המשתה – אייל גרוס

 קצת אחרי שפרסמתי את הרשימה "האפיסטמולוגיה של הארון של המוזיקה הישראלית"  (וראו גם הרשימות  הקודמות בנושא :"פולמוס הפרטיות, הארון והאאוטינג"  ו"איך זה שחובי סטאר אחד מעז") יצא יהודה פוליקר מהארון בפעם השנייה (או השלישית): התברר שגם אחר סרט הטלביזיה בו יצא מהארון בדרכו שלו, לא יוכל פוליקר להתחמק מראיון הוידוי בצורת כתבת השער לשבעה ימים של "ידיעות אחרונות". הרי כל עוד לא נתן פוליקר את הראיון, הכללים משמרי הארון (המתכנים בשיח הליברלי "כללי הפרטיות") של עורכי ידיעות אחרונות  (וכותבי הוויקפדיה) חייבו שלא להתייחס לפוליקר כמי שאוהב גברים, למרות מה שהוא כבר כן אמר. על כן, כפי שנכתב בפתח ראיון הוידוי איתו, סיפק פוליקר הפעם "לא עוד אמירה מכובסת שתשאיר את רוב הקהל הישראלי מבולבל". הכתבה הייתה כמובטח כזו שבה "פוליקר לא סתם יוצא מהארון. הוא בועט בו ומרסק את הדלת".("אני בלי הצל שלי", ראיון עם רז שכניק ורביב גולן, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 16.7.2010). היא כללה את כל הרפקליות המוכרות: “ממתי ידעת”, “מתי סיפרת להורים”, “האם אתה רוצה ילדים”, וכו'. שוב היינו עדים אם כן לחומרים שמרכיבים את האפיסטמולוגיה של הארון של המוזיקה הישראלית: אתה נחשב בארון כל עוד לא הצהרת על כך בראיון הוידוי  בו אתה נדרש לשבת על ספת המרואיין, להתוודות ולהצהיר. זאת, אף אם אמרת קודם שאתה לא מסתיר ודיברת על זה בצורה קצת פחות מפורשת. זהו שיח הפרטיות כמשמר את הארון ואת אי הנראות של אהבה בין בני אותו המין, וזוהי גם התפיסה שמשמרת את החלוקה הבינארית והקשיחה הטרוסקסואל/הומוסקסואל: אסור לאחרים לכתוב על אהבתך לבני מינך אלא אם כן תייגת את עצמך כשייך לקטגוריה הומו  (או לסבית) בצורה מפורשת. אפשר כמובן לדבר גם על  מימד נוסף של הסיפור, קרי עסקת החליפין של כתבת השער שתעזור לקידום האלבום החדש, זו שבתמורה לה מוכן האמן לבעוט ולרסק את דלתות הארון. (באמור לעיל אין כמובן כדי לשלול את זכותו של אדם לעשות את הבחירות המשמעותיות בחיי בעצמו. כפי שהסברתי בפירוט ברשימות הקודמות מטרתי כאן היא לנתח את שיח ה"פרטיות" וגם להצביע על מגבלותיו והבעיה בתפיסה בה רק נטייה מינית אחת נחשבת כעניין "פרטי").

ומכאן, כפי שהבטחתי בסוף הרשימה ההיא, לאפיסטמולוגיה של הארון של כוכב נולד. אקדים ואומר שאין באמור לעיל כדי לומר משהו ספציפי על הנטייה המינית של אף אחד או אחת מהמוזכרים…

כוכב נולד היא מקום מרתק למתעניינים באפיסטמולוגיה של הארון של הזמר הישראלי. למעשה אפשר לבחון ארבעה שלבים בסיפור הזה:

