אל תחלמו שזה נגמר: דמוקרטיה, דה-לגיטמציה והכחשה

[גרסה אנגלית של רשימה זו פורסמה במגזין 972+ המומלץ אגב מאוד].

האם אכן מסמנת ההחלטה להקים ועדת חקירה לארגוני זכויות אדם את סופה של הדמוקרטיה הישראלית? אני הייתי מעדיף לראות אותה כרק עוד מסמר בארון הקבורה שלה. ברשימה שהתפרסמה כאן בפברואר 2010 שאלתי אם "יכול להיות שזה נגמר" ובאוגוסט 2010 שאלתי האם זהו "קץ הדמוקרטיה". אכן, ועדת החקירה היא רק חלק מתופעה רחבה יותר של ניסיונות להשתקה ויצירת דה-לגיטימציה לביקורת ומחאה.

אך כפי שציינתי ברשימות הקודמות, עננים רבים העיבו עוד קודם על האפשרות לתאר את ישראל כדמוקרטיה, בראשם הכיבוש שכשהפך ממשטר זמני לכאורה לתופעה מתמשכת, וגרם לכך שאפילו העיקרון היסודי ביותר של דמוקרטיה – הסכמת הנשלטים, נשלל. כמובן שגם האפליה וההדרה של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, וגם שאלות של הדרה עדתית וכלכלית העיבו על הדמוקרטיה הישראלית, אבל הכיבוש היה המקום בו  אי אפשר אפילו לדבר על תפיסה מינמאלית של דמוקרטיה. את המשטר של שליטה אלימה בשטחים שבהם חיות  שתי קבוצות אוכלוסיות שונות, כאשר המדינה מאפשרת לקבוצה אחת (המתנחלים) לנשל את  השנייה (הפלסטינים), תוך כדי שמערכת מורכבת של חוקים וצווים גורמת לכך שעל שתי האוכלוסיות חלות מערכות דינים שונות ומפלות לא ניתן לתאר כדמוקרטיה, וההבחנה במובן הזה בין דמוקרטיה בישראל של הקו הירוק (עם כל הבעיות שלה שהזכרתי) לבין השטחים התמוטטה עם התארכות השליטה בשטחים.

 

בשנים האחרונות הועלתה עצם שאלת הדמוקרטיה על סדר היום של ארגוני זכויות אדם. לא צריך לחיות באשליות שעד כה הייתה בישראל דמוקרטיה מושלמת.

אז מה אם כן השתנה עכשיו? נדמה לי שהשינוי המרכזי הוא שעד עכשיו חשבנו שלפחות אפשר לדווח ולמחות על אי הצדק ועל הפגיעות בזכויות אדם, באופן חופשי יחסית. כמובן שגם בהקשר הזה חופש הביטוי היה יחסי. ליהודים היה תמיד חופש ביטוי יותר מאשר לערבים: כך למשל בזמן שבג"צ נתן את פסק הדין ההיסטורי על חופש הביטוי (קול העם), הוא אישר את הדיכוי של תנועת אל-ארד ואת הסגירה של עיתונים בשפה הערבית.  פגיעות בחופש הביטוי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוחמרו בשנים האחרונות. אבל למרות ההפליה הזו, הרי שהאפשרות לדווח ולמחות על מה שמתרחש התקיימה באופן יחסי בצורה עקבית. השינוי של השנים האחרונות, הוא התקפה על חופש הביטוי, בצורה שנועדה רק לאפשר את העמקת הפגיעה בזכויות האדם האחרות, ואת העמקת הדיכוי שמאפיין את הכיבוש, העמקת הפגיעה באוכלוסיה אזרחית, והעמקת האפליה.

 

הדבר הזה נעשה על ידי התקפה על האפשרות לדווח ולמחות על עוולות,  ואיום שכל מי שמוחה נגדן או מדווח עליהם יסולק לכלא במקרה הרע או במקרה הטוב ייחקר בוועדה המגוחכת הזו. עליית המדרגה היא אם כן בכך שגם את עלה התאנה הדמוקרטי שאפשר באופן יחסי לדווח ולמחות על הדברים, מנסים לרמוס עכשיו. ואם ירמסו אותו כל שאר הרמיסות יכולות רק להעמיק בלי דיווח עליהן ומחאה. מהסיבה הזו יש כאן עליית מדרגה. חופש הביטוי קריטי גם כי הוא מאפשר ניסיון לפחות ליצור accountability, ולדווח ולמחות. לכן, בין היתר, נכונה האמרה ש"זכויות האדם תלויות הדדית ולא נתונות לחלוקה".

