השופט מעבר לגבול?

הפוסט התפרסם כפוסט אורח בבלוג המשפטי המומלץ "הטרקלין"

בפסק דין קצר דחה בית המשפט העליון על הסף עתירה שהגישו עורכי הדין עומר שץ ויפתח כהן בשם  תנועת "יש גבול"  נגד מינויו של נועם סולברג לבית המשפט העליון.  העותרים טענו שאין למנות את סולברג בשל היותו תושב שטח כבוש, המתגורר שם בניגוד למשפט הבינלאומי האוסר במפורש, בסעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, על מדינה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש. השופט עמית ציין שבחוק יסוד: השפיטה לא נמצאת כל הוראה שעל פיה מקום מגוריו של סולברג באלון שבות מהווה עילה או מניעה לכהונתו כשופט. בהתייחס לטענות העותרים שבשל היותו מתנחל  המתגורר בשטחים בניגוד למשפט הבינלאומי הרי שיש פגם בטוהר המידות של סולברג, קבע עמית שאין בנמצא תקדים משפטי לפיו מקום מגורים בשטחים מהווה פגיעה בטוהר המידות. "לשם הזהירות", הוא ציין, "חזרתי ועיינתי בכללי אתיקה לשופטים…ולא מצאתי כי מקום מגורים כאמור מהווה עבירה על כללי האתיקה".

עמית לא דן בשאלה האם כלל 7(ב) לכללי האתיקה, הקובע ש"שופט יהיה מופת לכיבוד החוק בכל אשר יעשה" רלבנטי, לאור אי חוקיות ההתנחלויות, למינויו של סולברג. אך ישנן שאלות משפטיות קשורות ורלבנטיות נוספות שלא נדונו כלל בפסק הדין. האם ניתן למנות כשופט אדם שמתגורר מחוץ לגבולות ישראל, בפרט כאשר המשפט הבינלאומי אכן אוסר התיישבות שכזו? בעוד שהעתירה התמקדה במשפט הבינלאומי, הרי שכדאי להתעכב גם על הוראות החוק הישראלי בנושא.

חוק יסוד: השפיטה (סעיף 5) לא קובע אולי שמקום מגוריו של סולברג מהווה מניעה לכהונתו.  אך קריאת החקיקה בנושא,  מעלה שאלה לא טריביאלית, שבית המשפט העליון לא דן בה בפסק הדין. חוק יסוד: השפיטה, כמו גם חוק בתי המשפט, (סעיף 5) דורש שמועמד לשפיטה יהיה אזרח ישראל. חוקים אלו קובעים אם כן דרישת אזרחות ולא דרישות תושבות ישראלית להתמנות לשופט.  עם זאת,  מחוק בתי המשפט עולה כי על מנת להתמנות לבית המשפט העליון דרושה חברות או כשירות לחברות בלשכת עורכי הדין  [אמנם סולברג "עוקף" תנאי זה מאחר וכיהן למעלה מחמש שנים כשופט מחוזי ועל פי החוק די בכהונה זה כשלעצמה כדי לעשותו כשיר למינוי לעליון, אך בעצם תנאי זהה קיים לצורך כהונה כשופט במחוזי]. חוק לשכת עורכי הדין כן דורש בתורו תושבות ישראלית לחברות בלשכה (סעיף 42) וקובע שחברתו של אדם בלשכה תפקע אם חדל להיות תושב ישראל (סעיף 48).

לכאורה, די באלו כדי לקבוע שאכן לא ניתן למנות את סולברג לשיפוט בשל אי היותו תושב ישראל.

