבטים שונים, אך גם בעיר מדינה שבערב הסעודית חיו יהודים וזה כתוב בקוראן. האם ניתן לטעון שערב הסעודית היא מדינה יהודית?! האומה הערבית מעוניינת בשטח הזה אבל אנחנו לא צריכים להכנע לכך. האומה הערבית לא בוחלת בשום אמצעי כדי להגשים את מטרותיה: מותר להם לשקר ומותר לרצוח. מדוע אתה נופל לפח שערבים טומנים לך כשהם רוצים "שלום"? הם לא רוצים שלום, הם היו רוצחים אותך בשמחה. אותך אולי לא כי אתה עושה מה שהם אומרים, (לכן בעמוד הזה הגדירו אותך כתבוסתן אולי?). אני מסכימה איתך שזה נורא ואיום שאנחנו צריכים להרוג בחזרה, זה נוגד את ההומניזם היהודי הזכור לטובה. אבל אנחנו נמצאים במערכה שבה יתכן ונפסיד. שוב נשלח לגולה או נחוייב להתאסלם. ומה אתה, אייל גרוס, עושה? עוזר להם בכך!

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*