"תפיסת העולם הנבחרת": מהנכבה ועד הפנתרים השחורים דרך בג"צ חנינת מתנגדי ההתנקות

על עדי וינטר שחסמה כביש במרכז תל-אביב במסגרת הפגנה נגד עסקת הטיעון עם משה קצב, והורשעה בעבירה של התקהלות אסורה, הוטל לאחרונה עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה של 3,000 ש"ח. וינטר תאלץ לשלם את הקנס, או ללכת לכלא, שכן למאבק הפמיניסטי אין לובי חזק כל כך בכנסת. על יונתן פולק נגזרו שלושה חודשי מאסר בפועל בגין השתתפות ברכיבת אופניים המונית נגד הסגר בעזה. גם לו לא היה לובי חזק בכנסת שידאג לו. ויתרה מכך, אלימות כנגד נשים או סגר מתמשך על אוכלוסיה אזרחית לא נחשבו כאירוע כה טראומטי וקשה שיש להתייחס בסלחנות למי שמוחה נגדם. לעדי וינטר ויונתן פולק, אין אם כן חוק בדמות "חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות", שאישר בג"צ, על מנת שיסייע להם. כמובן שגורלם של וינטר ושל פולק שפר עליהם באופן יחסי לעומת גורלם של מפגינים פלסטינים כמו מוסטפא תמימי שצה"ל הרג.

פסק הדין של בג"צ שדחה את הטענה על פיה החוק, שיצר (בכפוף לסייגים שונים) חנינה למי שהורשע בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות, בין אם כבר הורשע ובין אם טרם הוגש כתב אישום, צריך להבחן כחלק ממדינות האכיפה הסלקטיבית כלפי מפגינים ומוחים, שקיימת בה אפליה על רקע אידיאולוגי ולאומי. אמנם למקרה כמו זה של יונתן פולק לא היה עוזר לכאורה חוק הדומה לחוק החנינה, שכן החוק לא חל על מקרים בהם הוטל מאסר בפועל או בהם מבקשת התביעה להטיל מאסר כזה. אבל עובדה זו רק מחזקת את תחושת האפליה שכן עצם הטלת המאסר בפועל על פולק היתה חריגה כשלעצמה.

בית המשפט העליון קבע שגם אם יש בחוק משום פגיעה בזכות החוקתית לשוויון, הרי שביסוד החוק תכלית ראויה של הצורך להתמודד עם אירוע חברתי, לאומי ופוליטי טראומטי: "לידתו של החוק", במלותיה של הנשיאה בייניש, "בעקבות אירוע ייחודי וחריג בעוצמתו ובהיקפו, הלא הוא אירוע ההתנתקות", ותכליתו להביא לאיחוי הקרעים בעם שנוצרו בעקבות האירוע הייחודי ולקדם פיוס בין חלקיו. האירוע, ציינה בייניש, היה אירוע ייחודי בעוצמתו ובהיקפו בהיסטוריה של החברה והציבור בישראל: ישראלים רבים שזכו לגיבוי ותמיכה מצד המדינה להתיישב בעזה נדרשו לעזוב את ביתם ומרכז חייהם, ועובדה זו חייבה לראיית המחוקק מהלך ייחודי שיוביל ל"סגירה"  שבצידה איחוי, קבלה והשלמה.

וכך אנו למדים מפסק הדין שדרישה לעזוב את ביתך ואת מרכז חייך, היא אירוע ייחודי בעוצמתו ובהיקפו בהיסטוריה של החברה והציבור בישראל. שההתנתקות היא אירוע לאומי פוליטי וטראומטי חסר תקדים שמצדיק מהלך חקיקתי ייחודי שכזה, שמוצדק גם אם הוא פוגע בשוויון.

