ב' זה גם בריאות

פורסם ב"העוקץ" וגם באתר של המאבק לצדק חברתי

הדרישה של העם לצדק חברתי כוללת גם דרישה לצדק בבריאות. סמיכות הזמנים לשביתת הרופאים והמתמחים, והרחבת המחאה החברתית מתחום הדיור לתחום הרווחה והדרישה לצדק חברתי, מזמינה דיון בצורך לתיקון בתחום זה.

בשנת 1995 חוקקה הכנסת את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שקבע שביטוח בריאות בישראל מבוסס על עקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית. החוק הבטיח שכל אוכלוסיית ישראל תזכה לביטוח בריאות אוניברסאלי ביסודו, שמבוסס על ניתוק הקשר בין קבלת טיפול רפואי, שאמורה להיעשות לפי הצורך, ובין היכולת לשלם עבורו. מס בריאות משולם למדינה, בעוד שהטיפול הרפואי ניתן ברובו על ידי קופות החולים.

אך ניתוק זה (שקודם לכן היו לו חריגים מועטים ומוגבלים) הופר על ידי יוזמת חקיקה של ממשלת נתניהו הראשונה, בשנת 1998 כאשר תיקונים דרמטיים לחוק העבירו את הנטל של חלק ממימון הסל שנעשה על ידי המדינה (בין היתר על ידי "המס המקביל", ששולם על ידי מעסיקים ובוטל בשנת 1997), על כתפי החולים. להבדיל ממס בריאות שהוא מס פרוגרסיבי,  תשלומי ההשתתפות הם רגרסיבים. התיקון לחוק קובע שהם יהיו "אחידים ובלתי מפלים", אך זוהי לשון אורווליאנית, שכן התשלומים ה"אחידים" מבחינה פורמאלית מפלים מבחינה מהותית את האוכלוסייה הענייה שלא יכולה לעמוד בהם. בהקשר זה יש לציין כי בשנת 2003 ביוזמת משרד האוצר שבראשות נתניהו בוטל הפטור מתשלומי השתתפות שניתן עד אז למקבלי הבטחת הכנסה, בטענה האבסורדית שהפטור מעודד אנשים להיות מובטלים שכן יקבלו תרופות בחינם. זה שנים רבות שמחקרים עקביים מעידים על כך שכשערים אחוז מהאוכלוסייה לא רוכשת תרופה שבמרשם בגלל אי היכולת לשלם את תשלומי ההשתתפות, שמגיעים לסכומים גבוהים. רבים גם נמנעים מטיפולים ובדיקות שונות בגלל תשלומים אלו.

הגדלת תשלומי ההשתתפות היא חלק מהסיבה לכך שכיום ההוצאה הפרטית לבריאות בישראל היא כ-40 אחוז (לעומת כ-25 בישראל בעבר וכיום ברוב מדינות ה OECD) – מהגבוהה במדינות שיש להן מערכת בריאות ממלכתית. נתון זה הוא אינדיקציה לאי-השוויון ההולך וגדל.

כמו כן חסר מנגנון מתאים לעדכון  עלות הסל בגין התפתחויות טכנולוגיות, ובגין גדילת והזדקנות האוכלוסייה: הצעות חוק לקביעת מקדם עדכון אוטומטי  של 2% לא עברו עד היום (אם כי בכנסת הקודמת עברה הצעה כזו בקריאה ראשונה). העדר עדכון כזה, כמו גם התנערות ממחויבות המדינה למימון סל הבריאות – תוך גלגול חלק מהמימון על כתפי החולים דרך ההשתתפות העצמית-  מסבירים את העובדה שמאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי נשחק המימון לסל באופן ריאלי בלפחות שליש. רק השבוע התפרסם כי על פי נתוני הלמ"ס  ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל בשפל.  הפער בין נתוני הצמיחה הכלכלית של ישראל ובין נתון זה מצביע על כך שהרווחה לא בהכרח מרוויחה מהצמיחה.

