פוסט מלחמה, תחילת אובמה

"השאלה איננה, האם הממשלה שלנו גדולה מדי או קטנה מדי, אלא האם היא עובדת, האם היא עוזרת למשפחות למצוא משרות בשכר הוגן, טיפול שהם יכולים להרשות לעצמם, פרישה מכובדת". כך אמר היום ברק אובמה בנאום ההכתרה שלו, בניגוד להצהרתו המפורסת של קלינטון ש"נגמר עידן הממשלה הגדולה". וכבר בכך טמון אולי ההבדל בין הגישה שהוא יביא, לבין הגישה של הנשיא הדמוקרטי הקודם (וזה לא ששמונה שנות בוש לא גרמו לגעגועים רבים לקלינטון. כפי שקראה מדבקה בארצות הברית בשנות בוש Come back Bill, all is forgiven).


קריטים לא פחות, וחיוניים לישראל ברגע זה, היו דברים אחרים שאמר אובמה:

"אנו דוחים כשקרי את הבחירה בין הבטחון שלנו ובין האידיאלים שלנו… כוח לבד לא יכול להגן עלינו, וכוח לא מתיר לנו לעשות כרצוננו..".

את המסרים האלה צריך להכניס עמוק לתודעה הישראלית, כאשר אצלנו למרבה הצער, במלותיו הקולעות של עופר שלח (ואני לא מסכים עם כל מה שכתב במאמר אבל) –

 

"ישראל כולה תצא משלושת השבועות האחרונים כמדינה מטורפת, במובן הבעייתי ביותר של המילה. מדינה שיש לה צבא מעצמתי וכוח השמדה בלתי נתפס, הטובלת ברחמים עצמיים וחוסר ביטחון.
חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה, שפעם רצתה להיות אור לגויים והיום מתגאה בכך שאימצה את סולם הערכים של ולדימיר פוטין. אם זהו ניצחון, אוי למנצחים".


 

מה אם כן יצא משלושת השבועות של הלחימה בעזה? רביב דרוקר שואל האם פעולות צבאיות מהסוג הזה מקטינות או מגדילות את האיום על אזרחי ישראל. מסקנתו:

 

"שורה תחתונה – מה שבעינינו הוא טעות, שלא לומר תבוסה: הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון, יצר לכאורה (לכאורה, כי קדימות של אירוע בזמן, אינה מצביעה בהכרח על קשר סיבתי) אוייב חמוש פחות, פועל פחות וחלש יותר פוליטית, ממדיניות "בעל בית השתגע" שנקטנו ביולי – אוגוסט 2006, מדיניות עליה אנחנו חוזרים כעת".


 כדאי לקרוא. וכדאי לקרוא גם את מסקנותיו של עומר כרמון ששואל:


 

"13 הרוגים ישראלים, מאות פצועים. פגיעה בינלאומית עצומה במעמדה של ישראל. נזק כלכלי, היסטריה במדינה כולה. למעלה מ-1,200 הרוגים פלסטינים. מאות מהם אזרחים. והכל לשם מה? כדי שישראל וארה"ב יחתמו על הסכם לפעילות למניעת הברחות נשק לרצועת עזה.

האם ישראל ניסתה להפיל את שלטון החמאס במבצע "עופרת יצוקה"? לא
 
האם הוסר איום טילי החמאס? לא.
 
האם החמאס נוטרל בעקבות המבצע? (כפי שמתהדרים יח"צניהם של אולמרט-ברק-לבני) להיפך. החמאס הפך מארגון טרור, לנציגות פלסטינית חשובה עמה מנהל כל העולם מו"מ.
 
האם השתנה במשהו מצבו של גלעד שליט? לא. כדי לראותו שב לחיק משפחתו, ניאלץ לשחרר מאות מחבלים שיתקבלו בעצרות ניצחון המוניות של החמאס בעזה.
 
האם ארה"ב לא פעלה כבר לפני מבצע "עופרת יצוקה" למניעת הברחות נשק לרצועת עזה? בוודאי שכן. מומחים אמריקנים נמצאים כבר חודשים ארוכים בסיני ומנסים לאתר מנהרות. האם הצליחו? לא ממש.
 