אלא, שכאן מגיע לסיועו של סולברג החוק עם השם הסתום משהו, חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון– שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשס"ז-2007. מאחורי כותרת ארוכה זו מסתתרות כמה מההוראות המרכזיות הנוגעות לשלטון הישראלי בשטחים. חוק זה קובע שלצורך מספר חוקים, לרבות חוק לשכת עורכי הדין, יחשב כתושב ישראל מי שגר ב"אזור" (מילה מכבסת ל"שטח הכבוש"), אם הוא אזרח ישראלי, אך גם אם הוא אדם הזכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות. במלים אחרות, לצורך שלל חוקים, החל מחוק ביטוח בריאות ממלכתי ועד לחוק לשכת עורכי הדין,  גם יהודי שגר בשטחים ואינו אזרח ישראלי יחשב כתושב ישראל. (תקנה 6ב והתוספת). סעיף זה הוא אחת מההוראות שבלב מערכות הדינים השונות החלות על יהודים ופלסטינים החיים בשטחים. בכל מקרה, מסתבר אם כן שיהודי שגר בשטחים ואינו אזרח ישראלי יכול ככל הנראה להיות לחבר בלשכת עורכי הדין. לרגע אפשר אפילו להתבלבל ולחשוב שיהודי שמתגורר בשטחים ואינו אזרח ישראלי יכול היה להתמנות גם לבית המשפט העליון, אך אז יש להיזכר שחוק יסוד: השפיטה וחוק בתי המשפט דורשים אזרחות ישראלית באופן ספציפי כתנאי של כשירות למינוי. כמובן שפלסטיני שחי במרחק קצר מסולברג, ומושפע למעשה מפסיקות בג"צ גם הוא, לא יכול להתמנות לבית המשפט הישראלי.

בסיכומו של דבר, מצליח אם כן סולברג לחצות את תנאי הכשירות, אך רק בגלל מה שאפשר לכנות סעיף בעל אופי אפרטהיידי שמקנה תושבות ישראלית גם לישראלים ויהודים שגרים בשטחים ומחיל מערכות דינים שונות על התושבים לפי השתייכותם הלאומית.  זהו סעיף שלאור אופיו המפלה והמספח, אפשר לתהות האם הוא עולה בקנה אחד עקרונות הדמוקרטיה,עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועם המשפט הבינלאומי. צריך אכן לזכור שהשאלה אינה אם כן רק שאלת חוקיות ההתיישבות בשטחים, אלא גם השאלה הכלל לא טריוויאלית של מינוי שופט שמתגורר מחוץ לגבולות המדינה. העובדה שהשאלה האם אפשר למנות שופט שגר בשטחים נראית לחלקנו כתמוהה או אזוטרית, ושהדיון על המשמעות המשפטית של מגוריו של סולברג בשטחים כמעט ולא התקיים, נובעת רק מכך שאנו לוקחים את הסיפוח דה-פקטו הסלקטיבי כמובן מאליו. המגורים של סולברג בשטחים, לא רק שעומדים בניגוד למשפט הבינלאומי, הם גם מעלים שאלות קשות לגבי האפשרות של מינוי שופט שמתגורר מחוץ לגבולות המדינה, שניתן להתגבר עליהם אך ורק באמצעות החקיקה הסיפוחית המפלה.   במובן זה מצטרף פסק הדין בעניין סולברג לפסק הדין בו קבע בג"צ שישראל יכולה להמשיך ולכרות ממחצבות שהקימה בשטחים כמסמן וכמנרמל את הסיפוח דה-פקטו החד-צדדי והחלקי של השטחים לישראל, סיפוח שמאפשר לאזרחי ישראל להתגורר מחוץ לגבולותיה תוך שהם נחשבים תושביה מצד אחד, אך לא מקנה לתושבי השטח הכבוש זכויות שווה ואזרחות בישראל מצד שני.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום ינואר 14, 2012 בשעה 6:12 pm

    שאלה אחת,

    אם אני מבין את המשפט הבין לאומי, הרי אסור למדינה כובשת לאכלס את השטח הכבוש. החוק אבל לא מדבר על איסור לאנשים לגור בשטח הכבוש.
    נראה לי שזה תקין לאזרח ישראלי לקנות דירה בישוב כלשהו בשטחים, ולגור בו (תקין מבחינתו). כמו שמותר לצרפתי לקנות דירה במדינה אחרת ולגור בה.

