הזכות לשוויון בבריאות והפריפריה

רשימת פרשנות שלי על פסק הדין של בג"צ בנושא שר"פ בבית החולים באשדוד פורסמה בהארץ.

רשימות קודמות שלי על הזכות לבריאות

ב' זה גם בריאות

על הזכות לבריאות, תרופות מצילות חיים, והביטוחים המשלימים

(פוסט זה לא עולה בשל תקלה שלא הצלחתי לתקן, אפשר למצוא אותו כאן

וכאן את הרשימה שהוא הגיב אליה)

בריאות רופפת

רעידת אדמה בבריאות

בריאות לכל? לא ממש

כשבריאות הופכת למצרך

בג"צ מאחל רפואה שלמה

על הזכות לבריאות של פליטים ומבקשי מקלט

הזכות לבריאות: ושוב על אי-השוויון ההלך וגדל (בעקבות מבקר המדינה)

הזכות לבריאות וחוק ההסדרים: העז הוצאה, ההפרטה נמשכת

טיפולי שיניים ותרופות חדשות לסל: לא אלה על חשבון אלה

הזכות לבריאות ואולי סיבות לאופטימיות

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  •   ביום אוגוסט 16, 2012 בשעה 7:26 pm

    החישוב בפסק הדין של משך השיהוי בהגשת העתירה תמוה. גרוניס מכיר בכך שהעתירה הוגשה לאחר פחות משנה מיום זכייתה של אסותא במכרז – כלומר, מבחינה ריאלית ה"נזק" שכיביכול עשוי להגרם הוא בגין תקופה של חודשים בודדים (שמיותר לציין שלא החלה בהם כל בנייה בפועל).
    ובכל זאת, מודדים את השיהויים מכל מני נקודות זמן טכניות כמו חקיקת החוק ב- 2002 שאמור היה לקדם את הקמת הבי"ח, ופרסום המכרז ב- 2008, אל אף שרק ב- 2011 הסתיים.
    גם הפניה של העותרים לממשלה חודשים ספורים לפני העתירה, נחשבת בעיני גורניס כהוכחה לכך שהעותרים ידעו על השר"פ הצפוי והשתהו למרות הידיעה. אני תוהה האם במקרה שלא היו פונים קודם העותרים לממשלה, האם עובדת אי פנייתם הייתה משמשת את גורניס לטעון כנגדם שהם פונים לבג"ץ שלא כברירת המחדל האחרונה?
    והכי הזוי – השיהוי נספר גם לתוך העתיד כפי שמסתבר מהציטוט הבא: "די להזכיר, כי החוק נחקק בשנת 2002. בשלב זה צפוי בית החולים להיפתח בשנת 2017, היינו כ-15 שנים לאחר חקיקת החוק. על רקע זה, ובהתחשב בעיכובים הרבים ביישום החוק, מצופה היה מהעותרים שלא להשתהות בהגשת העתירה במשך פרק זמן כה ניכר."

  •   ביום אוגוסט 31, 2012 בשעה 5:28 am

    אהלן,
    מזהיר מראש: אני מאד מתעניין בנושא, אבל מעט מאד מבין בו. זה יכול להיות שילוב מאד לא מוצלח. בכל זאת שאלה.

    אני חושב שמוסכם על כולם (אני חושב…) שיש רגע שבו האפשרות לגזור את הזכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות מתוך הזכות לכבוד מתחילה להיות בעייתית. מה מוגדר כשירות רפואי? האם מותר לאדם שיש לו את היכולת הכלכלית לשלם עבור טיפול פסיכולוגי פרטי? ייעוץ תזונתי? תכנית לגמילה מעישון? מנוי לחדר כושר? להתייעץ עם חבר רופא? לקנות ספרי הדרכה רלוונטיים? לקנות קפסולות של ויטמינים?
    אני כמובן לא טוען ששר"פ שקול למנוי לחדר כושר, אבל כן נראה לי ש"טיפול רפואי" הוא רצף של דברים שבקצה האחד דברים שקל מאד להסכים על כך שצריכה להיות שיוויוניות בגישה אליהם, ובקצה השני דברים שקשה לראות איך אפשר לכפות שיוויון מבלי לפגוע במשמעות של זכות הקניין. איך קובעים איפה עובר הקו?
    בבית החולים באשדוד נקבעו סייגים די מחמירים לשר"פ (מתוארים בסעיף 13 של פסק הדין של גרוניס). האם אפילו תחת כל הסייגים האלו, להתיר שר"פ משמעו פגיעה כל כך חמורה בזכות לנגישות שוויונית לשירותי בריאות, עד שהיא פוגעת בכבוד האדם ומחייבת התערבות בג"צ? (אפילו ללא נושא השיהוי)