אם כך, לשם מה נכנסו חיילי צה"ל לרצועת עזה? "

וזה המקום לומר. הלוואי ואתבדה. הלוואי ומהעז הזה יצא מתוק. הלוואי ותקטן האלימות. הלוואי ולא יהיו יותר קסאמים על ישראל. הלוואי שהמחיר הנורא שהמלחמה הזו גבתה לפחות יביא למשהו טוב. לצערי אני בספק.

דרור בורשטיין כותב מכתב מרתק למתחרטים מהצד השני, בעוד שאני לא מתחרט לרגע על עמדתי, צריך לדבר על הספקות, על הרגעים האלו בהם אתה צריך להלחם עם עצמך על עמדתך. וזה קורה לפחות משני כיוונים.

אחד מהם הוא האריק השרון הקטן שיש לכל אחד מאיתנו בפנים. אני בטוח שרבים וטובים מתפתים מדי פעם לרגע אחד להזדהות עם הפנטזיה הזו שאם רק נראה יד חזקה למי שירה כלפי אזרחנו, בכך ימצא הפתרון. כן, מדי פעם המשפטים האלו – אנו נפגע ביד קשה בכל מי שפועל באלימות נגדנו, מי שירה קסאמים – אכן מעשה נפשע בעיני – צריך להענש ולהיות מורתע… מדי פעם לרגע אחד עוברת בך ההזדהות איתם.

וגם, לרגע אחד אתה מפתח את הפנטזיה הזו: הנה, אם רק נפעל בכוח כנגד החמאס נחזק את הגורמים שרוצים לעשות איתנו שלום, ויפתח חלון הזדמנויות….


אבל אז אתה נזכר. אתה מהר מאוד נזכר שכבר היינו בסרט הזה. אתה נזכר שדרך זו היא רק עוד תחנה במעגל האימה והאיבה שחנון לוין תיאר טוב כל כך ב"רצח". ואתה נזכר מי הקרבנות האמיתיים של הפעולות האלו, אזרחים חפים מפשע משני צידי הגבול. כמובן, הרבה יותר פלסטינים מישראלים. אתה נזכר שרק יגדלו השנאה והאלימות תגרור עוד אלימות ועוד איבה.


ואז אתה גם קורא את העדויות שמגיעות מעזה. ועל חיילים שירו בפלסטינים בזמן שהניפו דגלים לבנים.
ואתה קורא איך בעצם זנחה ישראל בפעולה זו אפילו את השאיפה ל"מידתיות". (ראו למשל את דברי הטייס שהתראיין בטלביזיה ושמצוטט בכתבה הנל של עופר שלח). וכאן אני רוצה לציין לטובה את עמוס הראל, הכתב הצבאי של הארץ, שאמנם מביע תמיכה בפעולה הזו, ואת שותפו למאמרים אבי יששכרוף. השניים לא מסתירים לרגע את הפשעים שנעשו על ידי צה"ל בעזה, לא חוסכים בביקורת על צה"ל, וגם לא מתכחשים לחוסר המידתיות של הפעולה הזו. כדאי לקרוא את שתי הרשימות שלהם שקישרתי כאן. אצלם אני מוצא את ההנמקות המעניינות והחשובות שאיתן צריך להתמודד.
 
ואם נחזור לאובמה, האם תבוא תקווה ממנו? עדי שורק מקווה. רבים מקווים. הוא הבטיח לפני  כשבועיים שברגע שיהיה לנשיא יהיה לו "הרבה מאוד" מה לומר לגבי מה שקורה בעזה. אנו מחכים. האם את המסרים האלה שאמר הערב בנאום ההשבעה שלו יצליח להביא לאזור העקוב מדם שלנו? אם יש תקווה היא נעוצה בעיני במשולש שמורכב משלושת הצלעות הבאות: אובמה – אם בהחלט יעמוד במבחן, היוזמה הסעודית, אם היא עוד בתוקף, ואחדות פלסטינית על יסוד מסמך האסירים כאולי נקודת התחלה, והתקווה שאיני יודע אם עוד קיימת לממשלת אחדות פלסטינית. (ואיני מרמז שמסמך האסירים הוא משהו שישראל יכולה לחתום עליו כפי שהוא…אבל שאולי הסיכוי הפוליטי העיקרי כיום הוא ממשלת אחדות פלסטינית המבוססת על הכרה בגבולות 1967, וכזכור החמאס כבר הביע יותר מפעם אחת את נכונתו להסכם המבוסס על גבולות אלה. ושוב; זה לא שמישהו מאמין שמחר בבוקר יהיה בקלות הסכם כזה…).
 
