המשתה – אייל גרוס

גם התזונה שלי הפכה בשנים האחרונות יותר טבעונית, והבישול הביתי הפך בעיקרו לכזה. אני אומר "יותר", שכן עבורי מדובר בהעדפה, ולא בזהות. (על כך אולי בפעם אחרת). בשבוע שהסתיים התפרסם בהארץ מאמר שלי בכותרת "האתיקה של הצלחת"  (גם באנגלית) שהדגיש שיש הרבה סיבות להעדיף אוכל טבעוני על זה שאינו טבעוני, אך ביקר שני סוגים של שיח על טבעונות בישראל.

הראשון, השיח המתנגד לטבעונות בשם טענות המתלוננות נגד ה"כניסה לצלחת" וגם כאלו המאשימות את הטבעונים ב"טרור" ו"אלימות", כאשר הסברתי מדוע לדעתי טענות אלו מופרכות: בשביל מי שבעיניו התעללות והרג בעלי חיים הם פסולים הדרישה "לא להיכנס לצלחת" אבסורדית בדיוק כמו הדרישה לא להיכנס לחדר המיטות, ממי שסובר שאונס הוא פסול, או כמו הדרישה לא "להתערב במה שנעשה בתוך המשפחה" ממי שסובר שאלימות נגד נשים וילדים פסולה. השאלה מה נמצא בצלחת שלנו היא שאלה אתית, שלגיטמי לדון בה כמו בכל שאלה אתית אחרת. מוזר לשמוע אותה מאנשים שבכל הקשר אחר יבינו את הכשל שבחלוקה המסורתית בין פרטי לציבורי, חלוקה שמבקשת להשאיר תחומים מסוימים חופשיים־כביכול משיקולים אתיים, כאשר למעשה מדובר בחופש לנצל.

מנגד, יצאתי נגד שיח שמנכס את הטבעונות להסברה ישראלית, הצעה שהעלה לאחרונה איל מגד, בעקבות פרסומים על התבטאויות של נתניהו בנושא מודעות של בעלי חיים (וראו גם כאן), ושמתבטאת גם בשימוש שצה"ל עושה ביחסו החיובי לטבעונים למטרות הסברה. יתכן שניתן לדבר על "ויגן-וושינג" שמחליף (או מצטרף) ל"פינקוושינג" – השימוש התעמולתי בזכויות להט"ב. האנלוגיה לדיון הפינקוושינג מתבקשת גם לאור  הפער בין גדילת המודעות לטבעונות בישראל לבין ההתעלמות הגדלה והולכת בחברה הישראלית מהדיכוי והניצול הכרוכים בכיבוש, שמזכיר את הפער בין המודעות וההתפתחות בתחום זכויות להט"ב מצד אחד אל מול הפגיעה ההולכת וגדלה בזכויות פלסטינים מצד שני.  כתבתי שנדמה שהטבעונות הפכה אצל חלק מהציבור למפלט מצפוני, וזאת אצל אומה שהפכה קהה לחלוטין לסבל ולעוול שהיא גורמת לפלסטינים: בתל אביב קל יותר כיום להשיג מנות שניתן לוודא כי בהכנתן לא נוצלו בעלי חיים, מאשר מנות שאפשר להבטיח כי ייצורן לא היה כרוך בדיכוי ונישול של בני אדם, כמו בהתנחלויות. ברור שיש טבעונים רבים שנאבקים בכל צורות הדיכוי, והטבעונות לא מחליפה אצלם את המאבק בדיכוי בני אדם אלא משלימה אותו. אך כשמסתכלים על הטבעונות כעל תופעה חברתית בישראל של היום, מן הראוי – לצד השמחה על פריחתה – גם לתהות לגבי תפקידה כמכשירת המצפון של מי שמתעלם מדיכוי של בני אדם. המסקנה אינה להימנע מטבעונות, אלא להפך: לנכסה מחדש כנדבך אחד במאבק כולל בדיכוי.

במקביל חגי מטר פרסם רשימה בנושאים דומים, לקראת ביקורו של גארי יורופסקי, אחד האנשים שכנראה השפיע על רבים להפוך לטבעונים, בהתנחלות אריאל.

