|
בימים האחרונים ממש הצטרפו שלוש מדינות לרשימה הקטנה אך ההולכת וגדלה אט אט של מדינות המכירות בנישואין של בני זוג מאותו מין. בארצות הברית הצטרפו איווה וורמונט למדינות המאפשרות נישואין של בני זוג מאותו מין (מסצוסטס וקונטיקט כבר מכירות בנישואין כאלו. בקליפורניה בה הוכרו נישואין כאלו עד למשאל עם שהתקיים לפני מספר חודשים מתנהל בימים אלו הליך משפטי בנושא). באירופה, הצטרפה שבדיה להולנד, בלגיה, ספרד ונורבגיה והיתה למדינה החמישית ביבשת שמאפשרת נישואין כאלו. נוסף על כך, גם בקנדה ובדרום-אפריקה פתוח מוסד הנישואין לבני זוג מאותו מין. מעניין אגב שבעוד שבאירופה, כאשר נפתח מוסד הנישואין לבני זוג מאותו מין, בכל המדינות בהן זה קרה היה זה ביוזמת המחוקק, הרי שבארצות הברית עד כה הונהגו נישואין לבני זוג מאותו מין רק במדינות בהן קבע בית המשפט שהדרת בני זוג מאותו מין ממוסד הנישואין פוגעת בשוויון. החידוש בורמונט הוא שמדובר במדינה הראשונה בארצות הברית בה נעשה הדבר ביוזמת המחוקק, ולא בעקבות התערבות שיפוטית שקבעה שהחוק הקיים מפלה. ישנן מספר מדינות נוספות בארצות הברית בהן ישנן כרגע יוזמות חקיקה לפתוח את מוסד הנישואין לבני זוג מאותו מין. (בדרום אפריקה הונהגו נישואין לבני זוג מאותו מין בעקבות פסק דין. בקנדה היה זה הליך מורכב שכלל פסקי דין, הראשון שבהם באונטריו, אך גם לבסוף הסכמה של המחוקק). במדינות רבות בהן אין נישואין לבני זוג מאותו מין, קיים מוסד של "ברית זוגיות" או "איחוד אזרחי" (השמות משתנים) שהוא מוסד של רישום זוגיות מוסדר, שאמנם לא נקרא בשם נישואין אך מעניק זכויות דומות, ולעתים אף זהות, לאלו של בני זוג נשואים (בריטניה, צרפת וגרמניה הם חלק מהדוגמאות אם כי יש אחרות). יש לציין כי מוסד זה נוצר על מנת לתת פתרון לבני זוג מאותו מין וכמוסבר ברשימה שלהלן תמוה הדבר שבישראל ישנן הצעות לעשות בו שימוש בצורה שדווקא מדירה בני זוג מאותו מין. במדינות אחרות, אין נישואין לבני זוג מאותו מין וגם אין רישום מוסדר של זוגיות כזו. עם זאת, יש הכרה בזוגות המתגוררים יחדיו שבפועל, ללא רישום, מוכרים כבני זוג וזכאים ללפחות חלק מהזכויות להם זכאים בני זוג נשואים. בישראל מוכר מוסד "הידועים בציבור" שאט אט בוסס מעמדם של בני זוג מאותו מין כמשתלבים בתוכו. ישראל היא אחת המדינות בה אף כי אין נישואין לבני זוג מאותו מין, רושמים נישואין של בני זוג מאותו מין שנישאו מחוץ למדינה במרשם האוכלוסין. (צרפת הודיעה לאחרונה שתכיר בנישואין של בני זוג מאותו מין שנערכו מחוץ לצרפת). נושא הנישואין לבני זוג מאותו מין מעלה שאלות רבות, שבחלקן דנתי בפוסט תמונות מחיי נישואין (בקנדה) וגם בפוסט עוד כמה מילים על נישואין. הרשימה שלהלן, שנכתבה לבקשת העיתון "העיר בוורוד" לא דנה בשאלות אלו אלא בהצעות ברית הזוגיות שלאחרונה עלו שוב על סדר היום בישראל. יתרה מזאת, כמצויין ברשימה, היא מתייחסת להצעות הנוכחיות של ברית הזוגיות, שאינן כוללות את פתיחת ברית הזוגיות לכל הזוגות באופן שוויוני. השאלות של היתרונות אל מול החסרונות של ברית זוגיות שוויונית אל מול נישואין אזרחיים שוויונים, או אל מול מוסד שוויוני של ידועים בציבור שאולי צריך להחליף בכלל את מוסד הנישואין – כולן כבדות משקל ומצריכות דיון נפרד. |
באופן פרדוקסאלי, העובדה שבישראל קיימים רק נישואים וגירושים דתיים, אפשרה את פריצות הדרך המרכזיות בתחום ההכרה בזכויות של בני זוג מאותו מין. מאחר והרבה בני זוג ממין שונה לא רצו או לא יכלו להינשא בנישואים דתיים, הרי שהתפתחו שני מוסדות חילופיים לנישואין על ידי הרבנות. הראשון, מוסד הידועים בציבור שהכיר בזוגות שחיו יחדיו ללא נישואין, והקנה לזוגות אלו את חלק מהזכויות להם זוכים זוגות נשואים. השני, מוסד "נישואי קפריסין", כלומר רישום במרשם האוכלוסין בישראל של זוגות שנישאו מחוץ לישראל, גם אם זוגות אלו (למשל זוג מעורב של יהודי ומוסלמית) לא יכלו להינשא בישראל.
|
ראו עוד בנושא מצבי טריגר ("להנציח בעיות קיימות") וגלעד קריב ("מה זו בכלל ברית הזוגיות") |
כאשר החלו בני זוג מאותו מין לתבוע את זכויותיהם, הייתה כבר אם כן מסורת ארוכת שנים של הכרה בזוגות שלא נישאו בישראל, דרך אחד משני ערוצים אלו. בני זוג מאותו מין שהתגורר יחדיו יכלו להתאים עצמם למודל של הידועים בציבור, שבינתיים הלך והתקרב בין כה וכה מבחינת הזכויות המוקנות למוסד הנישואין. בני זוג מאותו מין שנישאו בקנדה (ומדינות אחרות המאפשרות נישואין כאלו) יכלו להסתמך על התקדים של נישואי קפריסין ולזכות בכך שהנישואין שלהם יירשמו בישראל.
אל תוך המצב הזה הגיעו הצעות ברית הזוגיות, שמסתובבות במערכת הפוליטית כבר מספר שנים. ברית הזוגיות הוא מודל שפותח (בשמות שונים) במדינות באירופה ואחר כך גם בארצות הברית, שרצו להקנות לזוגות מאותו מין זכויות, דומות או זהות לאלו המוקנות לזוגות נשואים, אך לא רצו להעניק את מלוא הזכויות, ובעיקר, לא רצו לתת ליחסים אלו את הכותרת "נישואין", בעיקר לאור התנגדות דתית לפתיחת מוסד הנישואין לבני זוג מאותו מין. היה זה אך אירוני אם כן, שבישראל הוצע להשתמש במוסד זה, כדי לפתור את בעייתם של הזוגות ממין שונה שלא רוצים או לא יכולים להתחתן ברבנות, בלי לתת מענה לבני זוג מאותו מין. למרבה הצער חלק ניכר מהצעות ברית הזוגיות שנוסחו בשנים האחרונות, לא כללו בני זוג מאותו מין, ואם היו עוברות היו עושות את ישראל למדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק ברית זוגיות בצורה שלא מסייעת לבני זוג מאותו מין אלא להפך. לצד הצעות אלו, הוגשו גם הצעות אחרות, המציעות ברית זוגיות שוויונית, הפתוחה לכל בני זוג, יהיה מינם אשר יהיה.
