המשתה – אייל גרוס

את רעיון ה"חד נס" טבע זאב זבוטינסקי, שסבר שהתנועה הציונית יכולה להניף רק דגל אחד, שיש להתמכר רק לרעיון אחד ויחיד. אצל ז'בוטינסקי, טיעון החד נס נטען כנגד המשיכה של חלק מהציבור היהודי לרעיונות של תיקון החברה (ובאופן ספציפי לקומוניזם). על פי ה"מוניזם" הזה, כל מה שהאדם צריך להשקיע בו הוא עמו. עמדתו של ז'בוטינסקי עמדה אם כן בניגוד לאלו שרצו להניף יותר מנס אחד, כלומר לפעול הן למען המטרות הלאומיות של התנועה הציונית, והן למען המטרות החברתיות של תיקון החברה. בכך אחד ההבדלים המהותיים בין הציונות הסוציאליסטית לזו הרביזיוניסטית.

הויכוח הזה על השאלה של האם לשאת רק נס אחד, או שמא אפשר להניף שני דגלים, (ויכוח שבעצם התקיים גם בתוך הציונות הסוציאליסטית עצמה) נמשך גם כיום. באופן אירוני אולי, הנציגה הכי מובהקת של עמדת החד נס באה כיום דווקא ממפלגת העבודה, ומעמדה הפוכה מזו של ז'בוטינסקי: גם שלי יחימוביץ' סוברת שאפשר לעסוק רק בנושא אחד, שצריך להניף רק נס אחד, אלא שבניגוד לז'בוטינסקי אצלה מדובר (לכאורה….) בדגל של תיקון החברה, כאשר את הנס של עמדות בנושאים הלאומיים-מדיניים היא מסרבת להניף.

הראיון שהתפרסם עתה עם יחימוביץ לא צריך להפתיע. כבר אחרי שנבחרה לכנסת, לפני חמש שנים היא אמרה בראיון כי "אני לא באתי להיות השמאלנית שלך". "זה קל מדי", היא אמרה להיות במקום הזה בו מצפים ממנה לבקר את המלחמה בלבנון. (וגם, למי ששכח: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אך שונאת מזרחים". כמובן, שגם בהנחה הלא מופרכת שיש טיפוסים מהסוג שיחימוביץ מתארת, הרי המסקנה המשתמעת כנגזרת מכך בפועל על ידה,  שהיא לא תפגין נגד הכיבוש, מופרכת כמובן). שתיקתה על נושאי מלחמה ושלום הדהדה בשנים האחרונות, והראיון החדש עיתה רק מאשר את אשר אנו יודעים, אם כי נכון שהוא מחריף את הדברים בעמדות שהיא כן נוקטת בו.

עידן לנדו ודני גוטווין (כמו גם גדעון לוי) דנו בפירוט בדבריה של יחימוביץ והצביעו על הסתירות והבעייתיות שבהן. לא אחזור על דבריהם, אבל מה שחשוב להדגיש בעיני הוא שדבריה של יחימוביץ, התעקשותה שבהתנחלויות אין עוול, מעידים על הבנה לקויה של מהו צדק חברתי: מי שבעיניו הנישול ושלילת הזכויות החברתיות שבא עם הכיבוש אינו נושא של צדק חברתי, לוקה בעיוורון כה גדול עד כדי כך שלא נותר לתהות האם לא מדובר בעצימת עיניים מרצון. ההשפעה של הכיבוש על נגישות לתעסוקה, בריאות, מזון, חינוך, מים, קרקע, וכל מימד של צדק חברתי של האוכלוסייה הפלסטינית כה מובהקת, וכה מתועדת, עד כדי שאי אפשר לדבר על צדק חברתי בישראל בלי לדבר על כך.

