המשתה – אייל גרוס

"הקליעים האלו שנורו הלילה ושקטלו חיים צעירים ותמימים, צריכים אם כן אכן להחריב דלתות של ארונות רבים", כתבתי כאן בבוקר ה-2 באוגוסט 2009. הרבה דברים קרו מאז, וכשאנו מתקרבים ליום השנה לרצח בבר נוער צריך לשים לב לארונות הרבים שאכן נחרבו מאז. ארונות שנחרבו  מתמצים לא רק ביציאה מהארון, אלא גם באירועי גאווה שהתקיימו לראשונה במקומות שונים בארץ כמו באר-שבע וראשון לציון, באירועים כמו סרטו של אסי עזר על היחסים בין ילדים שיצאו מהארון והוריהם, אבל גם בדיון האאוטינג שהתקיים אחרי הרצח, ושכתבתי עליו כאן בפירוט.

הדיון הזה הסתיים בכך ששני הזמרים המדוברים, יהודית רביץ ויהודה פוליקר, עשו, כמה חודשים אחרי הרצח, את מה שציפו מהם, ויצאו מהארון באמצעות סרטי טלביזיה שנעשו עליהם. אי אפשר להמעיט בחשיבות של כך ששניים מהזמרים החשובים והנערצים ביותר בישראל עשו את המהלך הזה, והפסיקו לשדר את המסר לפיו הומואיות או לסביות הם דבר שצריך להתבייש בו או להסתיר אותו. אפשר לתהות אם הדבר היה מתרחש גם אילולא הרצח או לא, ובפרט האם היה מתרחש גם אילולא אותו דיון אאוטינג שהתרחש אחרי הרצח.

רבים סברו ביחס לפוליקר ובמידה מסוימת גם ביחס לרביץ שזה מעט מדי ומאוחר מדי. לגבי ה"מאוחר מדי", נכון שזה לקח להם הרבה שנים אל תוך הקרירה המצליחה מאוד שלהם, וגם כמה חודשים אחר הרצח, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא… לגבי ה"מעט מדי", התמונה יותר מורכבת.

מבחינות רבות אני דווקא מוצא שזו יציאה לא פחות "מוצלחת" מהארון מצד יהודית רביץ לא לשבת על ספת המרואיין ולומר "אני לסבית", ובכך להשתתף במשחק הזה של הצורך ב"וידוי", אלא להראות את בת הזוג שלה ולהפסיק להסתיר את הזוגיות שלה עם אישה אחרת.

כפי שכתבתי ברשימות הקודמות בנושא ("פולמוס הפרטיות, הארון והאאוטינג"  ו"איך זה שחובי סטאר אחד מעז"), התפיסה לפיה אדם הוא "בארון" עד שלא הצהיר על כך, שכן אחרת מדובר בנטייה מינית שהיא "ענינו הפרטי", מבוססת על תפיסה שבה בעצם רק נטייה מינית אחת היא פרטית (קרי זו ההומוסקסואלית), ושמציבה בפני אנשים שתי אפשרויות: תמשיכו להיחשב כמי שנמצאים בארון, או שתמכרו לנו את ראיון-וידוי היציאה, זה בו ימוחזרו כל השאלות של "ממתי ידעת", "איך הגיבה המשפחה", וגם תקובע החלוקה הבינארית של אנשים לקטגוריות, זו שמבוססת על זהויות שהם חייבים לאמץ.

לכן בעיני, אם יהודית רביץ בוחרת להראות את  הזוגיות שלה אבל לא "לדבר עליה", ולומר שזה "הכי טבעי",  זה דרך לא פחות יפה להתמודד עם הנושא ואולי מבחינות מסוימות אף עדיפה. עם זאת צריך לציין שרביץ עצמה לא מצליחה שלא, גם כאשר היא "יוצאת מהארון", להיכלא בשיח ה"פרטיות": כאשר גם כאשר היא סוף סוף מאפשרת להראות את הזוגיות שלה היא מסבירה שקשה לה לדבר על זה מאחר והיא אדם מאוד פרטי, וזה לקראת סיומו של סרט שבמהלכו היא מקיימת דיונים ארוכים ומפורטים בשאלת ההורות שלה, האימוץ של ילדתה, אי הכניסה שלה להריון וכו', וגם דנה ארוכות בסוגיית היחסים שלה עם אחיה. גם אצל רביץ שיוצאת מהארון, רק נושא אחד בלבד ורק נטייה מינית אחת נשארים, כתמיד, פרטיים. ב"הפרטה" הזו יש גם דה-פוליטיזציה של הנושא והתעלמות מהאפליות והאלימות שמתלוות לחלוקה ההיראכית לקטגוריות הבינאריות הטרו/הומוסקסואליות. ההתייחסת לנטיה המינית כעניין פרטי, גם כאשר לא נשארים בארון, מאפיינת שיח זכויות ליברלי-אבסטרקטי, שבנוי על חלוקה פרטי/ציבורי ומתעלם מיחסי הכח והפוליטיקה שבחלוקה הזו. אהבתי אם כן את הרצון של רביץ להתייחס לנושא ב"טבעיות", אך ל"הפרטה" שלו יש גם מחיר.

