טוקיו גדולה

זה היה הערב הראשון שלי בטוקיו. לפני כמעט שנה, באפריל, הזמן הכי מקסים לביקור ביפאן, עונת הסאקורה (פריחת הדובדבן). בנסיעה הזו זכיתי לראות את המראה יוצא הדופן של סאקורה ושלג ביחד. ידעתי שמהערב שלמחרת ועד שאעזוב את טוקיו בדרך לטיול מופלא ביפאן (שמחוסר זמן טרם כתבתי עליו – אבל אני צריך ומבטיח לעשות את זה), אהיה בארוחות ערב עם חברים, ושעל כן, יהיה זה הזמן היחיד בו תהיה לי ההזדמנות לגלות את Shinjuku Ni-chome , (שמשמעו אזור 2 ברובע שינג'וקו, והמכונה בקיצור Ni-chome) הרובע הגאה של העיר.

 

ההוראות באתרי האינטרנט היו מאוד מדויקות. רק שהם שלחו אותי, או כך לפחות הבנתי אותן, לתחנת שינג'וקו של קו יאמאנוטה, הקו של JR ,Japan Rail, שחוצה את טוקיו. בעזרת אפליקציית אייפון מעולה של הרכבות בטוקיו,  מצאתי בקלות את המסלול מהתחנה הסמוכה למלון שלי לתחנת שינג'וקו – שאז עוד לא ידעתי שהיא תחנת הרכבת העמוסה ביותר בעולם.

 

יצאתי מהרכבת, והסתכלתי על אחת מאותן מפות התלויות בתחנה ושאמורות לעזור לך להגיע ליעדך בטוקיו, העיר בה לרחובות אין שם. הסתכלתי והסתכלתי כשאני מנסה לפענח את השיטה, עד שניגש אלי בחור יפאני צעיר ושאל באנגלית אם אני צריך עזרה. הסברתי לו שאני צריך להגיע לשינג'וקו ני-צום. "זו העיר ההומואית" הוא אמר לי. "אני יודע", אישרתי. המועדונים שם רובם פרטיים, הוא אמר, לא תוכל להיכנס אם אתה לא מוזמן. הרגעתי אותו שאני יודע להיכן ללכת. הייתי מצויד במדריך און-ליין משובח ומפורט שהסביר לתייר ה"גאיזין" באיזה ממאתיים ומשהו הבארים ומועדונים  באזור הקטן והצפוף הזה, מהריכוזים הצפופים ביותר של ברים המיועדים לגייז ברחבי העולם, יקבלו אותו בשמחה, ואיזה הם ל"יפאנים בלבד". המפות באתרי האינטרנט הסבירו בדיוק איך להגיע לכל הברים והמועדונים, שכולם מרחק הליכה מבנין BYGS שמשמש כסימן דרך שהגעת לרובע.

 

אחרי ששכנעתי את הבחור שכנראה אני יודע להיכן אני הולך, הוא הסביר לי שאפשר ללכת ברגל מתחנת שינג'וקו לני-צ'ום, אבל כדי שלא אסתבך, ומאחר והוא חזה גשם, עדיף שלא אלך ברגל אלא שאחליף רכבת: הוא הסביר לי שעלי לקחת את קו הרכבת התחתית המקומית לתחנת שינג'וקו סאן-צ'ום שתהיה ממש קרובה. הוא לא הסתפק בזה, אלא ליווה אותי לרכבת שהיה עלי לקחת, אף שזה היה כרוך מצידו בכניסה חזרה לאזור הרציפים ותשלום על כך. היה זה כאמור הערב הראשון שלי בטוקיו וביפאן בכלל. חשבתי שהוא אולי בעצמו מתעניין בני-צ'ום, או מנסה להתיידד, וכשהתקרבנו לרציף ממנו היה עלי לנסוע, גם כדי להיות אסיר תודה על הנחמדות שלו, וגם מתוך הסקרנות שלי, שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי לשם ואזמין אותו למשקה. "אני לא יכול", הוא אמר. "אני צריך ללכת הביתה. אבא שלי נפטר אתמול". הבעתי את צערי, ונפרדנו. אבל אחרי שהוא ראה שאני עולה על הרכבת, הוא נשאר עומד, ונפנף לי לשלום מחוץ לרכבת עד שהתרחקנו מהרציף.

 

רק אחר כך במהלך הטיול ברחבי יפאן, כאשר כל פעם שביקרנו במקום מסוים ליוו אותנו המארחים אל הרכב ועמדו ונפנפו לשלום כל עוד יכולנו לראות אותם, הבנתי שהוא נהג כפי שהיפאנים נוהגים תמיד.

 ***

 "יש לי חברים שמתגוררים קרוב אלי. אנו אוכלים ביחד ארוחת ערב כמעט כל יום מאז רעידת האדמה, וזה גורם לי להרגיש יותר טוב". כך כתב לי חבר מטוקיו, אמן צעיר שפגשתי בני-צ'ום (ושצילם את תמונתי שכאן בצד שמאל) ושדרשתי בשלומו באמצעות האי-מייל. האם יש דרך נכונה יותר להתמודד עם משבר שכזה?

 

 

 

 

 

(שתי התמונות – זו של המועדון וזו שלי, צולמו בני-צ'ום).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*