הרווח בין הארון ובין המקום שמחוץ לו – על המלנכוליה של הפט שופ בויז

איתמר זהר ביקש ממני לכתוב לפוסט מיוחד בבלוג שלו בו קיבץ רשימות מאת מספר בלוגרים אודות הפט שופ בויז, לקראת צאת אלבומם החדש. תודה לאיתמר על היוזמה. הנה התרומה שלי לפרויקט הזה כפי שהתפרסמה אצלו אתמול. את היתר – אנא קראו אצלו.

ראו גם  פוסט קודם שלי – "מניל טננט עד ניל יאנג".

 

הפט שופ בויז הם אולי אחת הלהקות הלא תמיד מובנות. יש כאלו שבשבילם הם להקה של להיטי פופ-דיסקו קלילים ולא מחייבים. אבל כמובן שהם הרבה יותר מזה, והמלים והלחנים שלהם נוגעים בעצבים חשופים בצורה כה חכמה, ומספרים בצורה כל כך מדויקת סיפוריים אנושים – כאשר חלק מהשירים שלהם מצליחים לשרטט נקודות בהוויה האנושית – ובפרט בזו הגיית – בצורה מדויקת להכאיב.

"כאשר אתה צעיר אתה מוצא השראה, בכל אחד שאי פעם הלך ופתח דלת נסגרת" שרו הפט שופ בויז בשיר האולטימטיבי שלהם, Being Boring. אם קייט בוש התפרסמה בגאונות שבה דחסה את הרומן "אנקת גבהים" לכדי שיר אחד בן כשלוש דקות, הרי שנערי חנות חיות המחמד הצליחו להכניס את כל ההיסטוריה הגיית של המאה העשרים, מהארון דרך סטונוול ועד לאיידס, לשיר אחד בן פחות מחמש דקות. "אף פעם לא חלמתי שאגיע להיות/ הייצור שתמיד נועדתי להיות" הם שרים בשיר הזה. אבל כשהם מגיעים לרגע הזה, חלק מהאנשים שהם נישקו עדיין נמצאים איתם, אך חלקם כבר חסרים.

 

התמה הזאת של האנשים החסרים, ההעדר הזה שהשאיר האיידס, מופיע גם בשיר הנפלא של על החלום בו נפגשים הבויז עם המלכה ועם הנסיכה דיאנה לתה, שיר שנכתב ארבע שנים לפני מותה של דיאנה עצמה, ושנתיים לפני שהיא הכריזה בראיון לבי.בי.סי. ש"אני חושבת שהמחלה הגדולה ביותר שהעולם הזה סובל ממנה כיום היא שאנשים מרגישים לא אהובים":
Dreaming of the Queen/Visiting for tea/You and her and I/And Lady Di/The Queen Said: 'I'm aghast/Love never seems to last/However hard you try'/And Di replied/That there are no more lovers left alive/No one has survived/So there are no more lovers left alive/And that's why love has died/Yes, it's true/Look, it's happened to me and you

בהופעות בשלב מאוחר יותר בקרירה שלהם אמר ניל טננט על "Being Boring” את המשפט: "השיר הזה הוא על להיות גיי" אבל השירים של הפט שופ בויז מתקיימים לעתים קרובות דווקא ברווח הזה שבין הארון ובין המקום שמחוץ לו, רווח שהבויז שהו בו תקופה ארוכה לפני שהעלו את המילה המפורשת על שפתותיהם. המלנכוליה, הן זו שכרוכה ברווח הזה והן זו שכרוכה באובדן והחסר שהביאו איתם האיידס, היא תמה מרכזית ביצירה שלהם. הרווח שבין הארון לדלת הנפתחת והמלנכוליה הכרוכה בו מתבטא בשירים רבים, כמו זה שעוסק בצורה מתוקה-מרירה בחווית ה"קרוזינג" בבר הגאה (To Speak is a Sin), וקיימת גם כאשר היא מלווה בהומור, כמו ב It’s a Sin.