הפרק הראשון של הסיפור התרחש בעונה השנייה, שהתחילה עם האודישן של הראל סקעת, והביצוע הבלתי-נשכח שלו ל"בתוך" הן באודישן והן בתכנית האולפן של כוכב נולד 2. כאשר סקעת שר  "אני שקעים לכל קמריך" בלשון הפונה לגבר, זה היה יפה להכאיב ועורר דיון נרחב בנטייתו המינית. אבל מהר מאוד הוא הסביר שבעצם, זה לא שהוא שר את זה לבחור: כשהוא שר את "בתוך" כשיר המושר לגבר, הוא חש כאילו שבחורה שרה את זה לו. האמירה לא ממש הסתדרה עם העובדה שהראל סקעת עשה כששר את "בתוך"  מהלך כפול: הוא  אכן שר את השיר לגבר, כפי שהיה במקור עת שרה את השיר דפנה ארמוני במסגרת להקת חיל האוויר, ("על נשמות שלי אתה שולט") אך גם שינה את המגדר של האני השר ללשון זכר ("אני טובע בדמותך במקום הנוסח המקורי ,"אני טובעת בדמותך").  כאשר הוא נשאל בעבר על השיר הוא בחר אם כן שלא לעשות את המהלך שעברי לידר עשה לפני יציאתו הרשמית מהארון (כלומר לומר שהשירים הם על חייו, ושהוא לא מסתיר כלום, כל זאת בלי להצהיר בשלב ההוא מפורשות על נטייתו המינית), אלא דווקא להרחיק את עצמו מהפרשנות ההומואירוטית המתבקשת של גרסתו לשיר, תוך התעלמות כאמור מכך שהשיר הושר כשיר שגבר שר לגבר.

אחרי כל הדרמה של "בתוך" הכחיש סקעת בראיונות שהוא גיי.  אם הביצוע שלו ל"בתוך" היה סוג של נוכחות מחוץ לארון מהרגע הראשון, הרי שאפשר לומר שהראל סקעת הוא מישהו שעבר תהליך הפוך של כניסה, ולא יציאה, מהארון. אפשר גם לטעון (אם כי זו שאלה של טעם) שגרסתו ל"בתוך" הייתה ונשארה לא רק הפתיחה אלא גם השיא האמנותי של הקרירה של סקעת, ואולי זה לא מקרי.  בכל מקרה לגבי סקעת התרחש דבר מעניין:  זה הפך להיות, לפחות בשלב מסוים, לגיטימי לדון בשאלה של האם הוא הומו ולפרסם רשימות שכותרתן שאלה "אז רגע, הראל סקעת הומו או מה?" . מאחר ובדרך כלל עצם קיום הדיון הזה נחשב כבר כחוצה את גבולות האאוטינג, מעניין שהוא התקיים לגבי סקעת, שאף נשאל על כך כאמור בעבר מפורשות בראיונות, והכחיש. זה לא הפריע לדנה אינטרנשיונל לשאול בדרכה הייחודית, בשידור חי בתכנית רדיו לפני כמה חודשים, האם הראל סקעת כבר יצא מהארון.

הופעתו של סקעת בעצרת הזיכרון לרצח בברנוער, בחודש אוגוסט האחרון, פתחה את תיבת הפנדורה הזו מחדש. מצד אחד היו שפירשו את הופעתו של סקעת בעצרת, ובפרט בחירתו לשיר שם שוב את "בתוך", כאמירה של הזדהות שעשויה לסמן דרך חדשה במיקום של סקעת אל מול הארון. מנגד, הסתייגותם הפומבית של גל אוחובסקי ואביעד קיסוס מהופעתו של סקעת, תוך שהם מביעים את התנגדותם להופעתו של אמן בארון באירוע זה, נתפסה, די בצדק יש לומר, כאאוטינג וגררה ביקורת מרבים לרבות מאסי עזר שכרגיל אמר דברי טעם. הדיון סביב האירוע הזה חשף שוב את האפיסטמולוגיה המורכבת של הארון, כאשר חלקו התנהל בצורה מקודדת בלי להזכיר את השם המפורש, למרות שחלקים אחרים של הדיון שהתנהל בתקשורת עסקו מפורשות בסקעת.

