אל תחלמו שזה נגמר (ועדכון – מוות בשידור חי)

מאז הפוסט שפרסמתי בנושא המלחמה, הדיון עליה וההתנגדות לה לפני עשרה ימים לא כתבתי פוסט נוסף. הדיון המשיך להתנהל על גבי הפוסט ההוא במספר כמעט אינסופי של טוקבקים, בפוסטים של אחרים כאן ברשימות ובעוד בלוגים, ויזמתי והשתתפתי גם בדיונים רבים בפייסבוק, אך לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב. אנשים מוכשרים יותר ממני כותבים דברי שירה וספרות וחלק מהחברים ברשימות שותפים לעריכת לצאת! – אסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום. אולי לא הייתי כותב היום ללא הפצרות מחברי הטוב והאהוב אורי איילון, שהבלוג שלו החיים כנמשל משתתף בשרשור הבלוגים הלינק שאינו נגמר, מבית "השאלון" של סיני גז, ושהעביר אלי את שרביט השרשרת.

עדכון 16.1.09

אסתי סגל צופה בשידור ישיר של חבר עזתי שלה שבנותיו נהרגות מירי של צהל. אפשר לראות את זה כאן. זה מה שנעשה על ידי מדינת ישראל. האם עכשיו נקבל הסברים שמחדר השינה של הילדות ירו קסאמים?

* * *

איך אפשר בכלל לכתוב על הזוועה המתרחשת? הרי כל דיבור שמביע ביקורת על המלחמה מואשם בהיותו לא רק אנטי-ישראלי ובלתי מאוזן אלא גם בחסר רגישות ואמפטיה לסבל של תושבי ישראל ובפרט תושבי הדרום. יש משהו משתיק ומשתק במהלך הזה. אמפטיה רבה יש לי לכל מי שסובל מהמלחמה הזו, ובעיני להתנגד למלחמה אינו מהלך אנטי-ישראלי כי אם להפך. אבל קשה לי להמשיך ולהיות אמפטי לנימוקים אפולוגטים מכאן ועד הודעה חדשה להרג של כשלוש מאות ילדים על ידי צה"ל. כמובן שיש גם אפולוגטיקה משפטית שלמה שמנסה להכשיר את ההרג הזה, ועל כך אולי בפעם אחרת. אציין רק עכשיו שהשתלטות שיח ה"מידתיות" על הדיון המשפטי והדיון הציבורי, מאפשרת דיון שמנותק משאלות של צדק מהותי ויחסי כוח. אבל גם בתוך שיח המידתיות, עם כל מגבלותיו, היכולת לעשות בו מניפולציה והאמורפיות שלו, ומבלי להכנס כרגע כאן לניתוח מפורט של המשמעויות השונות של מידתיות במשפט הבינלאומי, הרי שאם ההרג העצום כל כך של אזרחים וילדים, גם לנוכח איום הקסאמים, אינו בלתי מידתי איני יודע מהי חוסר מידתיות.
מדהים גם כיצד האפולגטיקה הזו נסמכת על עובדות שהפכו לכותרות, כמו הטענה שאנשי חמאס ירו מבית הספר שאותו התקיף צה"ל. כשמתברר שלמעשה הדבר אינו נכון, העובדה הזו בקושי זוכה לפרסום, וכך נוצרים מיתוסים מושרשים ונוצרות "הוכחות" מופרכות שהחמאס הוא כמובן האשם בהרג הילדים הפלסטינים. ראו את הניתוח המפורט של קשב על נושא זה. 

אז לכל האפולוגטים להרג הילדים, אני רוצה, בגלל חוסר היכולת שלי לכתוב שירים, בצער רב, להקדיש את שירו של איציק לאור "איזון", שמובא כאן במסגרת, מתוך "רק הגוף זוכר" (תודה לשאול).

איזון

מאת יצחק לאור

התותחן שמחה בית חולים הטייס
ששרף מחנה פליטים העיתונאי
שהכשיר את הדעת לרצח השחקן
שהפך את הכל לרק עוד מלחמה המורה
שהתיר את הדם בשיעור הרב
שקידש את הרצח השר
שהזיע בעד הצנחן
שירה בפליט-פעם-שלישית המשורר
שברך על שעתו היפה של העם והעם
שהריח קצת דם וברך על המיג. השקול
שאמר נחכה ונראה העסקן
שהקפיד להחמיא לצבא הזבן
שהריח בוגדים השוטר
שהיכה ערבי ברחוב המודאג המרצה
שטפח לקצין בקנאה על הגב הקצין
שפחד לסרב ראש הממשלה
שינק בשקיקה את הדם. לא יינקו

1.7.82

אז אפשר להביא עוד ועוד עובדות, ועוד ועוד נתונים, אבל האם יש טעם? האם יש מי שמקשיב?

כותבת עדי שורק:

"מאז שזה התחיל אני נמצאת במצב של אלם. הצורך לכתוב קשור במצב האלם הזה. כבר אינני יכולה לזעוק את הזוועה, פעם הייתי ודאי מצטרפת לחברים שלבשו לבן ולכלכו את עצמם באדום בשדה דוב. או לפחות צועקת בפה מלא מול משרד הביטחון. עכשיו רק ללכת בעיניים פעורות, סהרורית, או להיות בשקט במשמרת מחאה קטנה בשדרת בן-ציון או להיות בשקט בתהלוכה גדולה באבן גבירול. האם זה מאז שזה התחיל? מתי זה התחיל? כמה זמן זה יכול עוד להמשך? הקהות הלא נתפשת של העם שלי"". 

 

אז מה עושים עם הקהות הזו? מה עושים עם כל חבריך בפייסבוק שסופרים קסאמים, ולא סופרים מתים, בוודאי לא סופרים פלסטינאים מתים. מה עושים עם כאלו שיש להם הסבר לכל הרג כזה? 

