קרוע לב אך נושם: אחרי הרצח, אחרי העצרת

 

בתגובות לפוסט שלי בו קראתי לקוראי לבוא לעצרת שהתקיימה שבוע אחרי הרצח, התייחסו כמה מגיבים להעדרי הפיזי הצפוי מהארוע. לבסוף, כפי שכתבתי בשורת הסטטוס שלי בפייסבוק, חשתי שכל העניין הזה של "לבי במזרח ואנכי בפאתי מערב" לא ממש עבד הפעם עבורי, והגעתי ארצה בזמן להשתתף בעצרת. את הרשימה הזו שמתפרסמת בגוגיי (בגרסה מקוצרת מעט) וב"העוקץ" מלוות כאן בבלוג תמונות שצלמתי בנקודות שונות של אבל והנצחה בתל-אביב, לרבות במקום הרצח עצמו (וגם שני קטעים מוזיקלים מהעצרת שמצאתי ברשת). תודה למספר חברים וחברות שקראו נוסח קודם של הרשימה וששיחות איתם ועם אחרים עזרו בגיבוש המחשבות המופיעות כאן. תודה גם לשרון רז ושרון גרינברג על העצות בדבר העלאת תמונות ב"רשימות" שאיפשרו לי סוף סוף לשים כאן תמונות תוך שמירה על גודלן ואיכותן.

מאמר המתבסס בחלקו על מאמר זה התפרסם באנגלית בכתב העת Zeek.

-"And we were never being boring, we dressed up and fought, then thought: make amends "
Pet Shop Boys, Being Boring

לפוסטים קודמים שפרסמתי בנושא

להחריב דלת של כל ארון

סיבה לאופטימיות

פולמוס הארון וההאוטינג וההמופוביה הליברלית

אחר שבוע בו הרגשתי, אם להשתמש בפרפראזה מאלתרמן "קרוע לב, אך נושם", הגעתי מלונדון בה אני שוהה בשבתון לעצרת שנערכה שבוע אחר הרצח בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים (להט"ב) בתל-אביב. בימים שלפני העצרת רחשה הקהילה בויכוחים על מי ידבר בעצרת ומה תהיה אופייה. גם אני הוטרדתי מרשימת הדוברים הראשונית שפורסמה שנראתה הומוגנית יותר מדי, ושנציגי הקהילה בה היו גברים, יהודים, אשכנזים. לא כאן המקום לנתח את כל הדינאמיקות שהתרחשו בשבוע הקשה הזה, ויש גם ראשומונים לגבי מה קרה. בסיכומו של דבר בעצרת הזו, שהיו בה יותר מדי דוברים, דיבר גם הומו פלסטיני, אישה ביסקסואלית, והיו בין הדוברות והאמניות גם לסביות וטרנסג'נדריות. הרבה אנשים חששו מראש והתאכזבו בצדק בדיעבד מעצרת ממלכתית מדי. גם לי היה קשה לשמוע את שמעון פרס לא מסוגל להגיד את המלים הומו, לסבית או טרנסג'נדר ומסתפק באמירה כללית על "הקהילה הגאה". היה לי קשה עוד יותר לשמוע אותו מדבר על כך ש"לא תרצח" הוא העיקרון של חברתנו, ורציתי לשאול אם זה חל גם על ילדים פלסטינים בעזה. מצד שני יש להניח שהממלכתיות הזו (לצד הופעה ועוד בחינם של נינט), תרמה בהבאת עשרות אלפי אנשים, לא רק מהקהילה, גם חברים, משפחות ותומכים. אכן, ההלם והזעם בעקבות הרצח היו אולי מוציאים לכיכר רבים בכל מקרה, אך לא ברור אם האירוע היה הופך לכזה שמשודר בשידור חי ב"פריים-טיים" הטלביזיוני.

 

104APPLEIMG_4606

הדילמה של הרצון בלגיטימציה, קבלה והכרה מצד אחד, והחשש ממיינסטרימיזציה מצד שני, נמצאת בלב הפוליטיקה הלהטב"ית ואין לה פתרון. תמיד נצטרך לחיות איתה, ומי שמתעלם ממנה עוצם את עיניו. מצד אחד אנו רוצים שכל ילד וילדה שחשים שהם להטב"ים ירגישו בטוחים ולא בודדים, ושהוריהם יאהבו אותם ויתנו להם את הקבלה שהם רוצים. האם עשרות אלפים ובראשם שמעון פרס בכיכר ושידור ישיר בטלביזיה עוזרים לכך? יתכן שכן. מצד שני אנו חוששים מהחיבוק הזה שעלול להיות חיבוק דוב שעושה דה-רדיקליזציה למאבק ומתנה אותו בחיבוק שאנו אמורים לתת בחזרה לממסד. כאשר שמעון פרס אמר ש"מותר להיות שונים וגאים" רציתי להגיד לו שאף אחד לא ביקש ממנו רשות. אך האם אמירה כזו מנשיא המדינה שמשודרת לכל צופי הטלביזיה יכולה לעזור לאותו ילד או ילדה מתלבטים, בפרט אולי אם היא נופלת על אוזניהם של הוריו? אפשר להתנגד לכל חיבוק ממסדי אבל צריך לזכור שזה יבוא במחיר האפשרות לשדר את המסר ש “it’s OK to be gay” (וגם לסבית, טרנס ובי) לכל מסך טלביזיה במדינה.

 

