תיבת פנדורה: בחירות 2009

יהיו אלו הבחירות הכלליות הראשונות בישראל בהן לא אשתתף. בשנת 1996 באתי במיוחד מלימודים בארצות הברית כדי להצביע לשמעון פרס ולמרצ, מה שכזכור לא עזר.

אך הפעם, אני נמצא בטורונטו שבקנדה הרחוקה, שם אני מלמד קורס מרוכז על הזכות לבריאות בהזמנת אוניברסיטת טורונטו, שנקבע לפני זמן רב, בצורה שלא מאפשרת לי לעלות על מטוס לישראל.

אני גם מודה שלהבדיל מהבחירות ההן, בהם הרגשתי שזה כל כך חשוב, אני מרגיש הפעם שמצד אחד זה חשוב, ומצד שני, מה זה כבר ישנה? כפי שהערתי למי ששם בפייסבוק קישור לאחד מעצומות "רק לא ביבי"- "ומה ביבי כבר יעשה אם יבחר? ינהל תהליך שלום על ניוטרל תוך כדי הרחבת ההתנחלויות? יפתח במלחמה בעזה ויהרוג מאות אזרחים ובינהם ילדים רבים? אכן נורא ואיום!".

וזה כמובן מה שמדכא, זה שנראה שלמרות שלבני עדיפה על ביבי, מהרבה בחינות, (ואף מילה ואף קישור על מעשה הנבלה של ארי שביט, נאמר כבר הכל), הרי שכולנו יודעים ששלטון קדימה-העבודה כבר עשה דברים כה נוראים, וצפוי שימשיך, וכך, להבדיל ממערכות בחירות קודמות, הפעם נראה שאין תקווה… בשנת 1996 היתה תקווה שאם פרס ינצח הוא ימשיך בתהליך שהתחיל רבין. בשנת 1999 היתה תקווה שאם אהוד ברק ינצח הוא יקדם את תהליך השלום, והיה הרצון לסלק את ביבי. אחר כך היו הבחירות של אריאל שרון שבהן לא היתה הרבה תקווה שהוא לא יזכה אבל היה חשוב להצביע לאלטרנטיבות. בבחירות האחרונות היתה התקווה של מפלגת עבודה מחויבות מחדש לערכי השמאל החברתי והמדיני, וגם התקווה שהשבר ששברה קדימה מהליכוד יוביל אולי לקו מדיני חדש, אך תקווות אלו התנפצו כידוע בגדול אל מול המציאות. (ואגב, אפשר כמובן להחזיק בתיאוריה שאולי בחירתו של ביבי היא התקווה היחידה, שכן אז לפחות לא יחיה הציבור בישראל והעולם הרחב באשליה שיש בישראל ממשלת מרכז-שמאל, ולפחות תהיה אופוזיציה… אבל אני לא זוכר שהכהונה הקודמת של ביבי הסתיימה באיזו מהפיכה אוטופית…).

והפעם, כאשר האופציה זה ביבי-ליברמן או המשך של הממשלה הנוכחית, אולי פלוס ליברמן המחוזק, איזה תקווה כבר יש?

לכך מתווסף הייאוש אל מול עלייתו המסוכנת של ליברמן. אני מסכים עם מתי שמפלגות "מקובלות" יותר ממפלגתו של ליברמן כבר עשו ועושים מעשים נוראים, ובכל זאת יש משמעות וגם סימבולית לבחירתו של מי שמייצג לאומנות קיצונית בצורה כזו.

ובכל זאת, צר לי שאני לא יכול להצביע, ואני מקווה שכל מי מכם שנמצא בישראל יצביע.

למי להצביע?

זה לא סוד שאני חבר במפלגת מרצ. ובכל זאת, אני משתדל לבחון את האופציות בצורה הוגנת ככל האפשר.

בשיטת האלימינציה:

אני חושב שגם לאנשי השמאל שהצביעו בפעם הקודמת למפלגת העבודה לאור התקווה שנוצרה סביב בחירתו של עמיר פרץ, ברור שאין לאנשי שמאל יותר סיבה לתמוך במפלגה הזו. ואגב, כמה שמגיע לה, יכאב לי לראות אותה במקום הרביעי אם אכן כך יהיה.

לגבי המעונינים להצביע לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני שנראית כמועמדת הכי פחות גרועה לראשות הממשלה – ובכן, אני לא חושב שאיש שמאל יכול להצביע לרשימה של עתניאל שנלר, שאול מופז וכו'. למעשה, נדמה לי שאפשר לסמוך יותר על חברי הכנסת של מרצ שיתמכו בלבני (בפרט אם אכן תנסה לקדם מהלכים מדיניים משמעותיים) מאשר על חברי הכנסת הימניים של קדימה.