כותב דרור בורשטיין:

"יש מי שלא חש כלום כבר. אני מקווה עבורו שמשהו יבקע את הקרום יום אחד. לפעמים זה קורה. הבעיה העיקרית עם קרומים כאלה – קרום על הלב או על הנשמה – היא שהוא נמצא שם גם לא נגד "אויבים". זה כמו חירשות: אם אתה חירש, אתה לא שומע ציפורים, ולא מכוניות זבל, ולא שירים של שלמה ארצי. אתה לא יכול לשמוע וזהו. אפשר לחיות ככה, כמובן. שנים ארוכות.
אבל עוד יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. "אבל…". יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה.
זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה.
ברגע הזה, שבו הלמת באגרוף מהיר בדבר ההוא בתוכך, שמתקומם נגד רצח החפים מפשע – ברגע ההוא, הפסדת. הבורסה שלך נפלה…

אני טוען, שרגע החמלה,  שוודאי שלא כולם חשים אותו כבר, כאמור, הוא ביטוי של הדבר החשוב ביותר לקיומנו. מי שמדכא את הדבר הזה, פעם, ופעמיים, ואלף, ולאורך שנים, ולאורך כל חייו (הרגלים קשה לשרש) – יכול לחיות חיים ארוכים, בעושר רב, מה לא. אבל אין בהם טעם…

…מי שיכול להמשיך הלאה מול כל כך הרבה הרוגים חפים מפשע – ואני מדבר על 'להמשיך הלאה' לא צבאית, אלא נפשית, הפסיד את חייו. אולי לא בבת אחת. אבל מחר תהיה עוד הזדמנות, ורוב הסיכויים שהוא יוותר עוד קצת.
-אומר זאת בפשטות: אדם ששומע על משפחה טבוחה בידי צבאנו ואחרי שנייה או שתיים שוכח ממנה מכוח איזה "היגיון" של ה"הסברה", מכוח איזו הברקה שמעבירה את האחריות על הכאב "לצד השני", נשם לקרבו את המשפחה המתה."

ובכל זאת, יש מלים שיש בהם נחמה, קולות כמו אלו שציטטתי, קולות כמו של נעמיקה ציון שכותבת משדרות ושל  אריאלה רביב שכותבת מאשקלון (תודה לתמי ניניו על הלינק). וגם כמובן של עמירה הס, שגם כאשר היא לא בעזה, מבינה את המקום  יותר מאשר רובנו, ועוד רבים וטובים שאת חלקם הזכרתי בפוסטים הקודמים.

 

כמובן שאת העובדה ששוב ושוב ישראל בוחרת לפעול כאשר סוף סוף יש איזו רגיעה, ומצליחה להחריב הפסקות אש שוב ושוב, אף אחד לא רוצה לשמוע, למרות ניתוחים מפורטים שמראים זאת. ויש את השאלה הקבועה, "מה אתה מציע לעשות במקום". אז הנה התשובה הקבועה, קראו את דברי ב.מיכאל , אייל ניב והקשיבו לדברי דב חנין. בשלושת המקומות האלו תמצאו מרשמים לפעולה פוליטית שאני חותם עליהם בשני ידי.

דרור בורשטיין הציע מוזיקה לימים האלו מהאזור הקלאסי וגם הציע את "על קו העימות" של ערן צור כהמנון לימים האלה. אני אסיר תודה לו. אני מצדי מציע שני שירים שהקשבתי להם בימים האחרונים שוב ושוב.

 

 

 

* * *

ועוד לא אמרתי כלום על החלטת הפסילה של המפלגות בלד ורעם-תעל. החלטה אנטי-דמוקרטית בצורה קיצונית. מסוג הדברים שנוגעים ללב ליבה של הדמוקרטיה ומבקשים לעקר אותה. להנחתי אגב, הניחו חברי ועדת הבחירות שהצביעו בעד פסילה זו, לרבות נציגי מפלגת העבודה, שההחלטה תתהפך בבית המשפט העליון, כפי שקרה במקרים דומים. אבל הם לא רצו לפספס את ההזדמנות, ערב בחירות, להראות פטריוטים ושונאי ערבים. אבל כמובן, ישראל היא דמוקרטיה. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אי אפשר אגב שלא להזכיר את השימוש הציני שנעשה בהקשר הזה במונח "דמוקרטיה מתגוננת". מונח זה נועד לתאר מצב בו הדמוקרטיה מבקשת להגן על הדמוקרטיה מפני מפלגות שעשויות להשתמש בדמוקרטיה כדי להבחר ולהרוס את הדמוקרטיה עצמה, קרי להשליט משטר לא דמוקרטי. אצלנו מכניסים תחת כנפיו מפלגות שלא מבקשות לשלול את הדמוקרטיה בישראל, אלא אולי דווקא להגדילה, על ידי הבאת יותר שוויון לאזרחי המדינה הערבים. משתמשים במונח דמוקרטיה מתגוננת כאשר מדובר למעשה בלאומנות (או אתניות) מתגוננת מפני דמוקרטיה מלאה. וגם אם נשתכנע שמדובר במפלגות שרוצות לשלול את אופיה היהודי של המדינה, הרי שמדובר ב"לאומיות-אתנית מתגוננת" ולא בדמוקרטיה מתגוננת. ואם הלאומיות הזו רוצה להגן על עצמה במחיר קיפוח הדמוקרטיה, תקום ותאמר זאת, ולא תנסה להצדיק את המהלך האנטי-דמוקרטי הזה בסיסמאות של "דמוקרטיה מתגוננת".  וגם על התפקיד של עולם המשפט וחלק מהמשפטנים בעניין הזה עוד צריך לדבר בהזדמנות נוספת.

* * *

כאשר מסתכלים על הקהות הזו בה מקבלים אזרחי המדינה את ההרג הנפשע הזה של אזרחים וילדים כה רבים, כאשר רואים כיצד יש הסבר ותרוץ לכל דבר, ולכך מצטרפים נסיונות ההשתקה של אופוזיציה למלחמה, ולכל זה  מצטרפת הפסילה הפסולה של שתי המפלגות הערביות – אפילו בהנחה שפסילה זו תתהפך בבית המשפט העליון – אי אפשר שלא להשאר בתחושה קשה ביותר לגבי המקום העגום בו נמצאת מדינת ישראל. כמה צדקנות, כמה הכחשה-עצמית. האם באמת סוברים אזרחי ישראל שהעולם ישתוק לנוכח הרג של מאות ילדים על פני כמה ימים? יהיה איום הקסאמים קשה ככל שיהיה, הרי העולם, בצדק, לא מקבל פעולה כה אלימה עם הרג כה נרחב גם כתגובה לקסאמים ולהרג שהם גרמו, והרי בכל הפצצה של צה"ל נהרגים פי כמה וכמה אנשים מאשר נהרגו מכל הקסאמים אי פעם. וזה לא שאין בעולם צדקנות, צביעות, ולעתים אף מוסר כפול. אבל צריך לזכור שהיה זה העולם הגדול שתמך במדיניות החרמת החמאס וממשלתו של ישראל, בראותו את החמאס כארגון טרור. אך כיצד אמור העולם להגיב כאשר ישראל פועלת בעצמה בדרך שהורגת אזרחים כה רבים?  עד כמה יכולה ישראל להיות מנותקת מהמציאות? מהעולם? האם כולם טועים ורק אנחנו צודקים? 

