המשתה – אייל גרוס

חמש עשרה שנים מלאו ל"מלטף ומשקר". לצערי נבצר ממני להיות נוכח בהופעות המיוחדות שנערכות לרגל האירוע. אין ספק שמדובר באלבום מכונן, ויציאתו היתה נקודת ציון לא רק במוזיקה הישראלית, אלא בתרבות הישראלית ובמקום של מיניות בתוכה, ובפרט המקום של מיניות גיית.  האלבום היה טרנספורמטיבי לדור שלם ויש לו מקום מרכזי בסיפור המורכב של היציאה מהארון של התרבות הפופלרית הישראלית. במלותיו של בן שלו , "המאזין הסטרייט שאל את עצמו "רגע, הוא כן או לא?"; המאזין ההומו אמר לעצמו "ברור שהוא כן. מעניין מתי הוא יבשר את זה לסטרייטים הטיפשים האלה". כך או כך, היה סקס באוויר."

לעולם אזכור את ההקשבות הראשוניות שלי לאלבום, שוב ושוב. כאשר מנסים להבין מדוע האלבום הזה נגע בכל הרבה אנשים, אני יכול להעיד בפארפרזה על שורה ידועה של הסמיתס, שלמשמע האלבום חשתי שלשם שינוי יש מישהו ששר (בעברית) שירים שכן אומרים לי משהו על החיים שלי. האלבום יצא אגב לאור באותה שנה בה הוקרנה העונה הראשונה של סדרת הטלביזיה "פלורנטין" שמילאה תפקיד דומה מבחינת הנראות של הומואיות בתרבות הפופולרית הישראלית ושריטואל הצפייה בה הקביל לריטואל ההקשבה ללידר. אני גם זוכר מאותה תקופה את ההופעות הראשונות והנוגעות כל כך של לידר בלוגוס, מועדון ההופעות המיתולוגי ששכן ברחוב השומר בתל-אביב ממש מתחת לפאב הגאה המיתולוגי לא פחות "הישי", כאשר קשה היה להבחין בין הקהל שלמעלה והקהל שלמטה.

במקום לכתוב טקסט חדש, אני מפרסם כאן את הרשימה שפרסמתי בגליון  ינואר 2002  של "הזמן הוורוד", אחרי ראיון היציאה מהארון המפורסם של לידר עם גל אוחובסקי. צריך לזכור שבאותה עת הוא היה היחיד מבין האמנים הפופולרים מאוד, פרט לקורין אלאל שהקדימה אותו, ולדנה אינטרנשיונל, עוד אמנית בעלת תפקיד טרנספורמטיבי (שגם היא חוגגת השבוע – מזל טוב ליום הולדת 40!) שהיה מוכן לדבר בפומבי על הנושאים האלו. האמנים האחרים מסדר הגודל  של לידר נשארו בארון עוד כמעט עשור שלום, עד אחרי הרצח בברנוער. רק אחריו (או שמא בעקבותיו) דיברו לראשונה יהודה פוליקר, יהודית רביץ, הראל סקעת ואורנה בנאי על הנושא.  (יוצאת דופן לטובה היתה רונה קינן שפשוט אף פעם לא היתה "בארון" בשום מובן). במובן זה אי אפשר להקל ראש בתפקיד החשוב שמילא עברי לידר בחיים של אנשים רבים.

בעוד שהטקסט שלמטה פורסם מיד אחרי ה"יציאה מהארון" המתוקשרת של לידר, הרי שבטקסטים מאוחרים יותר עסקתי במורכבות של הרעיון של ה"יציאה מהארון" ובפרט של מוזיקאים כמו לידר,  (וגם כאן), מורכבות שלידר עצמו התייחס לכך לאחרונה כשאמר בראיון לעינב שיף:

"ה'לא משנה מה אתה' שאומרים לאמנים הומואים, זה לא באמת. סטרייט לעולם לא נמנע בראיון מלהגיד 'אשתי' או 'החברה שלי', או להגיד 'בואנה זיינתי את ההיא וכתבתי על זה שיר מדהים'. אצל כוכבי פופ ורוק מיניות היא דבר חשוב. אצל האמנים ההומואים, זה כאילו 'לא משנה' וזה הומופובי. ברכילות, לעולם לא ייזהרו לכתוב על אמן סטרייט עם מי הוא יוצא וכמה הוא יוצא. השמירה על הפרטיות הזו היא בעצם הומופוביה באופייה. היא כאילו שומרת עליך ממשהו שהוא 'לא בסדר'"

יחד עם זאת, חשבתי שראוי לשלוף את הטקסט הישן הזה מהארכיון, שכן הוא משקף רגע מסויים בסיפור של האפסטימולוגיה של הארון של המוזיקה הישראלית, ומצביע על התפקיד הייחודי של לידר בסיפור הזה. עבורי הוא גם מספר באופן אישי את סיפור המפגש שלי עם השירים של עברי לידר והמקום שהיה להם בחיים שלי.