אני גם חושב שזה הימור מסוכן ביותר להצביע למפלגות שיש סיכוי משמעותי שלא יעברו את אחוז החסימה, ולכן חושב שהצבעה לתנועה הירוקה-מימד – אף כי היא זוכה לפופולריות רבה בקרב הבלוגרים – היא מעשה חסר אחריות. נכון שיש משהו מעגלי בטיעון הזה, מעין נבואה שעשויה להגשים את עצמה, ואני מבין שגישה כזו עשויה להיות מבוקרת כמקשה על פריצת רעיונות חדשים,ובכל זאת זה לא סיכון שאפשר לקחת. צריך לזכור שקול למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה דינו בעצם כקול פסול, הוא לא נחשב לשום דבר, גם אם יש למפלגה הסכם עודפים. חוץ מזה, ולמרות שנראה שמדובר באנשים טובים ורציניים, התמיכה של התנועה הזו במלחמה בעזה, אפילו בלי ההסתיגות והקריאה המהירה יחסית להפסקת אש של מרצ, פוסלת אותה. היא בעצם לא מציעה שום דבר שמרצ לא מציעה – חוץ מהחיבור עם הציבור הדתי שאותו מציעה צביה גרינפלד במרצ (אם כי חבל שגרינפלד נדחקה בגלל האיחוד למקום נמוך מידי). אני גם מודה שהתחלתי להרתע מאלו ששמים בצורה כזו (גם אם זו צורה ירוקה חברתית ואמיתית ולא הגרינווש של המתכנים "ירוקים") את הנושא הירוק במרכז. בכל זאת יש כיבוש, יש מלחמה שנהרגו בה בעזה מאות אזרחים ובישראל גם נהרגים אזרחים, וגם חיילים, בגלל הכיבוש. אז חשוב לדבר על זה שצריך לשים את האדם והחיים הנאותים והקיימות במרכז ולא את ה"בטחון", אבל אין לאדם חיים נאותים ובני קיימא במצב מתמשך של כיבוש ומלחמה, ובעיני סיום הכיבוש, הפסקת האפרטהייד בשטחים, ושאיפה לשלום (שאף אחד לא חושב שיפרוץ מחר בבוקר בקלות) זה סדר יום אזרחי וחברתי ממדרגה ראשונה. אני מבין שלתנועה הירוקה-מימד יש בעקרון עמדות חיוביות בנושא, אבל אני לא רואה שזה במרכז סדר היום שלהם. אבל העיקר בעיני, הוא הסיכון שלא יעברו את אחוז החסימה. (לא למדתי מספיק את המצע והאנשים של דעם, מפלגה שיש המדברים בשבחה, אבל מדובר בהצבעה למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה).

לגבי בלד-  שאני מודה שאילולא מתי היקר היה מצביע לה הרי שלא הייתי בכלל כולל אותה בדיון הזה כי אני לא חושב שהיא מתיימרת להיות מפלגת שמאל – אז אם היה צריך, הרי שהראיון עם חנין זועבי, ללא ספק אשה מרשימה, עזר להבין מדוע אסור להצביע למפלגה הזו. ההאשמות של בלד כלפי חדש מעידות על בלד יותר מאשר על חדש.  אגב, אם אכן נכון מה שכתבה נרי ליבנה בכתבה בדבר סרטון התעמולה של בלד שלועג לחדש בגין הדיאלוג שלה עם הקהילה ההומו-לסבית, (האם למישהו יש קישור?) הרי שמדובר מבחינתי בעוד סיבה בגללה קשה לי לקחת ברצינות את הדרישות של המפלגה הזו לדמוקרטיה ושוויון.

אז נשארנו רק עם שתי אופציות. מרצ וחדש.

מאז ומעולם הצבעתי לרצ ואחר כך מרצ. לעתים בהתלהבות רבה, לעתים אחרי אכזבות אך בתחושה שאין אלטרנטיבה. הפעם הכעס שלי על מרצ גדול מתמיד, ונובע ממספר סיבות.

הראשונה שבהן היא הגמגום של מרצ בעניין המלחמה, התמיכה בה בתחילתה, ואני לא חושב שהקריאה להפסקת אש אחרי הפתיחה מנקה אותה מאחריות. הרי מפתיחת הפעולה הזו ראינו בדיוק לאיפה היא תוביל, מהתחלה היה ברור שלא מדובר באיזו פעולה נקודתית ומוגבלת. וגם, בהכירנו את השחקנים, היה ברור בדיוק לאיפה תתפתח ההצגה. כמובן שזה היה שידור חוזר ומבחינות רבות גרוע בהרבה ממה שקרה במלחמת לבנון. מבחינתי בהקשר הזה, "כל החשבון עוד לא נגמר".

הסיבה השניה היא העובדה שקולה של מרצ לא נשמע מספיק גם בנושאים אחרים, ובפרט בנושאים החברתיים. העמדות שם, המצע הכי טוב בנושאי עבודה ורווחה הוא של מרצ, ובכל זאת לא היתה מספיק נוכחות.

הסיבה השלישית היא הטעויות שנעשו בתהליך האיחוד עם התנועה החדשה. פרשת המגעים עם מנהיגים המזוהים עם ייצוג מזרחי ופעילות בנושא, שהסתיימה בלא כלום, מעידה על כשלון בנסיון להפוך את מרצ למפלגה חברתית רב-תרבותית באמת. התוספת של ניצן הורוביץ (למען הגילוי, מדובר בחבר אישי יקר) היא ברוכה והיא אכן מכניסה למרצ ייצוג חשוב של הנושא הירוק (בהיבטים חברתיים ולא מנותקים שלו!), ושל הקהילה ההומו-לסבית. אך מעבר לכך התוספות האחרות לא מוסיפות דבר שאינו כבר מיוצג. וחבל, כי היה אפשר לעשות משהו אחר. מבחינות מסוימות מדובר בכשלון שבטווח הארוך אף מדאיג יותר מהכשלון האיום בנושא המלחמה.

