להחריב דלת של כל ארון

הרשימה הזו התפרסמה הבוקר ב-YNET בגרסה מקוצרת מעט. (עדכון: וגם בתרגום לאנגלית גם בווינט, וגם ב Jewish Weekly).

 כמו שקורה היום יותר ויותר, גם הידיעה על הארוע הנורא הזה הגיעה אלי אמש לראשונה בטוויטר, ובמשך שעות ארוכות הרגשתי אלם,  וקושי  עצום בלהיות עכשיו רחוק מתל-אביב. בשעות הקטנות של לילה חסר-שינה, הכרחתי את עצמי לכתוב את הטקסט הזה. רוני, שקראה אותו בזמן שכתבה טקסט חשוב כל כך של עצמה, הציעה שלבלוג אכתוב משהו עוד יותר אישי. ניהלנו צ'ט על הקושי שבכך. ובכל זאת חשבתי אחר כך שאוכל להוסיף כאן שהסיבה שאני, ובוודאי רבים אחרים, בוכיים כל כך את הארוע הזה, מעבר לכל הסיבות הנראות לעין, הוא שאנו חשים שהופרה ההבטחה לעצמנו שאני כותב עליה בסוף הפוסט. שאם חשבנו שבנינו עולם בטוח יותר לנו ובפרט לנוער שבא אחרינו, הרי שאנו חשים עכשיו שבמידה מסוימת לא הצלחנו בכך. כל נער ונערה הומו, לסבית, ביקסקסואל וטרנסג'נדרי הוא אנחנו.  הטרור של אמש נוגע אם כן בנקודות הכואבות ביותר של הארון, וגורם להרגיש איזה כשלון לגבי כל מה שחשבנו שכבר השגנו. אני יודע שאי אפשר למדוד את הכל מהזווית של הארוע הזה, אבל זו התחושה כרגע. הכאב הנורא על החיים האלו, על הטרור הזה, מלווה אם כן בכאב הזה, ומהמקומות האלו באות הדמעות וממנה נכתבו הדברים.

 

אנא שימו לב ובואו למשמרת המחאה היום בחמש אחה"צ ברושטילד פינת נחמני בתל-אביב , ולעצרת ביום שלישי בשמונה בכיכר רבין. לפרטים כאן. עדכון: נמסר לי  שצרת הזיכרון שמתוכננת להתקיים בכיכר רבין תתקיים כפי הנראה במוצ"ש ולא ביום ג' הקרוב, כפי שפורסם. אעדכן כשאקבל עוד מידע.

"אם קליע של אקדח יחדור למוחי, אני רוצה שיחריב בדרכו דלת של כל ארון". זו הייתה צוואתו הפוליטית של הרווי מילק, הפוליטיקאי ההומו הראשון מחוץ לארון בארה"ב וחבר מועצת העיר סן-פרנציסקו, שהסרט על תולדות חייו ועל הרצח שלו שאכן התרחש כפי שצפה, היה לאחד מהסרטים החשובים של התקופה האחרונה.

אם אכן, כפי שמסתמן, היה הרצח של שני צעירים שהשתתפו ב"בר נוער" המיועד לבני נוער הומואים ולסביות, מכוון כלפי הנרצחים על רקע נטייתם המינית, הרי שזהו פשע השנאה החמור ביותר שהתבצע בישראל על הרקע הזה אי פעם. אבל צריך גם לזכור שאין זה המקרה הראשון. במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005 דקר ישי שליסל שלושה משתתפים. המקרה של הלילה, נגמר בצורה חמורה יותר.

כל מי שהיה מעורב או פעיל בקהילה ההומו-לסבית-ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בתל-אביב בשנות השמונים והתשעים מכיר היטב את המרתף ברחוב נחמני, בית האגודה, והלב הפועם של הקהילה במשך שנים רבות. עם השנים יצאה הקהילה מהמרתף, אל עבר פעילות במקומות שונים בתל-אביב ובארץ ובשנה האחרונה עבר המוקד של חלק ניכר מהפעילות למרכז הקהילתי הגאה בגן מאיר.  עם היציאה מהארון שנהייתה נפוצה יותר ומתרחשת בגיל צעיר יותר, אין כבר מקום אחד שמנקז אליו את כולם, אפילו לא את כל הפעילים. אבל בר הנוער הגאה של האגודה, כמו פעילויות אחרות, המשיך להתנהל במרתף ברחוב נחמני, זה שלרבים מאיתנו יש זיכרונות כה רבים הכרוכים בו.

