האפיסטמולוגיה של הארון של המוזיקה הישראלית

"הקליעים האלו שנורו הלילה ושקטלו חיים צעירים ותמימים, צריכים אם כן אכן להחריב דלתות של ארונות רבים", כתבתי כאן בבוקר ה-2 באוגוסט 2009. הרבה דברים קרו מאז, וכשאנו מתקרבים ליום השנה לרצח בבר נוער צריך לשים לב לארונות הרבים שאכן נחרבו מאז. ארונות שנחרבו  מתמצים לא רק ביציאה מהארון, אלא גם באירועי גאווה שהתקיימו לראשונה במקומות שונים בארץ כמו באר-שבע וראשון לציון, באירועים כמו סרטו של אסי עזר על היחסים בין ילדים שיצאו מהארון והוריהם, אבל גם בדיון האאוטינג שהתקיים אחרי הרצח, ושכתבתי עליו כאן בפירוט.

הדיון הזה הסתיים בכך ששני הזמרים המדוברים, יהודית רביץ ויהודה פוליקר, עשו, כמה חודשים אחרי הרצח, את מה שציפו מהם, ויצאו מהארון באמצעות סרטי טלביזיה שנעשו עליהם. אי אפשר להמעיט בחשיבות של כך ששניים מהזמרים החשובים והנערצים ביותר בישראל עשו את המהלך הזה, והפסיקו לשדר את המסר לפיו הומואיות או לסביות הם דבר שצריך להתבייש בו או להסתיר אותו. אפשר לתהות אם הדבר היה מתרחש גם אילולא הרצח או לא, ובפרט האם היה מתרחש גם אילולא אותו דיון אאוטינג שהתרחש אחרי הרצח.

רבים סברו ביחס לפוליקר ובמידה מסוימת גם ביחס לרביץ שזה מעט מדי ומאוחר מדי. לגבי ה"מאוחר מדי", נכון שזה לקח להם הרבה שנים אל תוך הקרירה המצליחה מאוד שלהם, וגם כמה חודשים אחר הרצח, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא… לגבי ה"מעט מדי", התמונה יותר מורכבת.

מבחינות רבות אני דווקא מוצא שזו יציאה לא פחות "מוצלחת" מהארון מצד יהודית רביץ לא לשבת על ספת המרואיין ולומר "אני לסבית", ובכך להשתתף במשחק הזה של הצורך ב"וידוי", אלא להראות את בת הזוג שלה ולהפסיק להסתיר את הזוגיות שלה עם אישה אחרת.

כפי שכתבתי ברשימות הקודמות בנושא ("פולמוס הפרטיות, הארון והאאוטינג"  ו"איך זה שחובי סטאר אחד מעז"), התפיסה לפיה אדם הוא "בארון" עד שלא הצהיר על כך, שכן אחרת מדובר בנטייה מינית שהיא "ענינו הפרטי", מבוססת על תפיסה שבה בעצם רק נטייה מינית אחת היא פרטית (קרי זו ההומוסקסואלית), ושמציבה בפני אנשים שתי אפשרויות: תמשיכו להיחשב כמי שנמצאים בארון, או שתמכרו לנו את ראיון-וידוי היציאה, זה בו ימוחזרו כל השאלות של "ממתי ידעת", "איך הגיבה המשפחה", וגם תקובע החלוקה הבינארית של אנשים לקטגוריות, זו שמבוססת על זהויות שהם חייבים לאמץ.