ואולי יתכן שדווקא הפער הגדול כל כך הזה בין התפיסה העצמית של רוב הישראלים ובין העולם, מסמן שזה הסוף. שזה נגמר. שישראל לא תקבל יותר רשיון לפעול באלימות כזו. הרבה תלוי כמובן במה שיקרה אחרי העשרים בינואר. אי אפשר הרי להתעלם מהעיתוי לפעולה הזו – חופשת חג המולד, ערב הבחירות בישראל, ודמדומי שלטונו של ג'ורג בוש. האם ברק אובמה יצליח להיות שונה ולהביא לשינוי? והאם אנחנו נלמד בסיכומו של דבר איזה לקח מהסיפור הזה?

 

***

את שרביט השרשור של הלינק שאינו נגמר אני מעביר לאייל ניב, שהבלוג אמת מארץ ישראל שלו הצליח תוך זמן קצר להיות לאחד הבלוגים החשובים, המצוטטים והמשפיעים. המידע הרב שהוא מביא, והניתוח שלו, עושים אותו מקור חשוב של מידע אלטרנטיבי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 7:06 am

    אין אפשרות לענות לתמונות הרג אזרחים והרג ילדים. במלחמה בשטח בנוי בצפיפות נפגעים אזרחים וכל הקשקשת אם מגלים שבסוף לא ירו מבית זה או אחר רק מלמדת שהכותב מעולם לא היה תחת אש והוא מעולם לא נכח על בשרו לדעת עד כמה קשה לזהות מקור ירי בשטח בנוי
    אם לא רוצים לפגוע באזרחים אז חיבים להשלים עם העובדה שלטרור היורה טילים משטח בנוי לעבר מדינה שכנה יש חסינות-.
    כמובן אין חסינות מלאה -סביר להניח שאייל גרוס ימשיך לגנות כפשעי מלחמה את ירי הטילים מהאזור החסין ואכן הניסיון המזרח תיכוני ואף העולמי מלמד על ההשפעה העצומה שיש לגינוי המוסרי-תשאלו את הסרבים שיספרו לכם כמה אזרחים נפגעו בהפצצות נאטו ועד כמה הייתה מידתיות בין הנפגעים שלהם לאלו של התוקף.
    במלחמה הבאה אנו צפויים למטחים של אלפי טילים ואם לא נמצה את ההישג הצבאי אלו יירו מהצפון ומעזה ואף ממקומות רחוקים יותר. לא מדובר בקסאמים או בגראדים
    הדרך היחידה להימנע מהטבח שתחולל מלחמת טילים באזורנו ואצלנו-כן בעקר בתל אביב- הוא להמחיש לשכונה הבריונית שלנו שאנו יודעים להיות חסרי רחמים.ועל פגיעה קשה באזרחינו נגיב בטבח ואם יש צורך אולי גם בנשק אחר
    אז ייתכן שהרוגי עזה יחסכו דם רב בעתיד

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 7:18 am

    והצלול בימים קשים אלה.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 9:56 am

    תודה לאייל וגם לאייל ניב בהזדמנות זו: המלצה מצויינת.
    ישר כוח לשניכם.
    ובענין העולם:
    ישראל תשלם על זה מחיר גבוה. לא בונה על אובאמה, אבל אני מרגישה בגרמניה, שבה אסור להגיד על ישראל שום מילה רעה ולא יקרה שבהפגנה של הקהילה הפלסטינית מישהו יגיד משהו כמו ציונים הם פאשיסטים כי יפרקו את ההפגנה (זה לא לונדון פה). יש שתיקה, כי זה טאבו, וכמו כל טאבו סופו להתפוצץ ולהשפריץ הרבה מוגלה דוחה.
    והיא תגיע רחוק.
    לא יודעת כבר מה לעשות. אבל אולי צריך להעביר את זירת הפעילות מחוץ לישראל.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 11:54 am

    טוב שאתה נגד, ומסביר, ומנסה למשוך לצד שמאל של המפה, אבל בסוף בסוף- אתה ואני וכל היהודים חיים בבטחון בארץ אך ורק בזכות פעילויות כאלה. ללא צבא אגרסיבי- האוטובוסים היו ממשיכים להתפוצץ והרקטות ממשיכות להיירות.

    אין בליבי ספק שאני הקורבן לאלימות הפלסטינים והערבית ולא להפך, ואני מעדיף 1000 הרוגים שם מאשר 1 פה.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 12:00 pm

    שאני לא בטוח שאתה צודק. שפעולות רבות שלכאורה נועדו להגדיל את הבטחון שלי לא הגדילו אותו. שים לב לקישור בדבר הפסקות האש ששמתי בפוסט, שהראה, את מה שגם אני זוכר, שפעמים רבות בזמן האינתיפדה היתה הפסקת אש שהחזיקה מעמד לא רע. יתכן שהיא היתה נשמרת ויתכן שלא, אבל ישראל לא נתנה לזה צאנס. לא התאפקה מלבצע עוד חיסול שהפר את הפסקת האש, ואז באו עוד פיגועים..
    ואני חושב שמדיניות הכיבוש והנישול וההתנחלויות של ישראל פוגעת בבטחון שלי, ושצריך לנסות דרך אחרת, שבעיני לא ניסו אותה באמת |פרט אולי לתקופת רבין) ולא ברצינות, שרק בה יכול להיות טמון בטחון אמיתי.
    שכן חוסר בטחון לעם הפלסטיני הוא גם חוסר בטחון לנו, המעגל ידוע ומוכר.

    הלוואי ואטעה במובן הזה שאחרי הפעולה הזו יקרו דברים טובים לנו ולעם הפלסטיני – כי אנו לפותים זה בזה ואם יהיה רע לאחד בסיכומו של דבר יהיה רע לשני. הלוואי ויהיה יותר בטחון לכל הצדדים.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 12:39 pm

    אני מזדהה עם הקושי שבכתיבה.
    ובינתיים מצרף קישור לשירו של ז'ורז' ברסאנס, "העשב השוטה".
    http://www.youtube.com/watch?v=S6BENbnCPN8
    להלן תרגום חופשי:
    כשהגיע יום הניצחון/ וכל האחרים כבר התפגרו מזמן/ רק אני ידעתי את החרפה: / לא נפלתי בשדות התהילה. // אני העשב השוטה, / רבותי המהוגנים, רבותי המהוגנים, / לא אותי תעלו גירה ולא אותי תאלמו לאלומות. / המוות קצר את כל האחרים, / רבותי המהוגנים, רבותי המהוגנים, / ורק עלי הוא חס, / זה לא מוסרי, אבל ככה זה. / לללללללל ללללללללל/ ואני שואל למה, אלי הטוב, / למה מפריע לך שאני אחיה קצת. // לזונה יש לב רחב, / היא נותנת לי בחפץ לב / את הקצוות החבויים היטב של העור שלה / שאף אחד אחר לא נגע בהם. // אני העשב השוטה, / רבותי המהוגנים, רבותי המהוגנים, / לא אותי תעלו גירה ולא אותי תאלמו לאלומות. / המוות קצר את כל האחרים, / רבותי המהוגנים, רבותי המהוגנים, / ורק עלי הוא חס, / זה לא מוסרי, אבל ככה זה. / לללללללל ללללללללל/ ואני שואל למה, אלי הטוב, / למה מפריע לך שמישהי קצת תאהב אותי. // בני האדם נבראו, כך אומרים לנו, / כדי לחיות בעדר כמו כבשים, / אבל אני חי לבד ויש עוד זמן / עד ליום שבו אני אתחיל ללכת כמוהם בדרך הישר. // אני העשב השוטה, / רבותי המהוגנים, רבותי המהוגנים. / לא אותי תעלו גירה ולא אותי תאלמו לאלומות. / המוות קצר את כל האחרים, // ורק עלי הוא חס, / זה לא מוסרי, אבל ככה זה. / לללללללל ללללללללל/ ואני שואל למה, אלי הטוב, / למה מפריע לך שאני אחיה קצת.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 1:15 pm