הצעות ברית הזוגיות שאינן כוללות בני זוג מאותו מין כוללות בחלקן מהלך חמור אף יותר, בצורת ביטול מוחלט של מוסד הידועים בציבור. זה המצב בהצעת החוק בנושא של מפלגת ישראל ביתנו. (הצעה זו הוגשה בכנסת הקודמת, לקראת הבחירות דובר על הצעה צרה עוד יותר לפיה תפתח ברית הזוגיות רק ל"מנועי חיתון" בצורה שכוללת רק בני זוג ממין שונה שלא יכולים להינשא בארץ). ברור שהחלת ברית הזוגיות אך ורק על בני זוג ממין שונה, ובמקביל ביטול מוסד הידועים בציבור, כפי שהוצע בהצעת החוק של ישראל ביתנו, פירושו חיסול מוחלט של הזכויות של בני זוג מאותו מין. אבל גם ללא ביטול מפורש כזה, ישנו חשש שחקיקת ברית זוגיות ללא הכרה בבני זוג מאותו מין, תפגע קשות בזכויות של בני זוג כאלה. כאמור, בני זוג מאותו מין זכו בזכויות בישראל, מאחר והם יכלו להצטרף להכרה, שכבר התפתחה אגב המאבקים של בני זוג לא נשואים ממין שונה, במוסד הידועים בציבור וכן בנישואי קפריסין. אם תחוקק הכנסת חוק שיחיל את ברית הזוגיות אך ורק על בני זוג ממין שונה, הרי שאפילו בלי ביטול מפורש של מוסד הידועים בציבור, יש חשש ממשי שמוסד זה ישחק. הוא יישאר מוסד שרק בני זוג מאותו מין יהיו תלויים בו, ואנו נשאר לבדנו להיאבק על הזכויות של בני זוג מאותו מין, בלי היתרון שהיה לכך שהמאבק על זכויות אלו משתלב במאבק הרחב יותר על זכויות של בני זוג לא נשואים.
בינתיים מתברר שמכל מקום ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ובין ישראל ביתנו, כולל רק התחייבות להצעת חוק שתאפשר לבני זוג שאינם מוכרים כיהודים להינשא, וזאת לצד הקמת צוות שידון בבעיית פסולי החיתון. צריך לתת את הדעת לכך שמתן פתרון לסקטור מסוים לא רק שאינו מהווה פתרון אמיתי, אלא עלול לפרק למעשה את הקואליציה הרחבה הקיימת כיום של כל מי שנפגע מהסדר הנישואין הדתי בישראל. מאחר וקואליציה זו, הכוללת בתוכה את בני הזוג מאותו מין שואבת את חוזקה מכך שהיא כוללת קבוצות רבות ושונות, הרי שמתן פתרונות חלקיים לקבוצות מתוכה עלול לפגוע בחוזקה, בבחינת "הפרד ומשול", וכך לפגוע במיוחד בבני הזוג מאותו מין.
מסיבות אלה על הקהילה הגאה להיאבק בנחישות נגד יוזמות ברית הזוגיות המדירות בני זוג מאותו מין, ולחשוף את חוסר השוויון שבהם. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלמדת אגב, שהיחידים שהציעו הצעות ברית זוגיות הבנויות על עקרון השוויון, היו מפלגות שבדרך כלל ובאופן כללי מחויבות לעקרון זה כלפי כל האוכלוסיות. מפלגת ישראל ביתנו מציעה אם כן חוק שירמוס את הזכויות של בני זוג מאותו מין, אך בהתחשב ביחס הכללי שלה לזכויות מיעוטים – בפרט המיעוט הערבי – אין זה מפתיע.
פורסם בגליון אפריל של "העיר בוורוד" בכותרת "המאבק הרחב של פסולי החיתון"
תגובות
שנישואין הם מנגנון מישטור ודיכוי בו עושה המדינה שימוש במשפחה על מנת להרוויח את רווחיה המשניים על חשבון אותה משפחה – הרי שנראה לי שהמטרה הראויה היא למנוע נישואין בכלל. נישואין במובן של רישומם ברשומות המדינה.
לכן, תמוה היה בעיני מאז ומתמיד מדוע רוצים בני זוג מאותו מין להתחתן. אני מפרידה בין האקט הסמלי ו/או החוזי לבין נישואין במובן שאתה מדבר עליהם. אלו, מגונים בעיני מיסודם.
חנה לגבי נישואין אני מפנה אותך לשתי הרשימות בנושא שמקושרות למעלה בפוסט, שאכן הביעו ספקות לגבי המאבק הזה. אני מסכים כמובן באופן עקרוני אבל צריך לזכור שיש עדיין זכויות שקשורות לנישואין או לפחות להכרה מדינתית בזוגיות שאי אפשר להסדיר בחוזים, למשל זכויות הגירה לבני זוג.
בעיני יש הגיון רב שבכלל לא יהיו נישואין כמוסד מדינתי, אבל גם כאן זה מורכב. יש אגב טענות שמוסד הנישואין והחובות – לא רק הזכויות – שהוא מקנה, יכול להגן גם במקרים מסוים על בני ובנות זוג.
ועוד נקודה חשובה, אני שותף גדול לביקורת הפמינסטית וקוורית על נישואין. עם זאת, צריך לזכור שני דברים חשובים.
1. דווקא אנשים ממעמד סוציו-אקונמי גבוה, ועם נגישות ומודעות לגבי זכויות משפטיות ועורכי דין, יכולים להסדיר את הענינים שלהם בקלות יחסית בלי מוסד הנישואין, ולהסדיר חוזים, צוואות וכו'. לכל הדברים האלו יש עלות. נישואין עשויים לתת פתרון קל של הסדר נושאים אלו למי שאין לו נגישות ומידע.
2. במוסד הידועים בציבור, שכביכול משחרר מהנורמליזציה של הנישואין, צריך כדי להוכיח קשר להראות חיים "נורמטיבים" משותפים. דווקא במוסד הנישואין לרוב המטרות (הגירה היא כאן החריג) די להראות נישואין על הנייר כדי לקבל זכויות, ומבחינה זו לעתים מוסד הידועים בציבור יכול להיות מנרמל יותר מאשר מוסד הנישואין.
בארצות הברית למשל, בה לא מוכרים כמעט זכויות של בני זוג שאינם נשואים, נישואין חשובים לבני זוג מאותו מין לעתים קרובות כדי לקבל זכויות שבני זוג ממין שונה מקבלים כמובן מאליו, כמו למשל זכויות הגירה שכבר הזכרתי, החלת ביטוח בריאות של בן הזוג עליך, זכות ביקור בבית חולים כאשר בן הזוג חולה ועוד. אני לחלוטין מבין את המאבק לנישואין רשומים על ידי המדינה אם משתכנעים שזו הדרך הכי יעילה להשיג את הזכויות השוות האלו. אם כי יש לי ספקות אם זה נכון ואולי אם את כל המשאבים שהושקעו במאבק לנישואין היו משקיעים בכמה נושאים נקודתיים ובעייתים במיוחד היה עדיף.
מה שקשה לי איתו הרבה יותר זה השיח שאפיין את המאבק הזה, שזוגות בארצות הברית שנישאו במדינות שהכירו בנישואין אמרו "סוף סוף אחרי שלושים שנה ביחד היחסים שלנו מוכרים". כפי שאמרה ג'נט האלי, כאשר אנו דורשים מהמדינה הכרה ביחסים שלנו, אנו מכירים בכוח שלה להכיר בהם… עצוב לי לראות שזוגות שחיים יחדיו עשרות שנים או אפילו כמה שנים חושבים שצטלה (כמו שאומרים באידיש( מעיריה זו או אחרת או ממשרד הפנים הוא בעל משמעות לגבי היחסים שלהם. כאן אני מסכים איתך לחלוטין. אבל חשוב לראות גם את הצד השני של התמונה, השימוש האינסטרומנטלי כאמור בנישואין להשיג זכויות שוות.
גם את זה אסייג, לדעתי צריך לנתק ככל האפשר בין זכויות ובין נישואין ואפילו בין זכויות ובין זוגיות. אם ניקח את הדוגמה של ביטוח בריאות שהיא קריטית בארצות הברית, הרי שהיא נובעת מכך שאין שם ביטוח בריאות אוניברסלי ממלכתי לכולם. אבל אם ניקח את שאלת ההגירה למשל זה יותר מורכב. אפשר לנקוט בעמדה אוטופית שכל אדם יוכל להגר לכל מקום בעולם וזה הדין הראוי, אבל אף מדינה לא נוקטת בעמדה הזו וכל הסדר העולמי ישתנה אם ננקוט בה וברור שהיא לא תתרחש מחר. האם בעולם שלנו אם כן אנו רוצים להגן על זוגות ואולי גם צורות אחרות של יחסים כך שיוכלו אנשים אוהבים לחיות יחדיו, ולכן להקנות זכויות הגירה לבני זוג מאותו מין של אזרחים? בהנחה שכן,אני יכול להבין את המאבק לנישואין של בני זוג מאותו מין בייחוד במקומות בהם נישואין יהיו הערוץ העיקרי לפתור בעיה זו ובעיות דומות לה. אני חושב שבישראל, כמו במקומות אחרים, הגענו למצב של כמעט שוויון זכויות גם בלי נישואין, אבל מוסד ההכרה בזוגות דה פקטו מטיל עליהם נטל להוכיח מחדש כל פעם את הזוגיות, וזה נטל כבד בפרט כאמור למי שאין לו נגישות לעורכי דין,וכו', ועל כן צריך לראות גם את ההגנות שנישואין – כל עוד הם קיימים.. – יכולים לתת.