לכן בעיני, אם יהודית רביץ בוחרת להראות את  הזוגיות שלה אבל לא "לדבר עליה", ולומר שזה "הכי טבעי",  זה דרך לא פחות יפה להתמודד עם הנושא ואולי מבחינות מסוימות אף עדיפה. עם זאת צריך לציין שרביץ עצמה לא מצליחה שלא, גם כאשר היא "יוצאת מהארון", להיכלא בשיח ה"פרטיות": כאשר גם כאשר היא סוף סוף מאפשרת להראות את הזוגיות שלה היא מסבירה שקשה לה לדבר על זה מאחר והיא אדם מאוד פרטי, וזה לקראת סיומו של סרט שבמהלכו היא מקיימת דיונים ארוכים ומפורטים בשאלת ההורות שלה, האימוץ של ילדתה, אי הכניסה שלה להריון וכו', וגם דנה ארוכות בסוגיית היחסים שלה עם אחיה. גם אצל רביץ שיוצאת מהארון, רק נושא אחד בלבד ורק נטייה מינית אחת נשארים, כתמיד, פרטיים. ב"הפרטה" הזו יש גם דה-פוליטיזציה של הנושא והתעלמות מהאפליות והאלימות שמתלוות לחלוקה ההיראכית לקטגוריות הבינאריות הטרו/הומוסקסואליות. ההתייחסת לנטיה המינית כעניין פרטי, גם כאשר לא נשארים בארון, מאפיינת שיח זכויות ליברלי-אבסטרקטי, שבנוי על חלוקה פרטי/ציבורי ומתעלם מיחסי הכח והפוליטיקה שבחלוקה הזו. אהבתי אם כן את הרצון של רביץ להתייחס לנושא ב"טבעיות", אך ל"הפרטה" שלו יש גם מחיר.

אצל פוליקר הנושא היה קצת יותר מורכב והאמירה יותר עמומה, אבל הרי היה ברור לכולם על מה מדובר. קשה לחשוב על דרך יפה יותר להמחיש את ה"אפסטימולוגיה של הארון" כפי שכינתה זו איב קוסופסקי סדג'ויק, עליה הסברתי ברשימות הקודמות בנושא , מאשר לבחון את הדיון על ה"יציאה מהארון" של פוליקר. כך למשל מתואר הנושא בערך עליו בויקפדיה:

בשנת 2010, לאחר שנים רבות בהן שמר בסודיות על חייו האישיים ומיעט להיחשף, הופיע פוליקר בסרט של טלי בן עובדיה אודותיו ששודר בערוץ 10. הסרט שודר סמוך ליציאת האלבום "אהבה על תנאי" של פוליקר, שעסק בזוגיות ובאהבה לגבר, לצד התמודדותו עם פטירת אמו.‏[5] בסרט אמר פוליקר "נחשפתי בגיל 27 להוריי ולאחיי, ועכשיו אני נחשף למי שצריך", והביא ציטוטים מרמזים משיריו כמו "אין בושה באהבה לגבר או לאישה".‏[6][7] דבריו בסרט פורשו כיציאה מהארון.‏[8] פוליקר ספג ביקורת על שלא אמר דברים מפורשים.‏[9]

אפשר לחזור ולקרוא את הטקסט הזה ולתהות: הרי כולנו יודעים על מה פוליקר דיבר. הסרט מותג כסרט היציאה מהארון של פוליקר. לכולם ברור על מה הוא "נחשף", ולכולם ברור למה הוא התכוון שהוא אמר שאין בושה באהבה לגבר או לאישה. אבל בוויקפדיה מתלבטים. הערך עליו לא זוכה להיות משויך לקטגוריה "להטב"ים ישראלים" שהערכים על עברי לידר, רונה קינן ורבים אחרים, לרבות יהודית רביץ (ואפילו כותב שורות אלו) משויכים אליה, ובדף השיחה של הערך מתנהל דיון סוער בסוגיה של האם אפשר להזכיר כלל את הנושא ואת הנטייה המינית של פוליקר. מצד אחד יש הטוען ש" ההתעלמות הויקפדית הנמשכת מהאירוע החשוב הזה בחייו של האיש, שמערב יצירה ואישיות, בכסות פטרנליסטית של הגנת הפרטיות, על מי שיצא בעצמו ומרצונו החופשי מהארון, היא בין פאטתית להומופובית", ומצד שני יש הכותב ש" מהציטוטים שקראתי כאן (את הראיון לא ראיתי) ייתכן שהוא ביסקסואלי, או א-מיני, או הטרוסקסואלי שגילה שהנשים הספציפיות איתן עמד להתחתן אינן לרוחו ומעדיף לחכות עד שתגיע 'האחת ויחידה'. ייתכן גם שהוא הומו, אך זו עוד ספקולציה, לא יותר מבוססת מאלה שהעליתי".   כנגד טענות מהסוג האחרון נטען: "משום מה, חלק מהויקיפדים סבורים שצריכים לומר את המילים המפורשות כעדות ל’הצהרה’ של האמן על זהותו. הדברים משקפים הנחה הטרו-נורמטיבית לפיה כל אדם הוא סטרייט עד שהצהיר אחרת. מי שעוקב אחרי פוליקר ותמלילי שיריו או הביצועים המחודשים לשיריו בעשור האחרון הבין כבר מזמן את מה שכאן מנסים להסתיר ולהשתיק. ההתייחסות הגלויה והמשוחררת ליהודה פוליקר כאמן הומו חשובה לאין שיעור מהעיסוק הקטנוני בהאם אמר מילה מסוימת מאוד או לא."  אגב, יש בדיון גם משתתפים שסברו שאם מכריעים שפוליקר לא יצא מהארון, הרי שיש למחוק את הדיון עצמו מדף השיחה, שכן בעצם הדיון יש אאוטינג…