104APPLEIMG_4600

חלק מהתגובות לעצרת, ששללו אותה כמפגן של ההומונורמטיביות הבורגנית, מתעלמות לדעתי מהמימד הזה. הן מתעלמות גם מכך שבעצרת היו גם דוברים שדיברו על הקשר בין אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית ובין האפליה והרדיפה של מהגרי עבודה, פלסטינים ואחרים. גם אליוט בן-עזר וגם ניצן הורוביץ דיברו על הנושאים האלו, בעוד שסמי זיבאק דיבר על הדיכוי הכפול של הומואים פלסטינים כמותו. נורה גרינברג דיברה על המוגבלות שבקבלת חברי הקהילה רק עד כמה שהם מתנהגים בצורה נורמטיבית. לומר שהעצרת הזו היא רק אודות שמעון פרס והמסרים שלו פירושו למחוק את הדוברים האלו ואת הקהל שרצה בדבריהם, ולמחיקה הזו לא צריך לתת יד. נכון שהיה רצוי שיהיו עוד דוברים שיביאו מסרים אלו, וגם אני הצטערתי על כך שהצעתו של עיסאם מחול לדבר נדחתה, אך סך הכול אם סופרים את הדוברים מתוך הקהילה הרי שהיה למסרים החשובים שרציתי שיישמעו ייצוג בהחלט נכבד. צריך גם לזכור שלצופים מן החוץ זה בסיכומו של דבר נראה דווקא שדיברו אנשים מהקהילות השונות (הומואים, לסביות, טרנסים, ביסקסואלים, הומואים ערבים), אף אם רבים חשו תסכול לגבי הדרך בה אורגנו הדברים והצטערו על כך שהיה צורך להיאבק על נוכחות חלק מהייצוגים. יש להצטער על כך שלא הייתה לעצרת ועדה מארגנת אינקלוסיבית, שהייתה כוללת נשים לסביות, טרנסים וביסקסואלים, ושהייתה מונעת את התחושה של אלו שהם צריכים להיאבק על ייצוג, ומקטינה את החיכוכים שנוצרו סביב ארגונה. אני מקווה שנראה דיאלוג אמיתי בין הקבוצות השונות שבקהילה שיתנהל לאו דווקא בשעת משבר על איך לפעול יחדיו למען מטרות משותפות. על גברים הומואים אשכנזים להכיר בפריבילגיות והכוח שזהותם מעניקה להם, ולהבין שלנשים, טרנסים, ערבים ומזרחים קשה יותר להגיע לעמדות כוח כאלו. צריך לזכור שאין אלו הדרישות לייצוג שמפצלות את הקהילה: כאשר ייצוג לא כוללני מציג את עצמו כמייצג את כל הקהילה, הוא זה שמפצל. מנגד על הפעילים הקווירים לזכור שהתביעה לייצוג יכולה לאבד מכוחה כאשר היא נמשכת גם כאשר יש ייצוג, להבין שהמחאות השונות שהתפרסמו גם אחרי העצרת לפיה היה שם מסר ממלכתי אחיד מוחקות בעצמן את הדוברים שהזכרתי ואת הקהל שתמך בהם, ולהכיר בסתירות שבתוך הפוליטיקה הלהטב"ית ובכך שאם רוצים להגיע לעשרות אלפים הרי מן הסתם תיערך עצרת שתכלול גם היבטים "ממלכתיים" עד מאוד.

 

104APPLEIMG_4617

העצרת הזו בלטה גם בנוכחות של פוליטיקאים מהליכוד. בעבר היו אלו בעיקר פוליטיקאים (ובעצם פוליטיקאיות) ממרצ ומפלגת העבודה ומחד"ש (בעיקר הנציגים היהודיים) שהיו תומכי הקהילה העיקריים ודיברו באירועים שלה. ואילו בערב הזה, אף כי יעל דיין דיברה בו, החליפו את זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, יולי תמיר ודב חנין (שחלקן דיברו בעצרת שהתרחשה יום אחרי הרצח) השרים גדעון סער ולימור לבנת. זאת לצד יצחק (בוז'י) הרצוג ממפלגת העבודה וניצן הורוביץ ממרצ. צריך לציין שהתוצאה הייתה אי השתתפות של חלק משמעותי מתומכינו המשמעותיים, כאלו שבאו ותמכו גם כאשר זה היה פחות פופולארי, וחבל. סער ולבנת, שניים שלהבדיל מפוליטיקאים רבים אין בהם הומופוביה, אמרו דברים שבעיקרם היו יפים ואמיתיים ואני מאמין שבאים מהלב. מצד שני היה לי קשה לשמוע את סער מדבר על "חברה חופשית" בלי לתהות כיצד בדיוק מסתדר הרעיון של חברה חופשית עם הכיבוש, עם חוק הנכבה ועם הוצאת הנכבה מספרי הלימוד. אי אפשר היה גם לשכוח את העובדה שהשניים ישבו בממשלות שהתבטאויות הומופוביות של חלק משריהן היו לנורמה. אז מה עושים עם הנוכחות הזו של סער ולבנת שם? האם הציבור הלהטב"י יקבל עכשיו לגיטימציה להצביע ליכוד, שהרי גם הם בעדנו, ואין צורך לפנות בהכרח לשמאל על מנת לקבל תמיכה? במובן הזה הנוכחות של שרי הליכוד שם, היא מצד אחד דבר שצריך לברך עליו, ומצד שני צריך לשאול האם היא עלולה להשכיח מהקהילה את הקשר (שגם כך רבים כבר שכחו אותו או מעולם לא נתנו את דעתם אליו) בין הסוגים השונים של דיכוי ואת הצורך להיאבק על השוויון והחופש של כולם? וגם, האם הנוכחות הזו מאפשרת לשרים האלו להראות בעיני עצמם כדמוקרטים וליברלים בעוד שבתחומים אחרים הם מנציחים מדיניות שאינה דמוקרטית ואינה ליברלית? אי אפשר לשכוח שישראל משתמשת כיום בצורה מודעת בהכרתה (שאינה מלאה, יש לציין) בזכויות להט"ב ככלי בתעמולה הבינלאומית שאמור לסייע להציג אותה כמדינה דמוקרטית וליברלית להבדיל מאיראן ומדינות אחרות במזרח התיכון, ונוכחות שרים בכירים בעצרת כזו, מבלי לגרוע כלל מכנות העמדה שלהם, משתלבת בבניית התדמית הזו. צריך להיזהר עד מאוד משיתוף פעולה עם הדרך בה זכויות להט"ב משמשות כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, וצריך גם לתת את הדעת לתפקיד של קהילת הלהט"ב במשחק הזה.

