בדרך לכיכר המדינה: רשימות מהחצר האחורית

קיבלתי הרבה הזמנות לקראת "צעדת המילון" שהתקיימה במוצאי שבת. יכולתי לצעוד לכיכר המדינה עם הקהילה הלהטב"ית, עם בלוק טרנסג'נדרי, עם מרצ ועוד. אבל בחרתי לחלוק את זמני בין קבוצה של האגודה לזכויות האזרח ובין "בלוק החצר האחורית", שכלל נציגי מאהלים מהפריפריה. הצעדה מהבימה לאורך אבן גבירול  לכיכר המדינה הייתה מרשימה ועמוסה באנשים רבים עד מאוד.

בדרך לכיכר המדינה צעדתי עם קבוצות שקראו "יפו, התקווה, אותה מהפיכה", דרשו דיור ציבורי, קראו בערבית למינהל ועמידר שהקרקע היא שלהם, נשאו שלטים בעברית ובעברית, וצעדו תחת השלט "פריפריה במרכז- דיור תחילה" בעברית וערבית.


לידם נישאו שלטים של ארגון כוח לעובדים. קבוצה גדולה נשאה את השלט "העם דורש צדק חברתי, סוף לכיבוש ולהפרטהייד!!!"


קבוצה של מהגרות עבודה צעדה בדרישה ל"צדק חברתי לכולם", בשלוש שפות.

כשהתקרבנו לכיכר מספר מבקשי מקלט החזיקו שלטים נגד הקמת מתקן כליאה המיועד להם ולחבריהם.. והיו כמובן שלטים רבים שדיברו על כך שכיבוש וצדק חברתי לא הולכים ביחד.



התמונות וקטעי הוידיאו (שכולם צולמו בטלפון הסלולארי שלי) מראים את החלק הזה של העצרת.

בשלב מסוים החלטתי להתקדם קדימה כדי לראות מה קורה בכיכר ומי כבר נמצא שם.  באופן מילולי השארתי את "בלוק החצר האחורית" מאחור. בכיכר היה קהל רב שהגיע כנראה בחלקו הגדול ישירות לשם, בלי לצעוד עם חלק מהקבוצות המאורגנות. העצרת כבר התחילה והנאומים כבר נישאו. בסיכון של הפגיעה באחדות של ה- 450,000 אני אגיד שכמעט והרגשתי שאני חווה שתי הפגנות שונות: האחת, מגוונת ומכילה קבוצות מהפריפריה החברתית  שמצוקותיהן נוגעות לדיור ציבורי ושאלות קיומיות, השנייה, הומוגנית יותר, שלווה יותר, ושמסריה, לפחות בנאומים הראשונים ששמעתי עמומים יותר. חלק מהרושם הזה תוקן כאשר נציגות ממאהלי הפריפריה עלו על הבמה, וכאשר ד"ר שירי טננבוים נשאה נאום מצוין בו דיברה על המצוקות בתחום הבריאות בצורה מכילה: "החולים בישראל הופכים שקופים מיום ליום" היא אמרה: "בתחילה היו אלה החולים הפלסטינים שהפכו שקופים בעינינו, אחר כך הערבים אזרחי ישראל, אחר כך החולים בפריפריה, אחר כך מהגרי העבודה והפליטים, העניים במרכז, הקשישים, הנכים – כולנו חולים שקופים ומכולנו המדינה הסירה אחריות.".

כמובן שגם נאומה של דפני ליף שהדהד ובצדק, דיבר על סולידריות. (ולקריאה מומלצת נוספת על הקול שהשמיעה ליף ראו את רשימתה של מרב מיכאלי, בין שתי שפות). עדיין, אותם פלסטינים, מהשטחים מישראל, כמו גם מהגרי העבודה והפליטים עליהם דיברה טננבוים, לא נשמעו בעצרת הזו מהבמה. (עם זאת יש לציין כי בעצרות אחרות וקודמות היו דוברים שהם פלסטינים ישראלים וחבל שלא היו כאלו בעצרת הנוכחית).