תוצאת הדיון מתבטאת בכך ששאלת המיניות של פוליקר נדונה בערך עליו בוויקפדיה בצורת הפסקה העמומה שמצוטטת לעיל, ובכך שפוליקר, כאמור, לא "מתויג" כ"להט"ב". (גם אם גל אוחובסקי קובע ביחס להן רביץ והן פוליקר ש"כיום אפשר באופן רשמי למנות אותם ברשימות של להט"בים ישראלים"). אגב, זה המקום לציין כי שאלת התיוג הזה מעוררת ויכוחים רבים בדפי השיחה של הוויקפדיה, כאשר לעתים הדיונים מתקיימים כאשר אין ספק לגבי נטייתו המינית של האדם, אך מתקיים דיון לגבי הרלבנטיות שלה לערך. אפשר לפתוח בכלל דיון על עצם המשמעות של הקטגוריה הזו. כל שאומר כרגע הוא שיש כאן סוג של double-bind : קיום הקטגוריה מאפשר נראות להומואים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים, והרי נראות היא חשובה מאין כמוה. חשוב שיראו שיש הרבה אנשים ששייכים לקבוצות האלו, כולל אנשים מצליחים וחשובים (כמו רביץ ופוליקר). מצד שני הקיום הזה מחזק את החלוקות הבינאריות, וגם מחזק את המעמד של הטרוסקסואליות כשקופה ולא מתויגת, ובכך את הסימון של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס כ"שונים" שלא לומר "חריגים". מדוע למשל שלא תתווסף קטגוריה "הטרוסקסואל" לכל ההטרוסקסואלים שבויקפדיה? מכל מקום נראה שסדג'ויק עליה השלום, שנפטרה בשנה שעברה בטרם עת, מתענגת בינתיים בקברה: כל מה שאמרה על המורכבות של סוגיית היציאה מהארון, על כיצד אתה לעולם לא יכול להיות בארון אך גם לעולם אינך יכול לצאת ממנו, ועל כיצד הומוסקסואליות של אדם יכולה להתקיים כדבר שנמצא בחלל שבין ידיעה לאי-ידיעה, וכיצד הציר הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות מקביל לצירים סוד/גילוי, ידע/התעלמות, פרטי/ציבורי, מתברר כנכון.

אפשר גם לסבך את התמונה בכך שעל פי עדותו של גל אוחובסקי, יהודה פוליקר טוען כבר שנים כי מאז אלבומו "איך קוראים לאהבה שלי" הוא בעצם לא מסתתר, הכול גלוי וכולם יודעים. כך שמבחינתו אין כלל צורך ביציאה מהארון. אכן גם לגבי פוליקר אפשר היה לשאול כבר לפני שנים רבות, האם זמר ששר את השירים האלו, ושכאשר הוא מתבקש לתת ל"זמן הוורוד" ברכה ליום הגאווה אומר "שיהיה לנו חג שמח" (להבדיל מאחרים שטרחו לומר "שיהיה לכם"…) – הוא בארון?

בכל מקרה הדיון בויקפדיה לגבי פוליקר, יותר מכל דבר אחר, מראה עד כמה למרות הכול עדיין לא נעלמה מן העולם התפיסה לפיה אדם הוא "בארון" כל עוד לא הצהיר על כך מפורשות, תפיסה שיהודית רביץ איך שהוא ניצלה ממנה הודות לכך שהראתה את בת הזוג שלה וכנראה הודות לכתבות העיתונאיות שליוו את סרט הטלביזיה והיו יותר מפורשות. אז מה המצב כיום? רביץ 1: פוליקר 0 בניסיון לצאת מהארון בלי לתת את ראיון הוידוי, או שמא הגענו כבר ל1:1?