בקשר למאמר:
עד מאה ועשרים…. 🙂
בקשר לתגובות,
אני חושב שאסור לשכוח שרוב מכריע של האוכלוסייה רוצים את מוסד הנישואין. וזו סיבה מספקת לא להיות נגד, כשיטה. אינדיבידואלית- שיעשה איש הכשר והראוי בעיניו… לא?
שכל עוד נגן על מוסד הנישואין משום חשיבותו למי שאין בידיהם חלופה שניתן לרכשה בכסף, הרי שנדונו לסטגנציה בעניין זה. דווקא בישראל, בה כדבריך יש שוויון זכויות לנשואים ולא נשואים, ובה מגן החוק על ידועים בציבור, ניתן בעזרת הסברה נכונה להרחיב אתצ המעגלים של מי שאינם משתפים פעולה עם הכניסה הזו של המדינה לחיי הפרט. אני מבינה את מה שאמרת על חוקי הגירה ובכ"ז רואה זוגות (הטרוסקסואליים) שיוצאים מבלי להינשא לארה"ב לעניינים אקדמיים שונים (דוקטורט, פוסט דוקטורט ןוכיו"ב) מבלי להינשא. איך זה מתבצע? אין לי מושג, אבל סביר שיש דרך.
למי שהעיר כאן שאיש הישר בעיניו יעשה – אין מדובר ב"ישר בעיניו" מאחר ומדובר בפרה-קונספציה שהמדינה מטמיעה באזארחיה, לא ב"בחירה" להינשא. המדינה לא מפרסמת למשל שאין הבדל בין זכויות זוגיות והוריות ובפני המדינה בין אם נישאתם ובין אם לא. אני פוגשת אנשים מפותחים בעליל, שמאמינים שאם לא יינשאו – ילדיהם יהיו "לא חוקיים", ועוד מיני אמונות חסרות שחר שלמשינה יש עניין להטמיע באזרחיה, שכן היא ממשטרת אותם באמצעות הנישואין.
לשם האנקדוטה – מכתב של רו"ח לזוג שעומד להינשא, שמסביר למה לא כדאי להם:
http://www.hbh.co.il/article_page.asp?id=355&scid=104
(באתר שלי).
אייל – את ההבנה שפרטתי בתגובתי הראשונה הבנתי עוד כנערה, הרבה לפני שהיתה תיאוריה קווירית ושנחשפתי אליה או לטקסטים פמיניסטיים. מדובר בהגיון פשוט. יש לי חשש שיש למדינה גם עניין שהטיפול בנושא יישאר באותן מסגרות אקדמיות שאינן נגישות לרוב הציבור, ולכן חשוב להפיץ את הניתוח והארגומנטציה הנגזרת ממנו ללא כותרות אקדמיות, בכל מקום אפשרי. משפחה חדשה עושה את זה במידת מה, באמצעות פעילותה בשטח. יע"ז יש לי גם הסתייגויות מחלק מפעילותם, בשל סתירות פנימיות הקשורות לזכויות האדם של נשים – אבל זה כבר לדיון אחר.
חנה,
אז את נגד ההטמעה (הבנתי את הרעיון אם כי המילה לא ברורה לי) שהמדינה עושה… עם זה אני מסכים, אבל זה לא קשור לנישואין עצמם…
לגבי הדיון, כפי שכתבתי ברשימות שלי שמקושרות למעלה, אני לחלוטין מסכים שנישואין אינן "בחירה" כלומר הוא מוסד שמעצם קיומו מסדר מסרים לכולם על הצורך להשתתף בו. אני גם מסכים לחלוטין חנה שצריך לעשות עבודה חינוכית להסביר לאנשים, ואולי בייחוד לנשים (שכן נדמה לי שהמוסד הזה בארץ מפלה אותן במיוחד) שאין שום חובה להנשא. אני באמת לא מבין למה הארגונים שמקדישים כל כך הרבה זמן במאבק לנישואים אזרחיים לא עושים יותר עבודה של להסביר לאנשים שאפשר לעשות טקס פרטי אם נורא בא משהו סימבולי, או לחיות כידועים בציבור, והזכויות לא נפגעות אלא ממה שאני מבין ממומחים גדולים ממני ההפך, כמו בדוגמה של רואה החשבון שהבאת, וכפי שאת מציינת זה לא משפיע לחלוטין על מעמד הילדים.
ה"הטמעה" קשורה למוסד ולכן אני מסכים איתך בתשובה למגיב האנומימי, כאמור כתבתי על כך בפוסטים הקודמים שמקושרים. עצם קיום המוסד משדר כל כך הרבה מסרים, בפרט לאור המעמד הסימבולי – והמאטרילי – שיש לו.
אני בעד להפיץ את המסר הזה ואני מנסה לעשות זאת, למעשה הפוסטים שכתבתי על נישואים עושים זאת אני מקווה. הרשימה הראשונה שמקושרת הופיעה בווינט ובגוגגי ממש כמה שעות אחרי יציאת פסק הדין שאישר את רישום נישואי קנדה בארץ. אגב חטפתי על כך קצת על הראש מחלק מהזוגות שהיו העותרים במקרה הזה, שלמה אני צריך לצאת נגדם. הסברתי להם שיקראו את הרשימה בזהירות ויראו נגד מה אני יוצא ונגד מה לא.
לגבי ההגירה, תאמיני לי שבארצות הברית לא מכירים בזוגות שאינם נשואים. אני לא יודע איך הסתדרו חברייך, אולי בן הזוג/בת הזוג קיבלו איזו עבודה או משהו שנתן להם ויזה באופן עצמאי. זה נכון שאפשר כיום אם נוסעים עם בן/בת זוג או בכלל "תלוי" בלי נישואין לקבל ויזת תייר שבה יצויין שאת/ה מלווה מישהו/י ששם באופן זמני למטרות לימודים או מחקר, ותאפשר שהות ארוכה יותר.. אבל שימי לב שזו ויזה שלא מאפשרת עבודה. אם מישהו/י נוסע לפוסט דוקטורט ורוצה לבן/בת הזוג ויזה שתאפשר לעבוד למחיה בזמן הזה, זה מחייב שהזוג יהיה נשוי. אגב, בגלל שברמה הפרדלית לא מכירים בנישואין של בני זוג מאותו מין, לבני זוג מאותו מין זה גם לא יעזור אם יתחתנו, אפילו באחת המדינות בארצות הברית בהן יש נישואין כאלו. יתכן שזה ישתנה עכשיו שכן אובמה התחייב להשוות זכויות פדרליות לבני/בנות זוג מאותו מין, אבל נראה מתי ואיך.
אני מכיר זוג הטרוסקסואלי למופת שאף גידל ילדה משותפת ומעולם לא רצה להנשא, ונאלץ לעשות זאת כאשר בת הזוג נסעה לעניני עבודה לארצות הברית ובן הזוג רצה לקבל ויזת עבודה, הם נאלצו אחרי הרבה שנים של מגורים משותפים להתחתן. כמובן שיתכן שבן/בת הזוג ישיג ויזה עבודה עצמאית אבל כיום מאוד קשה, יש מכסות, צריך לפנות המון זמן מראש, וצריך למצוא עבודה מראש וכמובן מעביד שיסכים לעשות את ההשקעה – הכספית ואדמינטסטרטבית הזו, בשבילך…
זה נכון שיש כאן מעגל שוטה שאם נגן על המוסד תהיה סטגנציה. אבל מנגד אני לא מוכן בשם אידיאולוגיה לשלול זכויות מאנשים עניים או מבני זוג מאותו מין, שאנשים רבים נהנים מהם בלי בעיה. אדרבא, שתהיה תנועה שתטיף לביטול מוסד הנישואין המדינתי, שתסביר לאנשים שאין צורך להנשא וכו'. ואני גם בעד שהומואים ולסביות יחשבו טוב טוב על המאבק הזה. רק שכשאר טיפלתי בהתנדבות במקרים רבים כאלו, והיו לי בני זוג שעשו להם דרך ייסורים לקבל אשרת שהייה לבן הזוג הזר (אני יודע שעושים את זה כיום גם לזוגות הטרוסקסואלים אבל בכל זאת זה יותר פשוט אם אפשר להנשא והנישואין מהווים ראיה כלשהיא), הרי שחשבתי שאם הייתי יכול להשיג להם את הזכויות דרך האינסטרומנט הזה, הייתי עושה זאת, ולא מנהל את המאבק דווקא על חשבונם.