 

ההתקפה על חופש הביטוי אינה כמובן רק בצורה של ועדת החקירה. מצטרפים אליה צעדים נוספים רבים שכתבתי עליהם בפוסטים הקודמים שקושרו לעיל. ביניהם: העובדה שוועדת החינוך של הכנסת טרחה בכלל לקיים לאחרונה דיון בדו"חות (המופרכים כשלעצמם) של ארגונים המבקשים לבחון אם ההוראה באקדמיה הישראלית מספיק "פטריוטית", וההתקפה הקשה על ארגוני זכויות אדם ועל הקרן החדשה לישראל מטעם מספר גופים שמתיימרים להיות גופים העושים "בקרה" על ארגוני זכויות אדם, אך בעצם עוסקים בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם. (זה המקום אגב לציין בהערת אגב שהעובדה שחלק מהארגונים האלו עושים הגהה ל"דוחו"ת" שלהם, מעצבים את אתר האינטרנט שלהם יותר יפה, וכותבים ומדברים באנגלית יותר טובה מהאחרים לא עושה אותם יותר מקצועיים או רציניים, אלא רק יותר מסוכנים). לאלו נוספים המעצרים של מפגינים בשיח' ג'ראח ושל נשות הכותל. כל אלו מעידים על מדיניות ואווירה ציבורית בהן זה נחשב ללגיטימי לנסות ולסתום את הפה של מי שמביע דעה ביקורתית ושונה מהקונצנזוס. המאסרים הפוליטיים, שעידן לנדו כותב עליהם בהרחבה, הם כמובן חלק מאותה תופעה ולא נפרדים מועדת החקירה. צריך לציין שמאסרו של יונתן פולק זוכה להרבה יותר תשומת לב תקשורתית ממאסרם של מארגני ההפגנות בבילעין, מן הסתם בשל היותו יהודי.

 

הרעיון של ועדת החקירה הזו כה מופרך שכמעט ואין צורך להסביר מדוע, אבל אולי צריך להזכיר שיש גופים שאמונים על פיקוח על עמותות (רשם העמותות), יש גופים שאמונים על פיקוח על שמירת החוק (המשטרה), ובין כה וכה העמותות והארגונים השונים מחויבים לדווח על מקורות ההכנסה שלהם. (אין באמור לעיל כדי לומר שההתנהגות של רשם העמותות ושל המשטרה לא יכולה לעתים להיות בעייתית ומפלה כשלעצמה, והיו דברים מעולם).  יתרה מכך, הכנסת אמורה לפקח על הממשלה, לא על ארגוני זכויות אדם. יש חובה עליונה לשמור על העצמאות של ארגוני זכויות אדם שתפקידם להתריע מפני הפרת זכויות אדם על ידי השלטון (וגם במקרים המתאימים על ידי גופים פרטיים) וברור שהכפפת ארגונים כאלו לחקירה על ידי הכנסת מאיימת על העצמאות הזו. זאת ועוד, החקירה הזו סובלת גם מסלקטיביות וגם מחריצת הדין מראש. פרט לכך כל המידע על מקורות המימון כבר קיים ומפורסם. הארגונים מחויבים לשקיפות מכוח חוק ומכוח רצונם והיא קיימת. כפי שכתבו ארגוני זכויות אדם בגילוי דעת, "אין לנו מה להסתיר. אתם מוזמנים לקרוא את הדוחות והפרסומים שלנו, ונשמח אם לשם שינוי תתייחסו באופן ענייני לשאלות שלנו, במקום לנסות לשוב ולהשמיץ אותנו." אשר לתרומות מ"ישויות מדיניות זרות" החוק כבר מסדיר את הנושא וקובע חובות דיווח לרבות באתר האינטרנט של העמותות הרלבנטיות.  (ראו לדוגמה דיווח כזה באתר של עמותת גישה), כך שאין כאן צורך אמיתי במידע שאינו זמין, וכמובן, שכאשר מחליטה הכנסת ביוזמת הימין לחקור את "ארגוני השמאל" (כפי שהיא מכנה את ארגוני זכויות האדם), הרי שרק עיוור לא יראה שמדובר בחקירה פוליטית ומוטה מראש, "משפט ראווה" כדברי יושב ראש הכנסת. אפשר להיזכר בסצנה באליס בארץ הפלאות, בה בפעם העשרים בערך מבקש המלך שהמושבעים יתנו את פסק הדין, אך המלכה מתעקשת ש"קודם גזר-הדין, הפסק- אחר כך". במקרה זה ניתנו כבר פסק הדין וגזר הדין מראש.