לאונרדו (פורסם ב"זמן הורווד", ינואר 2002)

"אם בא לכם להיות חברים שלו/ בחורף הזה הוא החליט לספר/ מה שיש לו בלב… בזמן הקרוב/ הוא יעשה לכם טוב"…

אז זהו, בחורף הזה "לאונרדו" החליט לספר מה שיש לו בלב (וזה דווקא משהו שכבר לא כואב). הוא החליט לספר, לכולם, איך קוראים לאהבה שלו.

את הדיסק החדש של עברי לידר רכשתי בחנות בצפת ביום בו התפרסם הראיון במעריב. פוסטר שבישר על צאתו של התקליט, ובו התמונה של עברי שמופיעה על העטיפה, היה תלוי בחלון הראווה של החנות. ממול, על דוכני העיתונים, התנופף עמוד השער של מעריב, שסיפר ש"עברי לידר מספר הכל – שיחה גלויה על בנים ויחסים. בלי סודות". כך, גם בצפת, כל "לאונרדו" קטן שעבר ברחוב, בוודאי כל אחד שפתח את העיתון וראה את עברי על השער – עברי אכן עשה לו טוב.

וזה נכון שזה כבר הרבה זמן שעברי לידר ריגש אותנו. לא רק בגלל שהוא זמר נפלא וכותב נפלא (וכן… אני לא מחדש, אני יודע, אבל גם נראה נפלא), אלא במיוחד בגלל שהוא שר על החיים שלנו. כבר מהתקליט הראשון זה היה ברור שיש כאן משהו שונה, יש כאן שירים שאומרים לנו משהו על החיים שלנו, כמו שלא שמענו עד אז מאף זמר בישראל. שירים כמו למשל  "אף אחד משנינו", שמתארים רגעים שכולנו עברנו. הכנות הזו, איפשרה ליצירה שלו לפרוח. (ואגב, בגליון ספטמבר 1998 של "הזמן הורוד" נבחר הדיסק הראשון של לידר על ידי כותב שורות אלה כאחד מחמישה עשר אלבומי פופ ורוק שכל הומו צריך שיהיו לו בבית. ליד כל אחד מהאלבומים הופיע נימוק. ליד האלבום של לידר כל מה שהופיע היה הציטוט: "הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיניי/ שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר… אומרים שזו תמיד אהבה, זה תמיד מסובך ונמאס/ פנים אנגליות ומעיל קצת משומש"). מאותו רגע, התחלנו להקשיב לכל מילה שנאמרה בשירים (ומי שהיה בהופעות זוכר ומתגעגע ל"לידו" ול"אלף בנות דתיות", שנעלמו למרבה הצער בדרך לתקליט השני) ובראיונות. חצי משפט אצל אמנון לוי, שני משפטים אצל טל ברמן, כל אחד מאלו עורר התפעלות על כך שלהבדיל מרבים אחרים עברי לידר לא משקר ולא מתכחש למה שבשירים שלו, והתרגשות על כך שהנה הוא כ-מ-ע-ט אמר את זה. אבל, את המילה המפורשת הוא עדיין לא אמר. בהופעה המפורסמת שלו ביום הגאווה, לצד "אאוטסייד" של ג'ורג מייקל, הוא שר את "משהו אמיתי" (שיר על הורים, כמו אמא של מיכל שקשה לה לקבל אז היא שותקת, אבא של עדי שנותן לה להרגיש שזה בסדר, ואמא של רונן שמחפשת להבין איפה טעינו) ואמר: "השיר הזה מוקדש לכל ההורים שנמצאים כאן. אם הילד שלכם בא ומספר לכם – אז תהיו איתו ותתמכו בו". ואנחנו עמדנו בקהל ושאלנו – מספר לכם מה? אם כמו שלידר אומר אין לו במה להתבייש והוא לא מסתיר כלום והכל בשירים שלו, אז למה אי אפשר לומר מה זה הדבר הזה שלא צריך להתבייש בו?

מייקל סטייפ מאר.אי.אם אמר בעבר כשנשאל בנושא המיניות, שלדעתו "תוויות טובות עבור אוכל משומר". אני מאוד אוהב את המשפט הזה ויכול להזדהות איתו, ויכול להבין את מי שלא רוצה שידביקו לו תווית. אבל בעולם שבו הארון עדיין כל כך גדול, עוד לא המציאו תחליף לנראות. לכן, כפי שציין גל אוחובסקי בראיון במעריב, יש הבדל בין זה שהקהל שלו מבין מי הוא ובין האמירה המפורשת. כי עבור ליאונרדו הקטן שעובר ברחוב בצפת, ומסתכל על הדיסק בחלון הראווה ועל מעריב, צריך – עדיין – את האמירה המפורשת.

אז עברי, שלא יהיה ספק לרגע, זה שאתה עושה את זה עכשיו זה מקסים ומרגש ומעורר המון גאווה. וגם אם מדי פעם זה נראה ש"דחקנו", ושאלנו "מתי", הרי ידענו להעריך מהתחלה את הכנות שלך, את זה שלא התכחשת למה שבשירים, לא המצאת סיפורי כיסוי מטופשים, וידענו שתמצא את הרגע הנכון והזמן הנכון ("אני צריך רק קצת אני צריך קצת זמן") לספר את מה שבלב. המון אהבה.