ועוד דבר שכבר ציינתי, יש משהו חיובי במוסד הידועים בציבור, אך כפי שציינתי גם משהו מנרמל יותר מנישואין דווקא. המדינה במוסד הידועים בציבור נכנסת לחיים שלך לא פחות, לעתים דווקא יותר, שכן הנטל על המבקשים להוכיח בפרטי פרטים לפעמים שהם חיים יחד כבני זוג וכו'. כאמור נכון שבנושא הגירה כיום בודקים את זה יותר ויותר גם לזוגות נשואים. אבל בענינים אחרים לא. טיפלתי בזוגות שרצו לקבל זכויות שונות, ובחרו לנהל אורח חיים פחות נורמטיבי. למשל חלק מהזמן לגור יחדיו וחלק לא. וגם חלק מהזמן לקיים יחסים פתוחים. ועל כך עוד נוסיף שלא כולם ידעו על היחסים אם למשל אחד מבני הזוג טרם "יצא מהארון" בפני משפחתו. כדי להוכיח למדינה שהם בני זוג עליהם לתת לה להכנס לקרביים שלהם ושל היחסים. מנגד אם היו יכולים להנשא – זה היה לפני שבכלל היו נישואים בקנדה שאפשר לרשום בישראל, וגם כיום כשיש רוב הזוגות לא עושים את זה ולא נוסעים לקנדה – אם כן, אם יכלו להנשא אז, היו יכולים לקבל את מלוא הזכויות רק מעצם הרישום.
אז גם זה חומר למחשבה על חרב הפיפיות של נישואין שעובדת לכמה כיוונים.
וואללה אני לא מבין…
רוב האנשים בעד להיות נשואים אז למה ללכת נגדם???
יש דברים שלא תקינים, מבחינת זכויות וכו' כפי שהעליתם, אז צריך לתקן אותם… לא?
לא נשיג יותר במאבק ספציפי נגד חוק מזיק זה או אחר, מאשר מאבק לא ראלי נגד אחד מהמוסדות השורשיים ביותר בתרבות האדם…
צריך לבוא סימן שאלה בסוף…
צטער…
יש שתי צורות לחשוב על הנושא הזה, ואולי על נושאים בכלל..
אחת, נקרא לה הליברלית, אומרת, בוא נשיג שוויון זכויות פורמלי – או אפילו מהותי – בתוך המסגרות הקיימות.
האחרת, שמשקפת גישות ביקורתיות (פמניזם ביקורתי ולא ליברלי, ניתוח קווירי ולא רק ניתוח של זכויות גייז וכו')- אומרת": בוא נסתכל על איך המוסדות החברתיים הקיימים הם חלק משימור סדר חברתי ממשמע שבנוי על היראכיות שונות שאנו רוצים לפרק אותם כדי להשיג יותר שוויון וחירות אנושיים.
הגישה הזו רואה במוסד הנישואין חלק מהבעייה. כי כפי שכתבתי בפוסטים שמקושרים, אז באמת ממליץ לחזור ולקרוא אותם כי לא אוכל לחזור על זה כאן במלוא היריעה, עצם קיום המוסד הזה שולח מסר לכל מי שלא רוצה/יכול להשתתף בו, שצורת החיים שלו נחותה. בגלל שנישואין עדיין מסומנים בחברה שלנו כצורה הנשגבת ביותר של ההגשמה עצמית האישית ושל היחסים הבינאישיים, הרי שאנו אמורים "לרחם" על האיש – ובעיקר האישה – שלא נישאו, אנו משדרים להם את המסר של הנחיתות, וגם צורות יחסים שלא נכנסות – מבחירה או מחוסר בחירה – למוסד הזה, מסומנות עדיין כנחותות ממנו.
לכן נישואין אינן רק "זכות", הן מוסד שכאמור משדר מסרים כאלו. אנא חזור לפוסטים שלי שמקושרים למעלה לקרוא מעבר לזה.
העובדה שרוב האנשים רוצים מוסד כזה – רק מראה כמה הוא הופנם ומראה את הצורך במחשבה ביקורתית עליו. אם יש מוסדות חברתיים שהם חלק ממבנה שנותן עדיפות לזוגיות על פני צורות אחרים של חיים (יחידים או שלישיות)
נותן עדיפות לזוגיות הממוסדת על פני צורות אחרות של חיים,
בנוי על הרעיון שזוג צריך לחיות בתא המשפחתי המונוגמי שמבוסס על פאטריאכליות והטרוסקסואליות כפויה,
הרי שאפשר לאתגר את המוסד הזה בכך שננסה לעשות את הנישואין יותר פתוחים ויותר שוויונים ומכילים צורות שונות של חיים, ואני לא מזלזל גם בערך הזה של "לשנות מבפנים", אבל עדיין נשאר שבויים בתוך המוסד הזה
ואני מציע גם לחשוב על האפשרות להשתחרר ממנו, על האופי הבעייתי שלו, על השאלה למה צריך אותו, ולשאול למה אנשים מרגישים שהכרה מדינתית בקשר שלהם חיונית למהות הקשר שלהם.
תודה איל על התגובה והתגובות הארוכות.
קראתי, כמובן, גם את הקישורים… ולא בפעם הראשונה.
למרות שנראה לי שבשורה התחתונה אין הבדל בין דעותינו, וגם במעשים אנחנו על אותו ציר, אני פחות מסכים עם הלך הדברים.
גם במישור הפרקטי וגם ב"פילסופי"
קשה לי לרכז את המחשבות עם כל המצות האלו מסביב, שלא אכלתי… 🙂 אבל בכל זאת אנסה, וסליחה אם זה לא לגמרי מובן.
הצגת בתגובה האחרונה שתי גישות. הליברלית והביקורתית. אני חושב שיש עוד גישה, והיא המעשית. או המעשית של זה שלא איכפת לו, או המעשית של זה שלא איכפת לו ומקבל את רצונותיהם של האחרים.
אם הבנתי אותך נכון, אז הגישה הליברלית היא במישור מסויים מעשית. ומה שחשוב עבורה זה להשיג בפועל את, נגיד, השיוויון במקרה זה, עם קבלה של מוגבלות מוסד הנשואין , מתוך זה שזה מסובך מידי להתמודד עם המוסד הזה.
הגישה הזו ברורה לי.
הגישה השניה רואה במערכת מסויימת, כאן במוסד הנשואין, את מקור הבעיתיות ולכן תנסה לפרק את המערכת הזו.
כאן אתה לא ממש מסביר למה מוסד הנשואין פגום. אתה תמיד מביא ראיות, שהם לדעתי נסיבתיות לכך. למשל, הדוגמה שהבאת בתגובה האחרונה, פיסקה שלישית. כאן לא ברור למה צריך לבטל את מוסד הנשואין, במקום להתמודד עם המסרים שהוא מעביר ולנסות לשנות אותם.
ספציפית למשל, להיות גאה ברווקות.
הגישה השלישית, שאני חושב עליה היא, במקרה הזה לדעתי, כך:
אני אנרכיסט ביולוגית. הצורך שלי בחופש הוא מעבר לחינוך, הוא מצב צבירה. מתוך זה כמובן שמסגרת כמו נשואין או מדינה או עול מצוות זרות לי, ובכלל לא בווקבולרי שלי.
אבל זה אני.
אנשים אחרים הם אחרים.
יש להם צרכים אחרים ורצונות אחרים.
ארד לשנייה ברמת הדיון, רק כדי להציג נקודה מסויימת.
מכפת לך מהם?
זו שאלה "פילוסופית"
כאילו, למה להשקיע אנרגיה?
מה איכפת לך שאנשים מתחתנים?
למה לנסות לשנות את זה?