למרות כל זה, אני עדיין חושב שלמרצ יש את הרשימה הטובה ביותר שיש לה כבר שנים רבות. אילן גילאון, ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ומוסי רז הם מהאנשים שאני הכי אשמח לראות בכנסת (פרט לזהבה אף אחד מהם אינו בכנסת עכשיו, אם כי גילאון ורז היו בעבר). הם האנשים שבמקומות 2-5 ברשימה. הם כולם אנשים מעולים, לכל אחד מהם דגשים משלו – וגם זה לטובה – וביחד הם מייצגים שמאל חברתי-מדיני-ירוק-פמינסטי-הומו-לסבי. אני לא מכיר הרבה חכים מחויבים חברתית כמו אילן גילאון ומוסי רז, מחויבים ירוק-חברתי כמו ניצן הורוביץ ומוסי רז, מחויבים לסיום הכיבוש ולהתנגדות להתנחלויות כמו מוסי רז וזהבה גלאון וגם ניצן הורוביץ, מחויבים לפעילות פמיניסטית כמו זהבה גלאון, ומייצגים כל כך טוב את הקהילה ההומו-לסבית, לא כנושא מבודד אלא מתוך תפיסה שהמאבק על זכויות הקהילה הוא חלק מתפיסה רחבה של צדק, כמו זהבה גלאון וניצן הורוביץ. אני גם חושב (בעצם אני יודע) שאילו האנשים האלו (לפחות הורוביץ, רז, וגלאון) היו אלו שהיו נותנים את הטון במרץ, הרי שקולה גם היה שונה בנושא המלחמה (למעשה שתי המלחמות – גם לבנון). מוסי רז למשל היה בהפגנות נגד המלחמה כבר בתחילתה (כמו גם אנשים אחרים בהנהגת מרצ). חשוב שהאנשים האלו יהיו בכנסת וחשוב לחזק אותם, בתקווה שהקו שלהם יהפוך לדומיננטי במרצ ולא הקו שלמרבה הצער נשמע בתחילת המלחמה. צריך גם להצביע לפי הציפיות לעתיד, ואני מאמין שהמצע הרציני של מרצ בתחומי עבודה ורווחה כמו גם החיזוק של גילאון, הורוביץ ורז, שכולם לא היו בכנסת הקודמת, יעשו את מרצ הרבה יותר אדומה-ירוקה משהיתה. המצע מעיד על ההתייחסות הרצינית לנושאים האלו.

ההצבעה לחד"ש היא כמובן גם אופציה. מהסיבות שמניתי לעיל חשבתי שיש סיכוי שלו הייתי בארץ הייתי לראשונה, ביד רועדת, שם את הפתק ו. כמובן שדב חנין הוא אדם מצוין ובזמן המלחמה ייצג את מה שהיה צריך לומר. אני מודה מנגד שקשה לי עם העובדה שחדש מדברת בשתי קולות. ואני לא מדבר דווקא על הנושא המדיני, אלא על הנושא ההומו-לסבי. זכור לי פעם שהייתי בערב בגדה השמאלית בה הבטיחו שהנה הפעם יבוא גם נציג ערבי בכיר לדבר על הנושא… כמובן שבסוף דב חנין נותר לבדו. בכל מקרה, חשוב שחנין יהיה בכנסת וחשוב לחזק גם אותו. ברור גם שלעובדה שחדש היא באמת מפלגה יהודית-ערבית וזה מתבטא ברשימה שלה, יש חשיבות רבה.

מרצ עשויה להיות בגלל הנסיבות האכזריות והגזענות של הפוליטיקה הישראלית יותר אפקטיבית ויותר "נספרת". יש בה גם כאמור מספר מספיק משמעותי של אנשים שלמרות כל הכשלונות של מרצ שמניתי יהיו מחברי הכנסת הטובים ביותר, וזה לא הולך ברגל.

אני חושב ששתי האופציות הן אפשריות. אני מודע לסיכון שבלפרוט את המפלגות לאנשים בודדים, אבל בסוף יש אנשים שצריכים לפעול, ולכן מניתי את החכים שהרגשתי שיצגו/ייצגו אותי ולא רק את המפלגות. חלקם הם גם חברים אישיים. לא אתכחש. בכל מקרה אני מקווה שכל מי שמחויב/ת להתנגדות לכיבוש, לתהליך שלום אמיתי ולא וירטואלי, למדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, לשוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, לשוויון בין המינים, המגדרים והנטיות המיניות, יצביע/ה למפלגת שמאל, כזו שתוכל להשפיע, כזו שאין ספק שתעבור את אחוז החסימה, וימשיך לעקוב אחריה גם אחרי הבחירות, לבקר את פעולותיה אם היא לא תעמוד בציפיות (כפי שעשיתי אגב בהתכתבויות רבות עם הנהגת מרצ…), ולזכור שפוליטיקה זה לא רק הצבעה פעם בארבע שנים (סליחה, אצלנו פעם בשנתיים).

הייאוש  מהפוליטיקה הישראלית ומהרוחות הרעות בחברה הישראלית הוא רב, ובצדק, אבל אדם לא יכול לחיות בלי תקווה. והבה לא נשכח שאחרי כל האסונות והמחלות, יצאה מתיבת פנדורה התקווה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 8:09 am

    הי אייל,

    כל מילה נכונה. חבל לי, שכמה מחברינו, חושבים שעל ידי הצבעה לחד"ש הם מענישים את מרצ על עמדתה הלא מספיק ברורה בזמן המלחמה, בעוד שלמעשה את מענישים את כולנו. אני מאמינה, שהרשימה שתיבחר תוכל להוביל את המפלגה לכיוונים אידאלוגיים ברורים ולהובלת הפוליטיקה הישראלית תוך הצבת סדר יום עדכני ומתקדם.

    תהינו איך קרה שאתה לא מגיע לבחירות, אם אני זוכרת נכון, תמיד התייצבת להצביע, לא חשוב איפה היית, ולא רק בבחירות לכנסת, גם בבחירות הרבה פחות קריטיות.

    יש עוד יומיים לדבר עם אנשים – ויש המון מתלבטים, כולל הרבה מאד אנשים שמאל שמתלבטים בין הצבעה למרצ לבין הצבעה לציפי לבני ואינם מודעים לכך, שהנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שזוכה בהמלצת רוב חברי הכנסת ולא על מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר – זהו מסר שחשוב מאד להעביר אותו, לכל מי שרוצה לחזק את לבני כי הוא מפחג מנתניהו.

    שיהיה לנו בהצלחה.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 8:50 am

    יפעת – הצבעה לחד"ש היא לא "עונש", היא משהו שכל בוחר שמאל חייב לעצמו אחרי שמרצ איכזבה בתמיכתה בשתי מלחמות מיותרות ונוראות בכנסת האחרונה
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1061652.html

    כשמפלגה מתחייבת למשהו בפני בוחריה ולא עומדת בו, זו סיבה מצוינת לא להצביע לה. אנחנו לא סוסים עיוורים שמצביעים מתוך הרגל על אף שבמציאות המפלגה מאכזבצת שוב ושוב. או בכל אופן, אני רוצה להאמין שאנחנו לא כאלה.

