המשתה – אייל גרוס

על הנוער שנותן תקווה ועל מצעד זכויות האדם

למי שטרם ראה, כאן ניתן לראות את הכתבה  של בן שני ושרית מגן ששודרה אמש בתכנית "עובדה", שכללה ראיונות עם רז ויוני, שני נערים שנפצעו ברצח בבר-נוער, עדיין מאושפזים, ומרותקים לכסא גלגלים. כמו כן רואינו דניאל וטל, שני צעירים שהיו במקום בזמן הרצח, וחזרו אליו, הפעם יחד עם הוריהם. אם טרם ראיתם, אל תחמיצו.

כאשר רז מישקין מספר על החיים בארון לפני, ואומר שעכשיו הוא מרגיש שהוא יכול להתחיל לחיות כפי שהוא רוצה, כי אמנם הוא מרותק לכסא גלגלים, אבל עכשיו, כאשר הארוע הזה למעשה "השלים" את יציאתו מהארון שהתרחשה בעצם רק חודש לפני הרצח, הוא יכול לחיות את מה שאמיתי לו, אנו מקבלים תזכורת על המחיר הכבד של הומופוביה, בכל צורותיה. כך גם כאשר יוני בוקס, שרק פציעתו הקשה הוציאה אותו מהארון בפני הוריו, מספר שאין לו קשר עם חבריו, ההומופובים לדבריו, לכיתה בבית הספר החיפה.

הסרט הזה מזכיר לנו את המחיר הכבד שפצועי הארוע עדיין משלמים, וזאת לצד המחיר הנורא מגדיעת חייהם של ניר כץ וליז טרובישי. העובדה שהנערים האלו נורו במקום האחד בו הרגישו בטוחים להיות הם עצמם, מזעזעת כל פעם מחדש. העובדה שיש מי שלא יכל כשהשתחרר מבית החולים לחזור הביתה אחר הארוע הזה, ושאביו אמר לו שחבל שלא נהרג, מעידה אף היא על עומק ההומופוביה בחברה שלנו, שאוהבת לחשוב את עצמה ל"ליברלית" בנושאים האלו.

קשה היה לצפות בסרט, גם בגלל הפגיעה הקשה בנערים, שניהם רקדנים, וגם בגלל שהוא החזיר לאותו ליל אימה, ולמקומות הזה בו נגע הרצח בצורה כל כך קשה. המקום בו אתה תוהה מדוע יש כל כך הרבה שנאה, המקום בו קולטים מחדש כיצד הרצח ביקש לשלול את הבטחון שהמקום בו הוא אירע ביקש לתת. אבל יש גם משהו שנותן תקווה, וזה ההאזנה לנערים האלו. לראות ולהתפעל, כיצד, אל מול כל כך הרבה שנאה, הם מלאים באהבה, תקווה ואומץ. כתבתי כאן אחרי הרצח כאשר דורון חלוץ בהארץ הביא את דבריהם של שישה ילדים, שחלקם נפצעו גם כן בארוע, שזה הדבר שהכי גרם לי אושר ונתן לי סיבה לאופטימיות אל מול כל הרוע והשנאה. והדברים נכונים גם לבני הנוער שראינו אתמול. לכן, אני מבקש מכאן לומר להם תודה.

אור גיל, אחד מהנערים שנפגע בארוע ושרואיין בכתבה בהארץ, אמר בעצרת שהתקיימה אחרי הרצח את הדברים הבאים: "מישהו אמר לי השבוע, אומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא ההחלטה שיש משהו חשוב יותר. והמשהו החשוב יותר הוא לא להתפשר על החופש …".

* אפשר עדיין לתרום:

לסיוע לפצועי בר הנוער 

לרווחת הנפגעים דרך האגודה

ואפשר גם לתרום לארגון הנוער הגאה, לשיקום בר-נוער, לבית דרור שנותן מחסה לבני נוער הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס שלא יכולים לחיות בבית משפחתם, ולגופים נוספים כמו חושן והבית הפתוח.

* אות זכוית האדם על-שם אמיל גרינצוויג שמוענק כל שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח יוענק השנה לניר כץ שנרצח בבר-נוער, ולרות ופול קדר, ממקימי "יש דין", ארגון שפועל למען זכויות אדם בשטחים ולאכיפת החוק כנגד הפוגעים באוכלוסיה הפלסטינית. האות ניתן לניר כץ ז"ל ולבני הזוג קדר כמייצגים אנשים הפועלים בהתנדבות וצנעה למען דמוקרטיה וזכויות אדם. 

האות ינתן ביום שישי הקרוב  11.12 – יום אחרי יום זכויות האדם הבינלאומי שחל ב 10.12- במסגרת מצעד זכויות האדם,ארוע חסר תקדים בישראל בו ישתתפו למעלה ממאה ארגוני זכויות אדם שעוסקים במגוון עשיר של נושאים. בעיני המצעד חשוב כי הוא מזכיר את הקשר בין הנושאים השונים ואת המחויבות הכללית לזכויות אדם, גם מטעם ארגונים שמתמקדים בנושאים או קבוצות מסוימות. סולידריות נמצאת ביסוד המצעד הזה, ולכן הוא ארוע מרגש. קראו כאן איך, מתי ואיפה.

בסרט הזה "מונולוג על אהבה"  שעשתה סיון גבריאלוביץ, שהוא חלק מפרויקט של סרטים נגד הומופוביה, תומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ ז"ל, מדבר על אהבתם. עוד רגע כואב בו אנו נזכרים במחיר ההומופוביה. ראו בהקשר זה את רשימתי הומופוביה ושנאת זרים במקרה של תומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ ז"ל