נרד עוד קצת ברמה:
רוב מוחלט של האנשים בעולם מטומטמים. זה לא סוד. יותר מזה. לדעתי, גם אם לוגית זה לא נכון, הרי לרוב האנשים בעולם, אינטלגנציה נמוכה מהממוצע.
אז מה?
החוכמה בחיים היא לא -לנסות לשנות את האחרים, החוכמה היא לקבל אותם כמו שהם. הזכות להיות בעל רצון של כל אדם, וזכותו לממש את הרצונות, אינן תלויות ברמה השיכלית שלו.
זהו הבסיס להומניזים.
נעלה מדרגה… 🙂
אז אם רוב האנשים רוצים את מוסד הנשואין, למה לנסות לשנות את זה?
חנה בטח תגיד- כי טוב יותר בצד שלנו… אבל זה פגום, כי אם יש בכלל דבר כזה "טוב יותר" מי יהיה "המוסמך" שיקבע אותו?
שים לב שאני לא טוען שמוסד הנשואין הוא טוב, ואני לא טוען שצריך להשאירו כי אי אפשר אחרת. אני מעמיד בספק את זכותנו לרצות לבטלו, בדיוק למרות שרוב האנשים כן רוצים את קיומו.
ועדיין לא הגעתי לנקודה, שאולי מוסד הנשואין הוא הכרחי מבחינת טבע האדם.
טוב, מקווה שאיך שהוא זה ברור…
זה לא שטוב יותר בצד שלנו (בכלל לא בטוח – מדובר בהתמודדות מתמדת עם/מול מינסטרים חסר מודעות והבנה לתהליכים והאינדוקטרינציות המשפיעות עליו – ולא מרצוננו, אלא מרצונו הכפייתי המפוחד של אותו מיינסטרים להגן על עצמו באמצעות גינוי/הכחדת/התמרת השונה).
מה שחנה אומרת זה שאנשים לא "רוצים" אלא מונחים, מוטעים ומוטים בתהליך החינוכי לחשוב שזו האפשרות הנעלה, ה-סמל לאיחוד רוחני ועילאי שהוא בעצם בדיה מוחלטת, שכן אם קיים איחוד נשמות כזה, הוא קיים אצל מתי מעט זוגות (ללא קשר להטרו/חד מיניים – המפתח הוא אינדבידואלי) שהצליחו לייצר ולשמר זוגיות המאפשרת איחוד כזה.
אני יכולה לומר לך שבמקביל להבנה המוקדמת שלי את השיטה, וההכרעה הבלתי נמנעת שנגזרה מההבנה הזו – לא אבדתי עד גיל מאוחר את חלום השמלה הלבנה והצעידה דאון-דה-אייל. כמי שגם עוסקת בניתוח הדברים וגם ביישומם, זה היה מפגש פנימי מעניין שהאיר באור נגוהות וברזולוציה גבוהה את מיקומה של אותה אינדוקטרינציה בחיינו.
אנשים לא "רוצים להתחתן". הם לא מעיזים לגעת אפילו במחשבותיהם בפרה הקדושה הזו ולהבין מה משמעותה ולכן מה הם רוצים.
למה אכפת לי? כי אכפת לי. עוד ימצאו בסוף – כמו הרבה התנהגויות חברתיות אחרות – את הגן שגורם לרצון להשפיע ולמעורבות חברתית. עד אז אני משתמשת בספק לקיומו וממשיכה לנסות להביא אנשים להבנה של ההבדל וחוסר הקשר בין זוגיות לחתונה הרשומה ברשומות המדינה, ולמשמעותה בחייהם.
אייל – יש מחיר ותמורה בכל דבר, וגם להחלטה להתחתן יש מחיר, לעיתים כבד ממחיר המאמץ להוציא אישור עבודה בארה"ב.
ראשית אני לא שותף להנחות שרוב האנשים מטומטמים או משהו כזה, זה מתנשא בעיני ולא נכון.
שנית, אני חושב שלקיום של הנישואין יש השלכות מאטריליות וסימבוליות על כולם, גם על הרווקים ובכלל, ולכן אני רוצה לחשוב בצורה ביקורתית על המוסד הזה.
אני לא מבחין בין מחשבה מעשית למחשבות אחרות. בכל מחשבה אני חושב על ההיבטים המעשים שלה, ובעיני תיאוריה טובה עד כמה שהיא עוזרת להבין ולשנות את העולם
ומצד שני עיסוק פרקטי יהיה פחות טוב אם לא יעשה רפלקסיה ביקורתית ותיאורטית על מה שעושים.
כשאני נאבק לשוויון זכויות לזוג בתוך הנישואין אני רוצה להבין מה ההישגים עבורם אך גם מה המחירים שמשולמים.
אני לא כל כך מכיר בטיעוני "טבע" שכן מוסד הנישואין אינו קדם חברתי ואינו "טבעי" אלא מוסד חברתי מסוים.
מה ש"מפריע" לי זה מה ההשלכות הסימבוליות והמאטרליות של קיומו ושל זה שאנשים מתחתנים. אני לא רוצה לשלול את זה מהם, ואני לא חושב שמחר נבטל אותו, אבל אני רוצה לחשוב בצורה ביקורתית עליו ויהיו לזה השלכות מעשיות, ולחשוב מה המחירים שרבים משלמים על קיומו. אני גם לא מתעלם כאמור מיתרונות מעשיים שעשויים להיות לו. מקווה שזה עונה, מעבר לכך אני חושב שכתבתי את כל מה שיש לי לומר על זה מהבחינה הזו.
מסכים. לכל דבר יש מחיר, אבל זו כבר שאלה טקטית – אפילו אולי לא אסטרטגית – לגבי איפה נרוויח ואיפה נפסיד. היא יכולה להשתנות בין זוגות שונים בנסיבות שונות.
מה השאלה, ברור שמדובר במאבק סימבולי בדומה למצעד הגאווה, מאבק שמטרתו "לדחוף בכח" את הלהט"ביות לפרצופה של האוכלוסייה הכללית ההומופובית.
האם זה מוסרי להטריד אוכלוסיות שלמות בגישת "שוק ת'ראפי"? אני לא בטוח.
ברית הזוגיות במתכונתה הנוכחית נובעת כמובן מעמדת גדולי הדור הליטאים ובראשם הרב אלישיב.
חיים, נו טוב מה אתה מצפה שאגיב לדברים שלך. "לדחוף בכוח". תרגיע קצת. כל הזמן דוחפים לנו בכוח את ההטרוסקסואליות והפאטריאכליות, אבל כשנשים או גייז קצת מרימים את הראש ודורשים את זכויותיהם זה לדחוף בכח.
אז לא. לדחוף בכוח זה הזמנות לחתונה, והחובה להביא צק, ולאכול רבע עוף. לדחוף בכוח זה הדימוים הדומיננטים שאנו רואים של איך צריך לחיות. לדחוף בכוח זה מצעד הגאווה ההטרסוקסואלי שמתקיים כל יום ברגע שנחגגת חתונה ברוב פאר והדר וברוב הדימויים שאנו רואים בתקשורת. זה לדחוף בכוח. לדחוף בכוח זה שכשאני ממלא טופס והאפשרות זה נשוי רווק אלמן או גרוש. אז אני לא נשוי אבל גם לא בדיוק רווק אחרי שנים רבות עם בן זוג (באנגליה אגב יש אפשרות של חי בזוגיות כאפשרות חמישית, ואפשר לשאול למה זה בכלל עניין של מישהו).
זה לדחוף בכוח. זה להטריד אוכלוסיות שלמות. לא מצעד הגאווה ולא המאבק של בני זוג מאותו מין לזכוית או לנישואין. למרות שאני לא נלהב מהמאבק לנישואין אז זה די חוצפה להאשים את זה בלדחוף בכוח.
ולגבי מאבקים סימבולים, אני כאמור מאלו שמאמינים שאם משיגים שוויון זכויות מאטרלי לא ברור לי כלל שצריך להאבק לנישואין. אבל לא כי מאבקים סימבולים אינם חשובים, אלא ההפך, כי המאבק הסימובלי הזה בעייתי בעיני מבחינת הסימבול. אוקיי, גם כי מאבקים סימבולים הם קצת פחות חשובים ולא שווה להכנס למלחמה עבורם שעלולה גם להביא לרגרסיה. אבל לסימבולים יש משמעות שגם משליכה על איך החיים מפורשים ויש לה השלכות מאטריליות בתחום הפרבילגיה וההפליה.