אבל מאוחר יותר, כאשר קראתי את רשימתו של גדעון לוי על ההפגנה , שאף שייחס לה חשיבות רבה,  כתב שלא היו בה "עניי הארץ המרודים", לא היו בה "הערבים והדפוקים, חסרי הבית האמיתיים ומהגרי העבודה",  שהיא לא הייתה "הכי נלהבת או זועמת", ושהייתה של "מדינת תל אביב", נזכרתי שוב כמה, אפילו לכותב ביקורתי כמו גדעון לוי, הייתה "החצר האחורית" לא נוכחת. אז נכון שהקבוצות של התקווה ויפו, של מהגרי העבודה, של הפליטים, השלטים והשירה בערבית ועברית, כל אלו נבלעו בין ההמונים בכיכר, ולא קיבלו ייצוג מספק על הבמה, אבל גם הם חלק מהמאבק הזה. בכיכר עצמה ראיתי יותר שלטים שטענו שאין צדק חברתי ביחד עם כיבוש מאשר ציפיתי שאראה.  בצעדה לכיכר ראיתי את אותן קבוצות שאינן "מדינת תל אביב". אותה "חצר אחורית",  שראיתי יומיים קודם  במאהל ג'סי כהן, שנמצא עכשיו בסכנת פינוי כפוי.

בפוסטים קודמים עסקתי כאן ביותר פירוט בשאלת הקשר המורכב בין המאבק החברתי והפוליטיקה, ודנתי בהפרדה המלאכותית בין ה"חברתי" וה"פוליטי". בשבועות האחרונים דיונים סביב נושא זה הולידו דיונים רבים ברשת, וחילוקי דעות, לעתים קשים, לרבות בדיוני טוויטר. נועם שיזף מסכם ומקשר ברשימה המצוינת הזו. הדיון הזה, מקוטב מדי לטעמי. בניגוד לדרך בה הוא מוצג לפעמים, הוא אינו בהכרח דיון בין ישראלים ובין פעילים בינלאומיים. הוא דיון שמתקיים בקרב ישראלים, פלסטינים וגם פעילים ומשקיפים בינלאומיים. אבל גם מתוך המקום שמודאג מההפרדה המלאכותית בין ה"חברתי" וה"פוליטי", וסובר שהכיבוש הוא עצמו פגיעה בצדק חברתי, אני לא יכול שלא להתרשם שהדברים הם מורכבים יותר מהדרך בה הם מוצגים לעתים. כך למשל, רבים ממבקרי העובדה שהמאבק החברתי לא עוסק בכיבוש, ייחסו חשיבות רבה לכך שבאתר שלו הופיע מידע על עצרות ומאהלים בהתנחלויות (באריאל וברמת הגולן). גם אם זו ביקורת מוצדקת, הרי שפעולות אלו נראות לי זניחות בהיקפן אל מול תהליכים כמו מאהל יפו וכמו נוכחות משמעותית של דוברים ערבים ונאומים ומוזיקה בערבית בעצרות בחיפה. גם זה חלק מהסיפור. היטיבה לכתוב עמירה הס כאשר כתבה ש"התנועה החברתית שקמה הקיץ בישראל אינה עבודת גמר. היא גם לא מפלגה. היא תהליך, מצב צבירה חדש שמתחדש תדיר, סדנה מזורזת בפיתוח הבנה פוליטית".

מוקדם מדי לדעת לאן תתפתח הבנה פוליטית זו. הפוטנציאל הגדול ביותר שלה נמצא בהבנה, שקיבלה ביטוי בנאומה של דפני ליף, שהמאבק הזה הוא לא רק מאבק של "מעמד הביניים", לא רק מאבק של "מדינת תל-אביב".  פיתוח סולידריות אמיתית, הוא מבחנה של התנועה הזו. אם היא תעמוד בו, הסולידריות הזו לא תוכל שלא לכלול את כל "החצר האחורית", לרבות זו שחיה תחת הכיבוש הישראלי.