בעצרת שהתקיימה ביום שלמחרת הרצח אמרה ציפי לבני שעל הפוליטיקאים לעשות חשבון נפש לגבי השתיקה שלהם כלפי ההומופוביה. אני מברך על הדברים האלו ומקווה שזוהי תחילתה של דרך חדשה. אבל חשבון הנפש צריך להיות לא רק של הפוליטיקאים, אלא גם של הקהילה, והוא חייב לגבי שני הגורמים להיות גם לגבי השאלה האם טבח של ילדים בעזה – וכן גם בשדרות – חמור פחות מטבח ברחוב נחמני? האם אפשר לדבר על חברה חופשית ולהמשיך לשלוט במיליוני פלסטינים בתנאים של נישול? והאם אין קשר בין השניים? ברור שיש הבדלים חשובים בין הנסיבות והצורות של הדיכויים השונים ואסור להשטיח אותם, וידוע גם שרציחות על רקע הומופובי מתרחשות גם במדינות אחרות בהם ההקשר הפוליטי שונה מאוד. אך בכל זאת, מתבקשת השאלה האם בחברה בה ירי בלתי מובחן על ילדי "האחר" היא הנורמה, אנו לא צריכים לצפות שהאלימות הזו תופנה גם לנוער להטב"י? והאם עצרות מסוג זה לא מאפשרות לא רק לשרים שמדברים בהם אלא גם לציבור הרחב להרגיש נאור וליברל, תוך שהוא אדיש במקרה הטוב ותומך במקרה הרע בהרג נרחב של ילדים ונוער שאינם יהודים. הרי לעצרת על הרג של ילדים פלסטינים בעזה אי אפשר להביא את הדוברים האלה ואת הקהל הרב שהגיע במוצ"ש.

 

104APPLEIMG_4661

היו גם רגעים מביכים בעצרת. נינט שציטטה את מאיר אריאל וזכתה לקריאות בוז, הרצוג שמנה את נוער הגבעות בין סוגי הנוער המתלבט שצריך לעזור להם, אבל זה יהיה קטנוני להתמקד בהם. האנשים האלו הגיעו להביע תמיכה וגם אם נפלטה להם בטעות אמירה מביכה זה היה הרבה פחות מביך מהופעתה של מרגלית צנעני, שנדמה היה שחשבה שהיא באה למסיבה ולא לעצרת שמציינת רצח של שני אנשים צעירים. הכוונות היו טובות, אבל זה היה גיהינום. אבל כל אלו עמדו בצל של הדברים המרגשים שאמרו בני הנוער שהיו בעצרת, לרבות אור גיל שקרא בצורה ישירה לדור ההורים לזנוח את מה שהוא כינה העמדות הפרימיטיביות, וכן בצל דבריה המרגשים של חן כץ, אחותו של ניר.

 

104APPLEIMG_4614

לעצרת הזו היו מטרות שונות שלעתים סותרות זו את זו. בסיכומו של דבר השאלות שהיא העלתה הן שאלות מרכזיות שיעסיקו את הפוליטיקה הקווירית בישראל שלאחר הרצח. אחרי שהתלבשנו ונלחמנו, צריך כדברי הציטוט שבראש הרשימה, לתקן את שצריך תיקון. בעיקר צריך להפנות את האנרגיות לא למאבקים פנימיים אלא כלפי סיוע ותמיכה בנוער וכלפי המאבק בהומופוביה ובכל הצורות של הפליה ושנאה קבוצתית. צריך לתת את הדעת שהרצח, לצד תמיכה בקהילה, גם הוציא מהארון את ההומופוביה שמעבר לזו שבאה מנסים זאב ודומיו, הן זו שמתבטאת בטוקבקים וקבוצות פייסבוק שתומכות ברצח, והן ההומופוביה הליברלית. זו האחרונה היא ההומופוביה שממהרת להאשים את ה"טרור" ההומואי שכביכול אינו גרוע מהטרור המופנה כלפי להטב"ים. זו שמייצרת סימטריה מזויפת בין המאבק הלהטב"י לשוויון ולהגנה מפני אלימות (צריך לזכור שלפני, וגם אחרי, הרצח התרחשו מספר תקריות אלימות הומופוביות שבקושי דווחו בתקשורת), ובין שנאה ואלימות המופנים כלפי הקהילה. זו שבעינה עצם המחאה נגד הומופוביה נחשבת "הסתה הומואית נגד החרדים" ושסוברת שהומואים ולסביות הם בסדר כל עוד הם לא "מנפנפים" בזה. זו שתוהה למה אנשים מצהירים על נטייתם המינית, תוך שהיא עיוורת לכך שההטרוסקסואליות מצהירה על עצמה כל הזמן, ושכל הזמנה לחתונה, שיחה על בן או בת הזוג של הטרוסקסואלים, או סתם הליכה ברחוב יד ביד, היא הצהרה על הנטייה ההטרוסקסואלית ועל עם מי אתה שוכב (כנראה) במיטה. זו שסוברת ש”נטייתו המינית של אדם הוא ענינו הפרטי" אך מחילה את הכלל הזה רק לגבי הומוסקסואליות שכך מושארת בארון, שכן ההטרוסקסואליות היא לעולם ציבורית. וגם זו שממהרת להכחיש קשר בין ירי בלתי מובחן על בני נוער להטב"ים ובין הפצת שנאה. כאילו שהרצח הזה, אפילו אם נעשה על ידי אדם בודד מנסיבות שהחלו כאישיות, יכול להיות מנותק לחלוטין מהומופוביה או הומופוביה מופנמת. אבל המאבק הזה, על מנת שלא יהיה רק כקצף על המים, חייב כאמור להיות חלק ממאבק רחב יותר לשוויון ונגד דיכוי של כל האוכלוסיות. במאבק הזה אסור לתת לממלכתיות לנכס את האבל, הזעם והכעס שלנו, בצורה שעלולה לעקר אותו.

104APPLEIMG_4610

בכרטיס שלו בפייסבוק בחר ניר כץ ז"ל, שנרצח בבר הנוער יחד עם ליז טרבושי ז"ל, לשים שני ציטוטים. הראשון מהמהטמה גאנדי: "תחילה הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אז הם לוחמים בך, אז אתה מנצח". השני, מקרל מרקס: "פועלי כל העולם התאחדו, אין לכם מה להפסיד זולת כבליכם". על מנת שמותם של ניר וליז לא יהיה לשווא צריך לזכור את הדברים האלו.