כבר כתבתי בעבר על כך שעברי לידר, למשל, שר בזמנו שירים שעסקו בשאלות של מינית, אהבה לבני אותו המין ויציאה מהארון, וכששאלו אותו על זה אמר שהוא לא מסתיר דבר, והשירים הם על החיים שלו, אבל זה לא הספיק, ועדיין עד שנתן את ראיון הוידוי, הוא עדיין נחשב כמי שלא יצא מהארון. רונה קינן תהתה בזמנו כיצד ולמה לצאת מארון שהיא אף פעם לא הייתה בו, אבל זה לא חסך ממנה את הצורך לעשות את ראיון הוידוי. הדיון על פוליקר בוויקפדיה מעיד שלעתים אדם יכול לנסות לצאת מהארון, בדרך שלו, וכמעט להיכשל בכך. יתרה מזאת, כפי שהזכיר אוחובסקי, גם אם כן נעשה לאדם אאוטינג, כפי שנעשה בעבר הרחוק והקרוב לאנשים מסוימים במקרים שהוא מתאר, הרי שאם התקשורת בוחרת להתעלם מהאאוטינג הזה, הרי שהוא נעלם כשלא היה.

ברשימה הבאה: על האפיסטמולוגיה של הארון של "כוכב נולד".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 3:11 am

    סקירה מרתקת, תודה (-:

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 6:35 am

    אין לי משהו נורא חכם להוסיף לפוסט
    רק רציתי להגיד שהכתיבה שלך – חדה ויחד עם זאת רבת-פנים, מנומקת ואנושית – מאוד אהובה עלי.

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 8:16 am

    אייל, נראה לי שדווקא הסרט (המצוין לטעמי) של אסי עזר ממחיש למה לא כל אחד יכול לצאת מהארון- ולמה יש כאלה שנכפים לחיי אומללות בגלל זה. אני לא חושבת שיש מקום להיות שיפוטי כלפי מישהו שיצא מהארון "מעט מידי, מאוחר מידי" – זו זכותו הבסיסית של כל אדם לפרטיות ולבחירה חפשית (שהיא, מסתבר, לא כל כך חפשית, אם מישהו חושב שגילוי כזה עלול למוטט את הוריו, למשל). את רביץ ופוליקר אוהב לעד בלי שום קשר להעדפותיהם המיניות- שעליהן ידענו כולנו עוד קודם (-:

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 8:25 am

    תודה ואורית בייחוד תודה לך – כיף לשמוע דברים כאלו!

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 9:26 am

    אורה, אכן זמרים מצויינים בלי קשר… לגבי שיפוטיות, לא התכוונתי ברשימה הזו כמובן להיות שיפוטי אלא להציע איזו קריאה אחרת של הסוגיה. באופן רחב יותר, אני משתדל לא להיות שיפוטי, לכל אחד נסיבות וסיפור שלו, אבל כשמדובר באנשים מבוגרים בוגרים מצליחים וכו', אז אני חושב שאני כן יכול לומר שבעוד שבוודאי ש"זכותם" לעשות את הבחירות שלהם, אני יכול להעריך שההתנהגות של נאמר עברי לידר ורונה קינן יותר תורמת למיגור ההומופוביה מזו של הזמר הגיי שאומר בראיונות שהוא לא גיי. כאשר יהודית רביץ היתה בארון וזה היה מעין סוד גלוי שרבים ידעו, היא תרמה לכך שזה נחשב משהו שצריך להסתיר ולהתבייש בו, להבדיל מנאמר אסי עזר שתורם לכך שזה משהו שלא צריך להתבייש ולהסתיר בו. אז אני משתדל לא לשפוט את האדם ונסיבותיו האישיות, אבל כן להעריך שאחד תרם למיגור ההומופוביה והשני תורם לקיבועה.

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 1:51 pm

    גם לי אין משהו חכם להוסיף, בעיקר כי הדיון כ"כ מעמיק ומלמד. אני ממש מחכה לחלק ב' — ההאפיסטמולוגיה של הארון של כוכב נולד.

  •   ביום יולי 11, 2010 בשעה 5:38 pm

    ארז תודה…:) בקרוב!