    האם כך?

    יש כמובן חשיבות בדקויות כאן כי ההבדל רב בין אשמה ופשע של המדינה, לבן להאשים אזרחים ספציפיים.

  •   ביום ינואר 14, 2012 בשעה 6:22 pm

    אני מאלו שסוברים שאכן האיסור – לרבות הפלילי בדין הפלילי הבינ״ל הוא על המדינה ולא האזרח. אבל מצד שני זה לא כמו לקנות דירה בצרפת, לאור האיסור במשפט הבינלאומי והידיעה שאתה חלק מזה. אבל השופט שהיה גר בצרפת היה נופל על דרישת התושבות… (שהחריג היחיד לה הוא מינוי של ״משפטאי מובהק״ קטגוריה היסטורית שנועדה לאנשי דת שאינם משפטנים ולכן דרישת החברות בלשכה והתושבות שבאה איתה לא חלה).

  •   ביום ינואר 14, 2012 בשעה 8:15 pm

    בימי המנדט היה עו"ד חכם שעתר לבגץ המנדטורי-היה כידוע מוסד כזה וטען כי אין כל הוראה המסמיכה בית הדין של העדה היהודית שדן בנושאי אישות לדון בהם על פי ההלכה היהודית ואין תקדים משפטי כזה. אמת שלא היתה הלכה כזו וניתן היה לטעון שעל הרבנים הדיינים לדון בכל סכסוך מעמד אישי בין יהודים על פי "המשפט המקובל" האנגלי. לראש ההרכב האנגלי לא הייתה לו סבלנות רבה לטיעון מסוג זה והודיע לעורך הדין הטרחן שלא ידאג מהרגע יש הלכה כזו.

    ובכן כך בערך יש להתייחס לכל טיעון הבל המנסה לגרוע מממעמדם של תושבי האזור היהודים כתושבי ישראל ובאשר לטיעון האפרטהייד עקב קיום מערכות משפט שונות-ובכן הוא אפילו לא שווה התייחסות-גם מבחינה משפטית.

  •   ביום ינואר 14, 2012 בשעה 9:18 pm

    תודה אייל,
    זו אבל בדיוק השאלה שלי, האם אסור לקנות דירה בשטח כבוש?
    האם צרפתי יכול לקנות דירה בשטחים, וישראלי לא?
    האם המשפט הבין לאומי מדבר במפורש לגבי איסור של אזרחים לגור בשטח כבוש, או מדבר על איסור לגבי אכלוס אזור על ידי המדינה הכובשת?

    הידיעה שהקונה הוא חלק מהפרת החוק היא לא מוצקה מספיק באופן פרקטי, כי את ה"ידיעה" הוא אמור לקבל ממקורות שבדרך כלל מספקים מידע כזה… זאת אומרת המדינה…

    השאלות האלו חשובות מאוד לדעתי, הן בשיח והן באפשרות למציאת פתרון.

  •   ביום ינואר 14, 2012 בשעה 9:45 pm

    האיסור הוא על המדינה להעביר. עם זאת יש הבדל בין לקנות בית ובין לקנות בית בהתנחלות. אבל שים לב כי אף שהזכרתי את כללי האתיקה בפתיחה עיקר הפוסט עסק במבנה המשפטי ואיך הפרשה הזו מראה את הסיפוח דה-פקטו המפלה, כלומר לא באחריות של האדם הספציפי אלא במה המבנה המשפטי שמאפשר זאת, שבוודאי שהמדינה יצרה אותו.

