אלו היו הטובים שבזמנים, אלו היו הגרועים שבזמנים

הרשימה התפרסמה בכותרת "בין ייאוש לתקווה ישראלית" ב YNET

"אלו היום הטובים שבזמנים, אלו היו הגרועים שבזמנים… היה זה האביב של התקווה, היה זה החורף של הייאוש" – מלים אלו, שפותחות את ספרו של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים" מתארות היטב את המצב של הדמוקרטיה בישראל בשנה האחרונה, ובימים אלו של חשבון נפש הנעשה בין כסה לעשור צריך לזכור הן הייאוש והן את התקווה.

השנה האחרונה הייתה אכן הגרועה שבזמנים לדמוקרטיה בישראל. ההתקפות על ארגוני זכויות אדם, ההצעה – גם אם הוקפאה בינתיים – להקים ועדת חקירה פרלמנטארית שתכוון כנגד ארגונים כאלו, יוזמות החקיקה הגזעניות והאנטי-דמוקרטיות, שחלקן (כמו חוק הנכבה, חוק ועדות קבלה וחוק החרם) כבר נהיו לחוק, כולם נראו כמסמרים בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית. הגורם המעיב ביותר על היכולת לחשוב על ישראל כדמוקרטיה, קרי הכיבוש המתמשך, העמיק וסופו לא נראה באופק. ההתקפות על ארגוני זכויות אדם המשיכו את המגמה של "הריגת השליח", במקום התמודדות עם המסר. הן התאפיינו בניסיון, שלמרבה הצער מצליח לעתים קרובות, להסיט את הדיון מהביקורת ומהפרות זכויות האדם אל דיון בשליח, כלומר בארגונים, המימון שלהם וכיוצא בזה. כל זאת מתוך מטרה לייצר דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות האדם ודרך כך הכחשה של פגיעות בזכויות אדם, וכך לאפשר המשך של הפרות אלו ומניעת דיון ציבורי עליהן.

אם בכל זה לא היה די, הרי שבימים האחרונים קיבלנו תזכורת לגבי כמה גרועים הזמנים לדמוקרטיה, בדמות האירוע בענתות בו נחשפו פלסטינים ומפגיני שמאל לאלימות מצד מתנחלים כאשר המשטרה עומדת מנגד. אירוע זה מזכיר לנו שמה שמאפיין את האלימות המופנית בשטחים כלפי פלסטינים, ועכשיו גם כנגד יהודים, הוא השילוב הזה של ה"ציבורי" וה"פרטי". האלימות הכאילו פרטית, על ידי מתנחלים, מקבלת גיבוי מצד המדינה, והיא צורה נוספת של הפקרת האוכלוסייה הפלסטינית. הפקרה זו מתבטאת אם כן בנישול לא רק ממשאבי קרקע ומים, אלא גם ממשאבי שלטון החוק. מדינת ישראל לא מתייחסת לפלסטינים בשטחים כאל אזרחיה, אך גם לא נותנת להם את ההגנה (לא בכדי מכונים אנשים החיים תחת כיבוש במשפט הבינלאומי במונח "מוגנים") שהיא מחויבת לתת לתושבים הכבושים על ידיה. האלימות הכביכול "פרטית" עובדת יחד עם זו הממשלתית, בתנועת מלקחים, כדי לשמר את המשטר הגזעני והמנשל. העובדה שהמדינה נותנת יד חופשית לאלימות כזו גם כאשר היא מופנית כלפי יהודים-ישראלים המזוהים כתומכים בפלסטינים ולא רק כלפי פלסטינים, היא רק עוד צעד אחד בהשלטת משטר שהקשר בינו ובין דמוקרטיה מקרי בהחלט.

אך לצד כל אלו, היו אלו גם הטובים שבזמנים לדמוקרטיה: המחאה החברתית הוציאה לרחובות מאות אלפי אנשים, שהתארגנו בצורות המבוססות על שיח וסולידריות. המחאה שהחלה בשדרות רוטשילד התפשטה בגלי אדווה מרוטשילד בכל הארץ, לרבות למקומות בהם אופי המאבק והמצוקות שונה וקשה.  היא יצרה מרחבים ציבוריים חדשים ושיח חדש ששם את הצדק החברתי ומדינת הרווחה במרכז, וגם צורות חדשות של סולידאריות. אי אפשר היה שלא להתרגש כאשר בדרך להפגנה הגדולה בכיכר המדינה צעדו יחד ערבים ויהודים ממאהלים בדרומה של תל-אביב יפו במה שכונה "בלוק החצר האחורית" תחת הסיסמה "יפו, התקווה, אותה מהפיכה".

