[גרסה אנגלית של רשימה זו פורסמה במגזין 972+ המומלץ אגב מאוד].
האם אכן מסמנת ההחלטה להקים ועדת חקירה לארגוני זכויות אדם את סופה של הדמוקרטיה הישראלית? אני הייתי מעדיף לראות אותה כרק עוד מסמר בארון הקבורה שלה. ברשימה שהתפרסמה כאן בפברואר 2010 שאלתי אם "יכול להיות שזה נגמר" ובאוגוסט 2010 שאלתי האם זהו "קץ הדמוקרטיה". אכן, ועדת החקירה היא רק חלק מתופעה רחבה יותר של ניסיונות להשתקה ויצירת דה-לגיטימציה לביקורת ומחאה.
אך כפי שציינתי ברשימות הקודמות, עננים רבים העיבו עוד קודם על האפשרות לתאר את ישראל כדמוקרטיה, בראשם הכיבוש שכשהפך ממשטר זמני לכאורה לתופעה מתמשכת, וגרם לכך שאפילו העיקרון היסודי ביותר של דמוקרטיה – הסכמת הנשלטים, נשלל. כמובן שגם האפליה וההדרה של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, וגם שאלות של הדרה עדתית וכלכלית העיבו על הדמוקרטיה הישראלית, אבל הכיבוש היה המקום בו אי אפשר אפילו לדבר על תפיסה מינמאלית של דמוקרטיה. את המשטר של שליטה אלימה בשטחים שבהם חיות שתי קבוצות אוכלוסיות שונות, כאשר המדינה מאפשרת לקבוצה אחת (המתנחלים) לנשל את השנייה (הפלסטינים), תוך כדי שמערכת מורכבת של חוקים וצווים גורמת לכך שעל שתי האוכלוסיות חלות מערכות דינים שונות ומפלות לא ניתן לתאר כדמוקרטיה, וההבחנה במובן הזה בין דמוקרטיה בישראל של הקו הירוק (עם כל הבעיות שלה שהזכרתי) לבין השטחים התמוטטה עם התארכות השליטה בשטחים.
בשנים האחרונות הועלתה עצם שאלת הדמוקרטיה על סדר היום של ארגוני זכויות אדם. לא צריך לחיות באשליות שעד כה הייתה בישראל דמוקרטיה מושלמת.
אז מה אם כן השתנה עכשיו? נדמה לי שהשינוי המרכזי הוא שעד עכשיו חשבנו שלפחות אפשר לדווח ולמחות על אי הצדק ועל הפגיעות בזכויות אדם, באופן חופשי יחסית. כמובן שגם בהקשר הזה חופש הביטוי היה יחסי. ליהודים היה תמיד חופש ביטוי יותר מאשר לערבים: כך למשל בזמן שבג"צ נתן את פסק הדין ההיסטורי על חופש הביטוי (קול העם), הוא אישר את הדיכוי של תנועת אל-ארד ואת הסגירה של עיתונים בשפה הערבית. פגיעות בחופש הביטוי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הוחמרו בשנים האחרונות. אבל למרות ההפליה הזו, הרי שהאפשרות לדווח ולמחות על מה שמתרחש התקיימה באופן יחסי בצורה עקבית. השינוי של השנים האחרונות, הוא התקפה על חופש הביטוי, בצורה שנועדה רק לאפשר את העמקת הפגיעה בזכויות האדם האחרות, ואת העמקת הדיכוי שמאפיין את הכיבוש, העמקת הפגיעה באוכלוסיה אזרחית, והעמקת האפליה.
הדבר הזה נעשה על ידי התקפה על האפשרות לדווח ולמחות על עוולות, ואיום שכל מי שמוחה נגדן או מדווח עליהם יסולק לכלא במקרה הרע או במקרה הטוב ייחקר בוועדה המגוחכת הזו. עליית המדרגה היא אם כן בכך שגם את עלה התאנה הדמוקרטי שאפשר באופן יחסי לדווח ולמחות על הדברים, מנסים לרמוס עכשיו. ואם ירמסו אותו כל שאר הרמיסות יכולות רק להעמיק בלי דיווח עליהן ומחאה. מהסיבה הזו יש כאן עליית מדרגה. חופש הביטוי קריטי גם כי הוא מאפשר ניסיון לפחות ליצור accountability, ולדווח ולמחות. לכן, בין היתר, נכונה האמרה ש"זכויות האדם תלויות הדדית ולא נתונות לחלוקה".