ולא היה דבר חשוב יותר מהפעילות לבני נוער, פעילות שבאה למלא את החוב של ההבטחה שהבטחנו לעצמנו, שהנוער שבא אחרינו ידע שהוא לא לבדו בעולם, ידע שיש עוד נערים ונערות כמוהו, ידע שהכול יהיה בסדר, שאפשר לגדול ולהיות אנשים מאושרים. וגם, להבטיח שלנוער הזה תהיה התבגרות מאושרת, בטוחה, בה הוא יכול לאהוב ולהיות נאהב. והפעילות הזו צמחה והתרחבה, וכוללת ארגון נוער גאה וגדול ופעילות באגודה כמו בר הנוער אליו הגיע המרצח.

אף אחד לא חשב שדבר כזה עשוי להתרחש. אבל הדקירה בירושלים הייתה סימן אזהרה. ולא רק הדקירה עצמה, אלא מה שהתרחש, או יותר נכון מה שלא התרחש, אחריה. ההצהרות ההומופוביות מפי שרים, ח"כים ואחרים המשיכה בלי בושה. והבושה צריכה להיות לא רק של ההומופובים הרגילים מש"ס ומעוד מקומות, אלא גם של כל השותקים. כל ראש ממשלה ושר שעמד מנגד כאשר חלק משרי הממשלה שלו התבטאו בצורה אלימה ומסיתה כנגד הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, צריך להתבייש גם הוא. כל מי שנותן להומופוביה לגיטימציה כאילו מדובר בדעה מקובלת, שראוי לשמוע אותה כדי "לאזן" דעות אחרות. כל מי ששותק כאשר בירושלים נערך "מצעד הבהמות" כתגובה החרדית למצעד הגאווה, כל אלו, צריכים להתבייש היום. כל מי ששותק כי הוא לא רוצה להפסיד קלפים במשחק הפוליטי עם החרדים, וגם כל מי ששותק כי לא רוצה שחס וחלילה יחשבו או ידעו שגם הוא כזה.  וכל זאת עוד לפני שדיברנו על כך שבאופן רחב יותר בחברה שלנו השנאה והאלימות למי ששונה מאיתנו, שלעתים אכן מתבטאת בירי בלי הבחנה, הפכה לנורמה.
 
הקליעים האלו שנורו הלילה ושקטלו חיים צעירים ותמימים, צריכים אם כן אכן להחריב דלתות של ארונות רבים. ואין הכוונה רק לארונות של מי שמסתיר את נטייתו המינית. הכוונה לארונות של כל מי ששותק אל נוכח הומופוביה, וכן, גם כל מי שהוא הומו או לסבית ושיש לו את הכוח כאישיות ציבורית פוליטית ותרבותית להשפיע בתחום הזה אך מוצא אלף ואחד תירוצים לא להזדהות.  הקליעים האלו גם צריכים להזכיר לכל אותם אלפים רבים של חברי קהילה שחיים מחוץ לארון, שהמאבק לא נגמר, ושהם צריכים להיות חלק ממנו.
 
עכשיו, כשהעיניים עדיין דומעות, אני רוצה לבקש סליחה מהילדים האלו, שנהרגו ונפצעו הלילה בתל-אביב. סליחה שאמרנו לכם שהכול יהיה בסדר. סליחה שאמרנו לכם שאפשר להרגיש בטוחים. סליחה שלא שמרנו עליכם מספיק. וגם להגיד תודה. תודה על האומץ שהיה לכם להיות אתם. אני מבטיח שנמשיך לעשות את הכול כדי לעשות את העולם הזה לבטוח יותר לכולנו.

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*