נתונים אלו, לצד נתונים אחרים על פערים בין מרכז ופריפריה, מעידים על אי-שוויון הולך וגדל בבריאות, שהוא תוצאת המדיניות הניאו-ליברלית שבאה להקטין את מעורבות הממשלה וההוצאה הציבורית, להפריט בכוח או בפועל שירותי בריאות (בין היתר על ידי התנייתם בתשלום), וכל זה תוך התרחקות מעקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית.  נושאים אלו וכן דרישות אחרות בתחום צמצום הפערים והשקעת משאבים בתחומים כמו תקנים, שכר הרופאים ומיטות אשפוז, נמצאים  ברשימת דרישות בתחום הבריאות שהמטה הציבורי לשוויון בבריאות הכין עבור מטה מאבק האוהלים.

בשנת 2005 השתתפתי בכנס שנערך לציון עשור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שבמסגרתו נערך מושב של שרי בריאות לשעבר מכל הקשת הפוליטית. כולם אמרו שחוק ביטוח בריאות הוא ביסודו טוב, אך הבעיה היא "בשינויים שמשרד האוצר הכניס בחוק". כמובן שלא משרד האוצר יכול להכניס שינויים לחוק, אלא רק הכנסת, ועד כמה שנוח להאשים את האוצר והמדיניות שלו, הרי שהייתה בכך משום התנערות של פוליטיקאים מאחריות: הרי אם באמת רצו, היו יכולים הפוליטיקאים שהיו שם להתאחד יחדיו ולהביא ליוזמה לתיקון מה שדרוש תיקון. כעת, כאשר "העם דורש צדק חברתי" צריך להתעורר ולא להיות אדישים יותר לרמיסת הצדק, השוויון והעזרה ההדדית בתחום הבריאות שהתרחשה לאורך שנים בלי לקבל כותרות ראשיות, ולדרוש גם צדק בבריאות. מרטין לותר קינג אמר פעם שמכל הצורות של אי-שוויון, אי-צדק בתחום הבריאות היא המזעזעת והבלתי-אנושית ביותר. מאבק באי-צדק זה צריך לקבל את מקומו הראוי במאבק החברתי הנוכחי. ב', צריך לזכור, זה גם בריאות.

רשימות קודמות שלי על הזכות לבריאות

על הזכות לבריאות, תרופות מצילות חיים, והביטוחים המשלימים

(פוסט זה לא עולה בשל תקלה שלא הצלחתי לתקן, אפשר למצוא אותו כאן

וכאן את הרשימה שהוא הגיב אליה)

בריאות רופפת

רעידת אדמה בבריאות

בריאות לכל? לא ממש

כשבריאות הופכת למצרך

בג"צ מאחל רפואה שלמה

על הזכות לבריאות של פליטים ומבקשי מקלט

הזכות לבריאות: ושוב על אי-השוויון ההלך וגדל (בעקבות מבקר המדינה)

הזכות לבריאות וחוק ההסדרים: העז הוצאה, ההפרטה נמשכת

טיפולי שיניים ותרופות חדשות לסל: לא אלה על חשבון אלה

הזכות לבריאות ואולי סיבות לאופטימיות

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוגוסט 15, 2011 בשעה 4:29 pm

    הפוסט על הביטוחים המשלימים לא עולה – ייתכן שזה בגלל העברה לא לגמרי חלקה מהבלוג הישן ב"רשימות". האם ניתן לעדכן אותו ידנית או משהו בסגנון?

    אני סקרנית כי את השירות הלאומי שלי עשיתי (מטעמי מצפון) כפקידה בקופת חולים, ולאחר מכן עבדתי בחברה שמכרה ביטוח משלים במסגרת אחת מקופות החולים המובילות. ציינת במאמר זה את ההשתתפות העצמית כחסם שמונע מאנשים לצרוך שירותים רפואיים – כפקידה לא הרגשתי זאת. עלות ההפקה של טופס 17 הוא כ-27 שקלים, ורוב התרופות פרט לכמה חריגים בולטים הן דיי זולות, כל עוד החולה מוכן לרגוש תחליף גנרי (אותו חומר פעיל, יצרן אחר). בתרופות לא צריך מותג, פרט למקרים בודדים של אלרגיה לחומר לא-פעיל למשל. לקשישים וניצולי שואה ניתנה איזושהי הנחה בצורת תקרה מקסימלית שמעבר לה מקבלים החזר רבעוני על תרופות ושירותים.