    עוד סיבות מצוינות מבחינתי להצביע חד"ש, למען כולנו:

    חד"ש היא לא סתם מפלגה "חברתית", היא מפלגה סוציאליסטית. חד"ש בכנסת נאבקת בעקביות נגד הפרטה ולמעו זכויות עובדים, בשעה שמפלגות שמאל אחרות תומכות בהפרטה (למשל תכנית בכר, שהעבודה, מרצ ואפילו ש"ס תמכו בה).

    חד"ש היא המפלגה המצטיינת בהגנה על הסביבה בכנסת האחרונה. עמותת "אדם טבע ודין" דירגה את ח"כ דב חנין כחבר הכנסת המצטיין בענייני סביבה, ונתנה ציון לשבח גם לח"כ חנא סוייד מחד"ש (בעל תואר דוקטור בתכנון עירוני ופעיל ירוק ותיק) על פעילותו למען איכות הסביבה.
    באותו דו"ח של "אדם טבע ודין" ששיבח את חד"ש, מרצ זכתה לגינוי על הסתירה בין ההצהרות הירוקות שלה במצע לבין אפס הפעילות שלה בנושא צדק סביבתי בפועל:
    http://www.adamteva.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Knesset_Report_08.pdf
    (על מרצ, בעמודים 11-12)

    בנוסף, חד"ש היא התנועה היחידה בכנסת שמבוססת על שותפות יהודית-ערבית. לנוכח רעיונות של טרנספר והפרדה מהסוג שמציע ליברמן, לדעתי רק שותפות יהודית-ערבית יכולה להוות אלטרנטיבה מוסרית ופוליטית. זה לעומת ההתבטאות האומללה של ג'ומס ביום חמישי ב"מה בוער", באייטם שדיבר על טרנד ההצבעה לחד"ש. ג'ומס אמר ש"ליברמן הוא בעיה פנים-יהודית, שרק מפלגה יהודית יכולה להתמודד איתה". ואני תוהה: התשובה להפרדה היא הפרדה? או דווקא פעילות משותפת? ליברמן הוא "בעיה פנים-יהודית" או בעיה של כולנו?
    הנה הראיון:
    http://hadash2009.org.il/archives/glz/

    ולסיום, אייל, בשבילך – דב חנין על חד"ש וזכויות להט"ב:
    http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=7872

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 8:59 am

    תודה על התגובות
    יוענה – בנושא חנין והקהילה – אחלה. לגבי האחרים?
    ולגבי מאמר המערכת של הארץ, היה בזה בעיני משהו צבוע. אפשר לחשוב שהארץ יצא נגד המלחמה
    הוא גם גמגם.

    אגב יום אחד אני אצטרך להבין איך יום אחד הארץ כותב מאמר מערכת לא להצביע למרצ ולמחרת המול קורא להצביע למרצ. המול לא חבר במערכת?
    סתם תמוה.

    כמובן אין בכך מכדי לגרוע על הביקורת על מרצ. יש לי הרבה שציינתי. מצד שני יש גם סיבות טובות להצביע מרצ. וגם סיבות טובות להצביע חדש.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 9:06 am

    נכתבים אחרי דיון של חברי המערכת, ששוקן לא יושב ביניהם. גם בעיני זה משעשע שהארץ נזכרו אחרי חודש שהמלחמה בעזה היתה מיותרת ואיומה, אבל לפחות הם היכו על חטא – מרצ עדיין לא.

    לגבי הקהילה – במאמר עצמו, חנין מזכיר גם את מוחמד ברכה ואת עאידה תומא-סלימאן.
    שמעתי את ברכה כמה פעמים מדבר על זכויות להט"ב בחוגי בית, ומצהיר על מחויבותו והמחויבות של חד"ש להן. הוא גם היה חתום על המכתב ללופוליאנסקי, שקרא לקיים את מצעד הגאווה בירושלים.
    עאידה התייצבה ודיברה בכנס של אסוואת, כנגד ההסתה מצד התנועה האיסלמית (בעיקר של ח"כ עבאס זכור, כיום מקום רביעי ברשימת בל"ד לכנסת הבאה).

    ובמצע של חד"ש, בעברית ובערבית:
    http://hadash2009.org.il/matzahadash/

    ד. הגנה על החירויות הדמוקרטיות
    1. אישור חוקה דמוקרטית, שתגן על זכויות האדם והאזרח היסודיות, על הזכויות החברתיות, על אופייה החילוני של המדינה ועל שוויון אזרחיה.

    2. ביעור הגזענות והדיפת סכנת הפשיזם; מאבק נגד כל ביטויי האפליה והאלימות, הניזונות ממדיניות האפליה הלאומית ומתפיסות גזעניות; חקיקה ואכיפת חוקים האוסרים אפליה, הסתה לטרנספר, הסתה גזענית, והסתה על רקע עדתי, אתני, מגדרי או בשל נטייה מינית.

    3. הבטחת חירויות הביטוי, הדעה, העיתונות, ההתאגדות, הפעילות הפוליטית, המצפון, האמונה והפולחן הדתי; הכרה בזכות לסרב לשרת מטעמי מצפון בשטחים הכבושים או בצה"ל בכלל.

    4. ביטול מצב החירום ותקנות ההגנה לשעת חירום; חקיקת חוק לאיסור עינויים.

    5. הפרדת הדת מהמדינה; ביטול כל חוקי הכפייה הדתית; מאבק בכל צורות הקנאות העדתית; הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים; הכרה במסגרות משפחתיות אלטרנטיביות – חד-הוריות, חד-מיניות ומעורבות.

    6. נגד שינוי שיטת הבחירות היחסיות-רובניות הדמוקרטיות לכנסת.