אצל פוליקר הנושא היה קצת יותר מורכב והאמירה יותר עמומה, אבל הרי היה ברור לכולם על מה מדובר. קשה לחשוב על דרך יפה יותר להמחיש את ה"אפסטימולוגיה של הארון" כפי שכינתה זו איב קוסופסקי סדג'ויק, עליה הסברתי ברשימות הקודמות בנושא , מאשר לבחון את הדיון על ה"יציאה מהארון" של פוליקר. כך למשל מתואר הנושא בערך עליו בויקפדיה:

בשנת 2010, לאחר שנים רבות בהן שמר בסודיות על חייו האישיים ומיעט להיחשף, הופיע פוליקר בסרט של טלי בן עובדיה אודותיו ששודר בערוץ 10. הסרט שודר סמוך ליציאת האלבום "אהבה על תנאי" של פוליקר, שעסק בזוגיות ובאהבה לגבר, לצד התמודדותו עם פטירת אמו.‏^[5] בסרט אמר פוליקר "נחשפתי בגיל 27 להוריי ולאחיי, ועכשיו אני נחשף למי שצריך", והביא ציטוטים מרמזים משיריו כמו "אין בושה באהבה לגבר או לאישה".‏^[6]‏^[7] דבריו בסרט פורשו כיציאה מהארון.‏^[8] פוליקר ספג ביקורת על שלא אמר דברים מפורשים.‏^[9]

אפשר לחזור ולקרוא את הטקסט הזה ולתהות: הרי כולנו יודעים על מה פוליקר דיבר. הסרט מותג כסרט היציאה מהארון של פוליקר. לכולם ברור על מה הוא "נחשף", ולכולם ברור למה הוא התכוון שהוא אמר שאין בושה באהבה לגבר או לאישה. אבל בוויקפדיה מתלבטים. הערך עליו לא זוכה להיות משויך לקטגוריה "להטב"ים ישראלים" שהערכים על עברי לידר, רונה קינן ורבים אחרים, לרבות יהודית רביץ (ואפילו כותב שורות אלו) משויכים אליה, ובדף השיחה של הערך מתנהל דיון סוער בסוגיה של האם אפשר להזכיר כלל את הנושא ואת הנטייה המינית של פוליקר. מצד אחד יש הטוען ש" ההתעלמות הויקפדית הנמשכת מהאירוע החשוב הזה בחייו של האיש, שמערב יצירה ואישיות, בכסות פטרנליסטית של הגנת הפרטיות, על מי שיצא בעצמו ומרצונו החופשי מהארון, היא בין פאטתית להומופובית", ומצד שני יש הכותב ש" מהציטוטים שקראתי כאן (את הראיון לא ראיתי) ייתכן שהוא ביסקסואלי, או א-מיני, או הטרוסקסואלי שגילה שהנשים הספציפיות איתן עמד להתחתן אינן לרוחו ומעדיף לחכות עד שתגיע 'האחת ויחידה'. ייתכן גם שהוא הומו, אך זו עוד ספקולציה, לא יותר מבוססת מאלה שהעליתי".   כנגד טענות מהסוג האחרון נטען: "משום מה, חלק מהויקיפדים סבורים שצריכים לומר את המילים המפורשות כעדות ל’הצהרה’ של האמן על זהותו. הדברים משקפים הנחה הטרו-נורמטיבית לפיה כל אדם הוא סטרייט עד שהצהיר אחרת. מי שעוקב אחרי פוליקר ותמלילי שיריו או הביצועים המחודשים לשיריו בעשור האחרון הבין כבר מזמן את מה שכאן מנסים להסתיר ולהשתיק. ההתייחסות הגלויה והמשוחררת ליהודה פוליקר כאמן הומו חשובה לאין שיעור מהעיסוק הקטנוני בהאם אמר מילה מסוימת מאוד או לא."  אגב, יש בדיון גם משתתפים שסברו שאם מכריעים שפוליקר לא יצא מהארון, הרי שיש למחוק את הדיון עצמו מדף השיחה, שכן בעצם הדיון יש אאוטינג…