    הייתי מהמרת שהסיבה לכך שההשתתפות העצמית כל-כך כבדה בישראל לעומת מדינות האחרות היא דווקא הביטוחים המשלימים, שהם סוג של הפרטה זוחלת. למעלה ממחצית מהאוכלוסיה משלמת על ביטוח משלים, וכבר קשה להסתדר בלי. היתרון המשמעותי ביותר שלהם היא הקדמת התורים.

    לדוגמה, כדי לראות פרופסור בתל-השומר, אדם מן השורה, שמשלם מס בריאות בלבד, צריך לשלם 27 שקלים על הפקת טופס 17 במרפאה הקרובה לביתו, ואז לחכות בתור במשך חצי שנה במקרה הטוב. אדם שמשלם על ביטוח משלים שם 110 שקלים על השולחן והולך לראות את אותו הרופא בדיוק בבית החולים הפרטי אסותא. כשמדובר בניתוחים, מי שלא מבוטח בביטוח משלים משלם אפס ויכול לחכות גם שנה. מי שיש לו משלים, מושלם ומשולם, יקבל את אותו המנתח ב-10,000 שקלים (אחרי ההשתתפות של הפוליסה) בערך. בקיצור, העשירים והעניים רוכשים את אותו מוצר, רק שהעשירים משלמים יותר כדי לעקוף בתור את העניים ולקבל טיפול מהיר יותר. מקסים ושוויוני, לא?

    ובגלל שהכל פרטי ולא ציבורי, אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם. הנה, אני מפחדת אפילו לכתוב פה את שם הקופה, כי אני חתומה על חוזה שושו מפחיד. אפס שקיפות ומינימום רגולציה. לדוגמה, ידעת שחברת הביטוח המושלם של אותה קופה מובילה (שאגב בבעלותה של חברת ביטוח שבבעלות אחד הטייקונים המוכרים) נוהגת להתקשר ללקוחות שלא שילמו את הפרמיה החודשית רק אם לא עברו את גיל 60? יש לזה הסבר פשוט: אם הוראת קבע של לקוח חוזרת והוא לא משלם 3 חודשים רצוף, הביטוח מתבטל אוטומטית וכל הזכאות נמחקת. לקוח מעל גיל 60 הוא לקוח מועד למחלות, הוא עשוי לצרוך יותר שירותים ולחברה יש אינטרס ברור שהוא יעזוב בשלב הזה, אז לא מתקשרים והלקוח מגלה שהביטוח בוטל רק כשהוא מגיש תביעת ביטוח.

    Sicko קטן עלינו.

  •   ביום אוגוסט 15, 2011 בשעה 5:01 pm

    איכשהו במעבר הפוסט ההוא כנראה לא עבר טוב. אנסה לשחזר אותו אחר כך. ואעדכן אז WATCH THIS SPACE

    תודה על כל העידכונים והמידע. אין לי כרגע את הנתונים איך ההוצאה הפרטית מחולקת, ברור שהמשלימים זה חשוב, אבל גם לשתלומי השתתפות יש חלק משמעותי בזה.

    לגבי תרופות, אני יודע שאני הייתי צריך בקופ"ח כללית לשלם מאות שקלים לחודש על תרופה שלוקחים לאורך זמן.

    לפי חוזר מנכ"ל מאוגוסט 2010 (שיש לי בקובץ, אולי אפשר למצוא באתר משרד הבריאות ואולי יש יותר מעודכן – הודיעו לאחרונה על הורדה) עבור תרופות, בכללית 15% מהמחיר המירבי לצרכן, או 14 ש"ח, לפי הגבוה מהשניים, לאריזה. יש תרופה שבחריג, אומפרוזל 33 שח לאריזה ויש עוד תרופה בחריג נמוך יותר.

    15 אחוז ממחיר מירבי (ואם זה מעל 14 שח זה יקבע) לאריזה – יכול להיות הרבה כסף.

    ראי מאמר זה בפירוט
    http://portal.idc.ac.il/he/lawreview/volumes/volume06/Pages/Gross.aspx

  •   ביום אוגוסט 16, 2011 בשעה 8:21 am

    הוספתי למטה קישור שכן עובד לרשימה עם התקלה.

  •   ביום אוגוסט 16, 2011 בשעה 5:22 pm

    תודה רבה!

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*