למרבה הצער ישראל לא הגיבה עד כה באופן רציני ליוזמה הסעודית ולמסמך האסירים. את הדרך הזו לא ניסינו. האם כבר מאוחר מדי? נקווה שלא.

 

ובינתיים אם נחזור לאובמה; מה יעשה עכשיו מוריסי עם השיר הזה?

 


 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום ינואר 20, 2009 בשעה 10:21 pm

    אף אחת ממטרות המלחמה לא תושג […] מהי מטרת המלחמה. אם מטרת המלחמה היא הפסקת הרקטות, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא החלשת החמאס, אז עד רגע זה היא לא הושגה. אם מטרת המלחמה היא הפלת שלטון החמאס למען שלטון "דמוקרטי" יותר היא לא הושגה.

    מתוך מאמר שפרסמתי ב"וואלה" (13.1.2009)

    http://www.notes.co.il/mati/51529.asp

  •   ביום ינואר 20, 2009 בשעה 11:10 pm

    כבר כתבתי בהתחלת המלחמה שכמות האש והירי מטרתה העיקרית לשמור על חיי החיילים כדי שלא יווצר לחץ ציבורי להפסיק את הפעולה לפני שמשיגים את מטרותיה. בכלל אני לא מבין את הדיון הזה של מידתיות. זו היתה בדיוק אחת ההפתעות לחמאס. כפי שהתפרסם היום, הם חשבו שישראל שוב תגיב בכמה ימים של הפצצות מהאוויר ואפשר יהיה לחזור לשגרה. הנה מה שכותב רון בן ישי: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3659149,00.html
    הדילמה היא קשה. העיקרון של לא לפגוע באזרחים ישים כאשר שני הצבאות עושים מאמץ לא לפעול מקרב אזרחים, אבל אם צד אחד פועל כך שתהיה חייב לפגוע באזרחים כדי לפגוע בו, והימנעות מפגיעה בהם או מכשילה את השגת המטרה, או מסכנת את חייליך (או שניהם) האם אתה לא פוגע באזרחים? הרי בסופו של דבר גם חיילים הם בני אדם?
    והאם מה שישראל צריכה לעשות זה לעודד את המתונים ולהראות שהקיצוניים לא ישיגו כלום באלימות? הנה רועי נחמיאס על המנצח הגדול של מלחמת עזה: מובארק. הרי כל המשחק של חמאס היה כדי להכריח את מצריים לפתוח את מעבר רפיח.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3658904,00.html

  •   ביום ינואר 20, 2009 בשעה 11:18 pm

    ב 1953 אריק שרון כן הצליח
    לאחר שסוזאן קניאס ושני ילדיה הי"ד נרצחו ביהוד התבצעה הפעולה בקיביה שלאחריה הירדנים הפסיקו את הסתננות הפידאיון
    כאשר חאפז אסאד חיסל את אל חמה ב 1982 הוא עשה את הדבר כדייר ותיק של האזור ולא כמישהו שלא הריח מעודו ריח של אבק שריפה

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 2:01 am

    מה זה אומר: "אבל אז אתה נזכר. אתה מהר מאוד נזכר שכבר היינו בסרט הזה. אתה נזכר שדרך זו היא רק עוד תחנה במעגל האימה והאיבה שחנון לוין תיאר טוב כל כך ב"רצח". "?

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 7:33 am

    תודה, תענוג כרגיל.