הפרק השני של הסיפור הוא בעונה החמישית, עת התקיים דיון קצת שונה (ופחות מתוקשר) לגבי המועמד נדב קדמון, וכפי שכתבתי בזמנו לא היה ברור איך אפשר לדבר על הנושא בלי להיות מואשם (כפי שהואשם מקומון מסוים) באאוטינג מצד אחד (כי האדם לא הצהיר על נטייה מינית כלשהי) או באינינג מצד שני: האם כאשר קדמון שר את ליאונרדו, שהוא שיר מקודד של עברי לידר על בחור גיי שעדיין בארון אך כבר בדרך החוצה ובקרוב יספר לכם על כך, ומדבר על הזדהותו עם השיר הזה, ובכך בעצם מבצע את מה שעברי לידר עשה כשהוא שר את השיר הזה, כלומר שלח מסר מקודד, ואפילו בצורה יותר חזקה מזו שעברי עשה בזמנו, כי עכשיו הקידוד הוא גם לעברי שאכן יצא מהארון בהמשך, הוא לא מספר לנו בעצם על נטייתו המינית שלו בעצמו?.

הפרק השלישי של הסיפור הוא בעונה השביעית, והתעורר כמובן עקב הופעתו הבלתי נשכחת של חובי סטאר. כבר ניתחתי ותיעדתי את ההתייחסות לנושא בפוסט הזה ובתגובות לו ולכן כל מה שאוסיף ואסכם כאן, הוא שחובי סטאר היה הדמות הראשונה בכוכב נולד אבל אולי בכלל בעולם הבידור והתרבות הישראלי, שההנחה הייתה שמותר להתייחס אליו כגיי, גם מפורשות בתקשורת, בלי שהצהיר על כך, לא בשיטת ראיון הוידוי ואפילו לא בשיטת יהודית רביץ. אני לא יודע אם זה המוחצנות של חובי סטאר, או המסר שהוא או ההפקה העבירו לתקשורת.  נדמה שבכל מקרה לתקשורת היה קל יותר לקבל ולסמן דווקא את סטאר ה"צבעוני" כהומו מאשר היא היתה מוכנה לעשות בכל הנוגע למישהו שמשדר מה שנתפס כגבריות נורמטיבית-תקנית. מהאחרון, ניתן לשער, היו דורשים את ראיון הוידוי.  אבל כפי שכתבתי ברשימה ההיא, חובי סטאר העז לא פחות ממישהו שנתן את ראיון הוידוי. הוא הביא את המוחצנות שלו ואת הנוכחות הייחודית שלו, עם השחור בעיניים, עם הטבעות. חובי סטאר הביא את  הילד השונה שחטף מכות בקרית אתא ולא היו לו חברים, אל המסך, בלי להסתיר שום דבר ממנו.

והנה אנו מגיעים לפרק הרביעי של הסיפור,  בו חלים שינויים נוספים: בעונה השמינית, זו שהסתיימה עכשיו. תשכחו מדיוני אאוטינג, אינינג וכו'. תשכחו לרגע אפילו מחובי סטאר שלא הסתיר שום דבר בלי לתת ראיון וידוי. מהרגע הראשון, בסרטון ההכרות איתה אמרה נועה דויטש שהיא "הכי פתוחה עם זה", שרואים עליה, שצריך להיות "אידיוט" כדי לא לראות שהיא "אחת מהחברה", ואחרי שלרגע התבדחה "אני לא בקטע, אני לא לסבית!", הסתכלה על המצלמה וקראה לכולם "צאו מהארון!".

 ואם חובי סטאר היה out there  עם המוחצנות האוחצ'ית שלו, הרי שנועה דויטש היא אולי הבוצ'ית הראשונה מחוץ לארון בפריים-טיים הישראלי.  כשהיא שרה "אני לא גבר ולא אישה" היא גם פתחה את הנושא של הקשר בין נטייה מינית וזהות מגדרית. הבחירות שלה בהמשך התכתבו עם הנושא הזה, גם כאשר היא שרה את "ניצחתי" של דנה אינטרנשיונל וגם כאשר הפכה את "לגור איתו" של ריקי גל וצביקה פיק ל"לגור איתה". 