 

נקודת המפנה לתהליכים המתוארים כאן התרחשה, כפי שציינתי ברשימות קודמות, עם המלחמה בעזה ופרסום דו"ח גולדסטון.  כפי שפרטתי בעבר, גם אם אפשר לבקר את דוח גולדסטון וגם אם הוא אינו מושלם, מטרת ההתקפה המתוזמרת והטוטלית עליו עוד לפני שיבשה הדיו על הנייר בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לגולדסטון  הייתה למנוע דיון בפגיעה הקשה שפגעה ישראל באזרחים פלסטינים בזמן הלחימה בעזה.  אני חושב שהמלחמה בעזה ודו"ח גולדסטון סימנו את השיא של תהליך שהתחיל כמובן עוד קודם, אך הגיע לשיאו במלחמת עזה (וגם במשט אחר כך), בו הפער בין ביקורת הולכת וגוברת מבית ומבחוץ על המדיניות והפעילות של ישראל בפרט בנוגע לשטחים, ובין התחושה של ישראלים רבים שכל מה שישראל עושה מוצדק,  לא היה יותר בר-קיימא. הדרך להתמודדות עם פער זו היא להציג כל ביקורת כזו, בין מבית ומבין מבחוץ, כמוטה, לא-אמינה, בוגדנית ואולי אף אנטישמית, וגם לנסות ולהשתיקה באמצעים של מאסר, הפחדות וחקירות. את ההתקפות על האקדמיה, המאסרים הפוליטיים ו"ועדת החקירה הפרלמנטארית" צריך לקרוא כחלק מההליכים האלו. ההצלחה של ההתקפות האלו מתבטאת בין היתר בהסטת הדיון מהמסר לשליח. כאשר להפרות של זכויות אדם ולעיקור של הדמוקרטיה על ידי הכיבוש מצטרפים גם ניסיונות לסתום את האפשרות לדיווח וביקורת, הרי שזהו כאמור עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה, אך בפירוש לא המסמר הראשון, וכנראה גם שלא האחרון. (מתברר שיש עוד סדרת הצעות בדרך). לכך נלווים כמובן הגילויים הרבים של גזענות ויוזמות החקיקה הגזעניות.

 

אם לסכם תוצאות המהלך הן:

  • הסטת הדיון מהביקורת ומהפרות זכויות האדם אל דיון בשליח (דיון בגולדסטון או בארגונים, המימון שלהם, האובייקטיביות שלהם וכו')

 

  • דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות האדם ודרך כך הכחשה של פגיעות בזכויות אדם שנעשות בייחוד בהקשר של הכיבוש ואפשרות להמשיך אותן ולמנוע דיון ציבורי עליהן ולייצר דעת קהל שלא תמחה עליהן

 

  • ניסיון להשתיק או לפחות לייצר אפקט מצנן שירתיע את ארגוני זכויות האדם (וגם אקדמאים ואחראים) מלפעול ומלהשמיע ביקורת

 