 

 

ניר כץ

 

 

ליז טרבושי

 

"מותר לך לבכות לפעמים, כשמשהו נשבר בך בפנים… קל הרבה יותר לפחד ביחד"

 

"אני ניצחתי"

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 10:02 am

    אני חוזרת על כל המחמאות שקיבלת ממני אתמול, על העומק והחשיבות של המאמר הזה, ומוסיפה תודה על הקליפ של עברי וריטה, בהיותי בחורה שטחית. שיר נפלא, ושירה נוגעת ללב של הבחור הכי שווה בארץ כנראה.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 10:16 am

    אכן, אייל, יש בדברים המפורטים שכתבת חוכמת חיים, תבונה ורגישות בניסוחים גלויים ובהירים. עם זאת – שתי הערות קטנות:
    1. מעבר להתבטאויות הפוליטיות-ממסדיות "בעדנו" נשמעה התחייבות אחת ברורה של גדעון סער(שחיכיתי לה, ועתה אני ממתין בסקרנות להגשמתה): ההתחייבות שלו להפעיל את מערכת החינוך בנושא ההומופוביה. האם לדעתך מישהו כבר התייצב בפתח לשכתו כדי להזיז את ההתחייבות מהצהרה לפעולה?
    2. בדבריך על הקהילה כתבת א"על גברים הומואים אשכנזים להכיר בפריבילגיות והכוח שזהותם מעניקה להם". זה גם אתה, זה גם אני, אם לא אלינו כוונו הדברים. לא אנקוב בשמות משמעותיים בקהילה שאינם "אשכנזים", גם אתה מכיר אותם ויודע על קיומם. אבל אני בהחלט מסכים עם הרעיון שה"נציגות" המוכרת, זו שמובילה את המאבקים וההסברה, ולא רק אחרי הרצח, צריכה לפתוח את שורותיה במהלכים שאולי ייחשבו "העדפה מתקנת". אתה המשפטן ביננו, ואני מניח לפתח לשכתך הווירטואלית את הכפפה – עזור לנו בניסוחיך וברעיונותיך ובהתבוננותך להרחיב את יריעת הייצוג.
    ושוב – תודה על המאמר ועל הלינק שהכנסת לפייסבוק.  

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 10:43 am

    ובכל זאת, אתה יודע מה שרואים מכאן וכו' – אז אני חושבת שהעצרת הזו לא היה בה לא טעם ולא ריח והיא לא עשתה דבר מלבד איזה מפגן של דביקות ומתיקות קונפורמיסטית שלא אומרת כלום.
    וכן, אני חושבת שהחיבוק המזוייף של הליכוד ופרס ואחרים באירוע הזה יעשה למאבק נזק הרבה יותר גדול מתועלת

    ועוד משהו, עד שהקהילה לא תפנים שהיא צריכה לקחת את דגל המאבק גם בנושאים אחרים של אפליה וגזענות ולא רק בנושא שלה, היא תמשיך לדשדש במי אפסיים ותיאלץ להתנחם מדי פעם בחיבוק המשומן של הפוליטיקאים הצבועים מהימין. חיבוק שלא יביא לה כל תועלת וגם לא יעמוד למבחן בזמן אמת.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:06 am

    תודה לכם. רוני אני בכוונה שמתי את השירים האלו לא רק כי גם אני שטחי, אלא גם כי גם בלי להיות שטחיים חשבתי שגם השירים וגם הדרך בה בוצעו נגעו נכון באירוע – להבדיל מחלק מהרגעים האחרים בו.

    צבי – שאלה טובה לגבי מספר 1 וכדאי לבדוק את הסוגיה. אני לא יודע ספציפית אבל צריך לברר עם האנשים מחושן והגופים האחרים. לגבי 2 המאמר הזה וההצעות שבו היה חלק מהרמת הכפפה, אם כי אני באמת לא חושב שזו משימה למשפטנים בלבד.

    אסתי – אני לא חושב שהעצרת לא עשתה כלום מעבר למה שאת מתארת, כפי שכתבתי היא עשתה כל מיני דברים, חלקם סותרים. ואני כאמור חושב שלהתעלם הן מהמשמעות שלה לאנשים רבים ברחבי הארץ ומשפחותיהם גם לא יהיה נכון, וגם למחוק את הדוברים היותר ביקורתיים גם לא יהיה נכון. כלומר מסכים שגם היה בה מפגן של דביקות אך גם דברים נוספים.

    לגבי לקיחת דגל המאבק את יודעת שאני בעקרון מסכים וראי למשל רשימתי רוח סטונוול רוח בילעין
    http://www.notes.co.il/gross/57475.asp
    מלפני כחודשיים.

    עם זאת כמו שמישהו בכינוי רדיקל חופשי העיר בטוקבק בהעוקץ
    "האם מישהי מאיתנו אי פעם שאלה את עצמה, ובמיוחד לאור פעילויות הימים האחרונים, מדוע בכל פעם שפעילי שמאל רדיקלי מוחים נגד הומופביה, הם חייבים באותו המשפט לשלב את זה בביקורת הכיבוש, הלאומנות והגזענות? אני שומע כבר את המלמול הקבוע ש"הכל קשור". אז נכון, בהחלט יש קשר, אבל אם כך מדוע מה אותם פעילים, כאשר הם מוחים נגד הלאומנות והכיבוש, שוכחים דווקא אז לשלב זאת בביקורת ההומופוביה? מה, הקישורים עובדים רק בכיוון אחד? מותר כנראה למחות נגד ההומופביה רק אחרי שמנפנפים בתעודת החבר הרשמית במפלגה.
    "
    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4453
    ממליץ לקרוא הן את הרשימה והן את התגובה הזו במלואה.

    אני אומר זאת כי כן, אני בעד שהקהילה תבין כפי שכתבתי במאמר זה שהמאבק על זכויות אדם צריך להיות כוללני וכו', אבל גם צריך להזהר לעתים מהכפפת כל נושא ההומופוביה לנושאים אחרים, כפי שגם רמזתי בטקסט עצמו, וגם להזהר מהציפיות או מהדרישה מ"הקהילה" למה שרוב הציבור כבר מזמן שכח לעשות. רוב העניים למשל לא נאבקים גם נגד הכיבוש (או נגד הומופוביה) ולא רואים את הקשר, ואני רוצה שכולם יראו, אבל גם יש משהו ב"האשמת" הקהילה ש"זונחת" כל הנושאים האחרים שגם לעתים נראה לי בעייתי, בחברה שכבר מזמן שכחה את המאבק באפליה וגזענות.