הרגע הזה של הרווח בין הארון ובין המקום שמחוץ לו אינו מחוק אם כן ביצירה של הפט שופ בויז, ואינו מסומן כמקום של חושך בלבד. זה הוא רגע יצרני בו, כפי שהם שרים ב Being Boring, "התלבשנו ונלחמנו" (מטאפורה נפלאה לסטונוול ובכלל לגיי ליבריישן על צורותיו השונות), ואף פעם לא היינו משעממים. ורק מתוך הרגע הזה זוכה האהבה למקום המיוחד כל כך שלה כרגע של שחרור (Liberation) ומתאפשרים התיאורים של ההמתנה לאהוב שישוב הביתה בהצלחה (משחק מלים על לשוב הביתה יבש) (Home and Dry) או של הנסיעה בחזרה הביתה כשראשו של האהוב הישן על כתפך (Liberation). היכולת הנדירה הזו של הפט שופ בויז לגעת ברגעים האלה, באמצעות טקסטים ומוזיקה מתוחכמים כל כך, עושה את הלהקה הזו לחוויה חד-פעמית שמענג כל כך לחזור ולהתענג עליה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום מרץ 11, 2009 בשעה 10:18 am

    שזו להקה שפועלת כבר 30 שנה ועדיין מחדשת.
    נ.ב.
    אהבתי את מה שכתבת.

  •   ביום מרץ 11, 2009 בשעה 11:30 am

    מכיוון שהחיים המוסיקליים שלי התחילו בגיל 12 עם דיוויד בואי והוא החצי אלוהים שלי גם היום, הפט שופס בויז עבורי זה הרמיקס שהם עשו ל-Hallo Spaceboy של בואי. וסלחו לי על ההתעלמות מכל השאר 🙂

    http://www.youtube.com/v/cwdssHTfPJQ&hl=en&fs=1

  •   ביום מרץ 11, 2009 בשעה 8:19 pm

    לבין העושר הפנימי שלי הוא קטן למדי
    כי רק בשביל פנינים כאלו היה שווה לגלות את האינטרנט ואת עולם הבלוגים.

    כמי שלא ממש בקיאה בפט שופ בויז, זה היה אפטייזר עם תובנות שבהחלט יגרמו לי להתחיל להקשיב ביתר עיון לשירים שלהם שעד היום באמת הרגישו לי כפופ קליל וחביב שעובר ליד האוזן.

    איזה כייף שאיתמר ביקש ואתה הסכמת

  •   ביום מרץ 11, 2009 בשעה 8:37 pm

    תודה !

  •   ביום מרץ 11, 2009 בשעה 9:57 pm

    1
    אייל, שים לב. תרגמת את זה "נערי חנות השעשועים"
    וצ"ל
    "נערי חנות חיות המחמד"

    2
    efyska (המגיב הראשון): הם לא קיימים 30 שנה. אלבום הבכורה של פט שופ בויז יצא ב-1986

    3
    "המלנכוליה, הן זו שכרוכה ברווח הזה והו זו שכרוכה באובדן והחסר שהביאו איתם האיידס, היא תמה מרכזית ביצירה שלהם…" – הגדרה נפלאה.

  •   ביום מרץ 12, 2009 בשעה 9:42 am

    בועז המון תודה ותיקנתי.

  •   ביום מרץ 12, 2009 בשעה 11:52 am

    ש"אקצ'ואלי" הוא אחד האלבומים היותר טובים שאני מכיר, ממתי המעט האלה, שאין בהם כמעט פילרים (וגם הם מעולים, מה אולי קצת סותר את ההגדרה שלהם כ"ממלאי רווחים"). אם מישהו פה יכול לחשוב על אלבומים דומים, הרי שהוא יותר ממוזמן לכתוב עליהם (אני יכול לחשוב עכשיו רק על "אפטייט" של גאנז, "דרקוניאן טיימז" של פרדייז לוסט ו"ראסט אין פיס" של מגהדת').
    יופי של פוסט!

  •   ביום מרץ 12, 2009 בשעה 2:28 pm

    תודה על ההפניה
    מקווה לשיתופי פעולה נוספים בעתיד
    כתבת נהדר, כבר אמרתי לך?

  •   ביום מרץ 12, 2009 בשעה 5:01 pm

    לכל המגיבים על הדברים היפים. ואיתמר לך גם על היוזמה!

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*