המשתה – אייל גרוס

פורסם בהעוקץ

חלק מהדברים שמופיעים כאן פורסמו ברשימה קצרה יותר שהתפרסמה ב YNET

בגלל שהמחאה החברתית הנוכחית היא התפתחות שאיש לא חזה, ובגלל אופייה והיקפה חסר התקדים, אף אחד לא יכול לצפות לאיזה כיוון בדיוק תתפתח ומה יהיו האפקטים ארוכי הטווח שלה. בינתיים נדמה ששאלת המחאה, הפוליטיקה והקשר ביניהן נמצאת בלב הרבה דילמות ובלבול.                                                                         

העובדה שהיו שניסו לתאר את המחאה כ"לא-פוליטית", מאפיינת את העובדה שבישראל רק נושאים מדיניים נחשבים כ"פוליטיים" והם המסמנים העיקריים של החלוקה שמאל-ימין. ברוד שדרישות למדיניות חברתית-כלכלית מסוג מסוים הן פוליטיות, וברור שמאבק למען דרישות כאלו הוא פוליטי – גם אם אינו מפלגתי. אבל ברור גם שתיאור המאבק כ"לא-פוליטי", סימן ניסיון להעביר מסר על פיו המאבק לא שייך לאף אחד מהצדדים בחלוקה הפוליטית הרגילה של "ימין-שמאל", ושהוא יכול לחצות מגזרים וחלוקות מסורתיות.

לכאורה, נדמה שחשוב לשמור על המומנטום כדי לעשות את המאבק למכיל, גדול ומצליח. כבר עכשיו מנסים גורמים בממשלה ובימין לסמן את המאבק ומוביליו כ"שמאלניים", "הזויים", "אנרכיסטים" ומזוהים עם הקרן החדשה לישראל. מנגד, מי שמנסה להגן על המאבק הזה מסימונו כ"שמאלני" ו/או כשולי, דוחה טענות אלו. אלא שהדיפת הטענות האלו דורש את חיזוק העמדה – הבעייתית – שהמאבק אינו פוליטי או לפחות אינו שייך לחלוקה המסורתית של שמאל/ימין.

הרצון לשמור על העוצמה של הכלת אוכלוסיות רבות, מייצר כמה בעיות:

ראשית, האמירה הזאת מסתירה את העובדה שגם במדיניות כלכלית-חברתית יש ימין ושמאל. אין ספק לאיזו צד של המפה שייך נתניהו. אכן, כפי שנטען במידה רבה של צדק, מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית איפיינה לא רק את ממשלתו של נתניהו. אבל יחד עם זאת צריך גם להיזהר מהשטחה, כאילו לא מדובר כאן במדיניות של ממשלות מסוימות ואנשים מסוימים, וכאילו אין שום הבדל בין הפוליטיקאים השונים. יש פוליטיקאים שנלחמו למען מדינת הרווחה, ויש כאלו שפעלו להקטנתה (הקטנה שתועדה רבות, ולאחרונה בצורה תמציתית על ידי האגודה לזכויות האזרח). לא הכול אותו הדבר, ואף אם החלוקה ימין-שמאל בישראל התקבעה בעיקר כמסמנת עמדות לגבי השטחים, ולמרות שמקובל להאשים את השמאל שזנח את נושאי החברה והתמקד בנושאים המדיניים – הרי שתמיד היו, בעיקר ואולי רק בשמאל, חברי כנסת ופוליטיקאים שעסקו רבות בנושאים של רווחה, עבודה ובריאות, ונלחמו במגמות שהביאו אותנו למצב הנוכחי.