    כל זאת כאמור מבלי לגרוע מההסכמה העקרונית שלי כפי שהשתקפה בפוסט "רוח סטונוול, רוח בילעין" שקישרתי לעיל ובפעילות קודמת רבה, לפחות מאז שצעדנו תחת הסיסמה "אין גאווה בכיבוש"
    (שאני מרשה לעצמי לקחת את הקופיריטטינג עליה כאשר הצעתי אותה בישיבת בריינסטורמינג) במצעד הגאווה בשנת 2000.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:06 am

    סליחה, מצעד הגאווה 2001, לא 2000.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:26 am

    והרשימה של "רוח סטוקוויל, רוח בלעין" היא אחת החשובות שנכתבו ברשת, בעיני.
    ומסכימה גם עם הרדיקל החופשי. כשאתם מציגים את הדברים בצורה הזאת אזי אין צודקים מכם וזה נושא שבאמת מרגיז אותי גם לגבי דגלים אחרים שאני נושאת ומדי פעם מיישרים אותי כי לא אמרתי את המשפטים החשובים של הפתיחה (על הכיבוש וכו')
    ועדיין מודה שקשה לי מאוד להבין איך קבוצה נרדפת לא רואה את הנרדפות של קבוצות אחרות, אבל זו רק אני כמובן.

    ומקווה מאוד מאוד שהאופטימיות שלך לגבי תוצאות העצרת אכן תתברר כנכונה.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:28 am

    זה קופי נפלא.
    שאפו. בהחלט הגאווה היתה כובשת אותי אם זו אני הייתי כותבת אותו

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:30 am

    אסתי – לא שאני אופטימי, רק מקווה..
    לגבי קבוצה נרדפת וכו' – טוב כמובן שכרגיל אי אפשר להכליל. יש הומואים, לסביות, טרנסים, בי וכו' רבים שפעילים במקומות רבים של מאבק בגזענות ובכיבוש, אני מניח שאפילו באחוז גבוה מייצוגם באוכלוסיה אבל באמת שקשה לדעת את זה, אבל בהחלט בקבוצות שונות החל בנשים בשחור, דרך אנרכיסטים נגד גדרות, קואליצית הנשים לשלום, ולהבדיל – כי היא שונה באופיה – האגודה לזכויות האזרח, בכל הגופים האלו יש פעילים רבים ששייכים לקהילה ויש חפיפה רבה בין אקטיבזם קווירי לקבוצות כאלו. מעבר לכך הרי את השאלה שלך אפשר אם כן מכלילים לשאול על העם היהודי , לא??? כלומר מתברר שדווקא זה נפוץ מאוד שקבוצה נרדפת לא רק שלא רואה את הנרדפות של אחרות, אלא הופכת לרודפת…

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 11:40 am

    אייל,

    קודם כל – אני חושב שהעובדה שהגעת במיוחד לעצרת ראויה להערכה. אני יודע שאתה לא מצפה לתשבחות אך בעיניי מאוד חשוב שהראית עד כמה האירוע הזה חשוב לך.

    יש לי הרבה דברים להגיד, גם על הפוסט הזה וגם על הפוסט שעסק באאוטינג, אבל אסתפק בשתי הערות (ואציין רק בסוגריים שעמדתו של עמיתך מ"ב בסוגייה האחרונה עדיפה בעיניי מטעמים ידועים):

    1. אני לא חושב שקרה אי פעם בהיסטוריה שקבוצה מדוכאת אשר ניתקה את כבליה ונכנסה אל לב המיינסטרים לא איבדה את רוח המאבק. אני חושש שיחד עם כל הטוב שמביאה איתה המיינסטרימיזציה – יש גם דבר אחד רע: אובדן תחושת הבהילות, הרגישות לדיכויין של קבוצות אחרות, הרצון לתקן. אוחובסקי דיבר על כך בעבר ואני מאמץ את דבריו. ברגע שחייהם של חברי קבוצה שהייתה מדוכאת נעשים נוחים – הם מצטרפים למירוץ העכברים ומאבדים את הלהט המהפכני. זה קורה/יקרה גם ללהט"בים.

    2. אני לא מסכים איתך שהעצרת הייתה צריכה להיות בעלת אג'נדה רחבה יותר. אני חושב שאתה חוטא בחטא ההכללה. הקהילה אינה עשויה מקשה אחת. יש בין הלהט"בים בעלי עמדות שונות בסוגיות שונות העומדות על הפרק. כולם חולקים מאבק אחד משותף, אך יש שונות רבה בעניינים אחרים. מדוע לא לכבד זאת? מדוע צריך להרכיב על גבו של המאבק הלהט"בי הכרעות ערכיות במגוון סוגיות שלגביהן אין הסכמה בתוך הקהילה?

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 12:41 pm

    תודה… לגבי מ.ב. מעניין כי הוא דווקא אמר לי שבעצם כשקוראים אותו היטב אז אין הבדל גדול בין עמדותינו.. אבל אמרתי לו שלא כך יקראו אותו:) עם זאת צריך לשים לב מה הוא בדיוק אמר ומה אני אמרתי. אולי באמת לא היינו כה רחוקים, אם כי אני מתעקש להסתכל בביקורתיות על שיח הפרטיות והצביעות שבו.

    "טעמים ידועים" – כנראה שלא ידועים כל כך.

    לגבי הערה 1, כנראה שאתה צודק. אבל אין תמונה אחידה, ראה תשובתי לאסתי..
    לגבי 2, אתה מציב את הדילמה שאני לא מתכחש לה. אבל השאלה אם לא מעקרים משהו מהמסר אחרת.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 12:51 pm

    הוצאת לי את המילים מהמקלדת כי חשבתי לכתוב על נושא העם היהודי וגם על נושא הנשים. קבוצה שהיא לא מיעוט אבל מקופחת במשך דורות והיא מתנהגת כמו הקבוצה של היהודים לצורך העניין.