עוד הערה על יחימוביץ בשולי הדברים: יחימוביץ מתגאה, ולא בפעם הראשונה, בחלקה של מפלגת העבודה בהקמת ההתנחלויות. על אף שאין לזלזל באחריות של מפלגת העבודה להתנחלויות, ביצירת התקדים לכך בזמן שלטונה אחרי מלחמת 1967, ואף כי אין לי שום עניין או צורך להגן על מפלגת העבודה, הרי שצריך למען הצדק ההיסטורי לומר את הדברים הבאים: עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 היה מפעל ההתנחלויות תופעה קטנה ומוגבלת יחסית. עד 1977 חיו בשטחים (לא כולל ירושלים המזרחית)  כ 11,000 מתנחלים,  במספר מוגבל יחסית של מקומות. התנופה הגדולה והעצומה של ההתנחלויות התחילה עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. אז התחילה תופעת הקמת התנחלויות המבודדות. התהליך עצום המימדים של הפקעת קרקעות בשטחים שהוכרזו "אדמות מדינה" נעשה אף הוא בתקופת שלטון הליכוד. אין בכך כדי לנקות את מפלגת העבודה מאחריותה, אבל מעניין שיחימוביץ מתעלמת מהיסטוריה זו.

אבל הדיון ביחימוביץ הוא לא החשוב באמת. הדיון החשוב באמת הוא זה שהזכרתי כאן כבר ברשימות קודמות, שכן המתח וההפרדה המלאכותיים שאצל יחימוביץ בין ה"חברתי" וה"מדיני", עולים גם בתוך המאבק החברתי של השבועות האחרונים. עמדתי כאן בעבר על השאלה של המקום על הדיון בכיבוש במאבק לצדק חברתי, והצבעתי על המלאכותיות של האבחנה בין ה"חברתי" ל"פוליטי".  בעוד שרבים הצביעו בביקורתיות על העדר דיון על הכיבוש בשיח של המאהלים, הרי שאחרים הביעו תקווה שהסולידריות ושבירת הגבולות הלאומיים שמאפיינת את השבועות האחרונים עשויה לייצר פוליטיקה חדשה, מהפכנית, ושאם נתן לתהליך זמן, נגלה שתנועת 14J כפי שהיא מכונה בקרב המשתתפים ברשתות החברתיות, תפתח – אולי –  גם תודעה בקשר לכיבוש.

השאלה עד כמה צריך לדבר על הפיל שבחדר, או שמא הפיל שמחוץ לחדר, עוררה מחלוקות רבות. חלק מהמתנגדים לעיסוק בכיבוש במסגרת התנועה החברתית טענו שלעשות כן יהיה לחזור לפוליטיקת שמאל-ימין ה"ישנה" שהתמקדה בנושאים הלאומיים וחילקה את הציבור לאורך ציר זה, על חשבון המאבק המשותף למען מדינת הרווחה. טענה זו נשמעה בייחוד כנגד הנטייה "להאשים" את ההתנחלויות (וגם את הכספים שמקבלים החרדים) במצב החברתי (וכאן צריך אכן להבחין בין ביקורת מוצדקת על שיח שהוא פוגעני כלפי מתנחלים וכלפי האוכלוסייה החרדית, להבדיל משיח שיוצא נגד ההתנחלויות).  ביקורת על מה שהוא כינה תגובות למאבק האהלים שממשיכות קו של "שמאל ישן" ולא סולידרי  השמיע אלמוג בהר, תוך שהוא מבקר את העדר חשבון הנפש של "השמאל הישן" על שיתוף הפעולה שלו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וזניחת החברה הישראלית לטובת "דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש". ברוח זו נשמעה גם הטענה שבמשך שנים השמאל הזניח את הנושאים החברתיים וזה תרם לניכורו מן העם, כאשר אחדים טוענים שיש לברך על כל ש"סוף סוף" השמאל עוסק בנושאים חברתיים, ולא להפריע לתהליך זה על ידי "עירוב" הנושא המדיני.