בסופה של השנה הזו, חשבון הנפש נע בין האביב של התקווה והחורף של הייאוש. נדמה, שכדי שהתקווה תנצח, צריך לגשר בין שני הסיפורים האלו, ולתת לסיפורה של הסולידריות שהולידה המחאה החברתית לנצח. פיתוח סולידריות אמיתית, הוא מבחנה של התנועה הזו. אם היא תעמוד בו, הסולידריות הזו לא תוכל שלא לכלול את כל "החצר האחורית" של החברה הישראלית, לרבות זו שחיה תחת הכיבוש הישראלי. נכון שכרגע נראה שעם פירוק האוהלים, מתפוגגת המחאה החברתית בקול ענות חלושה. אבל יהיה זה טרגי אם ניתן לכל האנרגיות המדהימות שנראו בקיץ הזה להעלם כלא היו. עכשיו הזמן להרחיב את מעגלי המחאה ולא לצמצם אותם. הסיכוי היחידי לדמוקרטיה בישראל הוא ביטול ההבחנה המלאכותית בין ה"חברתי" וה"פוליטי". כל עוד זה לא יקרה, ישוב ה"פוליטי" בגרסתו הלאומנית, וישליט עלינו את סדר היום שלו תוך דחיקת ה"חברתי" לשוליים. כאשר נבין שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, כאשר נביא את התקווה, השיח והרוח הדמוקרטיים של המחאה החברתית אל הדיון בהווה והעתיד הפוליטי של ישראל בכללותם, רק אז יהיה סיכוי שנראה את נצחונו של האביב. אז, יהיו אלו אכן הטובים שבזמנים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוקטובר 7, 2011 בשעה 6:56 am

    אני לא מצליח להתחבר לסיבות שלך לאופטימיות לא מעודדות אותי. אני חושב שהמחאה החברתית של הקיץ הייתה לא ממוקדת באופן שהכשיל אותה לחלוטין.

    אם רוצים לעשות שינוי פרדיגמטי בהיקף שעליו דיברו המוחים, צריך או לעשות מהפכה אלימה, או להצליח להיבחר לכנסת ובעצמה כזאת שתאפשר ממש שינוי של סדר היום. אחרת פשוט קל מדי למסמס את המחאה בוועדות והליכי חקיקה ארוכים כפי שקורה עכשיו.

    כל הקיץ הזה הזכיר לי קצת את מחאת הסטודנטים מ-1998. הסיבה היחידה שהצלחנו להשיג שם משהו (אני חושב ששכר הלימוד ירד בסופו של דבר בכ-40%) הוא שהשדרישות שלנו היו מאוד ממוקדות. וגם זה בקושי.

    מצד שני, גם בי יש אהבה ואני מקווה שהיא תנצח 🙂

  •   ביום אוקטובר 7, 2011 בשעה 7:09 am

    אני לא כזה אופטימי … אבל אני גם חושב שאי אפשר להשוות את ההיקף של מה שהיה לשביתת הסטודנטים אלא במשהו רחב פי כמה וכמה. גם חושב שדרושה מהפיכה… ראה הפוסטיםהקודמים בנושא שמקושרים – אם כי לא אלימה! ואני חושב שכל מה שנתן עוצמה לתנועה הזו – כולל חוסר מיקוד – היה גם בעוכריה. אני חושב שאפשר להתמקד (למשל סביב דרישות שיגובשו דרך ספיבק-יונה) אבל כפי שכתבתי בעצמי בינתיים זה יותר נראה כמו קול ענות חלושה הנעלם – וזה הטרגי..

  •   ביום אוקטובר 7, 2011 בשעה 7:04 pm

    נעם,
    מה שחשוב היה במהפכת הקיץ הם הזרעים שניטעו אצל האזרחים ושנתנו להם להרגיש שהדברים בידיים שלהם,
    אני מאמין שאנשים כעת מקשיבים אחרת לדברים ופתוחים יותר לאפשרות שהאחריות היא עליהם ולא בידי אנשי ההון-שילטון
    גמח"ט

  •   ביום אוקטובר 9, 2011 בשעה 3:33 am

    להשקפתי, דווקא היותה של המחאה לא ממוקדת בדרישות קונקרטיות איפשרה את ההכלה הפתיחות והנזילות שבין המאבקים השונים שהשתלבו בתוכה: סטודנטים, מתמחים ברפואה, אנשי השכונות המוזנחות, מורים… היה מדהים לראות בביקורי בשדרה איך בצורה ספונטאנית לגמרי אנשים זרמו מהפגנה אחת לאחרת, ומגזר אחד אימץ את הססמאות של השני.

    מה שחבל הוא שכנראה באותה הפתאומיות שהמחאה צצה והתעצמה – כך היא דעכה ושכחה בן רגע, ולא ברור האם הצליחה להכות שורשים. כנראה ש"מהפכות הפייסבוק" נוטות לאינסטנס, ברוח התקופה שלנו. יתכן בהחלט שאנחנו מעריכים את המאסות האדירות שיצאו לרחובות יתר על המידה, כיוון שמשווים ומודדים אותם במדדים של הפגנות העבר – בעוד שבעתיד הקרוב הסקאלה תשתנה, ככל שיהיו לנו יותר הפגנות גדולות ורגעיות.

    אני תוהה האם ההשפעה על דירבון האזרחים למעורבות חברתית ופוליטית, שהמחאה על כל עוצמותיה על פניו חיזקה, תשאר בעינה גם כשנתנגש בשיקולי המציאות והריאל פוליטיק – שכמו תמיד בדמוקרטיה, יכולים מאוד לתסכל – והרבה אנשים שיצאו לרחובות יווכחו ש(בטווח הקצר)כלום לא קרה, וירימו ידיים באומרם שאם חצי מיליון איש לא הצליחו להזיז את המערכת, אז כנראה שאי אפשר לעשות כן.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*