    לצערי בהחלט הפנמתי עם השנים שהמקופחים אינם רוצים צדק עולמי או צדק לכולם. הם רוצים אך ורק צדק לעצמם ומבחינתם זה בהחלט יכול להיות על חשבון דיכוי וקיפוח של אחרים.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 1:16 pm

    איך הכל מתחבר לך
    נטיה מינית – בעצם אין דבר כזה נטייה כי אין דבר כזה נורמאלי.
    עמדה פוליטית – מי שלא רואה חד"ש ושמאלה לא יכול לנאום על סובלנות כי ידיו לא נקיות
    כמובן שהכל מתחבר, קשור וסדור אחד לשני
    נראה לי שהתמכרת לזן חדש של אופיום הומונים
    היא הדת שלך

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 1:20 pm

    לבין הבעיה הישראלית-פלשתינית.
    הומופוביה קיימת בכל העולם. הבעיה הישראית-פלשתינית היא משהו אחר לגמרי מאשר ההומופוביה.
    לדעתי הבעיה הישראלית-פלשתינית היא מאוד מורכבת. היא הרבה יותר מורכבת מאשר עם ששולט על עם אחר. מעורבים בבעיה גם טרור של הפלשתינים, וגם רצון לעצמאות של הפלשתינים ויושבים אנשים הרבה יותר חכמים ממני ושוברים את הראש כיצד לפתור אותה.
    אני רק יכולה לומר את דעתי הצנועה.
    היום הממשלה שלנו היא מאוד קיצונית ימינה וזה באמת בעיה כי לא ניתן להגיע לפתרון רציונאלי ואמיתי ככה.
    מצד אחד, יש כאלה שאומרים שממשלת ימין דוקא יכולה להגיע לפתרון שלום – ראה המקרה של בגין וסאדאת. אולם סאדאת במידה רבה היה היוזם כאן. מצד שני, הבעיה עם הפלשתינים היא הרבה יותר סבוכה מאשר עם מצרים, ביחוד לנוכח העובדה שמדובר בשטחים מפורזים. אני לא כל כך אופטימית למען האמת.
    למיטב זכרוני אהוד ברק בהיותו ראש ממשלה בא עם יוזמה והפלשתינים לא קבלו אותה. לדעתי הם עשו טעות, כי זו הייתה הזדמנות להתחלה שממנה אפשר היה להתחיל בהסכם שלום.
    הרי אי אפשר לחלק את העוגה כך שישראל תתן הכל והפלשתינים יקבלו הכל. כי אז מיד יקומו הימנים ויתחילו להשתולל ויקומו השמאליים ויתחילו למחות על הימנים ויקומו ארצות ערב ויכעסו על הימין וארה"ב תציע פשרה.
    ככה זה המציאות באזורנו.
    ולדעתי אז היה מעין קונסנזוס רגעי שהיה קצת שקט והיה הזדמנות לאיזה שהוא הסכם ולא תפשו אותו ועכשיו הממשלות הולכות ונוטות ימינה.
    זאת הבעיה הנטיה ימינה.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 1:22 pm

    לא בטוח שהבנתי כל מה שכתבת. אני חושב שהרשימה דווקא הציגה שאלות ודילמות לאוך כל הנקודות שהזכרת ולא קבעה קביעות מהסוג שאתה מייחס לי. בטח לא ברמה דוגמטית או אופיום. אגב חדש ושמאלה? מאיפה ברשימה זה בא?
    הכל סדור? דווקא דיברתי על קשר בין צורות של דיכוי אך גם הבדלים ביניהם וכו'.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 1:23 pm

    התגובה הקודמת היתה לימני. גלי, אני לא אכנס כאן לכל ניתוח אהוד ברק וקמפ דיוויד כי זה באמת נושא בפני עצמו. אני לא משטיח את ההבדלים בין הסוגיות אבל כן רוצה לדבר על הקשר בין צורות שונות של דיכוי ואלימות.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 3:57 pm

    קודם כל, כתבת יפה ומרגש!

    הוויכוח בבסיסו הוא סביב השאלה האם נטייה לה"טבית היא רק נטיה מינית או גם נטיה פוליטית.

    הוויכוח הזה הוא חשוב ומורכב, וברור שלא יכול להגיע להכרעה סופית.
    אבל, מה שבעיניי מסוכן זה 'טהרנות הכיבוש' הזו שבה אם עמדתך שונה מהבון טון אז אתה בצורה זו או אחרת לא רצוי בקהילה (זה הרבה פחות נובע ממך, הרבה יותר מתגובותיה של אסתי).
    לדעתי הנוכחות של אנשי הימין בעצרת היתה אחד הדברים החשובים והמרגשים שהיו בה (וקשה להיות יותר רחוק ממני מעמדותיהם…).
    מהתגובות פה נראה כאילו שאי אפשר להיות אדם בעל השקפה ימנית שרוצה לתמוך בקהילה או להיות חלק ממנה.
    מעבר לזה שזה ילדותי, זה גם די מתנשא ומגעיל. לא זו הדרך של הקהילה לזכות בשיווין ובחופש המיוחל.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 4:11 pm

    היי אייל,

    אחד הדברים שלי הכי חרו בעצרת ושלא ציינת היתה שירת התקווה. כאשר מזמינים פושעי מלחמה לנאום בעצרת, אני מבין שהטיעון הוא שרוצים להזמין גם אותם להתנגד לרצח על רקע הומופובי. אני מבין שאז מזמינים אותם לשיתוף פעולה בין הומניסטים לגזענים. אבל, כאשר בוחרים לשיר את ההמנון הגזעני של ישראל (הגזענות היא בכך שהתקווה הוא ההמנון המדינתי), זוהי כבר בחירה להשליט פוליטיקה גזענית, לרקוד לפי החליל הגזעני ולהפוך את הגזענות המיינסטרימית למיינסרטים גם בקרב הציבוריות הלסבית-בי-הומו-טרנסית.
    למה הדבר דומה? לכך שבדרום אפריקה היו מזמינים גם פוליטקאים גזענים לנאום נגד רצח הומופובי, שזה דבר אחד. אבל, להנהיג טקס גזעני זה כבר דבר אחר.
    דבר נוסף שחרה הוא שאם כבר בוחרים להתפלל עם פושעי המלחמה, מדוע לא להתפלל עם איש זכויות האדם מחול? זו היתה הדרה גזענית. בשם האינקלוסיביות הדירו מנהיג ערבי (ועוד, כי הוא רצה להשמיע דברים הומניסטים). אולי יהיה בכך כדי להקל על לסביות והומוים יהודים להתמודד עם ההומופוביה בסביבתם, אך היה בכך כדי להקשות על לסביות והומוים ערבים שנאלצים להתמודד עם דיכוי כפול.
    דיברת על הגישה הסובלנית כלפי לסביות והומוים ככלי לתעמולה בידי ישראל. למעשה, מה שמשרת את הכיבוש הישראלי הוא הפתיחות היחסית בחברה היהודית לעומת ההומופוביה בחברה הפלשתינית. הדרתו של מחול לצד הזמנת פושעי המלחמה בדיוק משעתקת את הפער הזה ואת הנראטיב של משרד החוץ. הדרתו של מחול היתה מעשה גזעני שלא יעשה. היא למעשה קרעה את דגל הקהילה והחליפה אותו בדגל הטלית עם פס נוסף בלתי נראה.
    אמירה נוספת שצרמה בעצרת היתה של הביריון גדעון סער. הוא אמר, שהקהילה תורמת באמנות, בתקשורת, במשפט ובצבא ההגנה לישראל (איכס). סער רואה את הלגיטמיות במשתפיות עם צבא הכיבוש המתועב. זו הנוסחה שאנשים מסוגו של סער מאמינים בה – שהדרוזים ישרתו בצבא ואז יזכו ללגיטימציה. האם מי שיקנה את הנוסחה שסער מציע, יקבל בסוף את מה שהחברה הדרוזית מקבלת מהממסד הישראלי? בין אם כן ובין אם לא, שירות כלשהו בצבא הישראלי הוא מעשה כיעור מתועב. ועל כן אני תומך בשחרור לסביות והומוים מצבא הכיבוש (כמו שחרור של סטרייטים, שחורים, לבנים, חרדים, ג'ינג'ים, אוהבי פיצות).