שנית, כפי שציינו רבים, מדינת הרווחה הישראלית שמותקפת וקורסת בישראל, פורחת בשטחים ובפרט בהתנחלויות. אך בעוד שהיו כאלו שהדגישו עובדה זו בימים האחרונים וביקשו להצביע עליה כמעידה על כך שאי אפשר לדבר על מדינת הרווחה בלי לדבר על הכיבוש, וכמצביעה על כך שאי אפשר לדבר על סדר עדיפויות חדש בלי לדבר על ההתנחלויות, הרי שהרצון להכיל במאבק ציבור רחב ככל האפשר מזמין השתקה של מסר זה, לפחות בינתיים. מאחר ועיקר הבעיה היא מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שמבקשת להקטין את ההוצאה הציבורית ולהקטין את האחריות של המדינה כלפי האזרח, הרי אפשר לטעון שזה "לא נורא" שהיבט זה של הבעיה אינו מובלט, אך מנגד אם רוצים לדבר על שינוי סדרי עדיפויות – יהיה זה לא נכון להתעלם ממנו ולהסתירו לאורך זמן.

שלישית, לרבים קשה לשמוע דיבורים על צדק חברתי שלא מתייחסים לכיבוש. הנישול העמוק שמלווה את הכיבוש (כמו גם את אפלייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל) כולל פגיעות עמוקות בצדק חברתי. לאלו מאיתנו שרואים את המאבק כמאבק למשטר סוציאל-דמוקרטי, ברור גם שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ושהכיבוש מעקר את הדמוקרטיה מיסודה. בהקשר זה קשה גם שלא לחשוב על הפער בין התמיכה הרחבה בציבור במאבק, לבין התמיכה שחקיקה אנטי-דמוקרטית, כמו חוק החרם, קיבלה רק כמה ימים לפני הקמת האוהל הראשון. פיצול שכזה בין הנושא הכלכלי והנושא המדיני נראה אם כן לא רק מלאכותי אלא גם בלתי-אפשרי.

לעתים נשמעת קריאה "טקטית" לא לדבר על נושאים אלו כרגע כי אי אפשר לעסוק בכל הנושאים כל הזמן, וכי זה עלול להביא להחמצת שעת החסד ההיסטורית בה לראשונה מתנהל מאבק משמעותי לצדק חברתי. בקריאות אלו יש אולי מן ההיגיון. אבל מנגד יש משהו מפחיד ומנכר בקריאה לצדק חברתי שחושבת שאפשר לדבר על צדק תוך התעלמות מביטויים חריפים מאוד של אי-צדק. ויתרה מזאת, אולי דווקא שעת החסד ההיסטורית הזאת שבה האזרחים מתעוררים כנגד העובדה שהממשלה לא פועלת למענם, עשויה גם לפקוח את עיניי האזרחים לכך שגם בכל הנוגע למדיניות החוץ והביטחון הממשלה אינה פועלת למענם: שהיא לא פועלת באמת למען שלום ולמען מניעת מלחמה; שהביטחון שהיא טוענת שהיא פועלת בשמו אינו הביטחון שלנו.

אולי שעת החסד הזאת היא הזדמנות להביא לסיום ההתלכדות סביב ה"מצב" שאמור לאחד את כולנו בשם גורל משותף, תוך יצירת עיוורון לאי-השוויון ההולך וגדל בתוך אזרחי המדינה ולכך שה"גורל" לא משותף בין מי שיש לו ומי שאין לו – דבר המאפשר לקבל את גזירת הגורל הכלכליות. נדמה שעבור כל אלו שסברו שניתן לדבר על צדק חברתי בצורה לא-פוליטית, שמכילה את כולם, אמורה הגעתם של ברוך מרזל ו"נוער הגבעות" למאהל ברוטשילד להוות תמרור אדום: מאבק לצדק חברתי לא יכול להכיל גזענות ונישול. מנגד, הקמת אוהלים משותפים ליהודים וערבים נותנת תקווה שהמאבק הזה יכול להיות גם תשובה הולמת לגזענות.