    7. יישום תוכניות לימודים בבתי-הספר ובמוסדות החינוך בכל הדרגים, אשר יחנכו את הצעירים לכיבוד האדם, נגד קיפוח בשל השתייכות לאומית, אתנית או עדתית, נגד קיפוח מגדרי או בשל נטייה מינית, נגד מיליטריזם, לדמוקרטיה, לאחווה יהודית-ערבית ולידידות בין העמים; הוצאת סממנים מיליטריסטיים, כגון תוכניות "הדור הבא", מבתי הספר.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 9:19 am

    תודה על המידע
    ואחרי הבקיאות שגילית בנוהלי הארץ
    כשאני קורא את מאמרי ארי שביט, לא רק מהשבוע אל גם חלק ממאמריו בעבר, למשל המאמר על הנסיך הארי כדוגמא לאליטות משרתות! – אני תוהה האם אין להארץ עורך? או שמא יש כאלו שיש להם פטור מזה שהעורך יגיד להם לקחת את מה שכתבו לפח האשפה.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 10:05 am

    עצוב לי המאמר של ארי שביט, על אף שאני לגמרי נגד הצבעה ללבני (שישבה בממשלה עם ליברמן, שהודיעה שתמשיך לשבת בממשלה הבאה עם ליברמן, שהובילה אותנו לעוד מלחמה רצחנית ומיותרת, שבמפלגה שלה יושבים גם צחי הנגבי, שאול מופז ועתניאל שנלר, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע).

    עצוב עוד יותר כי היום ברחוב ראיתי המוני פוסטרים שהיו צילום של המאמר של שביט – לא ברור לי אם מטעם הליכוד או העבודה, וגם לא ממש משנה.

    ובעיקר שביט עצמו היה חייב בגילוי נאות של כך שהוא מקורב לאהוד ברק.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 10:14 am

    כמובן שאין דבר כזה להצביע ללבני, יש להצביע לקדימה, וברור שצריך להיות נגד להצביע לקדימה.
    כמובן שבלי קשר זה היה מאמר רכילותי ודוחה. כאילו שאי אפשר לומר את כל מה שנאמר בו על ביבי ועל ברק, וכאילו שההתנגדות ללבני לא נובעת גם משובניזם.
    ואגב, אני לא מצטרף ללועגים ללבני על שגילתה את הפמינזם. אני חושב שכמו נשים אחרות המודעות התעוררה כשזה פגע בה. ועל כך כשלעצמו צריך לברר. כמובן שהיא אחראית לכל הדברים הנוראים שכתבת ועוד דברים רבים. אני לא אכנס כאן לניתוח מורכב שלה, אני עדיין חושב במצב העגום שלנו שהיא האופציה הכי פחות גרועה לראשות ממשלה מהמועמדים. ולו כי היא עדיין לא נכשלה בתפקיד.. וגם נדמה לי שיש בה איזה יושר או ישירות שאין באחרים.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 11:14 am

    לי הפסיקו להיות ציפיות מ'הארץ' והעורך וסגן העורך הנוכחיים גורמים לי לחשוב ברצינות על הפסקת המנוי על העיתון – פיטוריה של רותי סיני, איום (שלמיטב ידיעתי עדין לא ירד מהפרק) של אור קשתי ושל רן רזניק – הופכים את הארץ ממי שהיו לו את הכתבים החברתיים המובילים בישראל, למי שמסתפק בכותבים חסרי נסיון ודעת.
    ודאי גם אתם שמתם לב לטעויות ההגהה המביכות הממלאות את העיתון.
    בקיצור, העובדה שהארץ לא יצא נגד המלחמה, וקרא להפסקת אשר יותר משבוע אחרי שמרצ כבר קראה להפסקת אש ואח"כ יש לו את החוצפה לצאת נגד מרצ בגין עמדת המגמגמת – במאמר מערכת – זה פשוט עלוב.
    מהותית, עם כל הביקורת (המוצדקת) על מרצ במלחמה – על כך שהיא לא גינתה מספיק את הנעשה בעזה ועל כך שתמכה לפני תחילת התקיפות – הרי שמרצ קראה להפסקת אש שש שעות לאחר תחילת המלחמה. עמדותיה סוקרו בהרחבה רבה בהרבה מההפגנות, אשר התקשורת הישראלית פשוט התעלמה מהן. מבחינת השפעה, או נסיון השפעה על דעת הקהל – מרצ כל הזמן אמרה שצריך להפסיק.
    בעיניי היא היתה צריכה להשתתף גם בהפגנות הראשונות והיינו שם, לא מעט מחברי מרצ, כולל הח"כ המיועד (והלשעבר) מוסי רז.
    אז הביקורת הפנימית היא חשובה, אבל זו אינה סיבה טובה מספיק לא לבחור עבור הרשימה הטובה ביותר המתמודדת בבחירות הקרובות.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 11:58 am

    עמוס שוקן יושב בישיבות הנהלת המערכת. אבל יש לו רק קול אחד שם. למי שיש קול נוסף במקרה של מחלוקת זה לעורך. כנראה ששוקן היה במיעוט באותה ישיבה ולכן ניצל את זכותו כמול (נראה את העורך שיגיד לו לא) לפרסם מאמר שקורא להצביע מרצ.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 12:42 pm

