אומץ הוא לא היעדר הפחד

על הנוער שנותן תקווה ועל מצעד זכויות האדם

למי שטרם ראה, כאן ניתן לראות את הכתבה  של בן שני ושרית מגן ששודרה אמש בתכנית "עובדה", שכללה ראיונות עם רז ויוני, שני נערים שנפצעו ברצח בבר-נוער, עדיין מאושפזים, ומרותקים לכסא גלגלים. כמו כן רואינו דניאל וטל, שני צעירים שהיו במקום בזמן הרצח, וחזרו אליו, הפעם יחד עם הוריהם. אם טרם ראיתם, אל תחמיצו.

כאשר רז מישקין מספר על החיים בארון לפני, ואומר שעכשיו הוא מרגיש שהוא יכול להתחיל לחיות כפי שהוא רוצה, כי אמנם הוא מרותק לכסא גלגלים, אבל עכשיו, כאשר הארוע הזה למעשה "השלים" את יציאתו מהארון שהתרחשה בעצם רק חודש לפני הרצח, הוא יכול לחיות את מה שאמיתי לו, אנו מקבלים תזכורת על המחיר הכבד של הומופוביה, בכל צורותיה. כך גם כאשר יוני בוקס, שרק פציעתו הקשה הוציאה אותו מהארון בפני הוריו, מספר שאין לו קשר עם חבריו, ההומופובים לדבריו, לכיתה בבית הספר החיפה.

ראו הרשימות הקודמות שלי בעקבות הרצח:

 להחריב דלת של כל ארון

 סיבה לאופטימיות

פולמוס האאוטינג וההומופוביה הליברלית

קרוע לב אך נושם

האמנם עוד יבואו ימים

 הומופוביה ושנאת זרים במקרה של תומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ ז"ל

הסרט הזה מזכיר לנו את המחיר הכבד שפצועי הארוע עדיין משלמים, וזאת לצד המחיר הנורא מגדיעת חייהם של ניר כץ וליז טרובישי. העובדה שהנערים האלו נורו במקום האחד בו הרגישו בטוחים להיות הם עצמם, מזעזעת כל פעם מחדש. העובדה שיש מי שלא יכל כשהשתחרר מבית החולים לחזור הביתה אחר הארוע הזה, ושאביו אמר לו שחבל שלא נהרג, מעידה אף היא על עומק ההומופוביה בחברה שלנו, שאוהבת לחשוב את עצמה ל"ליברלית" בנושאים האלו.

קשה היה לצפות בסרט, גם בגלל הפגיעה הקשה בנערים, שניהם רקדנים, וגם בגלל שהוא החזיר לאותו ליל אימה, ולמקומות הזה בו נגע הרצח בצורה כל כך קשה. המקום בו אתה תוהה מדוע יש כל כך הרבה שנאה, המקום בו קולטים מחדש כיצד הרצח ביקש לשלול את הבטחון שהמקום בו הוא אירע ביקש לתת. אבל יש גם משהו שנותן תקווה, וזה ההאזנה לנערים האלו. לראות ולהתפעל, כיצד, אל מול כל כך הרבה שנאה, הם מלאים באהבה, תקווה ואומץ. כתבתי כאן אחרי הרצח כאשר דורון חלוץ בהארץ הביא את דבריהם של שישה ילדים, שחלקם נפצעו גם כן בארוע, שזה הדבר שהכי גרם לי אושר ונתן לי סיבה לאופטימיות אל מול כל הרוע והשנאה. והדברים נכונים גם לבני הנוער שראינו אתמול. לכן, אני מבקש מכאן לומר להם תודה.

אור גיל, אחד מהנערים שנפגע בארוע ושרואיין בכתבה בהארץ, אמר בעצרת שהתקיימה אחרי הרצח את הדברים הבאים: "מישהו אמר לי השבוע, אומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא ההחלטה שיש משהו חשוב יותר. והמשהו החשוב יותר הוא לא להתפשר על החופש …".

 

* אפשר עדיין לתרום:

לסיוע לפצועי בר הנוער 

לרווחת הנפגעים דרך האגודה

ואפשר גם לתרום לארגון הנוער הגאה, לשיקום בר-נוערלבית דרור שנותן מחסה לבני נוער הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס שלא יכולים לחיות בבית משפחתם, ולגופים נוספים כמו חושן והבית הפתוח.

