1 באוגוסט 2009: שנה אחרי הרצח בבר-נוער

גרסה מקוצרת במעט של רשימה זו, בכותרת "שנה חלפה: הפצע פתוח – והארון?" התפרסמה היום ב YNET.

כל כך קשה לכתוב דמעות.

שנה עברה, והתאריך 1 באוגוסט נוגע בכל מי שהאירוע הזה טלטל אותו.

אז מה אפשר לומר שנה אחרי? כל מי שמעורב בנושא בדרך זו או אחרת, או טורח לקרוא מעבר לכותרות (ראו למשל את המונולוגים שהתפרסו בגיליון החודש של "העיר בוורוד"), יודע שהפצע עדיין פתוח. כמובן שאצל משפחות ההרוגים. כמובן שאצל הפצועים. כמובן שאצל מי שהיה שם. אבל הרבה מעבר לכך: הטראומה עדיין כאן, גם אצל מי שלא היה שם באותו לילה.

כאשר אדם נמצא בארון זה במידה רבה מפחד. פחד שאם תצא מהארון לא יאהבו אותך. לא יקבלו אותך. ישנאו אותך. פחד מלהיות שונה, מלהיות מתויג.

עבור בני נוער שבאו לבר נוער זה היה אמור להיות מקום בטוח. גם אם הם טרם יצאו מהארון, וחשו פחד ואי-בטחון בבית או בבית הספר. שם הם היו אמורים להרגיש בטוחים וחסינים מהפחד ומהשנאה. הביטחון הזה חולל ביום ההוא. עבור אנשים רבים אחרים, כאלו שמחוץ לארון, הגיע הרצח בשלב בו הם הרגישו שהם התגברו על הפחד. אבל אז בא האירוע הזה ובעצם היה בו משום הגשמת הפחד בצורתו הקיצונית ביותר. כאילו התברר פתאום שהפחדים האלו היו מוצדקים. שיש מי שישנא אותך אם ידע. לא סתם ישנא, ישנא עד כדי שירצה לירות. להרוג.

פצעים שנדמה היה שכבר הגלידו נפתחו מחדש. בכל מובן זה  היה הכי נורא שיכול להיות. כמי שהיה בבית האגודה בנחמני שם התקיימה פעילות הבר נוער פעמים רבות, בייחוד בשנים בהן התנדבתי כיועץ משפטי באגודה, קשה שלא לחזור ולדמיין את התסריט. את המדרגות. את העובדה שמדובר בקומת מרתף.  שאין ממש לאן לברוח משם. שמדובר בנוער. את האימה.

זה לא שלא הייתה אלימות קודם לכן. הייתה הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ב -2005 שפצעה שלושה. היו דיווחים ותלונות על מקרי הטרדה ואלימות. אבל שום דבר לא היה דומה לאירוע הזה. תחושת הביטחון הופרה. התגלתה כאשליה. נכון שזו הייתה תחושה שבאה במידה רבה מפריבילגיה. אף כי היו תלונות על אלימות כלפי מגוון הקשת של הקהילה, הרי שטרנסים, ואנשים שלא קיימו "נורמטיביות" מגדרית דיווחו על מקרי הטרדות ואלימות בתדירות גבוהה יותר עוד קודם לרצח. בירושלים כל מצעד התקיים תחת חשש מאלימות עוד לפני הדקירה ובוודאי אחריה. אך  שתחושת הביטחון הייתה בועתית, וכמו שקורה לה מדי פעם הבועה התל-אביבית התפוצצה.

הרצח הזכיר את קיום ההומופוביה והשנאה. זה קרה בכמה צורות. בראש ובראשונה כמובן בעצם הרצח בעובדה שאדם יכול היה להיכנס לבר נוער ולירות בלי הבחנה. אבל זה לא נגמר בכך. זה התבטא גם בהומופוביה הקשה שנחשפה אחרי הרצח. התגובות שאתר "וואלה" פרסם שנאלץ לצנזר שכן הן הביעו תמיכה ברצח, קבוצת הפייסבוק שנפתחה (ונסגרה) וגם בה הובעה תמיכה כזו. וגם מה שכיניתי ה"הומופוביה הליברלית" שמיהרה להאשים את ההומואים בהסתה נגד חרדים וליצור סימטריות מזויפות (ועל כך כתבתי כאן וכאן). מעבר לכל אלו, הייתה ההומופוביה המשפחתית שנחשפה בהתנהגות של בני משפחה של חלק מהפצועים. אבל גם במקרים בהם לא הייתה הומופוביה משפחתית כלפי מי שנפצעו, הרי שהעובדה שהרצח הוציא מהארון בני נוער רבים כלפי משפחותיהם, הזכירה למי ששכח שבני נוער רבים עדיין מתמודדים עם הארון בצורה קשה ועמוקה.