אין כמובן לזלזל בקושי של אנשים לעזוב את ביתיהם ואת ישוביהם, ובוודאי שהדבר נכון לאנשים שנולדו וגדלו במקום. אבל צריך לתת את הדעת שהחוק לא הסתפק בחנינה למי שנאלץ לעבור את הטראומה של עזיבת ביתו, אלא הקנה אותה לכל מי שפעל נגד ההתנתקות. ויתרה מזאת, יש לשאול, מה המשמעות של הקביעה שדווקא ההתנתקות, דווקא פינוי של התנחלויות הנמצאות בשטח כבוש, הוא האירוע הלאומי הטראומטי חסר התקדים בחברה הישראלית? אם מדובר על דרישה לעזוב את ביתך ואת מרכז חייך, אז אולי כדאי לדבר דווקא על פלסטינים שגורשו מישובם ומאדמתם, בין אם במהלך הנכבה, ובין אם בהזדמנויות רבות אחרות של נישול?  וזה המקום להזכיר את חוק הנכבה, שמוזכר  בדעת המיעוט של השופט ג'ובראן אגב הדיון בשאלה העקרונית של מתי יבחן בית המשפט עתירה נגד חוקתיות חוק. ג'ובראן מזכיר את החוק ואת פסק הדין שניתן בעניינו של חוק זה (בו סירב בג"צ להתערב, בשל "חוסר בשלות" בחוק המאפשר הטלת סנקציות כלכליות על גופים מתוקצבים שיאזכרו את יום הנכבה). דרך אזכורו  האגבי של חוק זה,  שמוזכר לכאורה לא בשל גוף הנושא אלא בשל התיאוריה החוקתית שבו, נוכחת ולא נוכחת ה"נכבה" בפסק דינו של ג'ובראן. אך כשנזכרים בחוק ובפסיקה שעסקה בו, מתגלה לקורא שבעצם על פי המשפט הישראלי הטראומה של עזיבת הבית היא טראומה כה קשה רק כאשר מדובר ביהודים: מנפגעי הנכבה לא רק שנשללת חנינה, אלא שגם מוגבלת זכותם להתאבל על הטראומה. ואכן בין העותרים היו מפגינים בשיח ג'ארח שננקטו נגדם הליכים פלילים בקשר עם ההפגנות שהתקיימו שם, שתהו מדוע התנגדות לפינוי פלסטינים מבתיהם לא מצדיקה חנינה מהסוג שזכו לה מתנגדי ההתנתקות.

השופט ג'ובראן בדעת המיעוט שלו הלין על כך שמדובר בחקיקה שמפרה את עקרונות שלטון החוק המהותי: היא רטרואקטיבית, והיא אינה כללית. " אין כל הצדקה", הוא כתב "להעדיף את איחוי הקרע שנוצר בציבור על רקע תוכנית ההתנתקות על ידי חנינת מבצעי העבירות הנוגעות לה, מאשר איחוי הקרע בין הציבור היהודי והערבי שנוצר על רקע אירועי אוקטובר 2000", והוסיף והביא דוגמאות וביניהן המאבק הציבורי סביב שאלת השהות בדרום לבנון ו"שבר האמון העדתי שנוצר סביב אירועי ואדי סאליב ואשר שב והתפרץ באופן אלים בשנת 1971 סביב מחאת "הפנתרים השחורים"". כדבריו, העדפת המפגינים נגד ההתנתקות היא בעלת "אפקט מצנן" כלפי עמדות אידיאולוגיות שלא זכו ל"פטור" בגין פעולות מחאה מחד, ומספקת "אור ירוק" לאלו האוחזים ב"תפיסת העולם הנבחרת" מאידך. יפה עשה ג'ובראן שהזכיר לקוראים שגם מחאת הפנתרים השחורים לא נחשבת כחלק מ"תפיסת העולם הנבחרת".

או במלים עוד יותר בוטות מאלו שהשתמש בהם ג'ובראן: המסר מחוק החנינה ומאישורו בבית המשפט העליון הוא כזה –  כל עוד הפגנת בעד התנחלויות ובעד המשך הכיבוש, הרי שיהיה מי שיגן עליך, והחוק לא ממש יופעל נגדך. מצד שני, אם הפגנת בעד פלסטינים, או נגד אלימות מינית, אתה עלול לראות את נחת זרועו של החוק, ואולי אף את כדורי הרובה, מופנים כלפיך.   נחזור ונזכר אם כן לא רק במפגינים ישראלים ופלסטינים שהורשעו בדין, אלא בכאלו כמו מוסטפא תמימי שנורו למוות: כשזה נוגע לפלסטינים, הרי מתברר שהטראומה של חיים תחת כיבוש תוך כדי נישול מאדמתך אינה כה קשה בצורה שתצדיק חנינה לפלסטינים הפועלים נגד הכיבוש, אלא להפך.

— מאמר דעה שלי (קצר יותר) בנושא זה התפרסם בהארץ.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 10:24 am

    א. השימוש של בייניש במונח 'פיוס' הוא כל כך ציני. פיוס זה כשממשלת השמאל אומרת – עשינו משהו צודק, אבל אנחנו מבינים שכואב לכם. פה זה סתם 'הרי לא חשבתם ברצינות שנכניס אתכם לכלא, נכון?'

    ב. אני לא יודע אם זה נעשה במודע או לא, אבל ההבניה של פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה כטראומה לאומית מדרגה ראשונה היא הכנה מצויינת למניעת פינוי ההתנחלויות הבא, ובהקשר הזה יש להבין אותה.