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 4:41 am

    די, אולי כבר תרדו מהשניים האלו? מה באוחובסקיה התלאביבית עוד רוצה מהם? איך אתה יכול בכלל לשים אותם בכפיפה אחת עם לידר וקינן? זה דור אחר, זה תקופה אחרת. זה גם דור אחר של ההורים שלהם.
    לא הייתי קושר את היציאות מהארון האלו לרצח. זו טפיחה מזוייפת על השכם. אם (בניגוד לאיתן פוקס), היה למישהו ביצים, הוא היה מוציא מהארון פעילים מרכזיים במרכז ליכוד למשל. באיגודי הספורט. או כל מיני נבחרי ציבור. או אלופים במיל שעדיין משום מה בחרו להשתתק. או כל מיני אלפיון עליון שמתחתנים בשביל הירושה ובלילה מזמינים ליווי לדירה במגדלים.
    אבל השניים האלו, זה לא "בשר", זה לא דיון אמיתי. זה סתם מס שפתיים של מי שמוביל את הבוןטון הקהילתי בארץ- כל מיני דמויות מתפרסות בשביל ג'וב טוב בערוץ2.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 6:49 am

    אני חושש שלא הבנת את
    רשימתי. הבקשה ״לרדת״ מהם לא רלבנטית שכן הרשימה הזו לא עוסקת ב״דרישות״ או ציפיות מהם אלא בניתוח של השיח והדיון. מהתגובה שלך אפשר לחשוב שזו רשימה של ביקורת על מדוע הם וכו. תקרא אותה אולי שוב. השיח הציבורי על השניים משמעותי כי הם אנשים מפורסמים וחשובים והרשימה מבקשת דרכו לעשות פרובלמטיזציה של הסוגיה ולהמחיש בין היתר דווקא את
    המגבלות של שיח היציאה מהארון ודרישת הוידוי.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 6:55 am

    נ.ב לא הבנתי למה הקישור לרצח הוא טפיחה על השכם ושל מי? בכל מקרה כתבתי שאפשר לתהות אם וכו'… העובדה היא שהשניים עשו את ה"יציאה מהארון" הזו כמה חודשים לא רק אחר הרצח אלא אחר ה"דרישה" שהוצבה ביניהם (ובלי קשר לדעתי בנושא הרשימות שלי בנושא הן לא רשימות של "דרישה" אלא של ניתוח השיח). האם זה מקרי, או שמא זה קשור? האם זה היה קורה בכל מקרה? באמת שקשה לדעת. זה רק ספוקלציה, אבל אפשר לעשות ספוקלציה שבלי הרצח ומה שקרה אחריו השניים היו ממשיכים בשתיקות שלהם כפי שהיה תמיד וכלום לא היה משתנה, ושהטלטלה של הרצח כן שינתה דברים. אבל זו באמת רק ספוקלציה ולכן העלתי את זה כשאלה.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 7:27 am

    I think Dana is now the expert on the subject – she never heard of a closet – not for her r anyone else in her area.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 7:45 am

    אופיר – אכן:)