  •   ביום ספטמבר 5, 2012 בשעה 3:42 pm

    אסף – אתה מעלה שאלות רבות ואני חושב שצריך להכיר שבחברה קפטיליסטית עם קניין פרטי כמו זו שאנו גרים בה אז תמיד יהיה אי-שוויון, השאלה אם אנו פועלים להרחיב אותו או לצמצם אותו? אני חושב שיש פגיעות יותר קשות ויש פגיעות פחות קשות. מבלי לדרג- אני חושב שגרוניס היה יכול לדחות את העתירה (לא שהייתי שמח בכך) גם בלי לומר דברים כה קשים על מעמד הזכות לשוויון בבריאות.
    שאלת ההקצבה והתעדוף היא שאלה שכל מערכת בריאות נתקלת בה. לצערי – ומציע שתקרא את הפוסטים הקודמים שלי בנושא שמקושרים – אצלנו המצב הוא של שחיקה ואי-שוויון גדלים. ההוצאה הפרטית לבריאות הוא מעל 40% מההוצאה הלאומית – אינדיקציה ברורה לאי-שוויון. כך שאנו רחוקים מהשאלות ה"קשות" לדעתי…

  •   ביום ספטמבר 8, 2012 בשעה 11:52 pm

    תודה על התשובה. קראתי בעניין את הפוסטים הקודמים, ואפילו לקחתי בספריה את הספר שלך ושל דפנה ברק ארז. לעניין עצמו –

    אם אני מבין נכון, הפניה לבג"צ נשענה על על שתי טענות בסיסיות:
    1. השר"פ בבית החולים באשדוד פוגע בשיוויון בגישה לשירותי בריאות. נושא מעניין וחשוב, ונדמה לי שרוב מה שכתבת בתגובתך, והפוסטים הקודמים שהפנית אליהם (תודה!) קשורים לשאלה הזו.

    ואחרי שמקבלים את 1. עוברים לטענה 2:
    2. פגיעה בזכות לשיוויון בבריאות (ודוק – לא הפגיעה בזכות לבריאות. הפגיעה בזכות לשיויון בבריאות) היא עבירה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

    אתה אומר שהבעיה המרכזית פסק בדין היא בכך שגרוניס (אולי עדיף לומר בג"צ? השופטים האחרים הסכימו עם הדברים) סירב לקבל, או לכל הפחות סייג מאד את הטענה השניה.

    אני עם בג"צ בעניין הזה. אני מאד מתקשה להבין איך הזכות לכבוד משמעה לא רק זכות לבריאות (עם זה יותר קל לי להסכים, לפחות לפני שלב השאלות הקשות), אלא זכות לשיוויון בבריאות. ולא רק שהיא חלק ממנה – היא חלק מרכזי (core) ולא פריפריאלי. ולא רק שהזכות הזו נובעת מהזכות לכבוד במובן היסטורי או פילוסופי – אלא משפטי! כלומר – שבית המשפט צריך היה לפרש את המילים האלו "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם." כהצדקה משפטית לביטול החלטת ממשלה נבחרת שמאפשרת, בסייגים רבים, שר"פ.

    אני שואל את עצמי משהו כזה: נניח שסעיף 2.5 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו היה אומר במפורש את מה שהעתירה ביקשה לקרוא בו, נניח:
    "2.5 אין מאפשרין לרופא למכור את שירותיו לאדם המעוניין בהם על בסיס פרטי."

    האם זה היה נראה לנו פירוט, אולי מיותר, אבל בסך הכל מתבקש וסביר? האם סביר שלכך התכוון המחוקק? מספיק סביר כדי לטעון שבית המשפט צריך לקרוא פחות או יותר דברים כאלו לתוך המילים "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם."?

    אני מאד על הגדר בנושאים האלה בדרך כלל. גם כאן, המתח הוא אותו מתח ישן, כמעט קלישאתי – האם הכללת הזכות לשיוויון בבריאות במסגרת הזכות לכבוד תחזק את הזכות לשיוויון בבריאות, או תוזיל את הזכות לכבוד.
    המקרה הזה, לפחות לפני שאני מתחיל לקרוא יותר ברצינות בנושא, נראה לי נוטה חזק לכיוון של הוזלת הזכות לכבוד. אם אפשר למנוע שר"פ (ועוד שר"פ כל כך מסויג) כנגזרת מפשטית של הזכות לכבוד, אני מתקשה לראות איזה מדיניות עם דרגת חשיבות בינונית ומעלה לא ניתן יהיה להכליל.

  •   ביום אוקטובר 4, 2012 בשעה 6:49 am

    תודה רבה לך,
    אני מניח שזה יעזור במהלך הפרו-סמינר השנה.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*