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 10:26 am

    נדב, תודה. הערות מצוינות. אני בכלל חושב שפסק הדין של בייניש לא רק לא משכנע, אלא נקרא גם כאילו נכתב בחוסר שכנוע עצמי.

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 10:29 am

    מאוד עגום, ועוד יותר – מאוד מאוד מדאיג. אנחנו הולכים ומתדרדרים לתיאוקרטיה דיקטטורית וגזענית [ואולי אנחנו כבר שם…]

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 12:00 pm

    לזכור, באופן של קל וחומר כשוקראים על transitional justice mechanisms ועל איך זה מרפא את החברה יותר מאשר תביעה וענישה פלילית אחרי פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 12:21 pm

    נועם – אכן חשבתי איך יש כאן כאילו(!) שפה של צדק מאחה וצדק מעברי אבל בצורה מאוד מוגבלת מעוותת וחד צדדית.

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 1:21 pm

    זה באמת אירוע חסר תקדים? מה עם ימית?

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 3:03 pm

    נאה דרשת, אייל.
    נקודה חשובה היא לראות אצל מי הכוח להגדיר מהי טראומה לאומית: אישה אשכנזית, ולא גבר פלסטיני יגדירו בישראל מהי טראומה לאומית כמובן. זה חלק חשוב של הסיפור פה, במקרה הזה מדובר ב"התנתקות", אבל זה לא משנה.זה העיקרון שעל פיו פועלת מערכת המשפט הישראלית. ככה פועלת כל מדינת ישראל: השואה הוכרזה כטראומה לאומית ולכן הכל מותר. פסק הדין הנוכחי הוא רק שכפול קטן של זה.

  •   ביום פברואר 24, 2012 בשעה 4:15 pm

    כפי שכבר רמזתי בתגובה הקודמת, נראה לי שגם פסק הדין של בייניש כתוב באי שכנוע עצמי. בעיני הנושא של שלטון החוק (באופן פורמלי) הוא ב"דמה" (ולכן פרשת קו 300, או ארגון הטרור היהודי) – הוא בלב אמונתה, וכן היא הבינה שהוא נרמס, ובין השורות אפשר לראות אי שביעות רצון מהחוק, ויתכן שפסק הדין נטוע יותר בפוליטיקה שיפוטית מאשר פוליטיקה משפטית…

  •   ביום פברואר 25, 2012 בשעה 6:55 pm

    אינני נמנה עם המאוכזבים מפסיקה זו של בג"צ בכלל ושל בייניש בפרט. בכל הנוגע להתנחלות היהודית בפרט ולכיבוש הישראלי בכלל אין כאן חדשות. מאחר ואינני משפטן לא אביע עמדה באשר לטיב ותקפות ההנמקות והטענות המשפטיות. אלא שבעיני ברור כשמש שפסיקות בג"צ בנושאים אלה הן פוליטיות והלבוש המשפטי שלהן אינו אלא תחפושת בלבד. הדברים תקפים לא רק לתקופתה של בייניש שרק המשיכה את המסורת של קודמה ברק. אם אמנם הפוסקים גם אינם שלמים עם פסיקותיהם הרי שיש בכך חיזוק לטענה שזו היא פוליטיקה במירעה ותו לא.

  •   ביום פברואר 25, 2012 בשעה 7:23 pm

    יאיר תודה על התגובה. אני עוסק בניתוח המשפט יותר מאשר ב״ציפיןת״ או ״אכזבות״… בכל מקרה יש שאלות לאו דווקא של פוליטיקה משפטית כמו של פוליטיקה שיפוטית שבהחלט עולות…

  •   ביום פברואר 28, 2012 בשעה 11:58 am

    הי אייל. היה לי חשוב לקרוא את זה, תודה.
    תגיד, כשאתה אומר שבייניש לא מסכימה עם עצמה כל כך בפסק הדין הזה – אתה יכול להרחיב? אילו אילוצים מופעלים כאן שמעקמים את המקלדת שלה?