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 10:03 am

    אין לי ספק, אייל, שבהתבוננות שלך בנושא אתה תורם תרומה חשובה להבנת הסוגיה המוזרה הזאת של "יציאה מהארון". מנסיוני האישי אני יכול להעיד שזו שאלה המציקה לשני הקטבים – זה של נותנים, כלומר אלה שחושפים את רגשותיהם, תחושותיהם, העדפותיהם, ומנגד אלה המקבלים – כלומר מי שבפניו נחשפים. מתברר כי לשני הצדדים האלה של מטבע הזהות המינית לא תמיד נוח, לתת או לקבל. הנותן מרצונו מצפה שהמקבל בעל כורחו ינהג בהבנה, אמפטיה כאילו "אין הבדל", והנותן בעל כורחו תובע למעשה ש"עכשיו" משנתן מה שנדרש ממנו, יניחו לו.
    עם זאת, כאיש להט"ב מרצון ובפועל, אני סבור שהצורך גם הלהט"בי וגם האינדיבידואלי ביציאה של איש זה או אחר מהארון שלו, משרתת יותר את הלהט"ב מאשר את הנושא. ה"קהילה" ודבריה הם הזקוקים לפוליקר או רביץ או עזר או לידר, ואתה הרי מודע לכך ויכול להסביר זאת טוב ממני. אבל השאלה הגדולה היא אם יש חפיפה או זהות בין הצורך האינדיבידואלי לבין זה הקהילתי, ואם היציאה מהארון מועילה או לא (ואפילו מזיקה) למי שיצא וגם לקהילה.
    מבחינתי, לפחות, כאשר היציאה מהארון היא במסגרת המאבקים החשובים של שוויון הזדמנויות, תנאים, הורות, זוגיות וכדומה – התרומה לקהילה היא פועל יוצא של המאבק האינדיבידואלי הגלוי.
    אבל אם רונה קינן הוציאה דיסק מדהים על אביה המופלא – האם היא סחפה במשהו, או נתנה דוגמא, או שכנעה את אנשי הקהילה לאהוב אותה כאמן? או את השוכנים בארון לצאת ממנו בהצהרות חגיגיות?
    ומעניין כי המקרה של אסי עזר הפך לסמל. הרי הוא יצא מהארון כלפי הציבור כולו הרבה לפני הסרט. פעמיים או שלוש בשבוע בנוכחות המוני בית ישראל. אז מה הבעיה? למה כבר אין קו תוחם לחשיפה? למה אחרי שכולנו יודעים, והוא נתן לנו את המידע בגלוי, בשמחה אפילו, יש צורך להיכנס גם למטבח של אמו? את מה זה משרת באמת?
    לי אין תשובות, אני בטוח שאתה תייטיב ממני לענות על תהיותיי.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 10:11 am

    צבי תודה, אני מביא ציטוטים ממך ומתייחס:

    " אני סבור שהצורך גם הלהט"בי וגם האינדיבידואלי ביציאה של איש זה או אחר מהארון שלו, משרתת יותר את הלהט"ב מאשר את הנושא. " – לא בטוח שהבנתי?? מה ההבדל ?

    " ה"קהילה" ודבריה הם הזקוקים לפוליקר או רביץ או עזר או לידר, ואתה הרי מודע לכך ויכול להסביר זאת טוב ממני. אבל השאלה הגדולה היא אם יש חפיפה או זהות בין הצורך האינדיבידואלי לבין זה הקהילתי, ואם היציאה מהארון מועילה או לא (ואפילו מזיקה) למי שיצא וגם לקהילה."
    — ראה הכתבה הזו:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1122849.html
    ראה למטה, יציאה מהארון לא הזיקה לאנשים מפורסמים שיצאו. אולי ההפך.

    "אבל אם רונה קינן הוציאה דיסק מדהים על אביה המופלא – האם היא סחפה במשהו, או נתנה דוגמא, או שכנעה את אנשי הקהילה לאהוב אותה כאמן? או את השוכנים בארון לצאת ממנו בהצהרות חגיגיות?"-

    שוב לא בדיוק הבנתי. רונה קינן לא הסתירה עוד הרבה קודם, והאלבום המדהים באמת על אביה, עומד בזכות עצמו. מעבר אליו זה שרונה מחוץ לארון ומוכנה לדבר על כך תורם את שלו. השניים קיימים "שניהם ביחד וכל אחד לחוד".

    "ומעניין כי המקרה של אסי עזר הפך לסמל. הרי הוא יצא מהארון כלפי הציבור כולו הרבה לפני הסרט. פעמיים או שלוש בשבוע בנוכחות המוני בית ישראל. אז מה הבעיה? למה כבר אין קו תוחם לחשיפה? למה אחרי שכולנו יודעים, והוא נתן לנו את המידע בגלוי, בשמחה אפילו, יש צורך להיכנס גם למטבח של אמו? את מה זה משרת באמת?"
    — הסרט על אסי עזר לא בא להבנתי לשרת כניסה למטבח של אמא שלו, אלא לעסוק בנושא שלא עסקו בו הרבה של יציאה מהארון והתמודדות של הורים ויחסי הורים-ילדים, והסרט מילא תפקיד חשוב בנושא הזה, הבאתו לסרט היום ומתן שפה להורים לדבר על כך.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 6:52 pm