ההתקפה על חופש הביטוי אינה כמובן רק בצורה של ועדת החקירה. מצטרפים אליה צעדים נוספים רבים שכתבתי עליהם בפוסטים הקודמים שקושרו לעיל. ביניהם: העובדה שוועדת החינוך של הכנסת טרחה בכלל לקיים לאחרונה דיון בדו"חות (המופרכים כשלעצמם) של ארגונים המבקשים לבחון אם ההוראה באקדמיה הישראלית מספיק "פטריוטית", וההתקפה הקשה על ארגוני זכויות אדם ועל הקרן החדשה לישראל מטעם מספר גופים שמתיימרים להיות גופים העושים "בקרה" על ארגוני זכויות אדם, אך בעצם עוסקים בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם. (זה המקום אגב לציין בהערת אגב שהעובדה שחלק מהארגונים האלו עושים הגהה ל"דוחו"ת" שלהם, מעצבים את אתר האינטרנט שלהם יותר יפה, וכותבים ומדברים באנגלית יותר טובה מהאחרים לא עושה אותם יותר מקצועיים או רציניים, אלא רק יותר מסוכנים). לאלו נוספים המעצרים של מפגינים בשיח' ג'ראח ושל נשות הכותל. כל אלו מעידים על מדיניות ואווירה ציבורית בהן זה נחשב ללגיטימי לנסות ולסתום את הפה של מי שמביע דעה ביקורתית ושונה מהקונצנזוס. המאסרים הפוליטיים, שעידן לנדו כותב עליהם בהרחבה, הם כמובן חלק מאותה תופעה ולא נפרדים מועדת החקירה. צריך לציין שמאסרו של יונתן פולק זוכה להרבה יותר תשומת לב תקשורתית ממאסרם של מארגני ההפגנות בבילעין, מן הסתם בשל היותו יהודי.
הרעיון של ועדת החקירה הזו כה מופרך שכמעט ואין צורך להסביר מדוע, אבל אולי צריך להזכיר שיש גופים שאמונים על פיקוח על עמותות (רשם העמותות), יש גופים שאמונים על פיקוח על שמירת החוק (המשטרה), ובין כה וכה העמותות והארגונים השונים מחויבים לדווח על מקורות ההכנסה שלהם. (אין באמור לעיל כדי לומר שההתנהגות של רשם העמותות ושל המשטרה לא יכולה לעתים להיות בעייתית ומפלה כשלעצמה, והיו דברים מעולם). יתרה מכך, הכנסת אמורה לפקח על הממשלה, לא על ארגוני זכויות אדם. יש חובה עליונה לשמור על העצמאות של ארגוני זכויות אדם שתפקידם להתריע מפני הפרת זכויות אדם על ידי השלטון (וגם במקרים המתאימים על ידי גופים פרטיים) וברור שהכפפת ארגונים כאלו לחקירה על ידי הכנסת מאיימת על העצמאות הזו. זאת ועוד, החקירה הזו סובלת גם מסלקטיביות וגם מחריצת הדין מראש. פרט לכך כל המידע על מקורות המימון כבר קיים ומפורסם. הארגונים מחויבים לשקיפות מכוח חוק ומכוח רצונם והיא קיימת. כפי שכתבו ארגוני זכויות אדם בגילוי דעת, "אין לנו מה להסתיר. אתם מוזמנים לקרוא את הדוחות והפרסומים שלנו, ונשמח אם לשם שינוי תתייחסו באופן ענייני לשאלות שלנו, במקום לנסות לשוב ולהשמיץ אותנו." אשר לתרומות מ"ישויות מדיניות זרות" החוק כבר מסדיר את הנושא וקובע חובות דיווח לרבות באתר האינטרנט של העמותות הרלבנטיות. (ראו לדוגמה דיווח כזה באתר של עמותת גישה), כך שאין כאן צורך אמיתי במידע שאינו זמין, וכמובן, שכאשר מחליטה הכנסת ביוזמת הימין לחקור את "ארגוני השמאל" (כפי שהיא מכנה את ארגוני זכויות האדם), הרי שרק עיוור לא יראה שמדובר בחקירה פוליטית ומוטה מראש, "משפט ראווה" כדברי יושב ראש הכנסת. אפשר להיזכר בסצנה באליס בארץ הפלאות, בה בפעם העשרים בערך מבקש המלך שהמושבעים יתנו את פסק הדין, אך המלכה מתעקשת ש"קודם גזר-הדין, הפסק- אחר כך". במקרה זה ניתנו כבר פסק הדין וגזר הדין מראש.