ולגבי הסימבולית של מצעד הגאווה, הנראות היא הדבר הכי חשוב במאבק ההומו-לסבי, שכן צורת הדיכוי הכי מובהקת של הומואים ולסביות אינה הטבה זו או אחרת לבני זוג אלא הארון.
אז הדבר אותו דוחפים בשוק תרפי זה הרעיון שזה בושה לאהוב את בני מינך, ולך תתעסק עם עצת נפש ועם כל הגורמים שגורמים סבל רב לאנשים במקום להתלונן על מצעד הגאווה.
כי זה ממש מקומם הסוג הזה של טיעונים.
חג שמח.
המאמר מעולה אך יש מלאכה מרובה במיוחד משום שהקהילה בישראל ברובה אדישה ומגלה בורות פוליטית.
חנה עם הגישה הטהרנית והצבועה שלה הרגיזה אותי שוב. חנה מייצגת פאסדו פמיניזם שמצביע למפלגת קדימה האולטרה שובנסטית וניאו-ליברלית כשבתוכה חיים רמון המטרידן.
חנה מסודרת בחיים כשתחביביה בין השאר הם יין טוב, ומצד שני בפוזה רדקלית שוללת זכויות אדם מהומואים ולסביות בזמן שהיא נהנית בהיותה נשואה. מזכירה לי קצת חלק מהמרצים הישראלים שיושבים על תקציבים ומשכורות מנופחות וקוראים להחרים את ישראל.
אני מבקש להתייחס לגוף העניין ולא לגופו של אדם. ממה שחנה כתבה על יחסה למוסד הנישואין אז אני לא בטוח כלל שהיא נשואה וממה שאני קורא בבלוג שלה לא חושב שאלו הם הדברים אך אני לא הדובר שלה ולא בקיא בנושא הזה. אבל אתה לא יכול להניח הנחות כאלו.
יש לי ביקורת על הגישה של חנה בנושא ואני מסכים שיש משהו "טהרני" בגישה ושיכולה להיות לגישה הזו משמעות לשלול זכויות שיש הלוקחים אותם כמובן מאליו. אך זו ביקורת לגוף העמדה והיה ראוי שתתמקד בה ולא בהשמצות על כותבה.
אגב לגבי המרצים – הערת אגב- משכורות מנופחות זה לא המציאות ואל תאמין לפופולזים של חלק מכתבי הארץ. המשכורות הגבוהות שמפורסמות של נשיא האונבירסיטה או הרקטור רחוקות כמרחק מזרח ממערב ממשכורת של מרצה מן השורה.
ואתה יודע את זה היטב. מעליב לקרוא שגישה שאני משקיעה רבות בהסבריה ובדיון הדדי מעמיק לגביה – אתה שש להסכים עם אינפנטיל שטחי (קצת שעורי בית לא יזיקו לו) שה- claim to fame היחידי שלו זה שהוא משחק אומץ מזוייף בניק המתריס ופורץ הגבולות "הומו25" – אבל שוטח את בורותו וביקורתו בעילום שם.
בתעכלס, אין לשניכם מושג ירוק לגבי המשמעות האמיתית של הנישואין עבור נשים אמיתיות ברגע האמת, בו צריך לפרק אותם. אין לשניכם מושג ירוק לגבי משמעות הנישואין בהקשר זה בכלל – משום היותכם גברים. הדיכוי שקוף למדכא. חשיבות ההסברה על הימנעות מנישואין חשובה בעיקר לשכבות – שנמנעתי קודם מלציין שיש התנשאות וניתוק בגישה הפטרנליסטית שהבעת לגביהם. לאחר שראיתי את 2 התגובות – אומרת את זה ללא כחל ושרק.
ההומו25 אמיץ הלבב ועמוס האינטגריטי, שחושב שעמדתי לגבי הנישואין היא "שלילת זכויות מהומואים", יש לו עוד דבר או שניים ללמוד בחיים, ובתנאי שהוא מסוגל לכך.
חנה, את דברי אל תקחי באופן אישי כזה… לומר שיש משהו טהרני בגישה זה ביקורת לגוף הנושא. אני חושב שהסברת את הגישה היטב ואסיר תודה על כך ובכל זאת חושב שיש משהו טהרני בלומר שאנו תמיד צריכים להיות נגד נישואין, מהסיבות שהעלתי. שאינן מתנשאות כלל, אלא מסתכלות על כל מיני מקומות טקטים בהם המוסד הזה מקנה לעתים זכויות, גם לנשים.
אני מצטער שאת מוצאת את זה מעליב. אני הערתי למגיב על ההערות האישיות שהן לא במקום. אבל אני בעד שכל הזמן נשאל האם בגישות שלנו אין משהו "טהרני" לעתים, שזה שאלה לגיטימית.
אני דוחה מכל וכל את ההאשמה בהתנשאות ניתוק ופטרנלזים, דיברתי מתוך נסיון של עבודה פרו-בונו בנושאים האלו במשך כמה שנים, בסיוע לבני זוג מאותו מין שנתקלו בבעיות במספר תחומים, ומתוך דווקא חיבור לאנשים שהעמדה שלי בנושא, שלעתים היתה יכולה להיות "טהרנית" נגד נישואין, היא שהיתה מנותקת מהרצונות שלהם לסידור כזה שיכול היה לפתור להם בעיות (אני מסכים שיכול לייצר בעיות אחרות, בפרט לנשים בקשר הטרוסקסואלי).
אני גם חושב כל הזמן אם אין בגישה שלי משהו טהרני (אני הואשמתי הרי בכך על ידי הומואים שנאבקו למען זכות הנישואין שלהם)
ואגב אם כבר הומואים מבוססים למדי שנישאו בקנדה ושהיה להם מאוד חשוב שיהיה להם רשום "נשוי" בתעודת זהות האשימו אותי בהתנתקות והתנשאות.. תודה לאל לא הואשמתי על כך מאנשים שנזקקו לסיוע משפטי בבעיות יומיומיות של הכרה ביחסים שלהם
)
. נכון שלא חוויתי חוויות של אישה אבל נדמה לי שכל מה שכתבתי על הנישואין באופן ביקורתי אמור לגרום לך להבין שאני מודע לבעייתיות של המוסד ובטח לדיכוי שיש בו עבור נשים, והרי התייחסתי לכך מפורשות שבפרט לנשים הוא בעייתי. אז הוא לא שקוף לי, ואני לא בדיוק המדכא במקרה הזה, כמי שגם מחוץ למוסד הזה… וגם מאלו שהדכאנות שלו מופנת כלפיהם.
אגב, אנקדוטה כדי להעביר את הדיון מחדש לרוח טובה. כאשר היה הדיון בבגצ על רישום נישואי קנדה באתי לשמוע את הדיון באולם. כשהגעתי אמרתי לעורכי הדין שמייצגים את התיק, "תגידו לי, אתם לא חושבים שלהומואים יש מספיק בעיות שעכשיו אנחנו גם נצטרך להתחתן". חלק מהלקוחות יוצגו על ידי עורכי דין מהאגודה לזכויות האזרח, וחלק על ידי עורך דין פרטי, שלתדהמתי התחיל את הטיעון שלו בכך שסיפר לשופטים שהגיע לדיון, פגש אותי, ושאמרתי לו את זה. הוא סיפר להם את זה כבדיחה לפתח הדיון אך הייתי קצת בהלם..
מכל מקום ולסיכום הנקודה הזו, אני כן חושב שבעמדה שאומרת "הומואים ולסביות מעולם לא צריכים להאבק למען נישואין" יכול להיות משהו טהרני, אם לא מסתכלים על השימושים האסטרטגים וטקטים שאפשר לעשות במוסד הזה, ושוב, אני כותב את זה כמי שביקורתי כלפי המאבק הזה ובוודאי כלפי השיח בו הוא מתנהל. ונדמה לי שהדרך הנכונה היא בכלל ביטול המוסד הזה כמוסד מדינתי. אבל להיות מודע לכך שלעתים אנשים נזקקים לו למימוש זכויות מסוימות זה לא להיות מתנשא בכלל, אלא להיות קשוב למה שאנשים שטיפלתי בהם רצו. וזה גם לא אומר כלל לא להיות מודע להשלכות שלו על נשים. הרי אני שותף לחלוטין למה שאת אומרת שצריך לחנך את הציבור, ובפרט נשים, שאין להם שום צורך להכנס למוסד הזה, ולהפך. וכתבתי את זה כבר לעיל.