    אני מתנדבת מעל שנה וחצי בארגון הנוער הגאה. לפני הרצח, התנדבתי בארגון אך לא כמדריכה. השנה זכיתי להדריך קבוצה של חניכים מדהימים. לשמחתי הרבה, אם יש משהו שהם זוכרים ממגוון התכנים שהעברנו השנה, זה את המבנה המפרק-ובונה עצמו מחדש של הארון. ותודה אייל, אני עוקבת אחרי פרסומיך השונים לא מעט, תמיד בשמחה.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 7:02 pm

    אפרת
    תודה רבה רבה על דברייך. שמחת אותי מאוד. הרבה פעמים אנשים אומרים שתיאוריה קווירית וכו' זה מסובך ולא רלבנטי לחיים וכו', ואני כל כך שמח לשמוע שאלו תכנים שאתם מעבירים ושבני נוער זוכרים. שוב תודה.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 7:12 pm

    אייל, קראתי את הבלוג שלך שוב. יש לי הרושם שאתה דווקא לא הבנת את התגובה שלי. כתבת: "אי אפשר להמעיט בחשיבות של כך ששניים מהזמרים החשובים והנערצים ביותר בישראל עשו את המהלך הזה, והפסיקו לשדר את המסר לפיו הומואיות או לסביות הם דבר שצריך להתבייש בו או להסתיר אותו." אבל זה בעיני להתעסק בקטנות. מדוע? משום שזמרים, גם בסדר גודל של פוליקר ורביץ, אינן קובעים את סדר היום במדינה הזו. אלו שהשתלטו על השיח הקהילתי, בתקשורת הארצית (קריא: אוחובסקי את פוקס ושות'), הם גיבורים על חלשים. שניינו יודעים על ארונות קשים יותר לפתיחה. במגזרים שציינתי בתגובתי הראשונה. אני מבין את התהיות שלך לגבי פוליקר, אבל מה אגיד לך? זה כבר פאסה. זה לא שיח משמעותי כל כך, ביחס ל, אם למשל יגיע מישהו ויוציא איזה רב ראשי לישראל מהארון. כי רב ראשי יכול לחרוץ גורלות, ואילו מולו תחומי ההשפעה של רביץ ופוליקר מתגמדים.

  •   ביום יולי 12, 2010 בשעה 7:16 pm

    י.ג. רב ראשי זה מאוד חשוב במגזרים מסוימם, זמרים מאוד פופלרים זה גם חשוב מאוד במגזרים אחרים. אני לא חושב שזה פאסה. גם אם נכון שיש ארונות קשים יותר. זה לא סותר. לגבי אוחובסקי ופוקס אני לא הדובר שלהם, יש להם מספיק כוח דוברות משל עצמם. אני חושב שזה נכון שיש אנשים מאוד חשובים במגזרים שונים שליציאתם מהארון היתה יכולה להיות חשיבות גדולה יותר מאשר לרביץ. אבל גם לגבי חלקם אוחובסקי כן עשה אאוטינג, שגם באופן מדהים נשכח. וזו נקודה מעניינת.

  •   ביום יולי 14, 2010 בשעה 11:29 am

    עוד אנו מדברים ומתברר שפוליקר עומד לצאת (שוב?!) מהארון
    http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=9250
    ובויקפדיה הדיון משכפל את עצמו:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%A8#.D7.98.D7.99.D7.96.D7.A8_.D7.91.22.D7.99.D7.93.D7.99.D7.A2.D7.95.D7.AA.22