    אני מבקש לעדכן בעוד קולות חשובים
    זה של טלי כוכבי
    והקולות משדרות ומעזה שהיא מביאה בבלוג שלה

    http://www.notes.co.il/tali/51619.asp

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 3:49 pm

    יפה כתבת.
    אבל דווקא מהעולם אני מוטרד.
    כבר 20 ימים שישראל מבצעת ירי כמעט חסר הבחנה על אוכלוסייה אזרחית והעולם מתנגד מרחוק ומקרוב אבל פחות או יותר שותק עם הידיים שיכולות לעשות משהו.
    מנהיגים אירופאיים מרכזיים מביעים בסופו של דבר אמפטיה לישראל ושאיפתה לביטחון והגינויים החריפים נשמעים בעיקר פנימה ומכוונים להרגיע את דעת הקהל הביתי.
    למרות החלטת מועצת הביטחון הלא באמת חריפה, לאף אחד לא מספיק אכפת מההרג (שלהם כשלנו) כדי לעשות משהו אמיתי, יקר, אמיץ.
    בהקשר הזה העולם הפוסט-בושי הוא עולם ציני ומנוכר ובמידה רבה פחות מחוייב לשלום, צדק וחמלה.
    מה שאנחנו זקוקים לו הוא שוטר גלובלי חזק ויעיל שיציל אותנו ואת אויבנו האחד מהשני. אלא שהשוטר הזה לא בנמצא, ונראה שעוד מעט הוא אפילו כבר לא יטלפן.
    במובנים האלה ההישג הישראלי, כפי שהוא נתפס על-ידי רבים בארץ, של חופש הפעולה המדיני שזכינו לו הוא בעצם הסימן המדאיג ביותר לבאות במזרח התיכון.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 8:49 pm

    משהו מינורי יותר על הצד הפסיכוחברתי והכלכלי של התמיכה במלחמה או האילוץ לשתוק. ההמרה של הפוליטי לקליני, ולפיננסי, בעוכרי המאבק לשלום, יותר- לדעתי – מקהות מוסרית.

    ריבוי הנכים מפעולות איבה ואלימות מלחמתית, מהווה פוטנציאל לתמורה חברתית עמוקה, אבל צריך להתייחס קודם כל להיבטים המציאותיים והכלכליים שכופים על רבים ויתור על כבודם הסגולי, כולל ויתור על הגדרה עצמית, כדי לשרוד.

    מצבה של ישראל כולה די דומה, במשמע. אני תמיד הולכת לאיבוד בשיח הקלאסי של אוטונומיה מוסרית והפיקציה של רצון חופשי, המעמידה את הנכלמים והשותקים באור מטעה, כאילו הם גם לא מוסריים ותומכים במלחמה.

    כך גם המצב של נשים רבות שקיומן תלוי באחרים, והבעת קולן האמיתי תעלה להם במחיר בלתי נסבל.
    את קירות הניכור הזה, צריך לנפץ ולשנות את השיח בהתאם

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 8:50 pm

    http://www.notes.co.il/iris/51822.asp

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 9:21 pm

    תודה על השיר. מסכימה עם כל מילה. כאן, מברלין, זה נראה דומה. לא רק שלא אכפת להם, הם גם מספקים נשק לשני שבטים שרבים במזרח התיכון, והכל באיצטלה של "ידידות עם ישראל". עם חברים כאלה מי צריך אויבים.
    להיכנס כאן לתקשורת זו גם משימה בלתי אפשרית, אם אתה לא מדברר את ישראל הרשמית.
    כל היהודים אותו דבר ואחר כך הם גם יחטפו. ובצרפת זה חמור במיוחד, כי שם שלא כמו בגרמניה, יש קהילה יהודית גדולה וקהילה מגרבית וערבית גדולה.
    עוד יהיה עצוב. רק ברסאנס יעזור.

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 9:34 pm

    איריס ח. – אמנם משה – מושיק – סקאל שכתב את ברסאנס גם פעם היה מושיק מפריז אבל עכשיו הוא מושיק מתל-אביב:) ומושיק מפריז שכתב אחר כך הוא מושיק אחר. פרט לזה תודה למושיק, מושיק, איריס, ואיריס, על הזוויות המעניינות שאתם תורמים לדיון

  •   ביום ינואר 16, 2009 בשעה 10:34 pm

    מאוד משמח לראות שיש שניים כאלו. ובכלל בכאוס הכללי, טוב שאתה שומר על הסדר הטוב. יש מספיק בלאגן בחוץ.
    ולמושיק מפריז,
    סחטין על האתר. איזה יופי. מזמן לא ראיתי אתר מרענן כזה בבלוגיאדה.
    שיק פריז, כמו שאומרים אצלינו…

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 5:14 am

    לגבי פסילת בל"ד, אני קראתי בזמנו את פסק הדין של ברק על "אי אישור פסילת בשארה" (7:4 בבג"ץ) ולפחות מהרטוריקה כשלעצמה, כלומר מהטקסט המשפטי כמו שהוא, היה ברור שאלמלא הטעות הטקטית של הח"כים שהחליטו לפסול את בשארה אישית בנוסף על מפלגתו, אזי משפטית בל"ד הייתה נפסלת.

    הסיבה היא שהחוק לגבי פסילת מועמדים שונה מלגבי פסילת רשימות, ומאפשר לבג"ץ "להחליט בעצמו במקום הוועדה" לגבי המועמדים ולא רק לפסוק אם הוועדה פעלה בחוסר סבירות קיצוני.