נקודת המפנה לתהליכים המתוארים כאן התרחשה, כפי שציינתי ברשימות קודמות, עם המלחמה בעזה ופרסום דו"ח גולדסטון. כפי שפרטתי בעבר, גם אם אפשר לבקר את דוח גולדסטון וגם אם הוא אינו מושלם, מטרת ההתקפה המתוזמרת והטוטלית עליו עוד לפני שיבשה הדיו על הנייר בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לגולדסטון הייתה למנוע דיון בפגיעה הקשה שפגעה ישראל באזרחים פלסטינים בזמן הלחימה בעזה. אני חושב שהמלחמה בעזה ודו"ח גולדסטון סימנו את השיא של תהליך שהתחיל כמובן עוד קודם, אך הגיע לשיאו במלחמת עזה (וגם במשט אחר כך), בו הפער בין ביקורת הולכת וגוברת מבית ומבחוץ על המדיניות והפעילות של ישראל בפרט בנוגע לשטחים, ובין התחושה של ישראלים רבים שכל מה שישראל עושה מוצדק, לא היה יותר בר-קיימא. הדרך להתמודדות עם פער זו היא להציג כל ביקורת כזו, בין מבית ומבין מבחוץ, כמוטה, לא-אמינה, בוגדנית ואולי אף אנטישמית, וגם לנסות ולהשתיקה באמצעים של מאסר, הפחדות וחקירות. את ההתקפות על האקדמיה, המאסרים הפוליטיים ו"ועדת החקירה הפרלמנטארית" צריך לקרוא כחלק מההליכים האלו. ההצלחה של ההתקפות האלו מתבטאת בין היתר בהסטת הדיון מהמסר לשליח. כאשר להפרות של זכויות אדם ולעיקור של הדמוקרטיה על ידי הכיבוש מצטרפים גם ניסיונות לסתום את האפשרות לדיווח וביקורת, הרי שזהו כאמור עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה, אך בפירוש לא המסמר הראשון, וכנראה גם שלא האחרון. (מתברר שיש עוד סדרת הצעות בדרך). לכך נלווים כמובן הגילויים הרבים של גזענות ויוזמות החקיקה הגזעניות.
אם לסכם תוצאות המהלך הן:
- הסטת הדיון מהביקורת ומהפרות זכויות האדם אל דיון בשליח (דיון בגולדסטון או בארגונים, המימון שלהם, האובייקטיביות שלהם וכו')
- דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות האדם ודרך כך הכחשה של פגיעות בזכויות אדם שנעשות בייחוד בהקשר של הכיבוש ואפשרות להמשיך אותן ולמנוע דיון ציבורי עליהן ולייצר דעת קהל שלא תמחה עליהן
- ניסיון להשתיק או לפחות לייצר אפקט מצנן שירתיע את ארגוני זכויות האדם (וגם אקדמאים ואחראים) מלפעול ומלהשמיע ביקורת
כדי להבין איך הגענו למקום הזה, צריך לחזור כמה צעדים אחורה, לשנת 2000. אי אפשר להבין את הפער שהשתכלל בזמן המלחמה בעזה ובעקבות דו"ח גולדסטון בלי להבין את התהליכים שהחלו אז. לאחר כשלון שיחות קמפ-דיוויד, נבנה נרטיב העל לפיו הציע אהוד ברק לפלסטינים הצעות נדיבות ביותר, והן סרבו ופתחו במתקפת טרור על ישראל. לנרטיב זה הצטרף הסיפור על פיו ישראל נסוגה מעזה ובתגובה קיבלה קסאמים. המסקנה מנרטיבים אלו היא שאין עם מי לדבר, אי אפשר לעשות שלום, והאשמה על המצב כולה על כתפי הפלסטינים. את הנרטיב הזה קשה מאוד לפרוץ, למרות הפרסומים הרבים על הבעייתיות של ההצעות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד, על נסיבות פתיחת האינתיפאדה השנייה ועל כך מה שאפיין את תחילתה זה דווקא הרג של פלסטינים על ידי ישראלים ולא ההפך, ועל כך שהכיבוש של עזה לא הסתיים אלא רק עבר טרנספורמציה. (אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מכך שגם לפלסטינים יש אחריות למצב, ושטרור, ירי קסאמים ופעולות אלימות אחרות הן פסולות, בלתי מוסריות ובלתי חוקיות, וגרמו נזק עצום לפלסטינים לא פחות מאשר שגרמו לישראל. עם זאת צריך להזכיר שכאשר הפלסטינים נוקטים במחאה לא אלימה, הרי שהצעדים המשפטים והאלימים שננקטים נגדם חמורים לא פחות מאשר כאשר הם נוקטים באלימות, כפי שמראים האירועים בבילעין). את הנרטיב הזה קשה לפרוץ גם בגלל הדרך בה התקשורת לא רק משתפת איתו פעולה, אלא מעצימה אותו. דני דור הראה כיצד התקשורת מילאה תפקיד פעיל בבניית נרטיב זה בתחילת האינתיפאדה השנייה. כך גם בזמן המשט, כאשר התקשורת לא רק שקנתה את כל מה שדובר צה"ל אמר מבלי לבדוק את העובדות (והשאירה עבודה זו לכמה בלוגרים שלא זוכים לשעות שידור ולעמודים נרחבים בעיתונות הפופולארית), אלא הייתה אף יותר דובר צה"ל מדובר צה"ל. הדרך הלא ביקורתית בה קנתה התקשורת את הספין האחרון של צה"ל בקשר להרג של ג'וואהר אבו-רחמה בבילעין הוא דוגמה נוספת.