הטפה עם מעטה מנומק (אידיאולוגי או היסתייעות בסעדים אחרים) לתפיסה שאתה לא חי לפיה – בדרך כלל על מנת לקדם אג'נדה אפלייתית סמויה או גלויה. עד היום, טפו טפו טפו, כל מי שניסה להאשים אותי ב"טהרנות", דיבר על תבניות החשיבה המוכרות לו מתוך עצמו ולא עלי. כך שאם לא זו כוונתך – הרי שהייתי מציעה שתימנע משימוש במילה הזו אלא אם כן נשקלה שיקול רב ורחב.
וודאי שמולי זה לא מחזיק מים.
כפי שציינת – אתה סייעת לזוגות חד מיניים, לא לנשים בתהליכי פרידה מגברים, שהידיעה לגבי מה שעובר עליהן אינה תודעה ומודעות.
לו היה לי תקציב בלתי מוגבל, הייתי משקיעה אותו בהסברה לחמשת העשירונים התחתונים לגבי חלופות נישואין. כן, אני חושבת שאף אחד לא צריכ/ה להתחתן. מגוון הבעיות שיאפיינו את המצב החדש מתגמד לעומת ים הבעיות במצב הנוכי, שהתוצאה שלהן טראגית, לנשים וילדים בפרט.
ברמה הערכית, נישואין אינם ערך. יש תכנים בזוגיות ובקשר הבינאישי שהם ערך, רק שאינם מעניינה של המדינה. עדיין לצנינים בעיני, ואף מגוחך ומלא סתירות פנימיות, שזוגות חד מיניים נאבקים לקבל על עצמם את מנגנון הדיכוי והשליטה (העויינת, למרבה הצער) היחידי שהמדינה והחברה משיתות על האזרחים, ושהם/ן משוחררים/ות ממנו. טפשי בעיני. מבחינה זו הערתך למייצגים בבג'צ צודקת ונכונה.
חנה, לא התכוונתי למונח הזה של טהרני, ולא יודע אם יש הגדרה אחת. התכוונתי לעמדה אידיאוגלית שאנו מחזיקים בה לעתים בצורה "טהורה" אף אם מתנגשת עם שיקולים סותרים או מעשיים, ואולי גם זו לא הגדרה מדויקת. אני מסכים שנישואין אינן ערך וכו. לגבי קבלת מנגנון הדיכוי והשליטה של המדינה, מה שאני מנסה להסביר, שאי אפשר להתחמק לחלוטין – מהמנגנון הזה. הרי אנו רוצים כל מיני דברים בעולמנו מהמדינה, כמו דוגמת ההגירה שהבאתי או דוגמאות אחרות. וכפי שאמרתי, גם כשבאים במוסד הידועים בציבור אז אנו מוכפפים בעצם לדיכוי ושליטה של המדינה – לפעמים אף יותר! כי בני זוג – מאותו מין או ממין שונה – שמתבקשים להוכיח את זוגיותם כידועים בציבור צריכים לתת למדינה להכנס לחייהם הרבה יותר מאשר זוגות נשואים. ואני חושב שחובה להיות מודע גם לצד הזה של המטבע.
לכן, בפרשת דנילוביץ המפורסמת, שזכה בכרטיס טיסה אחרי שהוכיח שחי חיי זוגיות למופת לפי המודל הנורמטיבי, הרבה אנשים שאלו האם ההומואים לא זכו בזכויות רק כשיכולים להוכיח חיים כאלו… אבל תחשבי שהוא היה נשוי לבן זוגו, הרי שהיה יכול לזכות בכרטיס הטיסה בלי לתת למדינה להכנס לחדר המיטות לבדוק שאם אכן זוג שחי ביחד ומקיים חיים באותו בית וכו'…
ואגב, הפתרון הנכון שלי לפרשה כמו דנילוביץ, הוא שצריך בכלל לנתק זכויות מזוגיות, למה להפלות רווקים? אם אל על נותנת כרטיס טיסה שתתן לכל אדם כרטיס אחד שיוכל לתת אותו למי שרוצה – לחברו הטוב, לחברתו הטובה, לבן הזוג, וכו'.
אבל אני גם מודע לכך שהנישואים כאמור יכולים גם לעתים לשחרר מחיטוט של המדינה ולא רק ההפך.
וזו נקודה שחסרה לי בביקורת שלך.
ותזכרי שהמאבק לנישואין אזרחים בישראל הוא מאבק גדול שהרבה קבוצות שותפות לו, ולא רק הגייז. האם זה מאבק מיותר? האם צריך במקום זה להאבק לביטול מוסד הנישואין כמוסד מדינתי? האם צריך לשאוף דווקא לברית זוגיות רשומה שלא יהיה לה את ההילה של נישואין? להסתפק בידועים בציבור? או לחשוב שזוגיות בכלל לא צריכה לעניין את המדינה? אבל אז, איך קובעים מי יכול לקבל החלטות בשמי שאני חולה למשל? רק מי שנתתי לו יפוי כוח? ואם אני אדם שלא יודע על יפוי כוח או לא היתה לי נגישות לעורך דין שיעשה לי כזה ? מה שצריך לזכור וזו נקודה קריטית זה שאם אנו לא מתחתנים לא קיבלנו פטור ממעורבות ודיכוי של המדינה. היא עדיין תוכל לגרש אותנו, לקבוע מי יחליט על טיפול רפואי ומי לא, וכו', והנישואין מכפיפים אותנו למדינה אך גם נותנים לנו כלים במשא ומתו איתה.
ועוד דבר אחד, רגולציה על ידי המדינה אינה תמיד בהכרח דבר רע. הרי אני לא ליברטריאן וגם לא את כמדומני. אנו רוצים מדינת רווחה וכו'. אני מסכים שלא צריכה להיות רגולציה של היחסים האישיים בצורה הזו, ובוודאי בצורה שמשמרת מוסדות שמרניים ומדכאת נשים, אבל הרי אנו רוצים לעתים רגולציה גם של הספירה ה"פרטית", חלק גדול מהמאבק הפמינסטי היה הרי על זה.
אני בהתרחקות מ"טהרנות" – במובן שאני השתמשתי בו, חושב שחייבים להבין שבכל אחד מהפתרונות האלו יש בעולמנו המורכב יתרונות וחסרונות. אז אני שותף לחלוטין לביקורת על מוסד הנישואין, אני רק חושב כאמור שצריך לראות פונקציות מסוימות שהוא ממלא ולהשוות לאלטרנטיבות ואז אפשר להבין מדוע יש בני זוג שחשוב להם להנשא. כאמור אני חש ניכור מאלו שאומרים "רק עכשיו שזה רשום לי בתעודת הזהות אני מרגיש שיחסי מוכרים" – זה שיח ממש נורא בעיני. אבל אני חש אמפטיה למי שיגיד "רק עכשיו אני מרגיש מוגן בקשר עם בן הזוג שלי ויודע שלו יגרשו אותו מהמדינה ויפרידו ביננו". כמובן שאשמח להסביר שאפשר להשיג הגנה כזו גם בלי נישואין, אבל אעשה שקר לעצמי ולאחרים אם לא אומר שיש הגנה חזקה יותר על האלמנט הזה בבני זוג נשואים (גם בארץ שיש בה הכרה בזכויות לזוגות לא נשואים יש הבדלים הן בזכויות והן בנטל ההוכחה). אני גם ארצה להזכיר שיש מחיר בכניסה למוסד הזה – ביחוד לנשים בקשר הטרוקסואלי – ושבכלל יש מחיר רחב בלחזק אותו, ויש בכך חיזוק המסר המדיר למי שלא רוצה/יכול להשתתף בו. אלו המון שיקולים מורכבים, שלעתים נוגדים וסותרים זה את זה. נכון. כאלו הם החיים. לכן העמדה שלי לא יכולה להיות "טהרנית", ושוב, כנראה שהשתמשנו במונחים שונים של המונח הזה.
הסיבה שאני אננומי היא שאני חשוף לאיומים של גורמים הומופובים בסביבה בה אני גר (יישוב קטן), ולכן אנני מפרסם בשמי המלא.
כפי שבעיני מנהל כוח אדם שמדבר על זכויות עובדים הוא צבוע, כך גם אשה בורגנית שמצביעה למפלגה ניאו-לברלית עם עבריין מין ומתנחל הומופוב שמדברת גבוה גבוה על זכויות נשים היא צבועה.