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 12:36 am

    עובדה שבמשך 40 שנה עורכי דין מהשטחים היו חברים בלשכת עורכי הדין, מה שמראה שמבחינה מהותית החוק מ-2007 מיותר וגם בלעדיו המציאות המשפטית בישראל היא שמגורים בשטחים (לא רק בהתנחלויות, אלא גם עורכי דין ערבים ישראלים שמתגוררים ביישובים פלסטיניים).

    מכיוון שלדעת ביהמ"ש העליון עצמו אין כל עבירה פלילית או עוולה אזרחית במגורים בשטחים, אז אני גם לא רואה שום בסיס לפסילה בגין כללי האתיקה שכן אין לפרשם אלה כדורשים מהשופט לא לעבור על החוק, הא ותו לא, לא תיתכן כל פרשנות אחרת, ובכל אופן ברור שזו גם הפרשנות של ביהמ"ש העליון.

    כל זה כמובן היה ידוע לעותרים היטב עוד קודם להגשת העתירה, אז נשאלת השאלה מה טעם מצאו בהגשתה מעבר לספין תקשורתי?

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 6:29 am

    דוד איני דוברם של העותרים.
    לגבי החוק- החוק מאריך תקנות שעת חירום קיימות מקודם.
    בכל מקרה כאמור הסיפור כאן העיקרי הוא בעיני סיפור איך זה מתאפשר – כלומר הסיפוח דה פקטו בעל האופי המפלה.

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 8:52 am

    ככה סתם למחוק תגובה שלמה מבלי להתייחס אליה? פגעתי בעצב רגיש? שמא אסור להתקיף את עיתון הארץ? אולי אותך אישית?
    אני תהיתי מדוע לא הודגש המניע הדמוגרפי ובמקומו הושם הדגש על הסחת הדעת הציונית: בטחון. תשובה מספקת לא קיבלתי.

    שאלה: צירוף מקרים הביא תוך יום למחיקת שתי תגובות שלי. הראשונה אצל מתי שמואלוף , בה תקפתי את עורכי ישראל היום ובעקיפין את שמואלוף עצמו שנכנע להם. כאן קרה אותו דבר בדיוק עם עורכי עיתון הארץ. גם כאן נמחקה התגובה. האם אתם מפחדים מעורכי העיתון? צנזור שתי התגובות ממש אינו סביר.

    אודה לך על אי מחיקת תגובה זאת. אודה עוד יותר על תשובה.

    בברכה,
    דרור

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 8:54 am

    תגובתך הקודמת – לפוסט אחר – כללה נוסחים פוגעניים והתקפות אישיות, וזלזול בתשובה הקודמת שנתתי לך, שבה כבר אמרתי שבהחלט התייחסתי למימד הדמוגרפי של החוק ברשימה וברשימות נוספות.

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 10:31 am

    תודה איל על התשובות, ומצטער שהסטתי את נושא הדיון, אבל השאלה הזו היא מרכזית בנושא ההתנחלויות, וקשה למצוא לה תשובה מדויקת.

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 11:14 am

    אין צורך להתנצל — אני כאמור לא חושב שהאדם "עבר" על המשפט הבינלאומי בעצמו, אבל זו שאלה מעניינת מה האחריות אם בכלל המשפטית (והאחרת) שלו. הרי תושבים רבים נולדו בשטח ועליהם בוודאי שלא נטיל את האחריות…. חלק מהנושאים האלו עלו גם בדיון בפוסט בבלוג המשפטי הטרקלין בו הוא פורסם ואתה יכול לראותם שם, גם אם פוסט זה בא להסיט את הדיון מהאדם עצמו אל המבנה המשפטי של תושבות ישראלית מעבר לגבולות המדינה ומה מאפשר אותה ובכך את המינוי.

