המשתה – אייל גרוס

למרות שבפברואר חזרתי עם סיום השבתון והחל"ת ללמד באוניברסיטת תל-אביב, הרי שאת הקיץ אני מבלה בלונדון. בשבועות האחרונים נאלצתי להסתפק במעקב אחר הגל החברתי המדהים (שכתבתי כמה מהמחשבות שלי עליו כאן בפוסט קודם) מרחוק. מאחר וכאשר נערכו במרץ ההפגנות הסוערות בלונדון נגד הגזירות והקיצוצים של הממשלה השמרנית הייתי בארץ, ואילו עכשיו אני בלונדון, תהיתי האם אני נמצא בכל רגע נתון במקום הלא נכון מבחינת ההפגנות החברתיות.

ואז הגיעו  אירועי הימים האחרונים בלונדון. המהומות החלו בעקבות הרג של אזרח בשם מרק דאגן על ידי המשטרה ב-4 באוגוסט בשכונת טוטנהם בצפון לונדון בנסיבות שעדיין נחקרות (אם כי ידוע כבר שהוא עצמו לא ירה בשוטרים לפני שהם ירו בו). בלילה הגדול של המהומות, הלילה שבין יום שני ושלישי, חווינו את האירועים מדירתנו שבמרכז לונדון בעיקר דרך התקשורת והרשתות החברתיות. אבל בהחלט שמענו את ריבוי הסירנות מהחוץ, וגם את המסוקים. האזור בו אנו גרים לא הושפע באופן ישיר. שום מהומה לא הגיעה לכאן. עם זאת למחרת, ביום שלישי, חשנו את אווירת המלחמה שנפלה על לונדון: כל המסעדות באזור נשארו סגורות (ולא לרגל תשעה באב והרמדאן); הספריות כולל הספרייה הבריטית בה אני עובד בדרך כלל על המחקר שלי, מכון הכושר, כולם נסגרו מוקדם. בן-זוגי קיבל הוראה לעזוב את העבודה בשעה ארבע אחר הצהריים. משטרת רובע איזלינגטון ששכונתנו היא חלק ממנו, יעצה לתושבים לא לצאת מהבית.  בסיכומו של דבר אותו לילה עבר בשקט יחסית בלונדון כאשר מוקד המהומות עבר למנצ'סטר שבצפון אנגליה.

אף כי המהומות פרצו והתרחשו ברובן בשכונות עניות, הרי שהן בהחלט לא היו מוגבלות לשכונות כאלו. בכלל, בלונדון החלוקה הזו לא תמיד עובדת.  בגלל תהליכי הג'נטריפקציה לונדון היא עיר עם שכונות מעורבות רבות (כמו דלסטון ואף האקני בהן הורגשו האירועים בצורה ישירה), והמהומות התרחשו גם בקמדן, ואף בבלומסברי נזרקו ביצים ונופץ החלון של חנות הספרים הותיקה Gay’s The Word, כאשר לא ברור אם זה היה על רקע הומופובי או חלק מהאלימות הכללית. גם בשכונה היוקרתית נוטינג היל הורגשו האירועים היטב כאשר שמשות של מסעדות ופאבים נופצו, ולמסעדה אחת, ה-Ledbury שנחשבת מהטובות שבמסעדות לונדון, ולמעשה מהטובות במסעדות העולם,  נכנסו פורעים ושדדו את האורחים, כאשר צוות המטבח מנסה להגן על הסועדים באמצעות מערוכים וסכינים ולהרגיעם באמצעות וויסקי ושמפניה.

זה המקום לומר שהמסעדה המדוברת היא אתר עלייה לרגל לאוהבי אוכל טוב, אך המחירים שלה לא יכולים לאפשר, גם למי שאינו עני, לאכול בה כעניין שבשגרה. בגלל כל הדברים הטובים ששמענו עליה, ובגלל שיש לה תפריט טעימות צמחוני משובח, השתמשנו ביום ההולדת שלי לפני שנה כתירוץ לאכול בה והאוכל אכן היה נפלא. השנה חל יום הולדתי ביום ראשון האחרון, ומאחר וביום ראשון עצמו חגגתי עם חברים בפאב שכונתי, חשבנו לחזור אליה לארוחת ערב זוגית למחרת, כלומר ביום שני בערב. למזלנו, כאשר ניסינו להזמין שולחן, התברר שלא היה במסעדה מקום  לתאריך זה וכך נחסכה מאיתנו ההרפתקה המפוקפקת של לחוות את המהומות כקרבנות שלהם. (עוד ניצול הוא נמרוד קמר שהיה בה במקרה בצהרי אותו היום).