שני הביצועים האלה כמו גם הביצוע שלה ל"איך קוראים לאהבה שלי" היו מבטיחים והעידו על כך שנועה דויטש עשויה להיות לזמרת רוק מעניינת, אף אם הודחה מהתכנית בשלב מוקדם יחסית. אגב, נועה דויטש יצאה מהארון גם היא פעם שנייה, כביסקסואלית, כאשר בישרה שהיא לא אוהבת רק בנות, וכדבריה "אני יכולה להיות עם זה ואני יכולה להיות עם זה". הדואט שהיא ביצעה יחד עם תהל שוהם ל"לבן בחלום שחור" של איפה הילד, ניכס לכמה רגעים גם את תהל ל"רצף הלסבי" המפורסם, והיה זה דואט בוץ'-פם מקסים במיוחד.

את מה שדויטש עשתה ל"לגור איתו", עשה מתמודד אחר, אוהד שרגאי, ל"כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" של חווה אלברשטיין, אותו הפך, בביצוע נפלא שלו מלפני כוכב נולד ל"כל יום אני מאבד בחור יפה ברחוב". להבדיל מדויטש הנושא של מיניות לא עלה ישירות בראיונות עם שרגאי, אבל הבחירה שלו לתת ל"כל יום" את התוכן אותו נתן בקליפ מבי"ס רימון שהוצב באינטרנט וזכה לצפיות רבות מדברת בשם עצמה.

גל אוחובסקי הגדיר את אוהד שרגאי בסיום האודישן שלו "חובי סטאר הדור הבא". מבלי להיכנס להשוואה בין שני הזמרים הרי יש משהו משותף ביחס של השופטים לשניהם. כתבתי ברשימה על חובי סטאר שהשופטים דרשו ממנו בצדק להתרכז בשירה שלו, אך באחת הסצנות "מאחורי הקלעים" הוא הדגיש שהוא יקטין קצת את "הביונסה" לפי המלצתם, אבל אין לו שום כוונה לגמרי להוריד את "זה"… במקרה של חובי סטאר היה אפשר להיזכר במה  ש Kenji Yoshino  כינה covering:  דרישה שאינה דרישה להסתיר זהות אלא להסתיר מאפיינים והתנהגות שמחצינים אותה.

גם כשזה מגיע לשרגאי, השופטים ביקשו ממנו לרסן את התנועות הרבות והגדולות.  זה אולי לא בדיוק "ה-ביונסה" של סטאר, אבל הבקשה הייתה דומה באופייה, בפרט כאשר הם ביקשו ממנו להפסיק "להתריס". אוהד שרגאי שר נפלא ומופיע נפלא, אם לי לעתים נדמה היה שהוא הקשיב קצת יותר מדי לשופטים. הביצוע הבלתי נשכח שלו ל"כל יום אני מאבד", וביצועים כמו ל"לא בוכה" של יעל לוי,  ל"לילה" של נוער שוליים, ל"מה איתי" של אריק איינשטיין ובייחוד ל"אם יש גן עדן" של אייל גולן, מעידים שמדובר באחת ההבטחות החדשות של המוזיקה הישראלית.

