לאומיות על חשבון אזרחות

אתמול דחה בית המשפט העליון את הערעור על פסק הדין שדחה את בקשת קבוצת עותרים לרשום אותם כישראלים במרשם האוכלוסין. להבדיל מבית המשפט המחוזי שקבע שהנושא אינו "שפיט", בית המשפט העליון נכנס לגוף העניין, והסתמך בעיקרו על פסק דין שכתב נשיא בית המשפט העליון אגרנט לפני ארבעים שנה לפיו אין בנמצא לאום ישראלי. בית המשפט העליון קבע שהעותרים לא הצליחו להוכיח שמאז נוצר לאום כזה, והשופט מלצר אף הביע בחוות הדעת שלו את הדעה שקביעה שיש לאום ישראלי עומדת למעשה בניגוד להגדרת המדינה כמדינה יהודית. השופטים הדגישו את ההפרדה בין יסוד הלאומיות ויסוד האזרחות שמאפיינת את מדינת ישראל. ושם אכן טמון הכלב, שכן הפרדה זו, בשילוב הם הכרזת המדינה כיהודית, פוגעת באפשרות לקיים בה אזרחות שווה. הרחבתי על כך ברשימה שהתפרסמה הבוקר בהארץ. (גם באנגלית).

שוויון גם לטרנסג'נדרים

שתי התפחויות משפטיות בתחום שוויון לטרנסג'נדרים: חוות דעת של נציבות שוויון בעבודה על תחולת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה על טרנסג'נדרס, ופסק דין שקבע שיש להקל בעונשו של אסיר טרנסג'נדר בשל הבידוד בו ישהה. בפסק הדין של חלק מהשופטים גם אלמנטים בעייתים, אך נעמו לאזני דברי השופט ג'ובראן: "הזכות לשוויון של טרנסג'נדרים… היא זכות חוקתית מוגנת, מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו… הגנתה של הזכות לשוויון נפרשת לא רק על מי שהשלים את תהליך השינוי המגדרי: הקשיים החברתיים והמשפטיים שעמם נדרש הטרנסג'נדר להתמודד לא תלויים במידת השלמת תהליך פיסיולוגי לשינוי מין. עצם אי־ההכרה בזהות המגדרית של הפרט, כפי שהוא רואה אותה, היא פגיעה בזכות לשוויון". זוהי התייחסות מפורטת ראשונה לזכות לשוויון של אוכלוסיה זו. לפירוט, ראו רשימה שלי שהתפרסמה בשבוע שעבר בהארץ. (גם באנגלית).

מפליט לפושע – ובחזרה: בעקבות אדם נגד הכנסת

ביום שלמחרת ההצבעה בכנסת שאישרה את התיקון ל"חוק ההסתננות" שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט לשלוש שנים ללא משפט, פורסם טור פרשנות שלי בשם "מפליט לפושע" שעמד על הדרך בה זונח החוק את המחויבות לפליטים כפי שנובעת מהמחובות לא רק המשפטיות אלא גם המוסריות של ישראל. כתבתי שם ש"החוק סותר לא רק את אמנת הפליטים ודיני זכויות האדם הבינלאומיים, אלא גם את הזכות לחירות המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מסיבה זו יש לקוות שבג"ץ יפסוק שמדובר בחוק שאינו חוקתי, לא רק כי אינו "מידתי", אלא כי תכליתו אינה ראויה וכי דגל שחור מתנופף מעליו."

מספר טורי פרשנות אחרים שלי ליוו את ההליך, בפרט את נסיון המדינה במהלכו לשלוף מהכובע שפן של גירוש למדינה שלישית, נסיון שהתברר כמסך עשן. חזרתי וביקרתי את החוק בעקבות הנוהל שהוצא מכוחו שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט שנחשדו בעבירות פליליות, גם אם לא הורשעו, ובעקבות תכנית הגירוש שהגה שר הפנים.