 

* אות זכוית האדם על-שם אמיל גרינצוויג שמוענק כל שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח יוענק השנה לניר כץ שנרצח בבר-נוער, ולרות ופול קדר, ממקימי "יש דין", ארגון שפועל למען זכויות אדם בשטחים ולאכיפת החוק כנגד הפוגעים באוכלוסיה הפלסטינית. האות ניתן לניר כץ ז"ל ולבני הזוג קדר כמייצגים אנשים הפועלים בהתנדבות וצנעה למען דמוקרטיה וזכויות אדם. 

 

האות ינתן ביום שישי הקרוב  11.12 – יום אחרי יום זכויות האדם הבינלאומי שחל ב 10.12- במסגרת מצעד זכויות האדם,ארוע חסר תקדים בישראל בו ישתתפו למעלה ממאה ארגוני זכויות אדם שעוסקים במגוון עשיר של נושאים. בעיני המצעד חשוב כי הוא מזכיר את הקשר בין הנושאים השונים ואת המחויבות הכללית לזכויות אדם, גם מטעם ארגונים שמתמקדים בנושאים או קבוצות מסוימות. סולידריות נמצאת ביסוד המצעד הזה, ולכן הוא ארוע מרגש. קראו כאן איך, מתי ואיפה.

 

בסרט הזה "מונולוג על אהבה"  שעשתה סיון גבריאלוביץ, שהוא חלק מפרויקט של סרטים נגד הומופוביה, תומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ ז"ל, מדבר על אהבתם. עוד רגע כואב בו אנו נזכרים במחיר ההומופוביה. ראו בהקשר זה את רשימתי הומופוביה ושנאת זרים במקרה של תומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ ז"ל

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום דצמבר 8, 2009 בשעה 9:42 pm

    עצוב עצוב עצוב.
    זה לא יסתיים עד שלא יהיו ארונות יותר.

  •   ביום דצמבר 8, 2009 בשעה 9:52 pm

    חייבים להשתדל ולהתאמץ יותר, שזוועות כאלו יתרחקו מהחברה שלנו או לפחות יזכו במאבק בלתי מתפשר. אין בינתיים תגובה ראויה.

  •   ביום דצמבר 8, 2009 בשעה 10:03 pm

    אז ככה זה
    לדתיים יש מונופול על היהדות
    ולשמאלנים יש מונופול על זכויות האדם

    ככה בונים חברה?
    ככה בונים מדינה?

  •   ביום דצמבר 8, 2009 בשעה 10:53 pm

    שובר את הלב

    ונתראה (ולו גם וירטואלית) ביום שישי.

  •   ביום דצמבר 9, 2009 בשעה 12:00 am

    אני מסכים איתך שלאורתודוכסים יש מונופול על הדת, וזה הרי נעשה בחסות המדינה. לשמחתי, מחוץ לגבולות מדינת ישראל הדת היהודית מקיימת שיח תרבותי בין זרמים שונים, משתנה, מתחדשת, ושומרת על הגחלת.

    ממתי יש לשמאלנים חסות על זכויות אדם? יש לא מעט חרדים/דתיים/מתנחלים שפונים לבג"ץ ולעיתים גם זוכים בשם אותו "מונופול" שאתה טוען לו.

    נ.ב. זה אומנם עצוב לקרוא טוקבקים מתלהמים ורוויי שינאה בכתבות על הפיגוע בבר נוער. אבל מה שעצוב יותר זה שיש טוקבקים של אנשים, נורמטיבים אני מאמין, שקשה להם להתמודד עם ההומופוביה שלהם אז הם פתאום מצטדקים בחסות איזה חוק המבדיל בין פיגועי טרור לפגועי שינאה. למשל.

  •   ביום דצמבר 9, 2009 בשעה 10:59 am

    הסר עצבון מליבך וקרא שוב את תגובתי.

    וסתם שתדע, גופי ימין נזרקים מבג"ץ חדשות לבקרים. מטרתם האמיתי של העתירות הללו הוא לחשוף את שתי הקולות בהם מדבר בית המשפט העליון. אם לא לשיח התקשורתי המגמתי, אז לפחות להסטוריה.

    לא ברור על איזה חוק אתה מדבר ואיך הוא משמש להצדקויות

  •   ביום יוני 13, 2010 בשעה 6:52 am

    עצוב מאד, ומעת את עדותו של תומס שמידט בן זוגו של ניר בץ, זכרונו לברכה, יום אחרי צעדת הגאווה שעברה לי פה מתחת לבית ושמחה את כולנו- איזו היענות- אלפים, מכל העולם באו לצעוד יחד למען סובלנות. ועוד כמה ימים אחרי שקבוצות כמו 'פיקסיז' ואנשי ספרות, תרבות, שלום ואו"ם ביטלו את הגעתם ארצה בעקבות האירועי המשט- האנשים הגאים לא ויתרו. מרגש

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*