כאשר התפיסה הרווחת בדעת הקהל הישראלית היא ש"כל מה שאנו עושים זה בסדר וכל פעולה של ישראל היא התגוננות לגיטימית", בעוד שחלק מהציבור ורובו של העולם הרחב מסרב לקבל את ההרג הנרחב של אזרחים ואת הכיבוש והנישול הנמשכים, נדמה שהדרך היחידה עבור ישראל להתמודד עם הביקורת היא לפרש אותה כרדיפה לא מוצדקת של ישראל. אירוני אגב שנוטים בישראל להאשים את הביקורת ב"דה-לגיטימציה של ישראל", מונח שזה לאחרונה לפופולאריות רבה. האירוניה היא כפולה. ראשית, כי היא מזהה בין ביקורת על מדינות ישראל ועל הכיבוש עם דה-לגיטימציה של ישראל, ובכך בעצם מזהה את ישראל עם המדיניות הזו באופן טוטאלי, ושנית, כי כמובן שמה שבאמת עושה דה-לגיטימציה לישראל היא הפגיעה בדמוקרטיה וההתקפות על ארגוני זכויות אדם, ולא ההפך. אם ישראל נהנתה עד כה מאשראי הודות לכך שחלק גדול מהעולם עדיין תופס אותה כדמוקרטיה בה מתנהל דיון פתוח וישנה פעילות של חברה אזרחית, הרי שלאור ההתפתחויות האחרונות האשראי הזה הולך ואוזל.
איך יוצאים מזה? קרלו שטרנגר מתאר מעגל אימה פרנואידי, בו חרדה הופכת לשנאה ולחשדות, ובו פוליטיקאים נמצאים תחת לחץ להתאים את עצמם לדרישות הימין ליישר שורות נוכח האבדון ההולך וקרב, ומפחדים פחד מוות להיתפש כבוגדים אם יאמרו שאפשר לפעול אחרת. הוא סובר שבנסיבות הנוכחיות לחץ בינלאומי לשינוי נראה כעת הרע במיעוטו. אך מעבר לשאלת הלחץ הבינלאומי, עולה השאלה האם החברה בישראל תפקח את עיניה אל פני התהליכים האלו ותתעורר. תופעת ההתקרנפות, השתיקה והאדישות מדאיגות ביותר. קשה להאמין שאנו מדברים על אותה חברה שהוציאה 400,000 איש להפגין בזמן סברה ושתילה, כאשר, כדברי מנחם בגין אז, "גויים הרגו גויים", תוך, בלשונה של ועדת כהן, קיומה של אחריות עקיפה של ישראל. כיום, רק מתי מעט מוכנים לצאת ולדבר כנגד המקרתיזם, הפשיזם והגזענות. אבל יתכן שמעז יצא מתוק. ההחלטה על ועדת החקירה עוררה תגובות חריפות לרבות של מספר חכ"ים מהליכוד. צריך אגב לציין שיושב ראש הכנסת כמו גם חברי הכנסת איתן, מרידור ובגין התבטאו בנושא בצורה הרבה יותר חריפה והרבה יותר נוטפת שכנוע עצמי מאשר יו"ר האופוזיציה ציפי לבני שהגיבה מעט מדי ומאוחר מדי, ושחלק מחברי סיעתה תמכו ביוזמה. אולי דווקא בגלל שמדובר במהלך שקל יחסית לחלק מהציבור, שקל לאליטות, ושקל יחסית לשדרות רבות בציבוריות הישראלית לזהות כאנטי-דמוקרטי, יפקחו העיניים, וחלקים נרחבים יותר בציבור יראו לא רק את המהלך הזה, אלא גם את התהליך הגדול יותר שהוא חלק ממנו. אם זה לא יקרה, הרי שהמצב רק יחמיר. זהו גם הזמן לפעולה משותפת (בלי טהרנות מיותרת) של כל מי ששותף לדאגה לדמוקרטיה, תומך בשוויון ומתנגד לגזענות ולהמשך הכיבוש. אני מקווה אם כן שרבים יבינו שזהו אינו הזמן הנכון לשתוק ושאין שום דרך עבור אזרחים ואזרחיות להתנער מאחריות. ההפגנה שתתקיים במוצאי שבת הקרוב בה אני מקווה שישתתפו רבים, תהיה שלב ראשון, יש לקוות, בתפנית כזו. בכל מקרה, במאבק הקשה על דמוקרטיה בישראל, זהו אינו הסוף, זוהי אפילו אינה ההתחלה של הסוף, ובמקרה זה אני חושש שזהו אפילו לא הסוף של ההתחלה.
לרשימות קודמות שלי בנושא ראו:
תגובות
תודה על הפוסט. אני בד"כ קורא פסיבי, אבל זה באמת לא הזמן
לשתוק.. אולי קצת בשולי הדברים, אני מאוד מתעניין באופן שבו טיעונים
בדבר חופש המידע ושקיפות משמשים לחילופין בשיח הישראלי, ללא טיפה של
עקביות. כשדוחות כמו גולדסטון האשימו את ישראל בפשעי מלחמה, התגובה
הקולקטיבית – מימין ומרבית השמאל – הייתה לדחות את ההאשמה הכוזבת,
שמגיעה מיהודי אכול שנאה עצמית. הקריאה לחקירה שתבוצע על ידי גופים
חוץ צהליים נתפסה כניסיון לבצע חקירה אשר מטרותיה סומנו מראש, והטענה
כי אם אין מה להסתיר, אין בעיה לחקור, נתפסה כנאיביות שאין כמותה.