לכל אלו מצטרפות הביקורות על כך שהמחאה זוכה לתמיכה ותהודה עכשיו, מהסוג שלא זכתה לו כאשר דובר במאבק של מעמדות נמוכים באמת, ואוכלוסיות מוחלשות מאוד, ומזרחיות בייחוד, כמו במקרה של כיכר הלחם, ויקי כנפו ומאבקים נוספים שהתקיימו לאורך שנים. במובן זה חייבים להודות שנקודת השבר התרחשה כאשר מעמד הביניים הבין שהמדיניות הניאו-ליברלית פוגעת בו. היה צריך שזה יקרה כדי שיתפתח מאבק שמוציא מאות-אלפי אנשים לרחוב. המבחן כרגע הוא האם המאבק הזה יגרום לתודעה חברתית וסולידריות בקרב מובילי ומשתתפי המאבק, כזו שתחצה מעמדות ושייכות אתנית ולאומית: האם ההמונים יזעקו גם אל מול גזרות שפוגעות באוכלוסיות העניות אך לא בהן? האם אובדן הבית של תושבי אלעראקיב ויישובים "לא מוכרים" אחרים יעורר גם הוא אותה מידה של זעקה, או שמא שלילה זו של זכויות מהציבור הפלסטיני בשטחים ובישראל, והמשך ההדרה של אוכלוסיות עניות (מזרחיות ברובן) תמשיך להיחשב בדעת הקהל כמצב "הנורמלי" אחרי שגל המחאה הנוכחי יחלוף?

כאמור, מאחר ומדובר בהתפתחות שאיש לא צפה, ושהיא חסרת תקדים, קשה לדעת מה צופן העתיד. העוצמה של המאבק טמונה בכך שצמח מהשטח, מאנשים שאינם פוליטיקאים ושרכשו את אמונם של המצטרפים בגלל שנראה שהם לא מבקשים לעשות מהמאבק הון פוליטי. אך במקור עוצמה זה, טמונה גם חולשתו הפוטנציאלית של המאבק, שכן חוסר ניסיון פוליטי וריחוק ממוקדי הכוח הפוליטיים עלולים להיות בעוכריו. כדי שיצליח, המאבק הזה חייב להיתרגם לדרישה לא מתפשרת לשינוי מדיניות חברתית בתחומים רבים, ונטישת הצעידה בכיוון הניאו-ליברלי בו הופרטו שירותים חברתיים, ונהיו תלויים יותר ויותר ביכולת לשלם עבורם, מה שהפך אותם למצרך במקום לזכות (הדבר נכון לתחומים רבים כמו חינוך, דיור ובריאות –ידוע למשל שהתקציב שהמדינה מקנה לבריאות נשחק בעשרות אחוזים, ומנגד ההוצאה הפרטית שמגדילה את אי-השוויון גדלה: תשלומי ההשתתפות הם אחד הביטויים המרכזים של אי-שוויון בבריאות).

אכן, המילה "מהפכה" ראויה ורלבנטית כאן. עד כה נראה שמנהיגי המאבק והציבור לא קונים ספינים והבטחות נבובות שמגיעות מהממשלה, ויש לברכם על כך. אך צריך להיזהר מגורמים שונים שינסו לעשות הון פוליטי מהמאבק הזה למרות שמעולם לא היו בחזית המאבק למען מדינת הרווחה.

האם המאבק הזה יצליח להביא לשינוי מדיניות משמעותי בתחום החברתי-כלכלי? קשה להאמין שאפשר יהיה לראות שינוי כזה מהממשלה הנוכחית, וקשה לדעת האם יהיה אפשר לתרגם את המאבק לשינוי פוליטי משמעותי. המפלגות שעסקו יותר מאחרות בנושאים החברתיים ושנלחמו למען נושאי רווחה, מזוהות כמפלגות שמאל, שמי שמפריד בין ה"חברתי" וה"פוליטי" עלול להירתע מלתמוך בהן. וכאן אולי מקום שבו דווקא חשוב לייצר תודעה לגבי הפוליטיות של המאבק, שכן בלי הבנה של פוליטיות אנו עלולים לגלות שמה שהיה הוא שיהיה. נכון שהאנרגיות הכה רבות וחסרות התקדים שמתרחשות עתה גורמות לחשוב שאין סיכוי שזה יקרה, שדברים משתנים אל מול עיננו ושהסדר החברתי לא יוכל להמשיך להיות כשהיה, אבל האתגר הגדול של תרגום לשינוי פוליטי אמיתי עוד לפנינו.