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 4:19 pm

    דניאל תודה. אני בטוח שנטייה מינית אינה נטייה פוליטית. ברור שאינה כזו. אני כן חושב שמאבק פוליטי על זכויות הקהילה הוא משמעותי יותר ונכון יותר אם הוא חלק ממאבק פוליטי כללי לשוויון ונגד דיכוי.

    אורי, הקטע של "התקווה" עם ההדרה היא מבצעת למי שאינו יהודי מאזרחות שווה, (ולו באופן סימבולי, אבל כזה שמתחבר לשלל הדרות מאטריליות), וגם האמירה של גדעון סער על תרומה בדרך שירות לצבא, כאילו שאם לא היינו משרתים בצבא לא היה מגיע לנו שיווי זכויות, וכמובן עם ההדרה לכל מי שלא משרת בצבא, ערבים אבל לא רק, הם שניים שבהחלט שמתי לב אליהם. אני מודה שבחרתי לא להתייחס אליהם, ולו כי הרשימה כבר היתה עמוסה גם כך. מעבר לכך, עמדתי שם בסוף מקווה שלא ישירו את התקווה, בגלל ההדרה והמסר שזה עושה לחלק ניכר מהקהל שם. אבל כנראה שזו התוצאה המתבקשת מעצרת ממלכתית כזו. דאגתי לעמוד דום שמא שלי יחימוביץ תעבור עם מצלמה ואחר כך תטען שאני לא עומד בהתקווה:) לגבי דברי גדעון סער, אם היה לי שקל על כל פעם בחמש-עשרה שנים האחרונות בהם שמעתי מישהו מהקהילה אומר ש"אנו משרתים בצבא כמו כולם ולכן מגיעות לנו זכויות" אז הייתי כבר מיליונר (אוקיי, לפחות היו לי כמה עשרות אלפי שקלים נוספים).
    ולגבי אוהבי פיצות:
    אכלתי בביקור הזה פיצות מצוינות ברדיו רוסקו. בלונדון אני ממליץ מאוד על story deli.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 4:21 pm

    כפי שכתבתי אכן חבל מאוד בעיני שנדחה הרעיון שידבר.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 5:29 pm

    בגלל שפגשתי אותך (אישית) על רקע האיכפתיות שלך מזכויות אדם, מחילה ופיוס, מהווה הכתיבה שלך כאן והיום המשך טבעי ומעמיק של אותם נושאים. ולכן, רוצה לומר לך שאתה לא חייב לנסות להכליל בכל מקרה ומקרה את כל שאר הפוביות וחוסר החסד בחברה היהודית/ישראלית… הם, למרבה הצער, רבים ומרובים ורק נותר לי לקנא בקהילה ההומולסבית שכאילו התגבשה לה סביב הטראגדיה והראתה לעצמה ולאחרים שכל אחד ואחת, על העדפותיהם ובחירותיהם אינם לבד שם. שמרו על הקהילה. היא דבר חשוב לאינדיבידואלים שלה.
    תודה אייל.

  •   ביום אוגוסט 24, 2009 בשעה 5:36 pm

    Every great movement must experience three stages: ridicule, discussion, adoption.

    John Stuart Mill (1806 – 1873)

  •   ביום אוגוסט 25, 2009 בשעה 11:10 am

    זה די משעשע בעיני שאתה מתבטא בלשון "אנחנו" על גדעון סער, נדמה שהתבלבלת ושכחת שגדעון סער הוא נבחר ציבור, לרבות הרבה להט"בים מצביעי ליכוד, ואילו אתה לא נבחרת ע"י אף אחד.

    צריך להיות לך ברור שבאותה עצרת היו הרבה יותר מצביעים של גדעון סער מאשר אנשים שחושבים שאתה מייצג אותם. והדיבורים על "דה-רדיקליזציה של המאבק" מדברים אל השוליים מהשמאל הקיצוני של קהילת הלהט"ב, בדיוק כמו בחברה הכללית.

    אגב, מה שמעניין בעיני בפוסט זו העובדה שטרחת להגיע ארצה במיוחד בשביל העצרת. תקן אותי אם אני טועה, אבל הזמן השנתיים שבתון שלך היו כאן אירועים גדולים, כמו הפגנות נגד טבח פלסטינים בעופרת יצוקה, ואתה מעולם לא באת במיוחד בשביל להשתתף בהם, או לפחות לא התהדרת בכך בפומבי.

    ההגעה המיוחדת הזאת מעידה על העולם הפנימי שלך (וגם החברתי, כמובן), ומסבירה שוב למה אתה עומד איפה שאתה עומד ברמה הפוליטית על הציר מרצ-חד"ש.

  •   ביום אוגוסט 25, 2009 בשעה 11:56 am

    המילה "אנחנו" לא מופיעה נדמה לי בטקסט. בטח שלא עלי ועל גדעון סער יחדיו. לא הבנתי את ההערה. למרות שאם אתה מתעקש אז גדעון סער ואני ישבנו פעם יחדיו כנציגי ציבור נבחרים באותו גוף – מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב ואף היו לנו כמה מו"מ מעניינים יחדיו, אך על כך אולי בפעם אחרת.

    הדיבור על דה-רדיקלזציה מדבר אל מי שרדיקליות מעניינת אותו. ברור שמי שאינו רדיקלי זה לא מפריע לו ואף ההפך.