לעומת-זאת, כשמדברים על חקירת ארגוני זכויות האדם, הטענה שיש בעיה
בחקירה מעצם ההעמדה של הגוף הנחקר בעמדת הנחקר, בהכרחתו להצדיק כל
צעד, נתפסת כהתחמקות והסתרה של ארגוני זכויות האדם (כשכמובן, העובדה
שהמידע, לפחות ברובו, שקוף וקיים משום מה מודחקת). אינני משווה בין
האחריות הציבורית של צהל וארגוני זכויות האדם (חלקית מפני שברמה
הפורמלית, לא ידוע לי על האשמה פורמלית בפשע של ארגוני זכויות האדם,
למעט העובדה שהם משחקים לידי עוכרי ישראל וגו'). אני רק חושב שאותה
מידה של תחכום שאפשרה למתנגדי גולדסטון לראות מעבר לטיעון שכל חקירה
היא לגיטימית הייתה צריכה לאפשר להם להבין את הקושי האינהרנטי בחקירה
סלקטיבית של ארגונים פוליטיים.
פוסט מצויין. תודה לך על הבהירות, הנחרצות, ההקפדה על
הקונטקסט, והלינקים המרובים.
דברים חשובים. תודה
תודה… יונתן – התחכום היה מאפשר לראות זאת, אבל ההטיה לא מאפשרת… זאת כמובן מעבר לעובדה שחקירה של מדינה על ידי האו"ם או ארגוני זכויות אדם היא לגיטמית, הפוך בדרך כלל לא.
יש להודות לכותב שקשר ללא היסוס השקפת עולם שמאלית רדיקלית עם שאלת המשטר הדימוקרטי בישראל.בכך הוא אישר שוב את מה שכולם ידעו מזמן. שיח זכויות האדם הוא שיח פוליטי מובהק שנועד להשיג מטרות פוליטיות מרחיקות לכת ושכולן מהוות איומים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית וכן על כושרה ויכולתה להתגונן.ארגוני זכויות האדם פועלים במפורש כנגד יכולתה של ישראל להתקיים ומערערים על קיומה כמדינה יהודית. אי אפםשר בכלל להפריז בעוצמת האיום שגלום בכותב ובחבריו -הגיע העת לפעול בנחישות ולא כל כך ברגישות.
יש להודות למשה גולדלבט שהבהיר שבעמדותיו שלו, התנגדות לכיבוש ותמיכה בדמוקרטיה הם "השקפת עולם שמאלית רדיקלית" ובכך אישר שוב את מה שכולם ידעו מזמן. כלומר ששיח "ההגנה על קיום ישראל" בו הוא משתמש הוא שיח פוליטי מובהק שנועד להשיג מטרות פוליטיות מרחיקות לכת של השתקת ביקורת, המשך הכיבוש – שכן טענות נגדיו ועל הדרך בה הוא פוגע בדמוקרטיה וזכויות אדם, מסמנות כבר את הביקורת ככזו שמאיימת על מדינת ישראל ומאיימת וככזו שצריך לפעול נגדה ב"נחישות". אכן שיח זה פועל במפורש נגד יכולתה של ישראל להתקיים כמדינה דמוקרטית וזה הזמן להתנער ולצאת נגדו בצורה דמוקרטית. הוא גם מעיד על כך שבפארפראזה על ביבי, היהודים (בחלקם) כבר מזמן שכחו מה זה להיות דמוקרטים.
למשה גולדבלט. הלוואי והיית צודק.
מה חדש אייל? אני תמיד השתמשתי בשיח הפוליטי כשעסקתי בנושאים פוליטיים ולא ניסיתי להסוות זאת כשיח זכויות. כיבוש או השבת שטחיםן הם נושאים פוליטיים קימומיים. מי שאומר לי שעלי לסגת מיהודה ושומרון רק בגלל שכיבוש הוא הפרת זכויות אזרח ובכך לחשוף את מרכז הארץ לטילים מכל טווח מבטא באמצעות שיח זכויות מסרים שמהווים איום קיומי ממש. מה כל כך קשה להבין כאן? .מי שפועל על מנת להציג את צה"ל כצבא פושעי מלחמה ומכשיר את דו"ח גולדסטון [שלא נכתב כמובן על הרבה ארצות אחרות שמעשיהן גרועים לאין שיעור] מכשיר עמדה שתשלול מצה"ל לפעול גם כאשר מרצועת עזה יפלו על ביתו של אייל טילי פאג'ר 5 או גראד משופר-למה לא? למה שמפקדי צה"ל וחייליו יסתכנו בכלל להגן על ארגוני זכויות שיעשו הכל לסייע בהמדתם לדין.