כדי להבין איך הגענו למקום הזה, צריך לחזור כמה צעדים אחורה, לשנת 2000. אי אפשר להבין את הפער שהשתכלל בזמן המלחמה בעזה ובעקבות דו"ח גולדסטון בלי להבין את התהליכים שהחלו אז. לאחר כשלון שיחות קמפ-דיוויד, נבנה נרטיב העל לפיו הציע אהוד ברק לפלסטינים הצעות נדיבות ביותר, והן סרבו ופתחו במתקפת טרור על ישראל. לנרטיב זה הצטרף הסיפור על פיו ישראל נסוגה מעזה ובתגובה קיבלה קסאמים. המסקנה מנרטיבים אלו היא שאין עם מי לדבר, אי אפשר לעשות שלום, והאשמה על המצב כולה על כתפי הפלסטינים. את הנרטיב הזה קשה מאוד לפרוץ, למרות הפרסומים הרבים על הבעייתיות של ההצעות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד, על נסיבות פתיחת האינתיפאדה השנייה ועל כך מה שאפיין את תחילתה זה דווקא הרג של פלסטינים על ידי ישראלים ולא ההפך, ועל כך שהכיבוש של עזה לא הסתיים אלא רק עבר טרנספורמציה. (אין בכל האמור לעיל  כדי לגרוע מכך שגם לפלסטינים יש אחריות למצב, ושטרור, ירי קסאמים ופעולות אלימות אחרות הן פסולות, בלתי מוסריות ובלתי חוקיות, וגרמו נזק עצום לפלסטינים לא פחות מאשר שגרמו לישראל. עם זאת צריך להזכיר שכאשר הפלסטינים נוקטים במחאה לא אלימה, הרי שהצעדים המשפטים והאלימים שננקטים נגדם חמורים לא פחות מאשר כאשר הם נוקטים באלימות, כפי שמראים האירועים בבילעין). את הנרטיב הזה קשה לפרוץ גם בגלל הדרך בה התקשורת לא רק משתפת איתו פעולה, אלא מעצימה אותו. דני דור הראה כיצד התקשורת מילאה תפקיד פעיל בבניית נרטיב זה בתחילת האינתיפאדה השנייה. כך גם בזמן המשט, כאשר התקשורת לא רק שקנתה את כל מה שדובר צה"ל אמר מבלי לבדוק את העובדות (והשאירה עבודה זו לכמה בלוגרים שלא זוכים לשעות שידור ולעמודים נרחבים בעיתונות הפופולארית), אלא הייתה אף יותר דובר צה"ל מדובר צה"ל. הדרך הלא ביקורתית בה קנתה התקשורת את הספין האחרון של צה"ל בקשר להרג של ג'וואהר אבו-רחמה בבילעין הוא דוגמה נוספת.

 

כאשר התפיסה הרווחת בדעת הקהל הישראלית היא ש"כל מה שאנו עושים זה בסדר וכל פעולה של ישראל היא התגוננות לגיטימית", בעוד שחלק מהציבור ורובו של העולם הרחב מסרב לקבל את ההרג הנרחב של אזרחים ואת הכיבוש והנישול הנמשכים,  נדמה שהדרך היחידה עבור ישראל להתמודד עם הביקורת היא לפרש אותה כרדיפה לא מוצדקת של ישראל. אירוני אגב שנוטים בישראל להאשים את הביקורת ב"דה-לגיטימציה של ישראל", מונח שזה לאחרונה לפופולאריות רבה. האירוניה היא כפולה. ראשית, כי היא מזהה בין ביקורת על מדינות ישראל ועל הכיבוש עם דה-לגיטימציה של ישראל, ובכך בעצם מזהה את ישראל עם המדיניות הזו באופן טוטאלי, ושנית, כי כמובן שמה שבאמת עושה דה-לגיטימציה לישראל היא הפגיעה בדמוקרטיה וההתקפות על ארגוני זכויות אדם, ולא ההפך. אם ישראל נהנתה עד כה מאשראי הודות לכך שחלק גדול מהעולם עדיין תופס אותה כדמוקרטיה בה מתנהל דיון פתוח וישנה פעילות של חברה אזרחית, הרי שלאור ההתפתחויות האחרונות האשראי הזה הולך ואוזל.