רבים שיבחו את המאמר שלי ואהבו אותו, אך באופן בלתי מפתיע מספר טבעונים אהבו את הביקורת על השיח שמבקר טבעונות, אך הרבה פחות את הביקורת בחלק השני על מה שקראתי ה"ויגן-וושינג". בעקבות כך, ובעקבות מספר דיונים בפייסבוק, מספר הערות שהיה לי חשוב להדגיש על הרשימה ועל הטיעון שבה:

(1) החלק השני של המאמר לא ביקר טבעונות. הוא ביקר שיח מסוים על טבעונות. גם הדגשתי בו שגדילתה היא דבר מבורך. כפי שהעובדה שאני מבקר את ה"פינקוושינג" לא אומרת שאני נגד זכויות להט"ב (גם אם אני לפעמים מסתכל באופן ביקורתי על הסוגייה מזוויות אחרות…) כך ביקורת השיח הזה לא יוצאת נגד הטבעונות שכפי שציינתי היא תופעה מבורכת.

(2) היו טבעונים שאמרו שהם מאוד אהבו את החלק הראשון של המאמר, אך לא את החלק השני. אני לא מופתע מזה כמובן, אבל בעיני שני החלקים במידה רבה בלתי ניתנים להפרדה: מה שגרם לי להבין את זה הוא הטענה לגבי החלק השני של "למה אתה מכניס פוליטיקה". (שוב, טענה מוכרת מדיון ה"פינקוושינג"). אך זה קצת אבסורדי  בעיני לשמוע את זה ממי שאמר לי כמה שהוא אוהב את החלק הראשון של הרשימה,  שכן החלק הראשון כולו בא להסביר כמה מה שעל הצלחת הוא פוליטי ואתי כמו כל שאלה אתית-פוליטית אחרת.

(3) היו כאלו שהאשימו אותי ב"עליונות מוסרית" של השמאל ומנגד (או לא מנגד? ) בטהרנות לגבי טבעונות שיכולה רק להיות "שמאלנית". הדבר האחרון שאני חש בנושאים האלו זה עליונות מוסרית ובטח שגישתי לנושא (או הפרקטיקה שלי) היא לא טהרנית כלל. כפי שפתיחת המאמר אומרת, יש סיבות להעדיף אוכל טבעוני על זה שאינו טבעוני, כי זו דרך להקטין התאכזרות הרג וסבל. אין לי אמונה שאפשר למנוע אותם או שמישהו – בטח לא אני – עליון מוסרי, אלא שצריך להשתדל להקטינם ושהעדפת אוכל טבעוני היא חלק מזה.

(4) היו ששאלו מדוע אני לא מבקר כאלו שנלחמים לזכויות אדם ולא לזכויות בעלי חיים. זו שאלה לגיטמית אבל אותי פחות מעניין לטעון למישהו "למה אתה פעיל לזה ולא למען זה" והמאמר שלי לא עסק בביקורת על מי שפעיל רק למען זכויות בע"ח. הטענה היא ניתוח של השיח ושל כיצד השימוש בזכויות בע"ח הוא חלק מייצור תדמית ליברלית, שמאפשרת לאנשים וגופים כמו נתניהו וצה"ל לזכות בנקודות בדעת הקהל כליברלים, תוך שהם בעצם אחראים למדיניות שמדכאת אוכלוסיות רבות.  חיזוק התדמית הליברלית  מאפשרת להמשיך/לחזק את הדיכוי של אחרים. לכן אם מנסים לענות לשאלה האם אמירותיו של נתניהו תורמות ל"מאבק" – התשובה לה, היא: "איזה מאבק"". ה"מאבק" שלי אינו מאבק של זכויות בעלי חיים או זכויות להט"ב או כל קבוצה אחרת כדבר מבודד. בוודאי שאם נתניהו יעשה משהו לשיפור מצבם של בעלי החיים אשמח בכך (אני בספק לגבי זה). אבל זו לא הנקודה. והנקודה היא אפילו לא אם דבריו אותנטיים או לא. לעתים דווקא השכנוע העצמי הוא בלב הפינק/וויגן-וושינג. בכל מקרה השאלה שלי בחלק זה של המאמר היתה לגבי טבעונות ככתופעה חברתית, מדוע אין  תנועות מקבילות מצליחות כל כך ומה זה אומר על החברה הישראלית ועל המקום שהשיח על זכויות בע"ח וטבעונות מתחיל למלא בה כיום.