***

רגע אחרי פרסום הפוסט קראתי את ההצהרה החדשה על סולידריות ישראלית-פלסטינית (עכשיו גם פורסם בעברית) בקשר למאבקים בשני צידי הקו הירוק. לרבות המאבקים החברתיים בישראל והמאבק נגד הכיבוש. מעניין מאוד לקרוא.

http://www.youtube.com/watch?v=xwNYdf5vmjY
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 2:45 pm

    אכן יש להוריד את הכובע. השמאל הרדיקלי האנטי ציוני שאתה נמנה עליו השתלט ביעילות רבה על תנועת המחאה וזו כמובן סיבה מצויינת לכך שהשמאל החברתי ידיר את רגליו ממנה וילחם בה . כעת נותרה מלאכה לא מעטה לחשוף מי מכוון את תנועת המחאה הזאת ואזי יש להניח היא תגווע – נמתין להזדמנות אחרת לכונן תנועה ציונית לצדק חברתי

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 3:09 pm

    משה, פרט לכך שאת התואר אנטי-ציוני אתה מדביק לי ולאחרים לפי העולה על רוחך, הרי לא ידעתי שמאהלי התקווה או יפו הם השמאל האנטי-ציוני. לצערי לא הבנת שום דבר מהפוסט הזה, שבין היתר הצביע על הקולות שדווקא לא קיבלו מקום על הבמה. אבל ניחא.

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 3:53 pm

    אתה אומר שהיו קולות 'שדווקא לא קיבלו מקום על הבמה'. על איזה קולות בדיוק אתה מדבר ומדוע לא קיבלו מקום?

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 4:03 pm

    הפלסטינים שצעדו וגם מהגרי העבודה לא קיבלו מקום על הבמה בעצרת זו. עם זאת בעצרות קודמות בתל-אביב וגם בעצרות בחיפה שהן הרבה יותר מעורבות כן היו דוברות ודוברים פלסטינים.

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 5:17 pm

    אבל למה לא נתנו להם את הבמה המרכזית? בגלל שהם לא רצו אותה או בגלל שלא רצו בהם? והעובדה שהמילה 'כיבוש' לא הוזכרה מעל הבמה המרכזית אפילו פעם אחת, מה ניתן ללמוד מכך? האם המילה הזו איננה רלוונטית למאבק? האם יש ניסיון להסתיר משהו? אולי הסבר אחר?

  •   ביום ספטמבר 5, 2011 בשעה 5:20 pm

    אתה מוזמן לקרוא את כל הפוסטים הכותבים שכתבתי בנושא ושמקושרים כאןבתוך הפוסט הזה, וגם את מאמרי בווינט שמקושר כאן. כולם עסקו בשאלה הסבוכה של היחס בין המאבק החברתי והכיבוש ודנו בכל השאלות שהעלת בצורה מפורשת וישירה, ואני לא חושב שיש טעם שאחזור על הדברים על גבי הטוקבק כאן. ספציפית לגבי העצרת האחרונה אני מצטער על כי בניגוד לעצרות אחרות וקודמות לא היו דוברים שהם פלסטינים ישראלים. אני לא יודע מה הסיבה לכך.

  •   ביום ספטמבר 6, 2011 בשעה 3:40 pm

    איל- גדול מרגש מדהים!!!! אל תיתן לאף אחד להוריד אותך מההתלהבות המדהימה הזאת. זהו, המהפכה כבר בדרך

  •   ביום אוקטובר 2, 2011 בשעה 9:44 am

    כל הכבוד . מתי יבינו שאין כבר שצריך לעשות משהו עם זה .
    כדי להשיג צדק חברתי בתחומי המרחב חייבת להיות מעורבות של השלטון המרכזי, השלטון המקומי, בשיתוף פעולה עם החברה האזרחית והמגזר הפרטי, וכן מחויבות הבאה לידי ביטוי בחקיקה. מעורבות השלטון צריכה להתבטא בהכוונה, קביעת מדיניות חברתית .

טרקבאקים

  • מאת » להתנגד לתוכנית החלוקה המשתה – אייל גרוס ביום ינואר 23, 2012 בשעה 8:53 am

    […] צורות חדשות של סולידריות ושיתוף פעולה שלא היו קודם, ושהסיסמה "יפו, התקווה, אותה מהפיכה", עדין מהדהדת. אבל מצד שני, על סדר היום החברתי שב והשתלט איום הטרור, […]

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*