    אגב,
    http://eyalniv.wordpress.com/?p=769
    לאוסאמה הישראלי יקראו אובמה

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 9:52 am

    לו הייתי רוצה להיגרר לדמגוגיה זולה מהסוג החביב עליך ועל עיתונאים שכל סגולתם היא יכולתם לדבר בקצב מסחרר כמו שלח ודרוקר הייתי זועק כי מבצע ענבי זעם ב1996 לרבות טבח כפר קנא יצרו הרתעה ל10 שנים עד קייץ 2006 וגם אז החיזבאללה לא התכוונו לשום דבר רציני ורק ישרל החליטה להתפרע
    אני לא עושה זאת כי זה קשקוש,מדובר בניתוח פוליטי רדוד וירוד שתכליתו לשרת כל מטרה מלבד הבנה של המתרחש.
    אין שום פרספקטיבה לשפוט היום את תוצאת מלחמת 2006 ולא את המבצע היום
    זו האמת-ייתכן שבמחיר הרג של 1000 מנענו בעתיד צורך להרוג עשרות אלפים. אם נותקף בכמה חזיתות והחמאס יירה טילים לנתב"ג ותל אביב אזי הטבח הנוכחי ייראה להם כחלום ענוג לעומת השואה שתתחולל ואשר תזכה לתמיכת כל הציבור הישראלי
    במציאות היום אי אפשר להשמיד ארגון טרור ואי אפשר לחסל באופן מלא יירי רקטות שניתן לטמון בכל מקום ולהפעילן מרחוק. ניתן וצריך לגבות על כך מחיר מזעזע ועדיף להדגים זאת קודם לפני שמתרחש הכרח להגיב בטבח כללי

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 3:35 pm

    נקודת המוצא היא תמיד מהי קבוצת ההתייחסות שלך. האם הישראלים, האם הפלסטינים, האם הישראלים והפלסטינים?

    אם אתה הולך ברחוב ובריון תוקף אותך, אז אם קבוצת ההתיחסות שלך היא הבריון אז בוודאי שלא תגן על עצמך, שכן כל אגרוף שתטיח בפניו, כאילו הטחת בפניך.

    זו שאלה מוסרית.

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 7:29 pm

    בפיגועי התופת שמניתי היו משפחות יהודיות שנותר מהן בחיים אחד או שניים היו אנשי שמאל רדיקלי יהודים שאמרו שהם מבינים את מניעיהם של המפגעים המתאבדים. אני באופן אישי כיביתי את הטלויזיה כאשר אירועים אלו קרו ולא משום שחשבתי שהפיגועים שמניתי לא מעוררים אימה או זעזוע אלא מפני שלא היה לי הכח הנפשי לעמוד מול הזועה ולהכיל אותה.

    יש אתר ברשת בשפה העברית שמנוהל מגרמניה ששם נמצאו הצדקות למבצעי פיגועים אלה

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 8:00 pm

    ידין – אתה צודק לחלוטין. גם חיילים הם בני אדם. וגם פלסטנים. ואפילו אנשי חמאס- הם בני אדם. (להבדיל וכו'). וכל מה שרון בן ישי כותב לא משנה את התמונה של ירי על הבית של אותו רופא שכולנו ראינו ועוד מקרים אחרים רבים דומים לו, של ירי על אנשים שהניפו דגל לבן ראה בכתבה שקישרתי אליה. גם אם נכון שחמאס מלכדו בנינים וכו' – זה לא משנה את התמונה שהיה הרג אזרחים שנראה, כמו שאומרים אנו המשפטנים, לכאורה לא מוצדק.

    אהרון תמוז, ראשית נדמה לי שבקיביה היה הרג נרחב של אזרחים, בעייתי מאוד. אבל בכל מקרה, תזכור שני דברים. (1) היתה שם את ירדן, מדינה ריבונית, שזה שונה מהמצב הנוכחי מבחינת היכולת שלה. (2) אולי זה עצר פעולות לזמן מסוים באזור ההוא, אך האם בסך הכל זה לא היה עוד נדבך במעגל האימה? זה לא עצר את האלימות כלפי ישראלים ואולי אף יצר יותר שנאה בצד הפלסטיני-ערבי, והיה לחלק מהפעולות שבעיניהם עשתה את ישראל לרוצחת שמן הראוי לרצוח בה?
    ואלון, אם לא הבנת, ולא יודע מה לא הבנת, אז הנה עשיתי עוד שימוש בדימוי הזה שאולי יסביר.

    ואהרון – מי שמצדיק פיגועים כאלו חלקו לא איתי ודוחה גם אותי.
    כמו לגבי כל אירוע רע ונפשע כדי למנוע אותו חשוב להבין מה הוליד אותו. אך להבין מה הנסיבות שמולידות אותו אין משמעו להבין אותו או לקבל אותו. כאמור מי שמקבל פיגוע כמו בדוליפנריום או סבארו, דוחה ונתעב בעיני. אני חושב שזה מובן מאליו למי שמכיר ולו במעט אותי או את כתיבתי. לא מכיר את האתר שאתה מציין ונראה לי שאולי עדיף לי שכך. את הפיגוע בדוליפנריום שמעתי אגב מהבית בתל-אביב בערב שישי בו קרה.