אבל גם אם צריך להצטרף לביקורת על כך שחלקים מה"שמאל המדיני" הזניח את נושאי הרווחה, הרי שיש להיזהר ממעבר לעמדות חד-נסיות. בהן, כפי שהזכרתי קודם , יש מן הבעייתיות מסיבות רבות. גם כי אי אפשר לדבר על צדק חברתי בלי לדבר על שלילתו מאוכלוסיה שישראל שולטת בה שמתרחשת במסגרת של הכיבוש.  וגם, כפי שהערתי כמה פעמים, אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ועיקור הדמוקרטיה במסגרת הכיבוש מעקר את הדיבור על סוציאל-דמוקרטיה מיסודו. יתרה מכך, "חד-נס" שכזה מנכר מהמאבק את האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ובשטחים, ואת כל מי שמגלה סולידריות לאוכלוסיה זו. כפי שכתבתי בפוסט הקודם בנושא, קשה לקחת ברצינות טענות לצדק חברתי ול"מהפיכה" ממי ששותק כנגד האפליה ושלילת הצדק החברתי כלפי אוכלוסיות אלו, ולא מערער כלל על הסדר הלאומי-ביטחוניסטי. זאת גם אם ישנם שיקולים טקטים לגבי מה צריך להעלות מתי וכיצד, שאיני מתכחש להם. וגם אם כן כפי שהיטיב לנסח יריב מוהר, "כל המאבקים קשורים בפלונטר" –  כזה שאי אפשר לצפות להתיר אותו בבת אחת.

זה אגב גם המקום להזכיר שבניגוד לאמירה שהפכה כמעט מצוות אנשים מלומדה, "השמאל" בישראל  – או לפחות חלקים ממנו – כן עסק בנושאי חברה ורווחה. בימים אלו נשלף מהארכיון מאבק האהלים של תחילת שנות התשעים. אני זוכר היטב מימי פעילותי במפלגת רצ ההיסטורית את המאבק הזה ואת ההתגייסות של המפלגה בזמנו אליו. אני זוכר גם את חוק הדיור הציבורי ומאבקים נוספים. אני זוכר רק לאחרונה את מאבק העובדות הסוציאליות. את המאבקים למען שימור חוק ביטוח בריאות ממלכתי מפני ההפרטות שפוגעות בו. תמיכה במאבקי עובדים ומאבקים חברתיים, וחקיקה חברתית, באו בדרך כלל או כמעט תמיד ממפלגות השמאל. ובכל זאת, נתפס השמאל בעיקר כעוסק רק בנושא המדיני ולא הנושא החברתי. מדוע? גם כי אכן היו חלקים בשמאל שלא עסקו כלל או לא עסקו מספיק בנושאים החברתיים. גם כי אכן היו חלקים שבהתנהגותם יצרו ניכור מאוכלוסיות רבות. אך גם כי בארצנו בה רק דבר אחד נחשב "פוליטי", דרכם של הנושאים המדיניים-לאומים להשתלט ולצבוע את הכול. כפי שסיפרה פעמים רבות שולמית אלוני, הרבה פעמים כאשר הייתה מרצה ברחבי הארץ אנשים היו אומרים לה, "טוב ויפה כל מה שאת אומרת, זכויות אדם ואזרח, אנו בעד, אך למה את גם בעד הערבים?". (ומעניין לקרוא את הדברים שיוסי שריד כתב לאחרונה על הנושא).

וזה המקום גם להצביע על האופי המופרך של הטענה שעיסוק בסוגיית הכיבוש גורם לכך שלא עוסקים בנושאי חברה, או שלא עוסקים בסדר יום אזרחי. אלו דברים חסרי טעם בעיני, לא בגלל שלא צריך לעסוק בעוצמה רבה בנושאי חברה ורווחה וכלכלה בתוך ישראל. בוודאי שצריך. אלא בגלל שסדר יום של סיום הכיבוש הוא הרי סדר יום אזרחי למהדרין. גם בגלל שסיום מלחמות ודה-מילטיריצזיה הם חלק מסדר יום אזרחי; גם בגלל שלב העוולות של הכיבוש הן פגיעה בחיים האזרחיים של אוכלוסיה אזרחית שבשליטת ישראל; וגם בגלל שאם אנו מדברים על סדרי העדיפויות של המדינה, הרי שאי אפשר לדבר על הרווחה בלי לדבר על הכספים המושקעים ב"בטחון", בכיבוש ובהתנחלויות.