השף והבעלים של המסעדה, הסביר לרדיו האוסטרלי שמדובר במסעדה שהוא, שהיגר ללונדון מאוסטרליה, בנה במו ידיו, והתלונן שהמתפרעים התעלמו מכך שהמסעדה היא מקור פרנסתו, וסיפר שבאזור שלה הותקפו בעיקר מסעדות ופאבים שהיו בהם אנשים. עם כל האמפטיה אליו ואל הסועדים שכמעט והיינו חלק מהם, הרי שאמפטיה עוד יותר גדולה צריך לגלות כלפי הקרבנות של המהומות בשכונות העניות עצמן. בעלי עסקים קטנים ואנשים שפרנסתם וגם חייהם הועמדו בסיכון ולעתים נפגעו בפועל בגלל המהומות.

במובן זה יש צריך לדחות שני קצוות של הדיון אודות המהומות בלונדון. הראשון הוא השיח הניאו-ליברלי שמדבר על "פשיעה לשמה" (“sheer criminality”במילותיה של  שרת הפנים הבריטית), וטוען שהבעיה, במילותיו של ראש הממשלה קמרון, היא "העדר אחריות " של אנשים שחושבים שהעולם חייב להם משהו. השני הוא השיח המדבר בצדק על התנאים החברתיים שברקע לאירועים, אך מסרב לעסוק באחריות של המשתתפים במהומות ועושה גלוריפיקציה שלהן, בלי לבקר את אופיין. בעוד שברור שיש לדחות את הפרשנות הניאו-ליברלית, הרי שהניתוח של התנאים החברתיים חייב לבוא יחד עם הצבעה על כך שהפעולות של חלק ניכר מהמשתתפים בהתפרעויות ראויות לגינוי: לא רק שהן לא חלק ממאבק פוליטי, הן למעשה פוגעניות כלפי האוכלוסיות המוחלשות ומצטרפות לפגיעה הממשלתית באוכלוסיות אלו.

אכן, לא צריך להחזיק בעמדה פוליטית רדיקאלית במיוחד כדי להבין שמהומות בקנה מידה כזה הן תופעה חברתית המתרחשת על רקע כלכלי חברתי  ופוליטי מסויים. פרשנים רבים הצביעו בימים האחרונים על הרקע של פערים כלכליים, אבטלה, הזנחה, אלימות משטרתית, וניכור שקשור לכל אלו. המדיניות של ממשלת בריטניה הנוכחית שמבקשת לקצץ ולפגוע במערכות הרווחה, החינוך, והבריאות, אף אם רוב תוצאותיה טרם מורגשות על ידי האוכלוסייה באופן ישיר, רק מעמיקה מגמות שכבר כאן זמן רב, ומשדרת מסר של המשך ההפקרה.  ברור שההרג של מארק דאגן היה רק הגפרור שהצית את חומרי התבערה שהצטברו שנים.

יחד עם זאת, המהומות לא רק שאינן מחאה פוליטית מאורגנת, אלא שהן לובשות במקרים רבים צורה מכוערת של אלימות כלפי אנשים ורכוש, כולל עסקים משפחתיים, שפוגעת באוכלוסיות המוחלשות ביותר, לרבות בצורה של הצתה, שוד, וביזה. הגברת הזו משכונת האקני, שם נעשתה פגיעה בקשה באוכלוסיה ובבתים של הקהילה המקומית, סיכמה זאת בקצרה:

והסרט הזה, כמו גם עדויות על התקפות על אמבולנסים, מעיד על בריונות וחוליגניות ראויים לגינוי, במקרה זה כנגד סטודנט ממלזיה:

אכן,אסור להתעלם מהנסיבות החברתיות שנדונו בהרחבה במאמרה של נינה פאואר בגארדיאן שאף הופיע בגרסה מקוצרת בהארץ. כדבריה הכעס כלפי המשטרה, יחד עם שיעורי העוני והאבטלה הגבוהים, הם הסיבות לכך שצעירים יוצאים לרחובות. אבל ברור גם – או לפחות אמור להיות ברור – שיש גם משהו בלתי מוסרי בלשתוק על פשעים שמתבצעים כנגד אוכלוסייה ענייה, גם אם מבצעי הפשעים הם בעצמם חלק מאותה אוכלוסייה. לשם ההשוואה: גם אם נחשוב שהכיבוש והנישול הם ביסוד פעולות טרור ופיגועי התאבדות נגד אזרחים, הרי שיש משהו בלתי מוסרי באי לקיחת עמדה כנגד הרג אזרחים. את הדברים האלו אני אומר כי בלהט ההתפעלות  מהאירועים בבריטניה ברשתות החברתיות, שמתי לב שלעתים לא ניתנה מספיק תשומת לב לכך שבמידה רבה מה שהתרחש בימים האחרונים זו אלימות המופנית כלפי אוכלוסיות מוחלשות.

"ברור שהצתה, גניבה וביזה הם מכוערים" כתבה בצדק הבלוגרית לורי פני בבלוג "פני רד", "אך הסיבה שמעט אנשים יודעים מדוע זה מתרחש, היא שרובם לא הסתכלו כלל אל הקהילות האלו.. וכי לרובם אין מושג איך זה לגדול בקהילה שאין בה עבודה, אין חלל לגור או לנוע בו, ושבהן המשטרה עוצרת  אותך ברחובות, ועושה עליך חיפוש בדרכך מבית הספר". "כדי להתנהג בצורה כזו", כתב בגארדיאן סטאפורד סקוט, שפעיל בקהילה בטוטנהם בה נהרג דאגן והיה מעורב בדרישה לחקירה של הריגתו על ידי המשטרה, "צעירים צריכים להאמין שאין להם חלק בשכונה, וכתוצאה מכך אין להם חלק בחברה הרחבה יותר".  סקוט, שתיאר איך האירועים התפתחו אחרי ניסיונות כושלים של המשפחה והקהילה לקבל בדרכי שלום תשובות מהמשטרה, מציין שאין להגן על ההתנהגות שלא ראויה להגנה, אך מנגד המהומות לא היו בעיניו התפתחות מפתיעה, אלא אם כן לא הסתכלת אל המתרחש.  האמונה של צעירים שאין להם חלק בחברה, הוא הסביר, מתחזקת כאשר היא נעשית למציאות לאורך דורות. הקיצוצים הממשלתיים שביטלו את ה EMA – קצבת חינוך שאפשרה לאנשים עניים שלמדו להתקיים, ההעלאה המשמעותית של שכר הלימוד, והאבטלה  הגוברת – כולם תרמו לתחושת הבידוד והניכור שהתפוצצה עכשיו. אגב,  ממש כמה ימים לפני פריצת המהומות התפרסמה כתבה על כך שבגלל הקיצוצים נסגרים מועדונים לנוער בשכונות, (כדאי מאוד להכנס לקישור ולראות את הכתבה)  בה הוזכרה בין היתר שכונת טוטנהם בה פרצו המהומות. התוצאה, כפי שהכתבה הראתה, היא יותר פשע והשתתפות בחבורות רחוב. הכתובת הייתה אם כן על הקיר, והקשר לקיצוצים בתקציבים הציבוריים הוא ישיר. אשר לאירועים של הימים האחרונים, אפשר לראות את סקוט מספר על התגלגלות העניינים כאן:

אייל קליין צודק אם כן כאשר הוא אומר ש"למרות הרקע הפוליטי זאת בפירוש לא "הפגנה" ואין לה הנהגה או דרישות, אלא מדובר בהתפרעות שמטרתה לתפוס מכול הבא ליד", ונראה שהרבה לוקחים "טרמפ" על המהומות לבצע פשעים שהם אכן פשעים לשמם, אבל כאשר הנערות הצעירות האלו שמרואיינות כאן שהשתתפו במהומות ובביזה אומרות שהן "מראות למשטרה ולעשירים שהן עושות מה שהן רוצות" ושהדברים קורים בגלל העשירים, הרי בוודאי שיש גם לחלק מהפעילות האלימה – גם זו הראויה לגינוי – מימד פוליטי ותודעה מעמדית מסוימת, גם אם היא מתעלת לכיוון בעייתי. ושוב, נראה שקשה להכליל: יש אנשים הפעילים פוליטית שהשתתפו בחלק מהאירועים אך הסתייגו מאלימות, יש כאלו עם תודעה של "ניקח מהעשירים", ויש רבים שמנצלים את המהומה לגנוב ולפשוע. כל התופעות האלו מתרחשות על הרקע החברתי-פוליטי הרחב יותר.