    סביב הרבה לבטים

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 2:33 pm

    תודה על הפוסט, אייל. כמוך, גם אני טסתי כדי להצביע בבחירות הקודמות (חד"ש, פתק שמי שימצא אותו בקלפי בה הצבעתי במזכרת בתיה, יזכה בסופשבוע בברלין…) והפעם לא אצביע.
    הפוסט שלך, אם מתיחסים לאיך שהוא מתחיל ונגמר: הוא נסיון לסחוט את טיפות התקווה האחרונות מהלימון הזה שקוראים לו "דמוקרטיה ישראלית". וגם אני נמצאת בתוך הקונפליקט הזה: הידיעה שזה בעצם אבוד וישראל כנראה הולכת לשינוי דרך קטסטרופה ולא דרך התעוררות דוגמת דרום אפריקה, והפחד הנורא מהקטסטרופה הזו, שלאף אחד מאיתנו אין מושג איך היא תיגמר.
    באופן אישי: אני כבר לא מאמינה ששינוי יבוא מבפנים, אלא רק כמו עם דרום אפריקה. וזה מהסיבה הפשוטה: רוב הישראלים, ובעיקר האליטות, כולל בלוגרים שכתבו כאן כמה נוראית ההתקפה על עזה (גם אם הם קראו לה בטעות "מלחמה") חוזרים אל החיק הציוני. ולכן: מה שהיה הוא שיהיה.
    מי שהרצח המיותר בעזה לא העיר אותו, כבר לא יתעורר כנראה. גם אתה בסופו של דבר חוזר לכור מחצבתך, וגם אם הטיעונים שלך טובים מאוד, גם לאחרים יש טיעונים לא פחות טובים להישאר עם קדימה, אחורה והעבודה. הם משוכנעים לא פחות ממך: הענין הוא שאף אחד מכם לא עובר את המחסום הרגשי שלו, זה של היד הרועדת.
    אני חושבת שממקום יאושי, לו הייתי מצביעה, הייתי מנסה לעבוד על עצמי ולעבור את המחסום ולהצביע בל"ד, מה שעוד לא עשיתי.
    מכיוון שדווקא משום שאין תקווה: כבר לא משנה כל הגרינווש וזכויות ההומולסבים שמר"צ משתמשת בהם כעלה תאנה: צריך לעבור פאזה במחשבה הפוליטית, ואם לא אז סימן שאתה מציע לנו בסך הכל
    more of the same…

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 5:12 pm

    איריס, קראי שוב את הפוסט שלי. לא פסלתי אח חדש כלל וכלל. מניתי אותה כאופציה להצבעה, עמדתי על ליקוי בה, אך עמדתי גם על ליקויים רבים במרצ. הדבר האחרון שאפשר לומר על הפוסט הזה הוא שהוא פסל את חדש. הוא מציין ששתי האופציות אפשריות בעיני. אני לא יודע איך אתה יכולה לקרוא אותי כפוסל את חדש?

    ועוד דבר בכל זאת, עמדה על זכויות להטב מענינית כי היא עמדה עקרונית, לא כי היא נושא של הטבה אישית שלי. זכויות לשוויון זה לא קבוצת אינטרס. את מבלבלת כאן דברים שונים לגמרי. וזה גם לא זוטות או דקדוקי עניות.

    ואיריס ח., כמה הערות
    -זכויות להטב – שלמנות אותם עם גרינווש זה מוטעה, ההקבלה זה מחוביות לנושאים ירוקים ולא גרינווש – זה למרבה הצער עלה תאנה של מדינת ישראל בכלל, אבל לא של מרצ – זה בכל זאת לא מקרה שהיא המפלגה הלא ערבית היחידה שיצאה נגד פסילת בלד ורעם. לא? ויש עוד כמה דוגמאות…

    -אני מסכים ששינוי יצטרך כנראה לחץ מבחוץ, השאלה אם אובמה יעשה את זה.
    -אני לא חושב שבלד היא מפלגת שמאל לכן לא מבין למה להצביע לה, אם כי מנהל עם מתי דיון בנושא בבלוג שלו.

    והעיקר – שוב, קראי את הפוסט שלי מחדש גם את. אם את חושבת שאין שינוי אז פספסת בו משהו. לגבי מה היד היתה עושה, מאחר ולא אהיה בארץ ביום שלישי לעולם לא נדע, אבל נדמה לי שקראת את סוף הפוסט הזה לא בצורה מדויקת. כפי שהערתי לאיריס, הפוסט מסתיים בכך ששתי האופציות האלו אפשריות בעיני.

    ועוד משהו על חזרה אל החיק הציוני וכו'
    גם יונית מוזס
    http://www.yonitmozes.com/?p=272#more-272

    וגם עומר כרמון
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=498105&blogcode=10499535

    מזוויות שונות, כתבו ל אחרונה שלהצביע חדש זה בעיניהם הדבר הציוני.

    אולי הם צודקים, אני לא יודע. נקודה מענינת.

    אבל מה שאני רוצה לומר שהסיסמאות האלו "מי ציוני ומי לא" קצת רקות מתוכן בעיני.
    הצבעה זה דבר פוליטי שנוגע להרבה שאלות שנוגות למה ינבע מההצבעה שלך, מה יהיו התוצאות וכו'.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 5:35 pm

    לא נראה לי שהשינוי יבוא גם מאובמה, זו לא כוונתי. לא במקרה נתתי את הדוגמא של דרום אפריקה:
    אני שומעת כאן כבר הרבה קולות שקוראים להחרים את ישראל. ואם בגרמניה, המקום שבו היתה התנגדות הכי חזקה לזה, כבר נשמעים קולות כאלו, זה מלמד על משהו.
    לדעתי לא יהיה לחץ של מדינות על ישראל:
    מדינות נוקטות סנקציות, אבל חרם הוא פעולה עממית שבאה מלמטה.
    ראה כאן:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2283&t=pages
    זו סנונית ראשונה לדעתי.
    מהסיבה הזו, זה באמת לא משנה מה נצביע (או לא נצביע, במקרה שלנו). כי ההצבעה היא בעיקר בשביל המצפון, אבל הרבה השפעה באמת לא תהיה לזה, ובשביל המצפון יש דרכים טובות יותר לעשות משהו.
    מהסיבה הזו: זה לא כל כך משנה מה המצע של בל"ד או חד"ש. ההצבעה שלי היתה לא יותר מאשר אקט סולידריות ולא יותר. במקרה של בל"ד, אני בכלל לא בטוחה שהם יעברו את אחוז החסימה ולכן זה חשוב יותר אפילו.
    כל הדיון על אקולוגיה וסביבה מזכיר לי בעיקר את זה ששמעתי שהרופאים של האפיפיור יוחנן פאולוס, שהיה כבר ריגידי לגמרי בשלבי הפרקינסון שלו, אסרו עליו לאכול בשר בגלל חשש ממחלת הפרה המשוגעת…
    אבל יתכן מאוד ואנחנו כבר בשלבי יאוש אחרים, ואני בשלב יאוש מתקדם יותר, לא יודעת…