וכאן צריך לומר שכפי שכתבתי בעבר, אכן (וזו נקודה בה הדברים שאמרה עכשיו שלי יחימוביץ בראיון נכונים) – המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית קיימת באופן עצמאי מהכיבוש. המדיניות של צמצום ההוצאה הציבורית, צמצום והפרטת מדינת הרווחה, וראיית היחיד כאינדיבידואל שלא קיים בחברה שיש בה ערבות הדדית  – יכולה להתקיים בישראל, כפי שמתקיימת במקומות אחרים, בלי קשר לשאלת הכיבוש. הכיבוש אינו מילת הפלא והסיבה לכל הבעיות. ובכל זאת כאמור, שאלת סדרי העדיפויות והמשאבים כן רלבנטית כאן, והיא אחת הסיבות שבגינה סיום הכיבוש הוא עניין מרכזי של סדר היום האזרחי והחברתי.

עוד אמירה ששמעתי לאחרונה שוב היא שלעסוק בכיבוש מפר את העיקרון של "עניי עירך קודמים". גם זו אחת הטענות המקוממות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כאילו שהפלסטינים שאנו שולטים בהם אינם "עניי עירנו". כאשר העניים עניים בגללנו, כאשר אנו גורמים מרכזיים ביצירת העוני,  (המטאפורי והממשי), הרי שאי אפשר לפטור את זה בכך שיש לטפל קודם בעניי עירך. (וזאת מעבר לשאלה המעניינת של האם עניי עירך קודמים, או שמא "הכי עניים קודמים"). מסיבות אלו, בעוד שצריך לברך על האפשרות שנוצרה לחשוב מחדש על פוליטיקה, הרי שלא צריך לתת לסיסמאות יפות על כך שאנו כבר לא בפוליטיקה הישנה של ימין ושמאל, לשמש כדרך להשתיק את הטענה שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ואין צדק חברתי בלי סיום הנישול  שהוא חלק בלתי נפרד מהכיבוש.

ויובהר: אין בכך כדי לומר שאני חושב שמאבק האהלים צריך לשים את הכיבוש בראש סדר היום שלו. כאמור, המדיניות החברתית-כלכלית יכולה להתקיים גם באופן עצמאי ממנו. אך יש פער גדול מאוד בין לא לשים את הנושא בראש סדר היום מצד אחד, ובין השתקת כל אזכור לו מצד שני. והפער הזה גדל עוד יותר, כאשר מאבק האהלים מאמץ את השיח הלאומי-בטחוניסטי בלי שום ביקורתיות. ההזמנה ל"צעדת הדממה" שהתקיימה במוצאי שבת  קראה תחילה: "העם שמפגין הוא אותו עם שסופג את מכות האש מאויבינו, ותביעתנו הנחרצת לשינוי עומק בסדר העדיפויות הכלכלי ולצדק חברתי כולל, אינה באה על חשבון המאבק בטרור. נהפוך הוא. עם שבניו ערבים זה לזה, הנאבקים יחד למען עתידה וחוסנה של מדינת ישראל, הוא עם חזק היכול לעמוד מול כל אויביו". טקסט שמאמץ את השיח הלאומי-בטחוניסטי-מלחמה בטרור בלי שום ביקורת, בלי הצבעה על כך שבעצם מדיניות הממשלה שמסלימה את הסכסוך פוגעת בביטחון שלנו, לא מגנה עליו, והיא חלק מאותה הפקרה של אזרחים שמתגלמת במדיניות החברתית. בהמשך תוקנה ההזמנה לנוסח:"כיוון שהעם שמפגין הוא אותו העם שסופג את מכות האש ותביעתו הנחרצת לשינוי עומק בסדר העדיפויות הכלכלי ולצדק חברתי כולל, אינה באה על חשבון המאבק למען ביטחוננו", והוסף משפט המדבר על "כבוד והזדהות עם קורבנות הפיגועים והמלחמה". אמנם נוסח אחרון זה כלל גם במשתמע סולידריות עם הפלסטינים, ועל כך יש לבך, וכלל פחות מהשיח הלאומי בטחוניסטי, אך שיח זה לא נעלם ממנו לחלוטין. אילנה ברנשטיין עמדה היטב על הנוכחות של השיח הבטחוניסטי בדבריו של איציק שמולי, ממנהיגי המאבק. אכן, "מהפיכה" אמיתית דורשת הבנה שמה שהמלחמה שהממשלה מדרדרת אותנו אליה, אינה באמת מלחמה על הבטחון שלנו, ושאין דבר כזה מלחמה שאפשר לנצח בה – זהו שקר שאנו לא מאמינים בו יותר.