    ברק עשה שם איזשהו פירואט מילולי בסוף פסק הדין ואמר ש"אם ממילא החלטתי שלא לפסול את בשארה המועמד, אז מובן מאליון שהחלטת ועדת הבחירות לגבי הרשימה לוקה בחוסר סבירות קיצוני". זה היה פירואט מופרך, ודאי ללא נימוק שיקבע למה החלטת ברק לגבי המועמד הינה בעלת תוקף נורמטיבי גבוה מהחלטת הוועדה לגבי הרשימה.
    ואפילו אם כן, אין שום סיבה להניח שאם הוועדה למשל הייתה מחליטה בהצבעה אחת שלא לפסול את בשארה (כלומר, ההצעה לפסילת בשארה הייתה נדחית) ובאחרת שכן לפסול את רשימת בל"ד, אז ברור שלא הייתה בכך כל בעיה, כך שאין סתירה בין שתי ההחלטות.

    אלא שהפעם הוועדה למדה לקח ולא פסלה אף מועמד אלא רק את הרשימות, ולכן מבחינה משפטית גרידא, על פי פסק הדין של ברק, אין ספק שבל"ד אמורה להיפסל.

    כמובן שבפועל כמו שכולם מניחים מראש, בג"ץ יפסוק פסיקה פוליטית ויסובב את המציאות המשפטית כרצונו עד להשגת התוצאה הרצויה.

    אני גם מוכן להתערב שהפעם התוצאה תהיה הרבה יותר מוחצת מה-7:4 ההוא, ותפריך את הטענה כאילו בג"ץ לא השמאיל עוד יותר בשנים האחרונות.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 8:44 am

    על מריאן פייתפול הצעירה. מדהים לראות אותה כל כך צעירה וכל כך חלקה וכשעוצמים את העיניים ורק שומעים את הקול השבור באנגלית השבורה הוא נשמע כל כך כואב ואז פוקחים אותן והיא שוב כל כך חלקה וכל כך חסרת עומק כאילו…

    What are we fighting for?
    Say it in broken English
    כי אולי אז זה יתן (להגיד את זה באנגלית שבורה)איזה מובן לחוסר הטעם של המלחמה חסרת המשמעות המטורפת והמדממת הזאת.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 10:26 am

    מקווה שזה לא
    derailment
    של השרשור החשוב. אך באותו עניין של מחיר המלחמה ותנועת השלום, כתבה מן הגרדיאן הבריטי השבוע על תביעה חשובה וייצוגית בבית המשפט הפדראלי, חשוב לתרגם לעברית ולהפנות שימת לב חיילי צה"ל גם כן

    http://www.guardian.co.uk/world/2009/jan/12/cia-veterans-drug-test-mind-control

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 10:45 am

    "אל תחלמו שזה נגמר" (אומר ד"ר אייל גרוס).

    "זה נגמר, זה נגמר" (אומר היהודי האחרון שעזב את המזרח התיכון)

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 11:33 am

    של אייל ניב.

    עלאק אמת, כדברי פשוטי העם.

    http://eyalniv.wordpress.com/2009/01/17/antiwar28/#comment-365

    בתגובה לטבלה שמתוארת כאן ושמר אייל ניב לא רואה שום בעייתיות בה:
    http://www.huffingtonpost.com/nancy-kanwisher/reigniting-violence-how-d_b_155611.html

    התגובה שלי:

    הטבלה הזאת מגוחכת, שלא לאמר מפספסת את האמת, שלא לאמר מסלפת את האמת, שלא לאמר משמשת כקרדום אנטישמי.

    לפי הטבלה, אם טרוריסט מנסה לחדור לישראל ונהרג, זה נרשם בטבלה כהפרה ישראלית של הרגיעה.

    לפי הטבלה, אם חיילי צה”ל לא נהרגים, אלא סתם נפצעים ומאבדים רגליים, ידיים, שפיות נפשם, החמאס לא הפרו את הרגיעה.

    לפי הטבלה, אם קבוצת טרוריסטים יוצאת לפעולה אנטי ישראלית במטרה לקחת חיים וצה”ל מתוודע לזה מראש בעזרת מודיעין איכותי ומיירט את נסיון ההתנקשות/חטיפה/פיגוע, החמאס לא מפרים את הרגיעה.

    לא לא, הם תמימים הטרוריסטים, סתם יושבים בבית ומעשנים נרגילה עד שצה”ל היודונאצי מפציץ אותם.
    הנה תראו, יש אפילו טבלה שמראה את זה.

    אבל העיקר שחשוב להשמיע ולנתח את “האמת” אה?

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 11:38 am

    אני מסכים עם בן. בכלל, אייל, ההפניה שלך לבלוג של אייל ניב לא הייתה מוצדקת. קודם הוא טען שם שישראל בחרה לוותר על עזה ב-49' אך סרב להביא לטענה מוזרה זו מקורות.

    כעת הפוסט שמתנוסס שם עוסק בהשוואה ישירה בין עזה לבין גטו ורשה, אלה השוואות שאתה אף פעם לא הדרדרת אליהן ונדמה לי שאם היית יודע עליהן אז לא היית מפנה אליו.

    בכלל, אם יש מה שנקרא "מצדיק טרור" הרי שזה כנראה הוא, שטוען שישראל היא הטרוריסטית והתוקפנית משום שאינה פותחת את המעברים. בקיצור, אם אתה מזדהה איתו אז זה מלמד לא מעט.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 1:24 pm

    1. חיים, אני לא מסכים שבית המשפט העליון- זה אגב לא בגצ כי זה ערעור בחירות – מחליט בעצמו במקום הוועדה, אף כי יש אנומליה בחוק שיש פסילות שבית המשפט "מאשר" וזה לא ערעור, אך אני לא חושב שזה משנה את תפקידו, ולכן אני לא מסכים עם הניתוח הזה. אבל אפשר להציע פרשנות מהסוג שאתה מציע, אני לא נלהב לה. אני חושב שגם ברק בפסק הדין ההוא ניתח היטב את הרשימה ואני לא מקבל את הניתוח שלך כאילו הניתוח של בלד ומצעה שם לא יהיה תקף הפעם.

    אני חושב שבית המשפט בכל מקרה לקח את העמדה הנכונה בצמצמו עד מאוד את עילות הפסילה. אני מסכים שעל פניו אפשר לומר שבלד נופלת לעילה של שלילת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית, אבל אני חושב שאפשר ונכון ללכת בדרך שנותנת פרשנות לפיה מאחר ומדובר בשלילת זכות יסוד שבלב הדמוקרטיה זה צריך להיות אמצעי קיצוני ונדיר, קו ששמגר התחיל איתו בפסיקה קודמת.