אגב, בניגוד ל"חכמת" הטוקביקטסיטם הישראלים, לא מדובר במהומות של מהגרים , שבדמיון הישראלי ברור כנראה שהם ערבים או מוסלמים. ואגב גם לא רק של שחורים. למעשה הפרופיל של המשתתפים מגוון, וכולל  בריטים ובריטיות מכל הרקעים והמוצאים, רבים מהם אנגלים לבנים נוצרים למהדרין, חלקם תושבי council estates – דיור ציבורי.  המימד האתני של האירועים מורכב. באזורים מסוימים התארגנה למשל הקהילה של המהגרים מטורקיה כדי להגן על עצמה מפני המהומות. נושא הגזע במהומות לא רק  מורכב אלא גם שונה בין מקום למקום.  בכלל, מדובר במכלול של אירועים ששונים באופיים ובמשתתפים בהם במקומות שונים ברחבי לונדון ואנגליה. כדאי להקשיב לד"ר קליפורד סטוט:

רבות נכתב על הביזה שאפיינה את המהומות האלו. הביזה נתפסת בעיני חלק כמייצגת את הפער בין תרבות הצריכה הרווחת וכ"צרכנות אלטרנטיבית" של אלו שלא יכולים אפילו לחלום על השתתפות בתרבות הצריכה הזו: הפער בין נוכחות תרבות הצריכה ובין חוסר היכולת של רבים להשתתף בה בהחלט נמצא כנראה ברקע למהומות ובפרט לאופיין. אבל הביזה הזו לא התבטאה רק בגניבה מחנויות של רשתות גדולות, אלא גם בפגיעה בעסקים קטנים, גם אם  חלק מהבוזזים הסבירו שהם פשוט לוקחים מהעשירים. כדברי סקוט, הביזה מסמלת את התפיסה שאם אתה לא יכול לקבל שוויון וצדק, אז לפחות תקבל קצת כסף. אך גם אם אפשר לגלות סימפטיה לטענה זו, הרי שאלימות מהסוג שנראה בימים האחרונים פוגעת בצורה בלתי מובחנת ובמידה רבה דווקא בשכבות החלשות. יחד עם זאת, צריך גם לזכור שכפי שציינו חלק מהמשתתפים במהומות, כאשר הם מחו והפגינו באופן שקט כנגד אזרחים על ידי המשטרה – איש לא שם אליהם לב והעיתונות לא התעניינה בהם. לנוכח המספר הגבוה של מקרי מוות בידי המשטרה שאף אחד מהם לא הסתיים בהרשעת שוטרים – הרקע למהומות צריך להיות ברור.

האם יש קו שעובר בין קהיר, מדריד, תל-אביב ולונדון? אם עד כה נפעמנו מהעובדה שבישראל, שראתה עצמה כ"דמוקרטיה היחידה", לוקחים עכשיו השראה מקהיר, וגם ממדריד, הרי שעכשיו מדהים עוד יותר לגלות שבשכונת ג'סי כהן בחולון במסגרת התרחבות מאבק האהלים שכבר אינו רק בשדרות רוטשילד, אמרו אתמול "יהיה פה כמו לונדון". מצד אחד האמירה הזו מעידה על הבנה הרבה יותר גדולה לגבי מה שקרה בלונדון מאשר זו ששומעים בחלק מהקולות הנשמעים בישראל ובבריטניה: בשני המקרים הרקע לאירועים הוא מדיניות ניאו-ליברלית שפוגעת בשכבות החלשות, מצד שני, ההבדלים גדולים: בישראל מדובר במאבק חברתי לא אלים שבגלגול זה התחיל על ידי מעמד הביניים, והתגלגל ככדור שלג לדבר גדול בהרבה, בעוד שבבריטניה מדובר באירועים אלימים, ולא בהפגנות פוליטיות, שהתפתחו על רקע המצב הסוציו-אקונומי, אצל אוכלוסיות עניות מאוד ומנוכרות. בכל מקום, ההקשר הגלובלי של ישראל שמסתכלת אל קהיר, מדריד ולונדון מרתק, והאמירה "יהיה פה כמו לונדון" היא כתובת על הקיר עבורנו הישראלים. עם כל ההבדלים בין התהליכים ועם כל הצורך להבין לעומק את הנסיבות המקומיות והספציפיות,  הרי נדמה שאנו  רואים גם גלובליזציה של תגובות שמגיעות מהחברה לתהליכים הניאו-ליברליים.