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 5:41 pm

    תראי אפשר לומר משיר אחד של חווה אלברשטיין – המלים כמובן של חנוך לוין- שבלונדון – או ברלין – היאוש יותר נוח. אבל אני נזכר דווקא בשיר אחר שלה, שהוא השיר הכי שקרי שאני מכיר
    "עוד יהיה עוד יהיה עוד יהיה טוב מאוד, כי גרוע מזה לא יכול עוד להיות".

    כמה שהיא לא צדקה!

    וסולידריות – בפרט לאור הפסילה אף אם היא בוטלה לבסוף – יכולה באמת להיות סיבה לתמיכה במפלגות שנפסלו באופן לא דמוקרטי. אבל מעניין אותי גם תוצאות ההצבעה וכו'. ואולי היאוש בשלבים שונים. אני מתעקש כאמור להזכר מה יצא בסוף מהתיבה…

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 6:37 pm

    אייל – פוסט מרתק. גם שלל ההפניות בו ובתגובות. כמעט שכנעת אותי לחזור מחד"ש למרצ. עדיין אני מתלבט. המלחמה האחרונה כל כך הכעיסה אותי, ותגובת מרצ כה אכזבה, שהכול נדחק הצידה.
    אני קורא אותך ומשתכנע. ואז קורא אחרים (יונית למשל) ומשתכנע.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 6:45 pm

    דני ונועם – תודה.

    נועם
    מה שיונית כתבה היה מאוד משכנע.
    אני מסכים. ואכן תגובת מרצ כה אכזבה.

    לי נראה בעיקר חשוב כרגע לשכנע אנשים שעלולים לבזבז את קולם על מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה – או כאלו שחושבים שצריך להצביע לקדימה או עבודה למרות שלא נותרו אנשי שמאל כאלו כמעט… להצביע למרצ או לחדש.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 8:38 pm

    שמצד אחד אתה יודע שלהצבעה שלך ממילא אין הרבה השפעה, ולכן לא תעלה על מטוס (ומלונדון היית עולה?) ומצד שני אתה לא מוותר על ההשפעה ומנסה לעשות אותה דרך הבלוג.
    קראתי את שני הפוסטים שהפנית אליהם: והם רק מחזקים את מה שטענתי – שהמחסום הוא בעיקר רגשי.
    גם אני הרי גדלתי בארץ חמדת והייתי קצינת חינוך מצטיינת ולהצביע לערבים זה משהו אסור ובזוי ומראה על חוסר נאמנות כמובן…אז גם יונית וגם עומר משכנעים את עצמם ואותנו שזה שיא הנאמנות: וככה אנחנו נשארים בתוך שיח של "נאמנות למדינה" שגם הוא שיח לאומני שלא רואה את המדינה ככלי בסך הכל, שנועד לאפשר לנו חיים סבירים.
    כאן הבעיה: ולכן זה לא מאוד משנה אם אנשים יצביעו חד"ש או מר"צ או קדימה (ובטח ובטח שחד"ש עדיף! ולבחור מר"צ כשאתה מתנגד להתקפה הברוטלית הזו והם לא, זה אומר שהם יכולים לבנות עליך מה שלא יהיה), כיוון שאין כאן שינוי מחשבתי או תפיסתי. על זה דיברתי כשכתבתי שזה "עוד מאותו הדבר". פעם הנאמנות היתה להיות מפא"ניק, אחר כך מר"צניק שלא מסרב לשרת ב"צבא העם" ועכשיו היא מתבטאת בכך שמצביעים חד"ש.
    וכל זה באקרובטיקה שאמורה עדיין לאפשר את החיבור הבלתי אפשרי של "יהודית ודמוקרטית" במדינה שהיהדות שלה מתבטאת בהפצצה מתוכננת לעילא בשבת בצהריים בחנוכה וקוראים לה "עופרת יצוקה".
    המעבר לחד"ש אומר אבל: השבט שלי הוא כבר לא שבט של אתנוס יהודי וזה הרבה. מקווה שלא מאוחר מדי ושזה עוד שלב בתהליך: כי זה לא חוכמה "לגייר" את הערבים כדי להיות איתם, אחרת זה נדון לכשלון, כי אנשים לא עוברים על "דתם" לפי בקשתו של האחר.
    היאוש לא תמיד נעשה כאן יותר נוח, אבל כולי תקווה שלילדים שלי הוא כבר יהיה. כל אחד צריך תקווה כמו שאמרת.

  •   ביום פברואר 8, 2009 בשעה 10:22 pm

    הצצתי כרגע בתשדירי הבחירות בטלוויזיה. התשדיר הפותח של העבודה הוקדש כולו למאמר של שביט. משפטי המפתח הודגשו במרקר והקריין חזר עליהם.

    פתאום הבנתי שכל העניין היה טעות פשוטה. טקסט שנכתב במסגרת קופירייטר לעבודה הודפס בטעות כמאמר בהארץ. ככה זה כשעובדים במקביל בשתי עבודות. חומר מכאן הולך לכאן. איזו פדיחה.

  •   ביום פברואר 9, 2009 בשעה 3:10 am

    נועם ואולי שלוש עבודות – מה עם ביבי?

    איריס – ובכל זאת אני חושב שמעבר של אנשים לחדש כמו שאת אומרת זה הרבה מאוד, ואני לא חושב שזה נכון שאין כאן שינוי מחשבתי או תפיסתי.

