המשתה – אייל גרוס

הרשימה פורסמה באתר "העוקץ" כחלק מפרויקט "הרחובות ממריאים, לאט" – חצי שנה למחאה החברתית       

חצי שנה אחרי, והשיח של הצדק החברתי עדיין כאן. כמעט ולא עובר יום בלי אירוע או מחאה, והשפה החדשה שחלחלה לשיח הציבורי בקיץ לא נעלמה. אבל הכול מתנהל על אש קטנה יחסית, בלי המספרים הגדולים של הקיץ. בקיץ האחרון כתבתי מספר פעמים על המלאכותיות של ההפרדה בין "החברתי" וה"פוליטי". בישראל, לדבר על רווחה, עבודה, בריאות,  תזונה, חינוך ודיור, נחשב כנושא "חברתי" שגם גופים "לא פוליטיים" יכולים לדבר עליו ולהתלכד סביבו. מנגד, לדבר על כל מה שכרוך באפליית הפלסטינים בישראל ובפרט בשטחים – אף שלמעשה חלק ניכר מאפלייתם סב בדיוק סביב אותם צירים חברתיים שבהם עסקה המחאה –  כבר נחשב כ"פוליטי" ומעורר מחלוקת. סברתי, וכמדומני שהמציאות מוכיחה זאת, שכל עוד תשמר ההבחנה הזו, ישוב ה"פוליטי" בגרסתו הלאומנית, וישליט עלינו שוב ושוב את סדר היום שלו תוך דחיקת ה"חברתי" לשוליים.

מצד אחד אפשר לומר שהחלוקה  בין ה"חברתי" ל"פוליטי", אפשרה למחאה להיות כה גדולה בקיץ האחרון: הגיעו אנשים מכל קצוות הקשת ה"פוליטית" – ככל שזה נוגע להשקפות על סוגיית הכיבוש. וצריך גם לומר שהמחאה אפשרה, ולו בשוליה, צורות חדשות של סולידריות ושיתוף פעולה שלא היו קודם, ושהסיסמה "יפו, התקווה, אותה מהפיכה", עדין מהדהדת. אבל מצד שני, על סדר היום החברתי שב והשתלט איום הטרור, או האיום האירני, או האיום הדמוגרפי, ושלטון הפחד שבא יחד עם הדיבור עליהם. במובן זה מקור העוצמה הוא גם מקור החולשה: כל עוד לדבר על רווחה, עבודה, בריאות,  תזונה, חינוך ודיור, ייחשב כ"חברתי", אך לדבר על הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני יחשב כ"פוליטי", ישמרו הגבולות של השיח החברתי, בצורה שלא תוכל להביא שינוי אמיתי. הלאומיות תשוב ותקרא לנו לדגל, בצורה שתייצר סולידריות מזוייפת על בסיס לאומי, תוך מחיקת הפערים החברתיים  מהדיון בשם ההתגייסות כביכול "שלנו" (קרי "עם ישראל") כנגד האויבים הקמים עלינו להשמידנו.

השיח החברתי עדיין כאן, וצריך לפרוץ מחדש. ברור לחלוטין הצורך בשיח חדש, שלא חוזר על החלוקות הקיימות בין "ימין" ו"שמאל" בצורה שמפצלת את הציבור על פי העמדות בנושא הפלסטיני.  ברורה החשיבות של שיח ששם את המצוקות החברתיות במרכז. אך יהיה זה נאיבי לחשוב שאפשר "להדחיק" את הנושא הזה  ה"פוליטי" ולהתלכד סביב הנושא החברתי.  לא רק כי עצם החלוקה היא מלאכותית ולא צודקת (הדיכוי של הפלסטינים נוגע בשאלות של צדק חברתי במובהק), אלא גם כי ה"מודחק" הזה ישוב ויצוץ בצורה שצפויה לסכל את המחאה החברתית. נראה שהסיכוי היחיד של השיח החברתי להצליח, היא לא על ידי שימור החלוקה הזו, אלא דווקא על ידי התגברות עליה. על ידי הבנה שכל עוד נתחום את גבולות הסולידריות בהתאם לחלוקה המלאכותית בין ה"חברתי" ו"הפוליטי", הרי שנכשל. כל עוד נעשה זאת, ניתן להפרדה בין האנשים, שמבודדת אותם ומנסה בעצם להחליש את מאבקם החברתי – לנצח. המקום בו כולם נקראים לדגל הלאומי בשם המצב הפוליטי, הוא מקום המבקש למחוק את הפערים הכלכליים והחברתיים בין הנקראים לדגל הלאומי, וגם לשבור את הסולידריות בינם ובין אלו שמסומנים כ"אחרים" על בסיס לאומי.

אכן, האתגר של פריצת גבולות הסולידריות של המחאה החברתית,  הוא קשה ואף מסוכן:  לדבר על כיצד הצדק החברתי, והצדק בכלל, כלפי הפלסטינים נשלל על ידי הכיבוש, כרוך בהסתכנות של אבדן ההקשבה של רבים שבעיניהם דיבור כזה נחשב כ"פוליטי" מדי ו"שמאלני".

אך למעשה, אם המחאה החברתית אופיינה בשבירה של גבולות בין אנשים וסולידריות אל מול שלטון שלא דואג להם אלא מפקיר אותם, הרי ששבירת הגבולות בין ה"חברתי" ו"הפוליטי" ושבירת גבולות הסולידרית הם הצעד הבא המתבקש, גם אם במציאות הפוליטית שלנו הוא קשה כל כך. ורק כאשר זה יקרה, תהיה זו מהפיכה של ממש.