    דעתי מעבר לכך היא שזה סעיף בלתי דמוקרטי מלכתחילה, ושצריך סעיף שיאפשר רק לפסול מפלגות שאכן מאיימות על הדמוקרטיה עצמה – דמוקרטיה מתגוננת במובן האמיתי של המילה. שכן כל שאר הנושאים, כמו אופיה של המדינה, צריכים להיות פתוחים לדיון דמוקרטי.
    אדם אגב יכול להיות בעד מדינה יהודית – בפרשנות מסוימת של המושג, ויש הרבה פרשנויות – ולהיות נגד הסעיף האנטי-דמוקרטי הזה.
    וכל עוד הוא קיים אכן צריך לפרש אותו בצורה מצמצמת כדי להקטין את הפגיעה בדמוקרטיה.

    אני גם מניח שהפסילה תבוטל, לא יודע לגבי הרוב, בעיני זה לא יעיד על שמאלנות או לא של בית המשפט, אלא על כך שאחרי הפסיקה ההיה השתרשה התפיסה לפיה יש להפעיל סעיף זה בזהירות רבה ביותר.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 1:26 pm

    יוסי, לא בטוח שהבנתי ? מכל מקום הכותרת התייחסה כמובן גם ל"לינק שאינו נגמר", גם לדברים לקראת סוף הפוסט על השאלה האם "זה נגמר", וגם כמובן לכותרת של השיר הנפלא של
    CROWDED HOUSE
    שהיה אחד משני השירים ששמתי.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 1:39 pm

    אני לא יודע לגבי עזה ב 49, ואפשר לבקש מאייל ניב מקור לזה.
    ההשוואה לגטו ורשה עלתה רק עכשיו. ראיתי. לא אהבתי. לא מוצא את זה מועיל או פרודקטיבי או רלבנטי.
    אבל כנראה שזה עוד מקרה של
    GOODWIN's LAW?
    וחוץ מזה, כפי ששרלוט אמרה להארי בסקס והעיר הגדולה, כאשר הוא הסביר לה שלא יוכל להתחתן איתה אם לא תתגייר, שכן משפחתה של אמו מתה בשואה והוא הבטיח לה שרק יתחתן עם מישהי יהודיה, "זה לא פייר, הזכרת את השואה ועכשיו אני לא יכולה לומר כלום".

    ובכל זאת, למרות שלא אהבתי את המהלך הזה של אייל ניב, אני חושב שהבלוג שלו עשיר במידע ובביקורת חשובים שכדאי לכם לקרוא.

    וחיים, השיטה הזו של "זה מלמד לא מעט", מהמשפט הזה שלך אני למד ככה וכו', שמדי פעם אתה נוקט בה.. נו באמת – אתה קורא מספיק את מה שאני כותב שחור על גבי לבן – האם הביטוי הזה תקף גם לכתיבה ברשת? – כדי לדעת ישירות מה אני חושב בלי כל מיני הסקות לכאן או לכאן. ושבעיני שום דבר לא מצדיק טרור וקשה מאוד למצוא אותי מצדיק אלימות מסוג כלשהוא בכלל.

    ולגבי הטבלה מההפפיגטון פוסט שגם אני קישרתי אליה
    צר לי אני לא מבין את הביקורת שלכם.
    יותר מפעם אחת – וזה אגב גם זכור לי בלי הטבלה – כבר היתה רגיעה של תקופה מסוימת, ואולי היתה נמשכת. אולי הפלסטינים היו שומרים אותה. שווה לתת צ'אנס כדי לשמור חיים, לא? ואז, ישראל היתה חייבת בדיוק כשהרגיעה טיפה התייצבה לעשות איזה חיסול, ומייד היא נשברה. ולא , אנו לא מדברים על טרוריסט שמנסה להכנס לישראל ונהרג, ואני לא יודע מאיפה לקחתם את זה , אלא על חיסול שכידוע לכם נעשה לא בנסיבות אלו. אני בספק כמה מהמקרים שהם ספרו מתאימים לתסריט שציינתם אם בכלל. מכל מקום זכורים לי בהחלט מקרים שלא מתאימים לתסריט הזה, ותואמים את הטבלה שלהם.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 3:30 pm

    אגב כתבתי את דעתי הנל גם בתגובה לפוסט של אייל ניב

    והוא ענה

    אייל גרוס

    – אני לא מוצא את כל הדיון הזה של ההשוואה לגטו ורשה מועיל או פרודקטיבי או רלבנטי.
    אבל כנראה שזה עוד מקרה של
    GOODWIN’s LAW?

    וחוץ מזה, כפי ששרלוט אמרה להארי בסקס והעיר הגדולה, כאשר הוא הסביר לה שלא יוכל להתחתן איתה אם לא תתגייר, שכן משפחתה של אמו מתה בשואה והוא הבטיח לה שרק יתחתן עם מישהי יהודיה, “זה לא פייר, הזכרת את השואה ועכשיו אני לא יכולה לומר כלום”.

    17/01/2009 ב: 14:50 אייל ניב
    אני מסכים. אמרתי רק שצריך לחשוב איפה נעצרים קודם. האם בביטול זכות ההצבעה או המפלגות של המיעוט? בהכנסתם לאזורים מוגבלים בחומה? אפשר להיעצר הרבה קודם.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 4:00 pm

    שאתה מציג שהתסריט שנתתי לא ריאלי ועוד מתפלא מאיפה הבאתי אותו, כשמצויין בידיעה שהטבלה מפורסמת בה שחור על גביי לבן את האמירה שלגבייה הפצצת מנהרה מאוכלסת בטרוריסטים רגע לפניי שהם מבצעים פיגוע רצח וחטיפה מהווה הפרת רגיעה ישראלית. (?!)

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 4:14 pm

    אייל,
    אני הבנתי (ואולי לנוחיותי…) ש-אל תחשבו שהמלחמה נגמרה.

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 8:01 pm

    http://www.youtube.com/watch?v=sbuEzca6g7s

  •   ביום ינואר 17, 2009 בשעה 8:18 pm

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/841/152.html

    ואין לי מה להוסיף.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 3:06 am

    תש כוחי, מעבר לכותרת העלובה שלך, לגבי בן-דרור ימיני, כבודו במקומו מונח. יש לי הרבה מה לומר על מה שהוא כותב, אבל גם כוחי תש, אז אולי בהזדמנות אחרת.