הרצח הזכיר שבעצם אף אחד אינו בטוח. שהביטחון היחסי שבא עם הפריבילגיות של הומואים תל-אביבים שלא חורגים יותר מדי מנורמות המגדר המצופות בהם, גם הוא אשליה.  שהבועה היא רק פאטה מורגנה. התקפה אלימה על בחור הומו בירושלים ביום חמישי האחרון אחרי מצעד הגאווה שם, הזכירה שגם שנה אחרי הרצח, האלימות כנגד מי שחורג מהנורמות המיניות והמגדריות עדיין כאן.

אכן, אפשר לחלק את התגובות הפוליטיות לרצח לכאלו שהציגו אותו כאירוע בודד ומזעזע,לכאלו שסברו שלצד הזעזוע מהרצח צריך לשים אותו בהקשר של אלימות מתמדת כלפי להטב"ים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדר וביסקסואלים), ולכאלו סברו שצריך לשים אותו אף  בהקשר רחב יותר של אלימות בחברה הישראלית, בפרט כלפי קבוצות מוחלשות ובייחוד פלסטינים בישראל ובשטחים.

הדיון על הסוגיה האחרונה הוא מורכב, וכל מה שאכתוב כרגע הוא שאני חושב שעיקר הצורך להחזיק בעמדה האחרונה נובע, לפחות אצלי ולפחות כיום, במידה רבה מהעובדה שסביב זכויות להט"ב בישראל נוצר שיח המבקש להציג את ישראל כדמוקרטיה ליברלית, חופשית נאורה ומתקדמת, ובעיני הניכוס הזה של זכויות גייז למטרות ה"הסברה" הישראלית, הוא כיום, מעבר להקשרים האחרים, סיבה מרכזית בגינה קשה לרבים לא לדבר על הקשר בין הנושאים השונים.

אבל צריך לדבר על עוד אפקטים של הרצח. הוא עשה שינוי אצל הרבה אנשים. אנשים רבים שלא היו פעילים קודם נהיו פעילים,  או פיתחו ערוצים חדשים לפעילות. אנשים יצאו מהארון, כולל ה"זמר והזמרת" המפורסמים שבמשך שנים ארוכות רבים ידעו עליהם אך אסור היה לומר זאת מפורשות. פוליטיקאים הבטיחו הבטחות, שחלקן מומש ורובן לא. ההומופוביה, טרנספוביה וביפוביה עדיין כאן: הן בצורת אלימות, הן בצורת התבטאויות של אישי ציבור ופוליטיקאים, והן בצורת חקיקה שלא תוקנה ולא השתנתה.

רבים, בוודאי המשפחות והחברים של ניר וליז , בוודאי אלו שנפצעו ובמיוחד אלו שעדיין מרותקים לכיסא גלגלים, בוודאי כל אלו שהיו בבר נוער באותו ערב, אך לא רק הם –  כולם מן הסתם יישאו את הלילה הזה איתם תמיד. 1 באוגוסט 2009 נשאר ויישאר תאריך שבו משהו השתנה. תאריך בו נוצרו טלטלה וטראומה שלא תעלם במהרה. הכאב יישאר.  אבל תישאר גם עם מחויבות גדולה יותר של אנשים להלחם בשנאה.

כפי שכתבה אילה כץ, אמו של ניר, שממחישה זו בפעילות שלה, הנצחה פירושה גם לזכור את האנשים שהיו ואינם, אך היא אינה מקום קודר ואפל של עצב, בכי וכאב המסתכל על האין, אלא מקום של חיים, בו יש לקחת את רוח הדברים לעתיד כדי לבנות עתיד טוב יותר.

 רשימות שפרסמתי כאן בעקבות הרצח:

להחריב דלת של כל ארון

סיבה לאופטימיות

על הומופוביה ליברלית ופולמוס האאוטינג

קרוע לב אך נושם

האמנם עוד יבואו ימים

הומופוביה ושנאת זרים במקרה של בן זוגו של ניר כץ

אומץ הוא לא העדר הפחד

בליל הרצח העלתי בפייסבוק ואחר כך כאן בבלוג קישור לשיר הזה. בפייסבוק ליוויתי את הקליפ בכיתוב שלי: "זקוקים לנחמה. איפה נמצא אותה".

ניר כץ, ליז טרובישי – ת.נ.צ.ב.ה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוגוסט 2, 2010 בשעה 3:54 am

    כואב הלב. שנה עברה, ואחרי ההלם הראשוני והדמעות, מגיע התסכול שעדיין יש בעולם הזה אנשים שחושבים שמגיע לאנשים למות רק בגלל הנטייה המינית.
    הייתי נזהר לגבי "האפקטים האחרים" של הרצח, לעיתים שקורה אסון בארץ יש מין דינמיקה כזאת שמתחלקת מידי פעם לניצול פוליטי די ציני (ימין ושמאל)- אבל מעבר לכך, למרות כל המגבלות של מדינה דתית, ישראל עדיין מקום טוב להומואים בהשוואה לאיזור כולו.
    הייתי שמח יותר אם זכויות הקהילה היו מהוגנות בחוק ולא בעקבות פרשנות משפטית, או התערבות בית המשפט- כי ככה זה כמו רולטה, נופל עליך שופט כמו מרכוס וראינו מה עלול לקרות.

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*