מעבר לכך לא התייחסתי לסדרה של טענות חסרות שחר כמו הצדקת הפלשתינאים שלא קיבלו הצעות ברק בקמפ דויויד והצעות טאבה והצעות משופרות עוד יותר של אולמרט ומתעקשים כיום שוב רק על זכות השיבה -כדי לטרפד כל אפשרות להסכם שהם לא מעוניינים בו.
לא התייחסתי גם להמון טענות כוזבות נוספות בפוסט האחרון כי למען האמת כבר אין לי כוח ואין לי סבלנות ואני יודע שאין מה לנסות לשכנע גופים שפועלים מתוך משטמה שבינה לבין הפרת זכויות אדם על ידי ישראל אין כל קשר.מה שבאמת עומד ביסוד הדברים הוא שבר חברתי ערכי של העילית הישנה שמתבטא בין היתר באימוץ עמדות פוסט ציוניות והתכחשות לכל הערכים שהוקנו להם או שהם הטיפו להם. אני מפנה לפוסט האחרון של אבידור פלדמןוממליץ על הגירה לכל מי שכבר באמת אינו אוהב את הארץ הזאת.
ראשית קראת לפוסט דברים שאין בו. לא אמרתי שהאשמה רק בישראל, לא לגבי קמפ דיוויד, טאבה, או שיחות אולמרט-אבו-מאזן. הדגשתי שלמען הסר ספק יובהר שבוודאי שגם לפלסטינים יש אחריות. (לשניים האחרונים לא התייחסתי). אמרתי שפורסמו דברים על הבעייתיות של הצעות ברק, שהיו אמורים לפחות להעלות שאלות על האחידות של הנארטיב.
שנית אתה מבלבל בין שני דברים וכבר התייחסתי לכך פעם: אפשר לנהל דיון מהיום ועד מחר על השאלה למה אין שלום, ומה צריך לעשות וכו'. אבל הנישול והאפליה וההרג ופגיעה באזרחים שמאפיינים את הכיבוש – לא רלבנטים, לא מוצדקים ולא תורמים לבטחון. אם ישראל היתה מנהלת את השטחים כמו שכובש אמור, זה היה דיון אחד. אם היא עושה זאת תוך נישול של האוכלוסיה האזרחית ממשאבים, ירי במפגינים, ועוד פגיעות ארוכות מאוד שאני מאמין שחלקן לפחות מוכר לך – זה דיון אחר, ובלי קשר לשאלת הטילים שאפשר לירות, שאולי אתה יכול ליצור טענה על כך שאסור ליסוג בגללם – בלי קשר לכך, אסור לנהוג כפי שנוהגים. מה שאנו מדברים עליו זה לא אמצעים שננקטים לבטחון פרופר, שכן ההתנחלויות, נישול הקרקע והמים, ההשפלות – ראה הדוחות האחרונים של שוברים שתיקה, לא קשורים לזה כלל.
ואני לא מנסה "להסוות" כלום. עמדה האם צריך שתי מדינות או מדינה אחת וכו' היא בחירה פוליטית שלא נובעת בהכרח מתפיסת זכויות אדם. עמדה שאסור להשפיל אנשים במחסום או להפלות בנגישות לקרקע היא עמדה שנובעת מזכויות אדם. הכיבוש הזה כפי שהוא מתנהל פוגע בזכויות אדם. וסלח לי שלא אכנס לדיון הבאמת מעניין מורכב ומסובך של הקשר זכויות אדם-פוליטיקה. (ואני לא ציני – זה באמת נושא מורכב ומעניין וחשוב).
אני גם לא שללתי – מהפעם הראשונה שכתבתי עליו ועד היום- שאפשר לבקר דברים מסוימים בדו"ח גולדסטון. שללתי את הדה-לגיטמציה המוחלטת שנעשתה לדו"ח ולאיש.
לכן אני מציע לך לקרוא יותר בזהירות ובניואנסים מה אני אומר במקום לקבוע עבורי מה אמרתי. ואפרופו הערתך האחרונה – תאמין לי שאם לא היה לי אכפת מהמקום הזה שהוא גם הבית שלי, לא הייתי טורח לכתוב את כל זה. מה שאתה מפספס שהכתיבה הזו היא בדיוק מהמקום של ערכים של אחריות ואכפתיות ולא "שבר ערכי".
מעולם לא הייתה לנו מחלוקת שאסור לנשל-מה שלא זהה עם אסור להתנחל[אגב אני כידוע לך לא דגלתי מעולם בהתנחלות בתוך שטחי יו"ש למעט מספר אזורים] איני מצדיק הרג מיותר שנעשה ללא צורך-אם כי אני יודע עד כמה צירוף של מצב מתוח ויילים מפוחדים,עייפים או עצבניים הוא מסוכן. אני מתעב השפלות וסבור שיש לעשות הרבה יותר על מנת לאפםשר חיים תקינים בשטח הכבוש ובכלל להעביר אותו כמידת האפשר לניהול אוטונומי מלא.