אז מה עושים בינתיים? בבריטניה מתקיימות מספר יוזמות מעניינות כמו יוזמה קהילתית לניקוי באזורים שנפגעו מהמהומות שפועלת בעיקר דרך הטוויטר, ויוזמה אחרת, "מבצע כוס התה",  שהתחיל כדף פייסבוק שהצטרפו אליו מאות אלפי איש, שהציעה לעשות את מה שהאנגלים עושים תמיד, ובפרט אם השעה קשה – לשתות כוס תה כתחליף למהומות, ואף לגייס כספים  דרך מבצע זה לאנשים שנפגעו במהומות. אז אמנם, אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה, אבל ברור  שלא די בכך, וברור גם שהגישה  לפיה יש להתייחס לאירועים כמעשיים פליליים והפתרון הוא מיצוי הדין עם הפורעים, היא אך ורק – במקרה הטוב –  טיפול בסימפטום. עם כל ההבדלים, בבריטניה, כמו גם בישראל, דרוש טיפול שורש בבעיות היסודיות שברקע לאירועים שמתרחשים בקיץ הזה.

"בזכות המבוכה ובגנות הטיח" כתב ברל כצנלסון לפני  שבעים ושתיים שנים. השבוע נזכרתי באמירה הזו כשחשבתי על הדיונים השונים על ה"מהפיכה החברתית" בישראל. אפשר ורצוי להתפעל עד מאוד ממנה ומהקורה בה, ואין ספק שמדובר בתהליך מרגש מאין כמוהו וחסר תקדים. אך אפשר לעשות זאת תוך מבוכה על השאלה של עד כמה ההפרדה שנדמה שלעתים נעשה בה בין ה"חברתי" וה"פוליטי" אפשרית,  וגם תוך התפעלות מהסולידריות בין רוטשילד ולוינסקי מצד אחד, ודאגה ולגבי ההירארכיה שקיימת בין השניים עדין, מצד שני. תוך הסתכלות ביקורתית, נבוכה לעתים, ולא מטייחת על חלק מהמסרים. את השאלות האלו, כמו גם את השאלות על הקשר בין המאבק הנוכחי והשאלה הלאומית, ועל האם למאבק פוטנציאל מהפכני כפי שטוען דימי ריידר או לא, כפי שטוענים דליה שניידלין וג'וזף דנה,  לא צריך לטייח, גם אם נפעמים ובצדק מהגל החברתי חסר התקדים, מהצורה הסולידרית בה הוא מתנהל ומהעוצמה הרבה שלו. (עוד פוסטים מומלצים על נושאים קשורים כתבו נועם שיזף, אייל קליין, ויריב מוהר).

כך גם – עם כל ההבדלים העצומים – לגבי המהומות בלונדון. בזכות המבוכה ובגנות הטיח, המבוכה שנוצרת מהפער בין האלימות של המהומות ובין העובדה שמדובר באוכלוסיה ענייה, מנוכרת, שאין לה מה להפסיד, שמהומות אלו התגלגלו כתוצאה מהתנגדותה לאלימות משטרתית כלפיה, שהם תוצר של עוני הזנחה וניכור, ושסוגים אחרים של מחאה לא זמינים בפניה ולא מקבלים תשומת לב בין כה וכה, ושמהומות הן אולי הדרך היחידה שהיא מכירה או שעומדת בפניה. וזאת תוך בלי טיוח של הכיעור שבאלימות ובפשע המופנה כלפי אוכלוסיות בכלל ובפרט כנגד אוכלוסיות עניות.