דבר אחרון, אני נאבק נגד המנופול של בתי הדין הרבנים שמררים את חייהן של המון נשים שנפלו קורבן לבעלים אלימים, ופועל למען מערכת נישואים שתהיה פתוחה לכולם.
איל
עכשיו הסברת את עצמך במדויק… הבנתי
הדברים שלי כלל לא היו התנשאות, כי מצד אחד זה נאמר בציניות לחדד נקודה, ומצד שני כללתי את עצמי בתוך המטומטמים. זה לא שהורדתי רק חלק מהציבור ברמה… הורדתי את כולם… אבל זה לא משנה…
חבל רק שאת הנקודה הכי בסיסית בדברי לא ממש קיבלת, הבנת…
ביקורת של המערכת- כמובן, בכל צורה… אחלה! מעריך את עבודתך.
כפיה על אחרים… בשום צורה… לא רק בגלל שלי אסור לכפות, אלא בזכות החופש של האחר להאמין במה שהוא רוצה. ואפילו לטעון שמוסד הנשואין הוא ערך…
לאנונימי – בוודאי שהאחר יכול להאמין שהנישואין הוא מוסד בעל ערך, לא שולל זכותו זו. אך זהו מאבק פוליטי, ואני מאמין שעצם קיום מוסד הנישואין כמוסד מדינתי יוצר בעיות לאחרים כי משדר מסרים מסוימים ומסיבות נוספות שנדונו כאן, אז רוצה להעלות על סדר היום את שאלת ביטולו. אם כי כפי שכתבתי בתגובה הקודמת, העניין לא פשוט
הומו – תראה את הביקורת על מה שחנה הצביעה אתה יכול לכתוב בפוסטים אצלה שבהם היא דנה בהצבעה שלה. גם אני ניהלתי איתה דיונים בנושא והבעתי ביקורת, יותר מאשר על ההצבעה עצמה על ההנמקות לה . אם כי במובנים מסוימים גם על ההצבעה. גם ביקורת על ההצבעה היא לגיטמית. לא לגיטמי בעיני לכתוב לאדם ועוד באנונימיות שהוא צבוע, ולהאשים בבורגנות שסותרת עמדה זו או אחרת (ותאמין לי שגם אני רגיל לספוג דברים מסוג אלו). אתה רוצה להתכווח עם עמדות והצבעה , אנא עשה זאת לגוף העניין. אני מבקש ממך את הביקורת והדיונים לכתוב ולנהל בצורה ענינית ולא בסגנון הזה שמתקיפה אנשים. יש דרכים אחרות להעביר את הדעה והמסר.
ועוד דבר על המילה טהרנות
האם היא לא המקבילה העברית של
purism
נדמה לי שכך השתמשתי בה.
הפורמט היחידי של כפייה הוא זה שמתקיים היום, שהופך את הנישואין לברירת מחדל ולמגדיר איכויות ומעמד, כפי שהיטיב אייל להסביר. מוזר בעיני (לא רק במקרה זה) שניסיון להטמיע נרטיב שונה לכפוי ולמיינסטרימי (כשמיינסטרים הוא כפייה חברתית, במהותו) – מתוייג כ"נסיון כפייה". לטעמי אכן יש לבטל את הנישואין וליצצר בחירה חופשית באמת – ללא רישום ברשומות המדינה. זה אפילו אינו סותר את הדת היהודית ואמור (לט היתה שם יושרה) להיות מקובל על הדתיים, שכן הנישואין המקובלים עליהם הם ממילא ע"י רב – אופציה שתישאר רלוונטית בכל מצב.
כשתצא מהארון נתחיל לדבר. עד אז פשוט אין עם מי. אני ממליצה על שימוש תכוף יותר במראה, שכן כפי שציינתי – להאשים אותי בצביעות כשאתה בונה מגדלים חסרי תוכן ממשי באוויר מבלי לשים עליהם את אחוריך, זה במקרה הטוב מגוחך.
תגדל, תחזור.
אייל, אחזור בנושא הטהרנות.
תראה, להטריד אוכלוסייה זה למשל מצעד דגלי ישראל באום אלפחם. אתה כמובן יכול להתחיל לשפוט כל הטרדה ולשפוט מתי היא חיובית בעיניך, מתי היא מוצדקת ומתי לא.
או שאתה יכול לקחת צעד אחורה ולהחליט להמנע מההטרדות האלה, בין אם הן צודקות בעיניך ובין אם לאו, מתוך ידיעה מתן לגיטימציה למוסד ההטרדות יביא לסוג של מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה שבה כל קבוצה תשתדל כל הזמן "לתקוע אצבע בעין" לקבוצות אחרות.
בעיני זו העמדה הבוגרת. ברור שאני בעמדת מיעוט ולא תמצא הרבה אנשים שלא תומכים במצעד הגאווה בירושלים וגם לא במצעד הדגלים באום אלפחם.
וכנ"ל לגבי כל "מאבק סמלי" אחר, לרבות המאבק על הרישום בתעודת הזהות בסעיף המעמד האישי.
העובדה שאפשר לטעון שגם המצב הקיים משקף מאבק סמלי אחר, של קבוצות שאינך מסכים איתן, עדיין אין בה כדי להצדיק השלטת הסמלים שלך במקום שלהם. אפשר להאבק בכל סמלי השתלטנות הללו גם יחד.
בגדול נדמה לי שזאת עמדה שלא זרה לך, אבל אתה לא מצליח תמיד לעמוד מאחוריה, ייתכן בגלל שזה קשה מאוד מבחינה חברתית לעמוד באומץ מאחורי עמדה כזאת, כי כולם יתקפו אותך מכל הכיוונים (וזו בעצם הפואנטה).
אייל- הטקסט שלך יצא הפוך. קשה לקרוא
רעות – אולי בפיירפוקס? רשימות לא תמיד מסתדר איתו טוב. באקספלורר זה עולה טוב
חנה – אולי השתמשנו בהגדרה שונה למושג. לגבי הערתך להומו25, הערתי לו לגבי הסגנון, מעבר לכך, אני חושב שלצאת מהארון זה טוב אך לכל אחד יש את הנסיבות שלו/ה ולא את ולא אני יכולים בסיכומו של דבר לקבוע עבורו והוא גם הסביר אותם.
חיים את העמדות שלי אני נוקט לא לפי אם יתקפו אותי וכו'. אני חושב שאתה יודע את זה אחרת לא היית טורח לקרוא ולהגיב כאן בעקביות.
אני חושב שאתה נכשל כשלון עמוק להבחין בין כפייה על ידי הרוב או בעלי הכוח של נורמות שבנויות על היראכיה והפליה ובין מאבק של מיעוטים להכרה סימבולית ומאטרילית ושוויון וביטול של חלוקות הבנויות על היראכיה. ראה אגב תגובתה של חנה למגיב האנומימי שקשורה לנושא אף היא. מעניין אגב שכל המוטרדים מממצעד הגאווה, ודווקא היו רבים כאלו וכתבתי בזמנו כמה רשימות של תגובה בנושא, לא נזעקים כל יום כאשר הרוב כופה כפיה אמיתית את הנורמות הסימבוליות והמאטריליות שלו, שפוגעות ומפלות, אך נזעקים כאשר אנשים רוצים לעשות פעולה של צעדה למען זכויות ושוויון.
ולגבי ההשוואה בין מצעד הגאווה ובין המצעד באום אל פחם, כבר עמדתי על המופרכות של ההשוואה הזו כאן וזה יעזור לך אני מקווה להבין מדוע האחד הוא מאבק לגיטמי לשוויון והשני הוא הטרדה גזענית.
http://www.notes.co.il/gross/25548.asp
וגם בתגובות אצל צבי טריגר כאן
http://www.notes.co.il/triger/53527.asp
וגם בתגובות בדיון כאן למרות שהפוסט לא קשור
http://www.notes.co.il/gross/54177.asp
אז לא אחזור שוב על כל מה שכתבתי שם . צא ולמד.
חיים
טרקבאקים
[…] שניסיתי להביע לגבי הנושא (ראו דברים שכתבתי בעבר כאן […]
[…] וגם הפוסט עוד כמה מילים על נישואין. גם ברשימה "ברית הזוגיות כהפרד ומשול" ובדיון הארוך שהתנהל בבלוג […]
[…] ברית הזוגיות כהפרד ומשול […]
פרסם תגובה