אני לא מטיל "אחריות" על הפלשתינאים בכלל שוב שיח הזכויות מגיע מהר מאד לשיח אשמה. מאחר והראיה שלי היא פוליטית אני מבין מצויין מדוע הם אינם מעוניינים בההסדר קבע חוזי [שהוא אגב קיבעון מחשבתי מערבי שלא מתאים לאזורנו] אם הם יכולים להגיע למדינה מוכרת על 80% לפחות משטחי יש"ע ללא הסכם בכלל וללא שויתרו על אף דרישה זה אולי עדיף מבחינתם. זה חוסך מאבק פנימי,טענות על בגידה ואת הצורך להכרי,ע תוך שהם משמרים את יתרונות הקורבן.הם כמובן לא יסכימו לכך פורמלית אבל במזרח התיכון ההסכמים הטובים ביותר הן אלו שלא הוסכמו מעולם ,שהצדדים להם מצהירים כל העת על התנגדותם להם אבל הם הוכתבו על ידי המציאות ומכאן כוחם.
לגבי הניתוח למה אין הסכם ואשמת מי וכו' – זה באמת ויכוח פוליטי ועובדתי שאני לא אנסה להכריע כאן. לגבי החלק הראשון של דבריך – אבל זוהי מציאות הכיבוש שנגדה אני יוצא. המציאות של נישול (ויש כיום נתונים רבים על כיצד חלק ניכר מההתנחלויות הוקם על קרקע פרטית, בניגוד אגב לפסיקת בגצ, וגם אגב "קרקע המדינה" כפי שאנו יודעים בחלק גדול היא קרקע פרטית דה-פקטו ועוד ועוד), מציאות של הרג מיותר ושל השפלות, וכפי שתיארתי בפוסט של שתי מערכות אזרחים החיות תחת מערכות חוקים נפרדות, כשאחת מנשלת את האחרת, ואחת מפנה אלימות כנגד האחרות (יש אלימות בשני הצדדים, אך פלסטני אלים נשלח על ידי הרשויות הישראליות לכלא, וגם אגב פלסטיני לא אלים. מתנחל שאלים כנגד פלסטיני בקושי נענש אם בכלל, בדרך כלל האלימות שלהם מגובה על ידי הצבא). זוהי משה המציאות עליה אני מדבר. זהו הכיבוש עליו אני מדבר. לא איזה כיבוש "נאור" שאתה מדמיין. ושום דבר מהדברים האלו לא מוצדק בשם איזו מטענות הבטחון בין אם נסכים עליהן או לא. זהו המשטר נגדו אני יוצא. אותו צריך להפסיק. אם היינו בעולם אחר בו לא היו כל הדברים האלו קורים מי יודע מה היה שונה. אולי המון דברים אחרים היו שונים. אבל אנו לא בעולם אחר. אנו בעולם שזה אופיו של הכיבוש הזה.
איני יודע מהו כיבוש נאור- הייתי גם בצבא פעם וגם בשטחים וכרגיל המציאות הרבה יותר מורכבת. בצד מעשים שלא ייעשו יש שגרת חיים.
רגילה.
אין ספק שהמאבק נגד מעשים שלא ייעשו הוא כיום די עקר כי מי שנושאים את הדגל קבוצה מוגדרת שמחאתה אומנותה וכאן נכנס גם המימון הזר לתמונה ויוצר בסיס איתן יותר לחשד. לגדעון לוי שפרנסתו על כתיבה בתחום זה אני רוחש חוסר אמון מוחלט וכך גם לדיווחי בצלם וכל אלו שמתפרנסים מגילוי עוולות או שיש להם אג'נדה ברורה . היה רצוי לו היה קם גוף אחר לשם ביצוע חקירות ובחינת תלונות.
באשר להתנחלויות-הן אינן שייכות לתחום זכויות האזרח אלא לאחת המחלוקות הפוליטיות הבסיסיות ביותר שמלוות אותנו עוד לפני ששת הימים. רעיון שלמות הארץ אגב לא היה רק נחלת הימין. בתנועת המחנות העולים חינכו עלי מאז מלחמת השחרור בערך. ההצלה שלך ושל חבריך הייתה ראיית המפעל ההתיישבותי ביש"ע כמפעל של נישול-הגם שאינו שונה במהותו מכלל המפעל הציוני. אגב גם רכישות היסטוריות של קרקעות בארץ היו כרוכות בנישול אריסים.
אתה כבר פוסל שוב את השליח – בצלם גדעון לוי או כל אחד אחר… אין לי מה לומר על זה חוץ מזה ממה שכתבתי בפוסט.