    חיים, מה זה הדימוי הזה? אתה הולך ברחוב ותוקף אותך בריון? ברור שאגן על עצמי. מה זה רלבנטי? הלכנו ברחוב ותקף אותנו בריון? ההתקפות של החמאס בצורת קסאמים בעיני כפי שכתבתי כבר פעמים רבות עד מאוד נפשעות. אבל זה לא בדיוק שהלכנו ברחוב בשקט ולא עשינו שום דבר רע לפלסטינים אי פעם. אז אני לא מבין את כל המשל. וחוץ מזה, אם בריון תקף אותי אגן על עצמי אבל אם הוא נתן לי מכה זה לא אומר שאני יכול להרוג אותו ואת ילדיו. נכון?

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 9:41 pm

    כמעט לא היתה אלימות כלפי ישראלים

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 10:20 pm

    את ההתלבטות הפנימית הראשונית, הדפוסית, בין האדם שבתוכנו לבין ה"אריק שרון" הקטן שבתוכנו.
    אני חיה בשלום עם כך שהאדם מנצח.

    ולגבי המבצע – הזכירו לי היום את האמירה של איינשטיין, על כך שטירוף הוא לחזור שוב ושוב על אותה הדרך ולצפות לתוצאות שונות. זו המשמעות היחידה והעגומה של "בעל הבית השתגע"…

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 10:58 pm

    מי ניצח עם ילד קטן ואי שמן

    הירושימה נגסאקי

    אריק שרון או האדם

  •   ביום ינואר 21, 2009 בשעה 11:01 pm

    גם אני רוצה להגיד שדיברת מנהמת ליבי על האריק שרון הקטן שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו ובעיקר על ההשתוקקות הכמעט נואשת הזאת לגלות שהפעם טעיתי. שהפעם מה שחשבתי שיהיו תוצאות המבצע/מלחמה הזה יהיו אחרות, וכל אלו מסביב שכל כך רצו את התועבה הזאת יצדקו ובא שלום על ישראל…
    ומודה שאני ממשיכה לקוות שהפעולה הזאת היתה גם מוצדקת וגם חשובה וגם מואילה וככל שהימים עוברים והזוועות מתגלות יותר ויותר ככה אני יותר מקווה מצד אחד ומיותר בדכאון מצד שני.

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 7:03 am

    אייל,
    אתה אומר: "וכזכור החמאס כבר הביע יותר מפעם אחת את נכונתו להסכם המבוסס על גבולות אלה (1967)"

    לטובת מי שאינו זוכר – שמא ניתן לקבל אסמכתא כלשהי או קישור לדברים הללו?

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 2:14 pm

    לגבי הדיווחים "האמינים" שאתה תמיד נוטה לספר עליהם, יש מישהו שנמצא שם ולא מסכים עם המספרים שהתפרסמו.
    האם בכל זאת רופאים לזכויות אדם, בצלם וסתם "ארגון לזכויות אדם אמיתי" כחמאס משקרים?
    http://news.walla.co.il/?w=/2/1422509
    ככל הנראה התשובה של רבים כן תהיה שהוא מדבר שטויות, ואין לו מושג, וצה"ל והשב"כ שיקרו בעבר עשרות פעמים.
    תבדקו לאיזה צד אתם מאמינים (כנראה שהאמת נמצאת אי שם)

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 2:16 pm

    אתם מוזמנים להמשיך להאמין לשקרים….

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 5:42 pm

    גיא
    "רופא אנונימי לעיתון איטלקי"
    זה מקור די עמום. אבל אני מוכן לקבל שכל מספר עשוי להיות לא מדויק, ובכלל שצריך לחקור את האמת.
    אבל גם נזכרתי שוב בשיר הזה "על הרצון לדייק" של נתן זך שאסתי קישרה אליו לאחרונה

    http://www.notes.co.il/esty/51470.asp

    ואז הייתה הגזמה גדולה במנְיַן הגוויות:

    היו שמנו כמאה והיו שמנו כמאות

    וזה אמר ספרתי 36 נשים שרופות

    וחברו אמר לא צדקתָּ, כי רק אחת-עשרה

    והמשגה מְכֻוָּן הוא וּפוליטי, לא יד המקרה

    ואם כבר פתחתי, אֹמַר גם זה

    שרק שמונה נשים נשחטו, כי שְׁתַּיִם נוֹרוּ

    ויש אחת מפוקפקת ולא ברור

    אם נשחטה, נאנסה או רק שֻסּפה בטבור

    וגם בעניין הילדים עוד לא נאמרה הַמִּלָּה האחרונה

    הכל מודים כי שִשּה נצלבו ואחד עֻנָּה

    לפני שראשו רֻצָּץ אבל מי לידינו יתקע

    כי כל אלה שנעלמו ואין יודע את עִקּבותם

    אמנם הֻשלכו כֻּלָּם או חלקם אל הים

    ?שאם כך, כיצד נסביר את כתמי הדם

    בִּדברים ממין זה אסור להִתּפס להגזמות

    ויש להבחין וּלהִזּהר: המדובר בדיני נפשות

    שהרי עלולים חלילה לטעות בדוחות

    וּכבר היו, ידידי המלומד, דברים מעולם.

    (נתן זך – על הרצון לדייק. 1982. מתוך הספר "ואין תיכלה לקרבות ולהרג")

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 5:43 pm

    מבלי להכנס לניתוח של הפצצות האלו באופן ספציפי וכל ההיסטוריה, כל ההשוואה שעושים למלחמת העולם השנייה בעייתי מכל בחינה שהיא, מבחינת יחסי הכוח, ההקשר הפוליטי-היסטורי ועוד.

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 5:52 pm

    מציע שתקרא את הפוסט הזה של אייל ניב
    http://eyalniv.wordpress.com/2008/12/30/stopwar4/
    והנה לינקים מהארץ
    איסמעיל הנייה: ממשלת חמאס מוכנה לקבל מדינה פלשתינית בגבולות 67

    http://www.notes.co.il/gross/52028.asp?p=0

    ואגב אני כבר כתבתי על זה כאן
    http://www.haokets.org/archive.asp?PublisherID=187
    ועל איך התקשורת בארץ לא הציגה את זה נכונה

    והיו גם אמירת של משעל שאני כרגע לא מוצא את הלינק המדויק.

    כמובן שהיו גם אמירות אחרות ושוב, אני לא אומר שמחר בבוקר יש הסכם בקלות. אבל ששווה לנסות יותר.

  •   ביום ינואר 22, 2009 בשעה 10:15 pm

    אני רק אמרתי שעד עתה המקורות של הארגונים שאתה מצטט הם עמומים באותה במידה. לא היה אף גורם מוסמך שיכול היה לבצע הערכות בזמן המלחמה. עכשיו אחרי המלחמה יהיה קשה לבצע את הערכות כיוון שהן יכולות להיות מוטות לכל צד. כנראה שאנחנו מסכימים סוףסוף על משהו שצריך לבדוק, אני רק אוסיף- שבזהירות, ושספקנותי היא גבוהה האם האמת תחשף….

    לגבי השיר – נתן זך מגדולי המשוררים
    (אם כבר פעם הזכרתי אנשים שיודעים לכתוב יפה)

  •   ביום ינואר 24, 2009 בשעה 12:31 am

    נו, אז אייל, אז אתה משנה את הסיפור – נניח שאתה פורץ לבית ואז הבריון שמתגורר בבית תוקף אותך, האם אתה מתגונן (אתה הפורץ!)? או סיפור אחר, אם אתה הולך ברחוב וביריון זורק עליך אבנים ממרפסת ביתו ואתה בזעמך פורץ פנימה על מנת ללמדו לקח ואז הוא תוקף אותך באגרופיו, האם אתה מתגונן?

    אלה דילמות מוסריות שונות, ומדגימות היטב את הקושי במצב שלנו, קושי שלא נובע רק מהשקפות עולם מנוגדות אלא גם מאי בהירות של העובדות.