    לגבי ההצבעה שלי – מאחר ואני כאמור לא יכול להצביע הדיון די תיאורטי.

    לגבי מרצ, כבר הסברתי מספיק גם את האכזבה שלי מהם וגם את היתרונות שלהם. אני מודה גם לחוסר אוביקטיבות מסוים. אני לא חושב שאני יכול ,
    להוסיף בנושא, חוץ מזה שכמה מחברי וחברותי שם כאשר שקלתי לעזוב לחלוטין את חברותי העדיין קיימת, כאלו שהלכו בהפגנות נגד המלחמה מההתחלה ונלחמו בתוך מרצ, כולל חכים וחכים לשעבר ולעתיד, אמרו לי שיותר חשוב שאהיה בתוך מרצ ואתמוך בהם בקידום העמדות האלו בתוך מרצ וכו' מאשר שאעזוב

  •   ביום פברואר 9, 2009 בשעה 9:42 am

    אם השתמע כאילו אני חושבת שאין כאן שינוי, אז לא זו היתה כוונתי: בתור מי שגדלה בתוך האינדוקטריצניה הציונית אני מודעת לקושי. אבל אני עדיין לא חושבת שזה יביא שינוי, כי מדובר במעט אנשים, וגם הם נשארים ברובם בתוך האינדוקטריציה הציונית הלאומית. ואני לא משוגעת על לאומנות משום מקום ומוכנה לתמוך בה רק כשהיא בסיס למאבק על דיכוי על הרקע הזה. מהסיבה הזו אתמוך גם במפלגה של קל"פ, כי הם מדוכאים כהומוסקסואלים.
    בענין חברות מבפנים:
    זה נראה לי יותר חברות וזה מובן. תחושת הבגידה או נטישה באנשים שהיית איתם ונאבקת איתם יחד היא לא קלה.
    אבל הטיעון קלוקל:
    נועם לא היה צריך להישאר טייס כדי לשנות מבפנים וגם אתה לא תצליח לשנות את מר"צ מבפנים, כי אתה טיפה בים וגם אם משקלך הסגולי גבוה (גבוה) זה לא מספיק. אחרת לא היית מאמין שהשינוי יבוא מחוץ לישראל הרי.
    בימים כאלו, אנשים כמו נועם צריכים להגיד שהם לא נשארים במערכת מופרעת כדי לשנות אותה מפנים, כי מדובר במדינה שמתנהגת כמו אדם עם תסמונת בורדר ליין: יש לו חלקי אישיות מפוצלים ולא משנה מה יגיד החלק "הטוב" ל"רע", אין אפשרות לאינטגרציה ביניהם. זה המלכוד של הפיצול הזה.

  •   ביום פברואר 9, 2009 בשעה 1:12 pm

    אייל,

    השאלה החשובה ביותר בעת הקשה הזו היא כיצד הצבעתך, הצבעתנו, תשפיע הלכה למעשה על מציאות חיינו. עכשיו, יותר מתמיד, ההצבעה חייבת להיות הצבעה אסטרטגית, מחושבת. צריך לוותר קצת על האידאולוגיה וקצת על הרגש.

    אין זה סוד שגם נתניהו וגם לבני רוצים לראות את ליברמן בממשלתם. מרצ (ובמיוחד ידידך) מתיימרים לעצור את החיבור הזה. הם לא יצליחו. גם אם מרצ תפתיע לטובה, כוחו של ליברמן יהא גדול פי 3 לפחות. נתניהו לא יספור את מרצ, וגם לבני לא. בנסיבות האלה צריך לחזק את מפלגת העבודה. אין ברירה אחרת. צריך להבטיח שהשותף הבכיר בממשלה של לבני או של נתניהו לא יהיה ליברמן. אני חוזר ואומר: מרצ לא תוכל למנוע זאת. לא תוכל. מי שטוען אחרת הוא נאיבי, לכל הפחות. פיצול מחנה השמאל הציוני הוא טעות קשה וחמורה שנשלם עליה מחיר גבוה.

    גילוי נאות: אני לא חבר באף מפלגה ולא נאמן לאף מפלגה. הצבעתי לאלה, לאלה וגם לאלה – בהתאם לנסיבות החיים המשתנות.

  •   ביום פברואר 9, 2009 בשעה 7:15 pm

    מה מצאתי ולא ידעתי.
    ליברמן 2002, לקרוא ולהבין לאן אנחנו הולכים…

    http://news.walla.co.il/?w=/14/248772

  •   ביום פברואר 9, 2009 בשעה 11:19 pm

    אחרי שינוי ועבודה, אני הולך להצביע מרצ. התלבטתי לא מעט – האם לא כדאי להצביע לעבודה, הלא הגוש הימני של הליכוד ליברמן וש"ס עלול לגדול מאוד הפעם. אבל נראה לי שהספיקו לי ההצבעות בעבר, בהן חברי העבודה הראו היעדר עמוד שדרה, כשכבר שנים הם והמילה "אופוזיציה" רחוקים כרחוק מזרח ומערב. הפעם, עד כמה שאני מסוגל, אעניש אותם.

    איל, אם ייצא לך, מסור ד"ש חם ללורנה סוסין (אסושיאייט דין), מרצה משכמו ומעלה למשפט מנהלי שלימד אותי קורס כמרצה מן החוץ בקיץ 2007.

  •   ביום פברואר 14, 2009 בשעה 8:48 pm

    שאלה לפרוטוקול: האם הפסקת את חברותך במרצ? אם כן, האם הצטרפת כחבר לחד"ש? ומה אנו אמורים להסיק מכך לגבי קריאתך כיצד להצביע?

  •   ביום פברואר 15, 2009 בשעה 1:21 pm

    לא הפסקתי את חברותי במרצ. לא הצטרפתי לאף מפלגה אחרת. הצגתי שמבחינתי עבור מי שרוצה להצביע לשמאל שתי האופציות אפשריות.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*