גם ל"דברים שרציתי לומר" של פוליקר הוא הביא מימד חדש, כזה שמבליט  את ה"אימה" שמוזכרת בשיר.  כפי שכתב איתמר זהר, עם שרגאי יש סיכוי לכוכב פופ אמיתי, ואם יורשה לי לצטט ממנו: " הוא רוכן על הפסנתר כמו רופוס ויינרייט, תיאטרלי כמו מארק אלמונד ואופראי כמו קלאוס נומי, משתוקק להראות כי פופ במהותו נועד לגעת בנשמה ולטלטל אותה לא פחות ואולי אף יותר מאשר לנענע את הרגליים ולהעיף את הראש לעננים. גם אם לפעמים הוא דרמטי מדי, זה עדיין בגבולות המותר. חובת ההוכחה ממילא תוטל עליו בהמשך", וכדברי צפניה  "החדשות הטובות הן שבנוסף למניירות, אוהד שרגאי עמוס בכישרון שמאיים להתפוצץ. החדשות הרעות הן שבקיץ 2010 בישראל, כלל לא בטוח שלא יסורס ע”י ההפקה או יודח כבר בתחילת הדרך". שרגאי, עם יכולת ההגשה והפרשנות הייחודית שלו לשירים,  הגיע דווקא לגמר, ועל פי מיטב המסורת בה המוזיקאים המוכשרים ביותר לא זוכים בכוכב נולד, ואולי טוב שכך, הסתפק במקום השלישי. בדרך לגמר, הוא ביצע במהלך העונה את "בין כל הבלגן" של שרית חדד בביצוע מקסים ביותר, תוך שהוא הופך אותו לשיר אהבה לגבר. בגמר היה אמור, לו היה מגיע לבצע שיר שני, לבצע את גרסתו (מלפני כוכב נולד) ל"כל יום אני מאבד". יש לי תחושה ששרגאי, לו היה נשאל, לא היה עושה לביצועים האלו "אינינג" מהסוג שסקעת ניסה לעשות ל"בתוך", ואולי חלק מהעניין הוא בכך שהוא פשוט לא היה נשאל. מעניין אם כן הפער בין ההנחה שבבחירתו לשיר שירי אהבה לגבר בוחר שרגאי להיות מחוץ לארון, ובין האשמתו של אוחובסקי באאוטינג של סקעת, ששר אף הוא, לרבות בעצרת המדוברת עצמה, שיר אהבה לגבר בעצמו. אכן, העובדה שהוא ביצע שירי אהבה לגבר אפשרה להכתיר את שרגאי כ"גיי אייקון", אם כי נשארת השאלה האם כמו חובי סטאר גם שרגאי יצליח לדלג על ראיון הוידוי, או שמא גם ממנו יידרש לספק את סיפור ה"ממתי ידעת" וכו' לעיתון הנכון בזמן הנכון.

ואפרופו איקונים, נדמה שאי אפשר להתעלם מכך שכפי שבלי קשר לנטייה מינית זו או אחרת ולמרות שהיא יוצאת עם בחורים, הפכה מרינה מקסימיליאן בלומין לאייקון נערץ על לסביות בכוכב נולד 5, כך קרה בעונה הנוכחית לדיאנה גולבי. זו האחרונה הכריזה אמנם שאין לה חבר והיא גם לא כל כך יודעת אם היא רוצה, אך נדמה שמעמדה כדייקון יישאר בלתי מעורער גם אם היא תשנה את דעתה בנושא.

אז על מה הרשימה הזו בעצם? על מי הם הזמרים המעניינים ביותר של כוכב נולד השנה, או שמא על שאלת האפסטימולוגיה של הארון של כוכב נולד?  האמת שכפי שהערתי בעבר, אני צופה סלקטיבי ביותר בכוכב נולד, ויש לי דעה לא חיובית במיוחד על סגנון השירה הדומיננטי בתוכנית, ועל הרבה מאוד מימדים שלה. תקצר היריעה מלפרט וזה גם לא הנושא של הרשימה הזו. עם זאת אי אפשר להתכחש לכך שלעתים (נדירות מדי) נחשפנו דרכה למוזיקאים וזמרים מוכשרים ומעניינים. בכוכב נולד 5 סברתי שלצד נדב קדמון, אדיר אוחיון ומרינה מקסימיליאן בלומין היו מוצלחים ביותר כזמרים. לפחות שניים מהשלושה פעילים, ממ"ב מופיעה הרבה ואוחיון מוציא ממש בימים אלו אלבום בכורה עם להקתו "אדיר והילדות". בעונה הנוכחית אהבתי במיוחד את דויטש ושרגאי שמעבר לשאלת המיניות, והנראות החשובה, הרשימו בכישרון ויכולת השירה שלהם. אני מקווה שעוד נשמע מהם.