כל השאלות האלו התנקזו עתה לשאלה של המשך קיום המאבק החברתי על רקע ההסלמה בדרום. ההסלמה הזאת מדכאת במיוחד כי הרי אנו בתסריט מוכר וידוע מראש. לא היה צריך להיות מומחה אסטרטגי כדי לצפות שאם ישראל תגיב לפיגוע הנתעב באילת בהפצצות על עזה, הרי שצפוי שיהרגו שם אזרחים (וצפוי שהתקשורת הישראלית בקושי תדווח על כך…), וצפוי גם שזה יוביל לעוד גל רקטות על ישראל, שבתורן יפגעו בעוד אזרחים ישראלים, וחוזר חלילה. מעגל האיבה ומעגל האימה שהיטיב לתאר חנוך לוין ב"רצח" (ושהטיב לתאר השיר חד גדיא, הן בגרסה המסורתית והן כמובן בגרסה של חווה אלברשטיין).

השאלה למי יש אינטרסים בהסלמה הזו קשה וחריפה. ב"צעדת הדממה" שהוכרז עליה בעקבות האירועים, היו שביקשו להביע סולידריות עם הנפגעים מהעימות בדרום, בשני צידי הגבול, והיו כאלו שביקשו להשתיק מחאה זו, בין אם מתוך התנגדות לה, או מתוך טענה שאין מקומה במסגרת המחאה החברתית, לעתים מתוך חשש שהיא תנכר אנשים ממנו אם יתברר שמדובר במחאה "שמאלנית".

אבל לא ברור לי עם כל הצורך לעתים בשיקולים טקטיים, כיצד אפשר ביום כזה, בו מוטלות גופות משני צידי הגבול, לשתוק. כיצד אפשר לדבר על צדק חברתי בלי לדבר על אי הצדק שנגרם לקרבנות התמימים של הסכסוך הזה. כיצד אפשר לדבר על צדק בלי לקרוא לממשלת ישראל (לכל הצדדים כמובן, אך כישראלים אנו יכולים בעיקר לפנות לממשלה שלנו, שאחראית כלפינו ושאנו אחראים כלפיה), לעצור את ההידרדרות לעוד סבל והרג בלתי צודקים.

לכן, גם אם לא יכולתי להיות שם פיזית, ליבי היה אמש עם אלו שסירבו לשתוק, שצעדו לא בדממה,  שהביעו סולידריות לקרבנות האלימות בשני צידי הגבול, ושקראו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זו כיום משמעות הסירוב לחד-נס. זוהי בעיני צורת הסירוב החשובה ביותר. בגנות החד-נס אם כן, היא קריאה שצריך לצרף אותה לקריאה שאזכרתי ברשימה הקודמת, בזכות המבוכה, ובגנות הטיח.

פורסם גם בהעוקץ