    אנולה גיי, לא יודע אם הצבת את זה כדי לתמוך או כדי לשעשע אותנו. אם כדי לשעשע אותנו, אכן כבר נתקלתי בדמות הזו, ומשעשע עד מאוד. כמו שאומרים, אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק

    יוסי, אני חושש שבהחלט הבנת נכון, זו גם אחת המשמעות, המכוונת או הלא מכוונת אך בהחלט אחת מהן. ולצערי אני חושש שבנושא הזה שנינו צודקים

    בן, אם גרמתי לך לצחוק, אז אני שמח, בייחוד בימים עצובים אלו. אם זה לא הספיק תסתכל בלינק שאנולה גיי שם.
    מכל מקום, אני חשבתי שאתה מתכוון למשהו אחר פרט לארוע האחרון של סיום הפסקת האש.
    ובכן, לגבי ארוע זה, רגע לפני שהם מבצעים פיגוע רצח וחטיפה. איך אנו יודעים? וגם אם כן, האם לא היו דרכים אחרות לפעול? ראה את המאמר הזה
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1051156.html
    מכל מקום, להזכירך היה הרג של מספר פלסטינים בעזה ביום למחרת, כלומר גם פעולה בעזה פרט לפיצוץ המנהרה. ותאמין לי, זה לא מצחיק. ואם היה חשוב לישראל לשמור את הפסקת האש, אולי היתה נוקטת בדרכים אחרות.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 3:33 am

    לגבי פסילת בל"ד, אם אני זוכר נכון את פסק הדין, ברק אפילו אמר שם מפורשות שאם היה עליו לפסוק רק על חוסר סבירות קיצוני אז הוא היה פוסק שפסילת בשארה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. כך שגם אם אפשר להשליך מהניתוח של בשארה לגבי בל"ד כולה, אז המסקנה תהיה שיש לפסול את בל"ד.

    כמובן שזה לא יקרה, אלא אם השב"כ ימצא דרך להעביר לבית המשפט חומרים מפלילים חדשים מהשנים האחרונות, ותהיה לו בעיה בירוקרטית לעשות זאת גם אם יש חומרים כאלה. אחרת בייניש כבר תגיד ש"המפלגה שינתה פניה מאז הדיון הקודם וכו וכו'".

    לגבי ניב,מה לעשות, היללת ופיארת אותו בכל כך הרבה סופרלטיבים כך שבמו ידיך יצרת זיקה בין עמדתך לבין עמדתו.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 3:46 am

    ועוד משהו: יש לי בעיה עם מישהו שקורא לשחרור מיידי של כל האסירים הפלסטיניים עם דם על הידיים, כמו המפלצת (אם יש דבר כזה מפלצת, אז הוא עונה להגדרה) שביצעה וידוא הריגה בילדי משפחת חטואל:
    http://74.125.77.132/search?q=cache:wH0l6QUfgkEJ:www.mahsom.org/article.php%3Fid%3D6559+%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C+%D7%A0%D7%99%D7%91&hl=en&ct=clnk&cd=26

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 3:48 am

    חיים, אצטרך לקרוא את פסק הדין שוב, מודה שלא קראתי אותו שוב למעלה משנה כי לא לימדתי משפט חוקתי בגלל השבתון.

    אגב לדעתי צריך לשפוט מפלגות בסעיף 7א לפי הפעילות הציבורית שלהם ומידע מהשבכ אסור שבכלל יבוא, ובכלל מזעזע לחשוב שהשבכ אוסף מידע על מפלגות.
    אם יש מידע רלבנטי לצרכי בטחון אמייתים שהשבכ יעשה בו שימוש לצרכי ביטחון ואם יש חשד לעבירות שיעביר למשטרה, אך שלא יתערב במפלגות ובפוליטיקה. זה אגב אינטרס דמוקרטי שמפלגות שנחשבות "קיצוניות\, מכל הצדדים צריכות להיות שותפות לו.

    לגבי אייל ניב, אני עומד מאחורי הסופרלטיבים, וגם מאחורי הביקורת על דברים שכתב אחרי ששמתי את הסופרלטיבים. ועדיין לא נולד אדם שהסכמתי עם כל פוסט ופוסט שכתב, וגם הוא הבהיר את עמדתו. ולגבי העמדות שלי כמו שכתבתי אני מביע אותן מספיק טוב בעצמי.

    אני אגב יכול לתת סופרלטיבים לאנשים שאני לא מסכים עם כל עמדתויהם, ובמקרה, אולי זה יקרה בפוסט הבא דווקא.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 3:52 am

    לגבי שחרור אסירים ורוצחים וכו' – זו סוגייה שקשורה לשאלות פוליטיות ויש הקשרים פוליטים, בן כחלק מהסכם ובין למען שחרור מישהו ישראלי, בהן משחררים אנשים כאלו. אני חייב לומר אחרי השבועות האחרונים שנושא דם על הידיים צריך להטריד אותנו למרבה הצער לגבי ישראלים רבים. במידה שהרשימה ההיא קראה לשחרור אסירים שרצחו למען שחרור גלעד שליט, אני נוטה להסכים. לצערי ישראל משחררת רוצחים למען גופות, ולא למען אנשים חיים. ליבי נקרע שאני חושב על גלעד שליט ומשפחתו. את מי שהמחבלים האלו רצחו כבר אי אפשר להשיב, וברור לי שהשחרור כואב למשפחות הנרצחים, שליבי נקרע גם שאני חושב עליהם, אבל את גלעד שליט אפשר, או לפחות היה אפשר, הלוואי ועדיין אפשר, להציל.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 9:02 am

    שהמצב הנוכחי מצחיק אותי, אז אין טעם להפנות אותי לפוסטים שמעולם לא הבעתי בהם תמיכה.

    וברור שלא התכוונתי רק לאירוע האחרון של הפסקת האש, נתתי את פרשנות האתר והטבלה לאירוע כדיי להצביע על מגמה ברורה בקריאת הנתונים.

    איך אנחנו יודעים שעוד רגע הם היו מבצעים פיגוע חטיפה? בוודאות, אנחנו לא יכולים לדעת.

    אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שכן היתה סכנה לפיגוע חטיפה, אני לא חושב שהאופציות שהועלו בקישור שנתת רלוונטיות. לחכות שיצאו בצד השני? לעשות מארב? זה לא מעשי, גורם לסיכון מיותר של חיילינו ובכלל לא היה משנה את המצב.

    כי אם היתה כוונה לפיגוע חטיפה, אז כל התמונה שמוצגת בידיעה שקישרת אלייה מופרכת, כי אם היתה כוונה לפיגוע חטיפה בטווח מיידי, הרגיעה היתה מסתיימת מוקדם מאוד, רק בנסיבות אחרות, אוליי פחות נעימות לכמה משפחות ישראליות.

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 11:46 am

    כן אבל מה עם החיסול למחרת פיצוץ המנהרה, שהתבצע בתוך עזה, ששטרסלר כותב עליו? אולי מישהו יטען שלא היתה ברירה אלא לבצע אותו כי אחרת —-

    אבל מה שחשוב לדעתי בסיפור הזה – עבורי – הוא לא לטהר את חמאס מאחריות שלו, אבל לשאול האם באמת ישראל עשתה הכל תמיד כדי לשמור על הפסקות האש, לתת להן צ'אנס מלא?