    בנוגע, אגב, למספרי ההרוגים, הנה דברים מאלפים שאמר סולימאן א-שאפעי לפני כמה שנים:
    "כל מקור פלסטיני נותן את המידע שנוח לו", אומר א-שאפעי. "למשל, נתון על מספר פצועים משתנה ממקור למקור. את המספר הגבוה ביותר תיתן הלשכה של ערפאת. גם משרד הבריאות הפלסטיני ינפח את המספר. המספר הקרוב ביותר לאמת יהיה של אנשים שעובדים בארגונים לזכויות האזרח, שלהם בדרך-כלל נציגים בבתי-החולים. אני משתדל לא להסתמך על אף גורם ולהגיע לבית-החולים ולשפוט בעצמי. זה יתרון שיש לי על כתבים אחרים ואני מנצל אותו. כתב באשקלון או בתל-אביב צריך מתווך. אני לוקח את חברת ההפקות המקומית שעובדת אתי ונוסע לרפיח או ליריחו ונשאר רוב הזמן ברצועה. רק כשיש שקט אני חוזר לישראל"
    http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article3109.aspx

    כמובן שמאז שהחמאס עלה לשלטון, גורמים בלתי תלויים כבר אינם יכולים להגיע לבתי החולים ברצועה ולגלות את המספרים האמיתיים, ולכן אנו נאלצים להסתפק בדמיון המזרחי העזתי המפותח.

  •   ביום ינואר 24, 2009 בשעה 2:37 am

    אייל, אתה מבסס את הסכמת החמאס לפתרון של 2 מדינות בגבולות 67 על מה שאיל ניב כותב:
    "אילו ישראל הייתה דנה בהצעות הליגה הערבית להכרה בישראל (2002), לשלום אזורי ולהשתלבות, בתמורה להסרת הכיבוש, ממנה גם שרון גם אולמרט, גם ברק וגם לבני מתעלמים לחלוטין. כך גם מ”מסמך האסירים” (חיקוי של מסמך האסירים במקומות אחרים שבהם הביא לתהליך של סיום הסכסוך) מ-2006, בו כל הפלגים הפלסטינים הסכימו לפתרון שתי מדינות. אולמרט קבע ש”איננו רלבנטי”."

    ?

    כי זו התשובה שנתת ליוסי… מוזר מאוד לא?

  •   ביום ינואר 24, 2009 בשעה 3:56 pm

    יוסי, אני קישרתי להצהרה של הנייה בהארץ והיום גם הצהרות של משעל. ניב הזכיר את שתי ההצהרות האלה ואני לא יודע מה מוזר בעיניך.
    אגב לפי הארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=723460
    מסמך האסירים קורא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967.

    חיים ההסתמכות על פי הציטוט שהבאת היא תמיד בסימן שאלה, אבל ארגוני זכויות אדם שעובדים עם בתי חולים הם המקור הכי אמין? ובכן נדמה לי שחלק מהנתונים של רלא שהבאתי מגיעים ממקורות כאלו.

    לגבי המשלים והנמשלים, אפשר להמשיך עם זה עד אין סוף. את הדוגמאות שלי כבר הבאתי.

  •   ביום ינואר 25, 2009 בשעה 12:30 am

    בעיני, דילמות מוסריות הן אמצעי ראשון במעלה להבהרת עמדות ולהפרדה בין עיקר לטפל,

  •   ביום ינואר 25, 2009 בשעה 1:03 am

    חיים, דילמות מוסריות הן חשובות מאוד.
    ואני לא מתכחש להן.
    הבאתי את תרומתי לדיון.
    עם זאת כהערה כללית\
    גישתי למוסר /פילוסופיה/משפט אינה אנליטית כי אם מתייחסת לנושאים כבעלי הקשר-היסטורי-פוליטי הנטוע ביחסי כוח. אני מתעניין בצדק מהותי ולא בתפיסה ליברלית-אבסטרקטית של זכויות, וגישתי למוסר ולשאלות מוסריות היא כזו. (לכן בין היתר אני מוצא שאלות תיאורטיות, אבסטרקטיות, כלעתים לא עוזרות לגמרי). מקווה שזה עוזר להבין את הדברים מהזווית שלי.

  •   ביום ינואר 26, 2009 בשעה 11:08 pm

    השאלה היא מה התכלית העומדת מאחורי "הצדק המהותי", ודילמות מוסריות מאפשרות, גם לעצמך וגם לאחרים, להבהיר מהי בעצם.

  •   ביום ינואר 27, 2009 בשעה 1:33 am

    האפשרות של אנשים לחיות בשוויון, בכבוד, תוך אפשרות לעשות בחירות משמעותיות לגבי החיים שלהם, חופשיים מהשפלה ונישול, אוטונומיה במובן העמוק של המילה…

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*