  •   ביום פברואר 29, 2012 בשעה 8:42 am

    אני משתדל להשאיר את המחקר על הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של השיפוט (להבדיל מאלו של המשפט!) לאחרים, אבל השאלה המעניינת היא עד כמה החשש לאיום על מעמדו של בית המשפט אם הוא יראה מדי "רדיקלי" או מדי "אקטיביסטי" או מדי "מתערב" משפיע על הפסיקה. כמובן שאפשר גם לשאול אם בטווח ארוך שיקול כזה – אם הוא קיים – הוא לגיטמי או לא. (כי אם את/ה שופט/ת שחושב/ת שבית משפט חזק חשוב למה שנתפס בעיניך כאפשרות של בית משפט להגן על זכויות וכו', יתכן שתעשה שיקול של מתי להתערב ומתי לא, כי אם תתערב בדברים שממש ירגיזו את הפוליטיקאי, הם עשויים שוב ליזום חוקים שיחלישו את בית המשפט). אני לא אומר שאני יודע או בהכרח חושב שהשיקולים האלו שם, אבל אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה שהם מן הסתם ברקע בצורה כלשהי.

  •   ביום מרץ 22, 2012 בשעה 10:00 pm

    אינני יודע את נסיבות האשמתו של פולק, אבל הוא זה שהחליט לא לכבד את חוקיה. אז למה הוא נזקק לתרץ את הרשעתו בשל חוקיה? 'לובי חזק בכנסת' היא שאלה פוליטית. אם אין לשמאל הקיצוני לובי חזק בכנסת זהו זבש"ו. "אלימות כנגד נשים"? האם כוונת כבודו לעובדה הקשה שנשות שמאל מתחילות לפתוח את פיהן אל מול העובדה המבעיתה שפעילים ערבים ושמאלנים אונסים נשים שבאות להפגין בניעלין ובשייח' ג'ראח? האם כבודו שייך לקשר השתיקה? http://2nd-ops.com/hanna/?p=68621 .
    מוסטפא תמימי ? האין זה בריון ערבי שזרק אבנים על ריכבי צה"ל ונורה בגז מדמיע? הפגנה אלימה אינה חברת ביטוח לשני הצדדים. זריקת אבנים הורגת, כשם שתגובה להן יכולה להרוג. האלימות שמפגינים הערבים בעת תקיפותיהם כנגד כוחות צה"ל והמשטרה חייבת להיות מטופלת בעוצמה ובקשיחות. על ישראל לדכא הפגנות אלימות, גם במחיר הרוגים ערבים, שכן הצלחת הערבים בהפגנותיהם לא תביא ליציאת ישראל מהשטחים אלא דווקא לתגובות ישראליות אלימות יותר. לכן יש לעצור את המפגינים החורגים מן החוק בכל דרך, ולפגוע במשליכי אבנים.

    לא ברור הקשר המאולץ שמנסה לקשור גרוס בין החלטת ביהמ"ש לגזור מאסר על יונתן פולק לבין אי גדירת מאסר על מפוני עזה. בכל זאת יש הבדל גדול בין פולק שהוא עבריין סידרתי ואין לו זאת הפעם הראשונה שפשע, לבין מתנחלי עזה שסירבו בסך הכל להתפנות מרצונם מביתם. האם אייל גרוס היה מוכן להתפנות מרצונו מביתו בגלל ערכים 'נעלים' של הימין?

    אילו "פלסטינים גורשו מביתם"? אינני זוכר שב"נכבה" גורשו פלסטינים, שהיו אז רק סתר ערבים, או לכל היותר "ערבים דרום-סוריים". ככל הידוע לחוקרים הערבים, "מבפנים" ו|מבחוץ" היו אלה שהתנגדו לקיום ישות ציונית במזרח הערבי ופלשו כדי להשמיד את הישוב היהודי. ישראל קמה לא כדי לפטור את הערבים מטראומת 1948 שלהם. מצטער, על ניזקי הפסדם צריכים הערבים לשלם, ולא אלה שניצחו אותם. יתקן אותי מר גרוס אם אני טועה.
    בכל מקרה אין דין אחד לאזרחי 'הישות הציונית' לבין הערבים הגרים תחת הכיבוש שכן הערבים עצמם אינם מקבלים את ההגדרה הזאת. ראוי לשפוט את ערביי השטחים לפי הדין הצבאי החל בשטחי הכיבוש כפי לשון החוק.
    מחאת הפנתרים השחורים לא נחשבת כחלק מ"תפיסת העולם הנבחרת" משום שהיא בהחלט היתה מחאה די זניחה ושולית, למרות הכתרים שמנסים להציב עליה רטרטאקטיבית. מבחן המחאה הזאת הוא שהיא לא הביאה לכל שינוי או הישג במדיניות החברתית של ממשלות ישראל בשנות ה-70.

  •   ביום מרץ 24, 2012 בשעה 7:42 am

    אני חושב שהבנתי את העובדות ואת משמעותן כה שונה ואף הפוכה מאיך שאתה מציג אותן כך שאוותר על הנסיון להשיב אחד לאחד….

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*