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 5:21 pm

    השאלה היא האם לא ברור שאדם שחושב, ברמת העיקרון, שרוצח טלי חטואל ובנותיה אינו ראוי לעונש ולא צריך לשבת בכלא אפילו יום אחד, האם הדבר אינו נופל לגדר תמיכה בטרור? האם להגיד "הטרוריסט אינו ראוי לעונש" אינה אמירה שקולה ל"הטרוריסט פעל כשורה, היטב, כמו שצריך, יישר כח!"?

    השאלה היא למה אתה קורא "לתת צ'אנס להפסקת אש"? האם להבליג על נסיון טבח בעשרות קשישים אומללים בבית אבות בנהריה? וכשהטיל הפגע יפגע ויהרגם מה תגיד לנכדיהם, שאלה "קורבנות השלום/קורבנות הפסקת האש"?

    אגב, לי לפחות די ברור שהתמקדות הכניסה הקרקעית לרצועה רק בחלק הצפוני ואי ההתקרבות לח'אן יונס ולרפיח נובעת מהנחת עבודה ששליט נמצא בדרום הרצועה, כלומר אנחנו רואים כיצד אדם אחד (שלא נבחר) מהווה נכס אסטרטגי של החמאס ומסכן בעצם את כל תושבי הדרום (הרקטות מדרום הרצועה יכולות להיירות בחופשיות).

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 7:45 pm

    החיסול של חמשת המחבלים, לא היה חיסול במובן שהם ישנו במיטה או נסעו עם הילד לגן, זאת היתה השבת אש לירי מרגמות ורקטות של לוחמי חמאס.

    עדיין לא מצאתי שום ידיעה שמאשרת את הטענה שאלו היו "פעילי חמאס" בדרך למכולת.

    מה זה לתת צ'אנס? באמירה לתת צ'אנס, לאור שרשרת האירועים, זה אומר שאתה בעצם מוכן לקבל בהכנעה שחטיפת חיילים ורקטות על עורף ישראלי יישארו ללא תגובה ומענה ולו בשביל לאפשר סיכוי עתידי לדו שיח על שלום?

  •   ביום ינואר 18, 2009 בשעה 8:00 pm

    בן – בשביל לאפשר סיכוי להמשך חיים טובים יותר לתושבי הדרום, שכן היו להם חיים טובים יותר בחודשי הרגיעה, ראה התגובות של אנשים שגרים ועובדים שם בפוסט הקודם וגם דברים שמקושרים בפוסט הזה.

    ובאירועים קודמים – כדי לתת צא'נס שישראלים יחיו בבטחון! כן, כי לי כואב הלב ומקומם אותי שהיו פעמים מאז תחילת האינתיפדה השניה שהיה שקט יחסי ורגיעה, ואז עשינו חיסול, ולמחרת פחות או יותר התחדשו הפיגועים ונרצחו ישראלים. אז לתת צאנס לכך שהם לא ירצחו!!! אולי אני טועה אבל זה היה המקרה אחרי החיסול של יאסין ובכל מקרה היו מקרים כאלו. אולי ההפסקת אש היתה נשברת מצדם בכל מקרה, אבל לא שווה היה לנסות? כאילו היינו חייבים לחסל כדי שתהרס? וזה בדיוק החשיבות של הטבלה מההפינגטון פוסט.

    חיסול והשבת אש הם בהקשר בו אנו מדברים שני דברים שונים מאוד. אולי צריך לחקור יותר את פרטי הארוע ההוא כדי שנדע על מה אנו מדברים.

    חיים לא הבנתי את ההקשר בו עלתה דוגמת נהריה.

    ולא קראתי את הטקסט הנל כאומר שהרוצח ההוא לא צריך לשבת בכלא אפילו יום אחד.

  •   ביום ינואר 19, 2009 בשעה 9:03 am

    נהריה היא המקרה בו חיזבאללה שיגר עלינו קטיושות ואולמרט הבליג כדי "לשמור על הפסקת האש עם החיזבאללה".

  •   ביום ינואר 19, 2009 בשעה 1:14 pm

    ,
    -ובכן זה מעלה את השאלה ואני יכול לשאול אותך בחזרה
    ואם לא תבליג, תירה בחזרה, תתחיל מתקפת רקטות חדשה ונוספת מלבנון וההפעם כן יהרגו אנשים ישראלים, מה תגיד לנכדיהם, שאלו קורבנות אי -ההבלגה? לכן נדמה לי שהאחריות במקרה כזה היא לשקול האם ההבלגה תקטין או תגדיל את הסיכוי למות אזרחים ישראלים נוספים? כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת ולהיות בטוחים מראש אך נדמה לי שבמקרה הזה ובמקרים רבים אחרים ההבלגה מאפשרת להפסקת האש להשמר יותר ובסיכומו של דבר מקטינה קרבנות ישראלים ולא ההפך.

  •   ביום ינואר 19, 2009 בשעה 9:21 pm

    השאלה היחידה היא כמה חשוב לך להציל חיי אזרח ישראלי?

    הרי אפשר להציב תג מחיר שיגיד לחיזבאללה – אם תהרגו לנו אזרח אחד, נטיל פצצות אטום על כל ערי לבנון. אני מניח שתסכים איתי שאם אדון נסראללה יהיה משוכנע שהאיום שלנו יהיה ממשי, אז החיזבאללה לא יהרוג יותר שום אזרח ישראלי.

    אגב, מסתבר שישראל כץ וליברמן הם אלה שעתרו ב-2003 לפסילת בשארה המועמד. היועמ"ש עתר לפסול רק את הרשימה, ונציגתו הייתה לא אחרת מאשר מועמדת מספר 7 ברשימת מרצ היום, טליה ששון. מעניין מה יש לה לומר על הפסילה הפעם, ובדיעבד על הפסילה ההיא:
    http://www.knesset.gov.il/elections16/heb/protocols/prot311202.htm

  •   ביום ינואר 20, 2009 בשעה 1:50 am

    חיים כבר הסברתי לך שבעיני סיכוי טוב שאי-הבלגה במקרה כזה מסכנת את חיי אזרחי ישראל יותר מאשר הבלגה.
    לגבי הדוגמה שלך עם נסראללה כבר אין לדעת שום דבר.
    מאוד חשוב לי להציל חיי אדם בכלל וברור לי שלמדינה יש מחויבות להציל את אזרחיה בראש ובראשונה.
    מאחר שככלל אני נוטה לחשוב שאלימות רק גוררת בסוף עוד אלימות נחסכות לי חלק מהדילמות שאתה מביא.

    טליה ששון אכן יצגה בתיק הזה את היועמש, ואם אתה מתעקש יצגה עוד דברים. מצד שני אפשר לומר שהיא היתה עובדת מדינה שמילאה את תפקידה. אגב למען הדיוק היא ברשימת התנועה החדשה-מרצ. אני אומר את זה כי המצטרפים הם לא חברי מרצ וכו'.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*