  •   ביום ינואר 15, 2012 בשעה 1:51 pm

    דרור הנושא הזה מוצה ולכן מחקתי תגובה נוספת. אין ספק שנושא הדמוגרפיה מרכזי כאן וגם השופטים השונים התייחסו לכך. אי אפשר בכל רשימה להתייחס בהרחבה לכל הנושאים ואם מעניינת אותך עמדתי הרי שכפי שהפניתי אותך זה היה אחד הנושאים המרכזים במאמר שלי על פסק הדין הקודם. זה נוקדני לדון בשאלה אם ברשימה קצרה על פסק דין של מאות עמודים הקדשתי לזה שורה או שתי שורות. לדעתי לפסק הדין השלכות רחבות וארוכות טווח באופן כללי בגישה לזכויות מעבר לסוגיה זו ורשימתי הדגישה מימד זה שפחות בולט לעין מהתוצאה המיידית. אני מוכן לדון על עמדתי אך הדיון של למה כתבת על א ולא על ב נהיה נוקדני בשלב הזה לאור כל מה שכבר הסברתי לך.

  •   ביום ינואר 19, 2012 בשעה 6:53 pm

    עובדה מעניינת היא שעד היום, ותקן אותי אם אני טועה, לא מונה מתנחל לבית המשפט העליון. יש כ- 350 אלף מתנחלים בגדה,וגם אם לוקחים בחשבון נתונים כמו הגיל הצעיר יחסית של האוכלוסיה, השיעור הקטן ביחס לתושבי מרכז הארץ של העובדים בעריכת דין, וכו' – עדיין מבחינה סטטיסטית, עובדה זו רחוקה מלהיות מקרית.

    ונשאלת השאלה האם הסיבה לכך היא אחת מאלו:

    א. בעבר הוועדה למינוי שופטים התנגדה לכך ערכית;

    ב. ההאשמות על האפליה לכאורה שמנהיגה האליטה המשפטית, והניסיון של מערכת המשפט שנמצאת בימים אלו תחת מתקפה להתאמץ להוכיח שלא כך, הביאו גם את החברים המשפטנים בוועדה (למעט אחד) לתמוך במינוי חרף איזשהי הסתייגות ערכית;

    ג. מטרה שהציבו לעצמם נבחרי הציבור שבוועדה – שלדעתי אף לא יכחישו זאת – למנות מתנחל, ולהתנות כל "עסקה" ומינוי מועמדים אחרים גם במינוי מתנחל;

    ד. אולי מעולם לא הייתה הסתייגות ברורה בקרב הוועדה, לרבות החברים המשפטנים שבה, ממינוי מתנחל – והשינוי מקורו במתנחלים עצמם: פעם הגישה הרווחת בקרב המתנחלים כלפי בית המשפט היא שהוא נחלתם של הסמלנים עוכרי ישראל ופלצני זכויות האדם, ושהוא מראש לא ה"טרירטוריה" שלהם, ואילו בשנים האחרונות התהפכה הגישה, והרעיון של להשתלט על מערכת המשפט ולרסן אותה מבפנים תפס תאוצה.

    ואולי כולם ביחד?

  •   ביום ינואר 20, 2012 בשעה 7:56 am

    ליר. אולי? אין לי תשובות…

  •   ביום ינואר 27, 2012 בשעה 11:20 am

    וכמה שופטים קיבוצניקים היו בעליון לאורך השנים? וכמה שופטים דרוזים? אני לא רואה כאן שום הדרת מתנחלים, בסה"כ משפט שופטי העליון מאוד מצומצם וכידוע רובם המוחלט באים (או באו עד השנים האחרונות) מקליקה מאוד מצומצמת שלא כללה לא מתנחלים ולא קיבוצניקים וככלל לא כללה את רוב רובדי החברה הישראלית.

    עובדה ששופטות נשים לא היו עד שנות השמונים וגם בשנות השמונים מונתה בסה"כ שופטת אחת (בן פורת) ובשנות התשעים שלוש (שטרסברג כהן, דורנר וביניש), ושופטים ערבים לא היו עד שמונה היחיד בשנות האלפיים, אז אני לא חושב שיש כאן משהו מיוחד נגד מתנחלים.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*