תוצאת הדיון מתבטאת בכך ששאלת המיניות של פוליקר נדונה בערך עליו בוויקפדיה בצורת הפסקה העמומה שמצוטטת לעיל, ובכך שפוליקר, כאמור, לא "מתויג" כ"להט"ב". (גם אם גל אוחובסקי קובע ביחס להן רביץ והן פוליקר ש"כיום אפשר באופן רשמי למנות אותם ברשימות של להט"בים ישראלים"). אגב, זה המקום לציין כי שאלת התיוג הזה מעוררת ויכוחים רבים בדפי השיחה של הוויקפדיה, כאשר לעתים הדיונים מתקיימים כאשר אין ספק לגבי נטייתו המינית של האדם, אך מתקיים דיון לגבי הרלבנטיות שלה לערך. אפשר לפתוח בכלל דיון על עצם המשמעות של הקטגוריה הזו. כל שאומר כרגע הוא שיש כאן סוג של double-bind : קיום הקטגוריה מאפשר נראות להומואים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים, והרי נראות היא חשובה מאין כמוה. חשוב שיראו שיש הרבה אנשים ששייכים לקבוצות האלו, כולל אנשים מצליחים וחשובים (כמו רביץ ופוליקר). מצד שני הקיום הזה מחזק את החלוקות הבינאריות, וגם מחזק את המעמד של הטרוסקסואליות כשקופה ולא מתויגת, ובכך את הסימון של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס כ"שונים" שלא לומר "חריגים". מדוע למשל שלא תתווסף קטגוריה "הטרוסקסואל" לכל ההטרוסקסואלים שבויקפדיה? מכל מקום נראה שסדג'ויק עליה השלום, שנפטרה בשנה שעברה בטרם עת, מתענגת בינתיים בקברה: כל מה שאמרה על המורכבות של סוגיית היציאה מהארון, על כיצד אתה לעולם לא יכול להיות בארון אך גם לעולם אינך יכול לצאת ממנו, ועל כיצד הומוסקסואליות של אדם יכולה להתקיים כדבר שנמצא בחלל שבין ידיעה לאי-ידיעה, וכיצד הציר הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות מקביל לצירים סוד/גילוי, ידע/התעלמות, פרטי/ציבורי, מתברר כנכון.

אפשר גם לסבך את התמונה בכך שעל פי עדותו של גל אוחובסקי, יהודה פוליקר טוען כבר שנים כי מאז אלבומו "איך קוראים לאהבה שלי" הוא בעצם לא מסתתר, הכול גלוי וכולם יודעים. כך שמבחינתו אין כלל צורך ביציאה מהארון. אכן גם לגבי פוליקר אפשר היה לשאול כבר לפני שנים רבות, האם זמר ששר את השירים האלו, ושכאשר הוא מתבקש לתת ל"זמן הוורוד" ברכה ליום הגאווה אומר "שיהיה לנו חג שמח" (להבדיל מאחרים שטרחו לומר "שיהיה לכם"…) – הוא בארון?

בכל מקרה הדיון בויקפדיה לגבי פוליקר, יותר מכל דבר אחר, מראה עד כמה למרות הכול עדיין לא נעלמה מן העולם התפיסה לפיה אדם הוא "בארון" כל עוד לא הצהיר על כך מפורשות, תפיסה שיהודית רביץ איך שהוא ניצלה ממנה הודות לכך שהראתה את בת הזוג שלה וכנראה הודות לכתבות העיתונאיות שליוו את סרט הטלביזיה והיו יותר מפורשות. אז מה המצב כיום? רביץ 1: פוליקר 0 בניסיון לצאת מהארון בלי לתת את ראיון הוידוי, או שמא הגענו כבר ל1:1?

כבר כתבתי בעבר על כך שעברי לידר, למשל, שר בזמנו שירים שעסקו בשאלות של מינית, אהבה לבני אותו המין ויציאה מהארון, וכששאלו אותו על זה אמר שהוא לא מסתיר דבר, והשירים הם על החיים שלו, אבל זה לא הספיק, ועדיין עד שנתן את ראיון הוידוי, הוא עדיין נחשב כמי שלא יצא מהארון. רונה קינן תהתה בזמנו כיצד ולמה לצאת מארון שהיא אף פעם לא הייתה בו, אבל זה לא חסך ממנה את הצורך לעשות את ראיון הוידוי. הדיון על פוליקר בוויקפדיה מעיד שלעתים אדם יכול לנסות לצאת מהארון, בדרך שלו, וכמעט להיכשל בכך. יתרה מזאת, כפי שהזכיר אוחובסקי, גם אם כן נעשה לאדם אאוטינג, כפי שנעשה בעבר הרחוק והקרוב לאנשים מסוימים במקרים שהוא מתאר, הרי שאם התקשורת בוחרת להתעלם מהאאוטינג הזה, הרי שהוא נעלם כשלא היה.

ברשימה הבאה: על האפיסטמולוגיה של הארון של "כוכב נולד".