 

איך יוצאים מזה? קרלו שטרנגר מתאר מעגל אימה פרנואידי, בו חרדה הופכת לשנאה ולחשדות, ובו  פוליטיקאים נמצאים תחת לחץ להתאים את עצמם לדרישות הימין ליישר שורות נוכח האבדון ההולך וקרב, ומפחדים פחד מוות להיתפש כבוגדים אם יאמרו שאפשר לפעול אחרת. הוא סובר שבנסיבות הנוכחיות לחץ בינלאומי לשינוי נראה כעת הרע במיעוטו. אך מעבר לשאלת הלחץ הבינלאומי, עולה השאלה האם החברה בישראל תפקח את עיניה אל פני התהליכים האלו ותתעורר. תופעת ההתקרנפות, השתיקה והאדישות מדאיגות ביותר. קשה להאמין שאנו מדברים על אותה חברה שהוציאה 400,000 איש להפגין בזמן סברה ושתילה, כאשר, כדברי מנחם בגין אז, "גויים הרגו גויים", תוך, בלשונה של ועדת כהן, קיומה של אחריות עקיפה של ישראל. כיום, רק מתי מעט מוכנים לצאת ולדבר כנגד המקרתיזם, הפשיזם והגזענות. אבל יתכן שמעז יצא מתוק. ההחלטה על ועדת החקירה עוררה תגובות חריפות לרבות של מספר חכ"ים מהליכוד. צריך אגב לציין שיושב ראש הכנסת כמו גם חברי הכנסת איתן, מרידור ובגין התבטאו בנושא בצורה הרבה יותר חריפה והרבה יותר נוטפת שכנוע עצמי מאשר יו"ר האופוזיציה ציפי לבני שהגיבה מעט מדי ומאוחר מדי, ושחלק מחברי סיעתה תמכו ביוזמה. אולי דווקא בגלל שמדובר במהלך שקל יחסית לחלק מהציבור, שקל לאליטות, ושקל יחסית לשדרות רבות בציבוריות הישראלית לזהות כאנטי-דמוקרטי, יפקחו העיניים, וחלקים נרחבים יותר בציבור יראו לא רק את המהלך הזה, אלא גם את התהליך הגדול יותר שהוא חלק ממנו. אם זה לא יקרה, הרי שהמצב רק יחמיר. זהו גם הזמן לפעולה משותפת (בלי טהרנות מיותרת) של כל מי ששותף לדאגה לדמוקרטיה, תומך בשוויון ומתנגד לגזענות ולהמשך הכיבוש. אני מקווה אם כן שרבים יבינו שזהו אינו הזמן הנכון לשתוק ושאין שום דרך עבור אזרחים ואזרחיות להתנער מאחריות. ההפגנה שתתקיים במוצאי שבת הקרוב בה אני מקווה שישתתפו רבים, תהיה שלב ראשון, יש לקוות, בתפנית כזו. בכל מקרה, במאבק הקשה על דמוקרטיה בישראל, זהו אינו הסוף, זוהי אפילו אינה ההתחלה של הסוף, ובמקרה זה אני חושש שזהו אפילו לא הסוף של ההתחלה.

לרשימות קודמות שלי בנושא ראו:

להרוג את השליח

להרוג את השליח (2)

דגל שחור

זה אינו הזמן הנכון לשתוק

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות


  • Fatal error: Uncaught Error: Call to undefined function ereg() in /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-content/themes/notesil/functions.php:295 Stack trace: #0 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-content/themes/notesil/comments.php(31): sandbox_commenter_link() #1 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-includes/class-walker-comment.php(180): notes_comments(Object(WP_Comment), Array, 1) #2 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-includes/class-wp-walker.php(146): Walker_Comment->start_el('', Object(WP_Comment), 1, Array) #3 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-includes/class-walker-comment.php(140): Walker->display_element(Object(WP_Comment), Array, 1, 0, Array, '') #4 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-includes/class-wp-walker.php(322): Walker_Comment->display_element(Object(WP_Comment), Array, 1, 0, Array, '') #5 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-includes/comment-template.php(2094): Walker->paged_walk(Array, -1, 0, 0, Array) #6 /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-content/themes/notesil/comments.php(66): wp_list_comments('type=comment& in /home/aeyalgro/public_html/blog/wp-content/themes/notesil/functions.php on line 295