ההתנחלויות הוקמו תוך נישול עצום. בוודאי שהיה נישול גם ב 47-48-49 (אם כי לגבי קודם נדמה לי שהיתה בעיקר רכישת קרקעות). אבל גם אציין שפרט לכך שלא צריך להוסיף חטא על פשע, הרי שאני רואה הבדל בין המצב של הקמת המדינה והרקע ההיסטורי שלו ובין נישול על ידי מדינה קיימת בשטח שהיא כבשה.
ואגב מי שעוסק ומדווח בהפרת זכויות אדם הוא כנראה מי שזה חשוב לו. זה הרי לא מקרי שאת בצלם הקימו אנשי זכויות אדם ושאחרים לא עוסקים בתחום. כל מי שיעסוק כבר יפסל על ידך כמי שאין לסמוך עליו. מעגל שוטה.
אין מעגל שוטה. פעם האגודה לזכויות האזרח בה הייתי פעיל שלוש שנים כמתנדב בלבד,הייתה שייכת לזרם הציוני מרכזי ולאחר מכן השתלטו עליה גורמי שמאל רדיקליים. כיום היא אינה יותר גוף מהימן בעיניי. על בצלם אני מעדיף בכלל לא להרחיב את הדיבור לאחר שהבנתי מה השקפות ששלטו בהנהגתו
אני חושב שמה שקרה הוא שהפער בין מחויבות אוניברסלית של ארגוני זכויות אדם ובין העמקת הכיבוש יצרה את המצב בו בגלל בקורתם על הפרות זכויות אדם וגם לעתים על כיבוש זה עצמו הארגונים סומנו או זוהו כשמאל. זה חלק מהמציאות בה יש הפרות רבות בכיבוש ולבקרן נחשב עמדה שמאלית. אכן גם הפער בין אוניברסליות להעדפת פרטיקולאקריות מגדיל את התהום. אם אתה מוכן כפי שאמרת כאן לרמוס דמוקרטיה וזכויות אדם בשם המדינה היהודית וממליץ על מעשים בסגנון סרביה, אכן קשה לראות איך
לא תמצא עצמך רחוק מארגוני זכויות אדם.
הסיבה לדעתי להצרת מרחב המחאה והביקורת היא ההכרה בציבור
הישראלי שמצב הכיבוש הוא מצב קבע. כל עוד היה "תהליך מדיני" עם אופק
כזה או אחר אפשר היה לסבול את הביקורת כי הכיבוש נתפס כזמני. ברגע
שאין שום תקווה ל"פתרון שתי מדינות" בקרוב – ושהמצב הנוכחי יימשך
לטווח הנראה לעין – ביקורת על מצב זכויות האדם בשטחים פירושו בעצם
ביקורת על הגדרת ישראל כיהודית-דמוקרטית, ועל כל המודל שתפקד פה מאז
67 ובמובנים רבים מאז קום המדינה. משום כך אי אפשר להתמודד יותר עם
הביקורת – כי הפרות זכויות האדם הן לא רע זמני, הן מאפיין של המשטר
בישראל, שכולל בהכרח שליטה צבאית ישירה ועקיפה במילוני אנשים. כלומר
אני לא מאמין שאנשים באמת מאמינים שהכל באשמת הפלסטינים, שזה הכל
שקרים ומזימות. אני חושב שכולם מבינים שיש יותר מקורטוב של אמת
בביקורת. כתבתי על כך כאן
http://www.jnews.org.uk/commentary/why-dissent-in-israel-is-under-attack
תודה יאיר – תוספת מעניינת לדיון
טרקבאקים
[…] This post was mentioned on Twitter by Aeyal Gross. Aeyal Gross said: http://aeyalgross.com/blog/?p=66017 אל תחלמו שזה נגמר: דמוקרטיה, דה-לגיטמציה והכחשה – פוסט חדש ודי ארוך שלי על מה קורה ולמה […]
[…] Prof. Aeyal Gross teaches international and constitutional law in Tel-Aviv University; he is currently also a Visiting Reader in the School of Oriental and African Studies (SOAS) at the University of London. A Hebrew version of this post was published on his blog. […]
[…] הרשימה פורסמה באתר "העוקץ". ראו גם רשימתי "אל תחלמו שזה נגמר: דמוקרטיה, דה-לגיטמציה והכחשה". […]
[…] אייל גרוס סוקר בהרחבה בבלוג שלו את המתקפה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי ואת התהליך שהוביל אליה. אל תחלמו שזה נגמר: דמוקרטיה, דה-לגיטמציה והכחשה […]
[…] אני מבקש להחיל עליו (בשינויים המחוייבים…) את מה שכתבתי על ההצעה, שבינתיים נפלה, לועדות החקירה לארגוני זכויות […]
[…] לדמוקרטיה בישראל. ההתקפות על ארגוני זכויות אדם, ההצעה – גם אם הוקפאה בינתיים – להקים ועדת חקירה פרלמנטא…, יוזמות החקיקה הגזעניות והאנטי-דמוקרטיות, שחלקן (כמו […]
פרסם תגובה