    אני לא מרגיש צורך להצטדק בפניך לגבי מתי אני מגיע ארצה ומתי לא. יש לי באמת לוח זמנים משלי לנהל. הלוואי אגב וההפגנות נגד טבח פלסטינים בעזה היו מושכות קהל רב.

    מעבר לכך נדמה לי שקראת כאן על עמדתי על לגבי המלחמה בעזה ונושאים הקשורים לכיבוש לא פחות ואף יותר מאשר על הומופוביה. על הקשר הספציפי של הרצח הזה אלי הן מבחינת כלפי מי הוא כוון, המקום בו הוא נעשה וכו', כתבתי כבר ואולי אכתוב עוד בעתיד, למרות שזה דורש ללכת לכתיבה עוד יותר אישית שאני לא בטוח שאני מעוניין לעשות אותה. זה לא סוד שהרצח הזה פגע בקהילה שאני חלק ממנה, היה במקום שביליתי בו רבות ונגע בנקודות שהן מאוד אישיות, גם במה שהוא עשה וגם במה שהוא חשף. אני לא מתיימר להיות פלסטיני, והרצון שלי להיות עם אנשים מסוימים בארוע הזה שונה מהקשרים אחרים. לא צריך איזה תובנה מיוחדת לגבי העולם הפנימי והחברתי שלי כדי להבין את זה. אבל כמה מחברי הטובים ביותר שגם היו בעצרת ושרציתי להיות איתם ממש לא מצביעים מרצ. בכל מקרה, אני שמח שאתה נהנה לנתח את עולמי הפוליטי, אם זה גורם לך הנאה. האחריות על מה שאתה כותב היא עליך בלבד.

  •   ביום אוגוסט 25, 2009 בשעה 8:20 pm

    הכל אישי והכל רגשי.

    כשאתה קם בבוקר וצריך להחליט אם לכתוב מאמר בנושאי בריאות, כיבוש או להט"ב, אז אתה אומר "על מה מתחשק לי לכתוב? מה יותר מעניין אותי עכשיו? יותר חשוב לי?"

    ואם בערב קודם לכן ראית סרט תיעודי מצמרר ומרטיט על זוועות הכיבוש?

    או שמא חבר שלך מהקהילה שחטף מכות משונאי הומואים התקשר אליך בבעתה?

    ואולי בילית את הלילה בחדר המיון עם הילד החולה שלך בחוסר אונים מול ההתנשאות וההתעלמות של הרופאים?

    אז לכל זה תהיה השפעה מכרעת על התשובה לשאלה במה תבחר לעסוק למחרת, ובמצבר בטווח הארוך, גם על איזה פתק תבחר להטיל בקלפי.

    בזה לפחות אני מאמין.

  •   ביום אוגוסט 26, 2009 בשעה 2:24 am

    הכל אישי – כן ולא.
    אולי ראיתי סרט על הכיבוש ושמעתי רבות על עוולתיו וגם ביקרתי בשטחים וראיתי את תוצאותיו. בכל זאת לא חוויתי אותו על בשרי, לא הושפלתי במחסום, ובכל זאת כתבתי על זה.

    בפעמים המעטות שהייתי במיון קיבלתי יחס מעולה מרופאים לא מתנשאים ולא מתעלמים – אני מברך את הרופאים מאיכילוב שפגשתי הן כאשר באתי בקשר לעצמי והן בקשר למשפחתי, והיו נפלאים. ובכל זאת כתבתי על הזכות לבריאות בעיקר על סמך עדויות שקיבלתי וקראתי שלא נגעו לי, אם כי כאשר הייתי צריך תרופה מסוימת לצרוך לאורך תקופה ממושכת ולשלם מאות שקלים כל חודש אני מודה שזה נתן לי עוד זווית לסיפור.

    משלושת נושאי המחקר העיקריים שלי שמשתקפים גם בבלוג (כיבוש, בריאות, ומיניות) רק אחד מהם חוויתי באופן אישי ורק על אחד מהם אפשר לומר שהעיסוק נובע מחוויות אישיות. אתה מבלבל בין משהו שראיתי עליו סרט ובין משהו שחוויתי אישית. אני עוסק גם בסוג הראשון וגם בשני, ועל כן התיזה שלך נופלת. הייתי יכול לחיות בכיף כתל-אביבים רבים כמעט בלי להרגיש את הכיבוש. סרטים כולם יכולים לראות ואני רואה סרטים על עוולות רבות.

  •   ביום אוגוסט 29, 2009 בשעה 5:01 pm

    ומעורר מחשבה על פוליטיקת הייצוג ההומו-לסבית.
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/934/612.html?hp=1&loc=3&tmp=4260

  •   ביום אוגוסט 29, 2009 בשעה 6:47 pm

    זוג הומואים נשואים עם ילדים זה כבר לא סיפור כל כך מיוחד בישראל.

    כל השוס מבוסס על גניבת הדעת שבשימוש במילה "דתי" שבשיח בישראל מתייחסת לציבור הדתי לאומי, ולא לחרדים, מסורתיים, חילוניים, רפורמים או קונסרבטיבים. אף אחד גם לא היה מתרגש לשמוע על זוגות להט"ב רפורמים או קונסרבטיבים, גם זו תופעה ידועה.

    גניבת הדעת נעוצה בעובדה שרוב האנשים שנחשפים לכותרת של הכתבה לא מגיעים לאמצע הכתבה שם נאמר שהם קונסרבטיבים.

    אבל אנחנו כבר רגילים לחוסר הגינות של התקשורת בתחומים רבים, אז זה לא מפתיע או מאכזב במיוחד.

  •   ביום אוגוסט 30, 2009 בשעה 2:12 am

    אני לא חושב שיש כאן גניבת דעת, רשאית זוגות הומואים נשואים עם ילדים בישראל זה עדיין לא נפוץ כמו זוגות לסביות, שנית הם דתיים בצורה שבישראל לא נפוצה, של קונסרבטיבים בצורה הזו וכו', ואדרבה, שאנשים יראו את הכותרת דתיים, יקראו, ויראו שיש הרבה צורות להיות דתיים. בכל זאת משפחה מהסוג שבכתבה (תלמיד לרבנות, גיי עם בן זוג, וילדים שחורים) אין הרבה גם כיום בישראל.

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*