  •   ביום יולי 14, 2010 בשעה 12:36 pm

    1. כוונתי לכך שהצורך של איש זה או אחר לצאת מהארון כלפי משפחתו, חבריו, עולם ומלואו, שונה מהצורך של הקהילה או המגדר ביציאה הזאת, אבל כל יציאה כזאת, מעבר למה שהיא מעניקה (ולצערנו, לעתים גם גוזלת) למי שיוצא מהארון, משרתת את מטרות הקהילה יותר משהיא משרתת את נושא היציאה מהארון ברמה האינדיבידואלית. זו איננה ביקורת או גימוד ערך היציאה, אלא תוספת ערכית.
    2. המאמר שהבאת כראייה דווקא מאששת את הערותיי. אלה שיוצאים מהארון מרצונם, ומצורך אישי, ומהכרה, אינם דומים כלל לאלה שיוצאים מהארון בכורח נסיבות כמו רכילות ושמועות, טוקבקים וכיו"ב. היוצאים מרצונם, במועד ובזמן שבחרו לכך לא עשו זאת למען הקהילה אלא למען עצמם. אם הם ידוענים – הקהילה תנצל זאת, כמובן, אך לא באותה מידה של ניצחון ושמחה כפי שזה קורה ביחס לידוענים. אבל נזכור שאף לא אחד מהידוענים יצא מהארון כדי להצליח בקריירה שלו באמצעות היציאה הזאת. החיבוק של הקהילה במקרים האלה אולי מסייע, אך פחות ממה שהקהילה מסתייעת מאוד לצרכיה הטובים והראויים.  
    3. לעניין סרטו של אסי עזר – כתבתי את הדברים בעקבות התגובות בתקשורת אך לפני שראיתי את הסרט (אתמול), כלומר רק אחרי שכתבתי את הערותיי לדבריך. ללמדני ולהזכירני, כאיש תקשורת, שתגובות הן ברוב המקרים רק מראה עקומה למציאות. אבל דעתי התחזקה בכיוון דבריי הכלליים בעקבות הצפייה בסרט, שנוצר, בין השאר, כחלק מתהליך השלמת היציאה של עזר מהארון כלפי הוריו – ואפילו יותר מכך כהכרה שלו במשמעות האאוטינג שעשה להם ולא נתן דעתו על כך. ואתה צודק מאוד ביחס לתרומה של הסרט לנושא המשפחה וההורים. אבל תזכור כי זו הייתה גם המטרה של אסי. כלומר, לא יציאה לשם יציאה או למען קריירה אלא "חינוך" של היוצאים להבנת המשמעות ברמה האישית-משפחתית שלהם ושל בני המשפחה. ועל כך מגיעה לעזר תודה גדולה יותר מזו שמגיעה ליוצאים/מוצאים בעל כורחם.  

  •   ביום יולי 14, 2010 בשעה 8:06 pm

    המון זמן לא קראתי פוסט שלך, ועכשיו אני מבינה שזאת איזו מזימה של הרידר, שתטופל מיד.

    אני מצטרפת למחמאות על הניתוח החכם, האלגנטי והפתוח. רק באשר לסוגיה האחרונה, הדרישה שסופג האמן, שיעמוד, במטותא ממנו, על פודיום בכיכר העיר ויאיית א-נ-י ה-ו-מ-ו, כי עד אז זה לא נחשב (ועוד משתמשים בדוגמאות מהפעמים האחרות שבהן הוא היה פתוח וכן בנושא כהוכחות *נגדו*) זה, לצערי, לא עניין של להט"בים. זה עניין של הוולגריזציה של השיח שהתקשורת היא כמובן חלק ממנה. היא רלוונטית בענייני כסף (לא ראיתי, אבל קראתי איך יעל בר זוהר עזבה ראיון טלוויזיוני שבו נשאלה במדויק על שכרה. כאילו שהמגיש היה עונה על שאלה בנוגע לשכרו בראיון), דעות פוליטיות וגם נטיה מינית.

  •   ביום יולי 14, 2010 בשעה 10:06 pm

    תודה, אכן הכתובת רסס שונתה עקב המעבר דירה.
    את צודקת שהתקשורת רוצה את הצהוב. ההבדל הוא שבהקשר הזה – כל עוד האמן לא יספק את הסחורה, יכבדו את ״פרטיותו״ והוא יחשב בארון. אז יש כאן רובד נוסף…

  •   ביום יולי 15, 2010 בשעה 3:27 pm

    כששמעתי את הפרומואים לראיונות ('לראשונה! יהודה פוליקר: אני אוהב גברים!!1!'), ישר חשבתי על הפוסט הזה, ועל סדג'וויק.
    מדהים, איך אמירות מפורשות כל כך לא מספיקות, וצריך שאדם יגיד 'אני לא בארון' (מעניין אם 'אני אוהב גברים' זה מספיק, או שצריך להגיד 'אני הומו', ושום דבר אחר הוא לא יציאה מהארון…)

  •   ביום יולי 31, 2010 בשעה 10:05 am

    הי אייל

    המלצתי על הפוסט שלך אצלי בבלוג
    http://blog.tapuz.co.il/estan

    מאלף.
    אסתי 🙂

  •   ביום אוגוסט 1, 2010 בשעה 8:07 pm

    תודה….!

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*