כידוע, בשבוע שעבר פסק בג"צ שאכן החוק אינו חוקתי. (באופן סימבולי שמו של פסק הדין: אדם נ' הכנסת).  פסק הדין אינו חף מבעיות, ויש גם הבדלים בין השופטים, אבל חשיבותו בדחיית טענות מסך העשן שפזרה המדינה. חלק מהשופטים הדגישו את המציאות הקשה ממנה הגיעו מבקשי המקלט לישראל, התייחסו בביקורתיות לתיאורם כ"מסתננים" ולגישה לנושא שמשתמעת מהשימוש במושג זה,  והפריכו את חלק מטענות המדינה: השופטת ארבל עמדה  על כך שהנתונים שהמדינה הביאה על מעורבות מבקשי המקלט בפלילים הם נתונים מספריים מוחלטים, שאינם נותנים תמונת מצב אמיתית והשוואתית על הפשיעה בקרב מבקשי המקלט. זאת, בשעה שהדו”חות של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מצביעים דווקא על כך ששיעור התיקים שנפתחו נגדם מצומצם יחסית לכלל האוכלוסייה; על כך שלמרות שהמדינה טענה לנטל כלכלי שיוצרים מבקשי המקלט, היא לא הביאה כל נתונים בעניין; ועל כך שעל אף שהמדינה הצהירה על תוכנית להעברת מבקשי מקלט למדינה שלישית, מדובר במגעים בלבד ולא בעניין קונקרטי.

לטור הפרשנות המלא שלי בנושא ראו כאן.  (יש גם באנגלית). כדאי לקרוא גם את הניתוחים של טלי קריצמן-אמיר ורובי ציגלר.  באופן אישי, יש לי גאווה ונחת מכך שכמעט כל עורכי הדין שייצגו בתיק הזה, הם תלמידים שלי לשעבר.  אילולא עבודה מדהימה של עורכי דין אלו בג"צ לא היה מגיע לתוצאה אליה הגיע.

כפי שסיימתי את רשימת הפרשנות שלי בנושא "יש לקוות כי הממשלה והכנסת ינצלו כעת את ההזדמנות לפתח מדיניות שלוקחת ברצינות את המחויבות של ישראל כלפי מבקשי המקלט, ודואגת הן לזכויותהם והן לזכויות תושבי דרום תל אביב, ולא מפילה במקום זאת את נטל קליטת מבקשי המקלט על האחרונים, תוך הטחת שתי אוכלוסיות חלשות זו בזו." לצערי אני לא כה אופטימי…

קמפיינים גזעניים בבחירות לעיריה, תכניות גירוש מבקשי המקלט, והתערבות בסוריה: הומינטריזים או אימפריאליזם חדש?

שלושה טורי פרשנות חדשים שלי התפרסמו בשבועות האחרונים בהארץ. אז הנה מילוי חובות:

על הקמפיין הגזעני של שמעון גפסו בנצרת והאפשרות לפסול רשימות מסיבה זו והתקדימים בעבר

על ההצהרות של גדעון סער והתכניות לגירוש מבקשי מקלט

(גם באנגלית)

ועל השאלות של משפט בינלאומי שמעלה תקיפה אמריקאית בסוריה – אם תהיה כזו.
(גם באנגלית)

אפליה במבחן התוצאה: אחוז החסימה כמשל

היום הודיע ראש הממשלה שהוא מתנגד להעלאת אחוז החסימה, ועדיין לא ברור אם יוזמת החקיקה הזו שעברה בועדת חוקה תקודם. טור שפרסמתי קושר בין אפלית ערבים בבנק מזרחי-טפחות לבין היוזמה להעלות את אחוז החסימה ברמה שהיתה מביאה לפגיעה בכל המפלגות הערביות.  לניתוח חוקתי כדאי לקרוא גם את הפוסט של ברק מדינה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וגם את הפוסט של טל שניידר בנושא ב"פלוג". פוסט מוקדם יותר של טל שניידר מצביע על כך שההצעה בפירוש כוונה נגד המפלגות הערביות.

משאל של העם הלא נכון/ גירוש מ"רצון" של מבקשי מקלט

שתי רשימות חדשות שהתפרסמו בהארץ:

על משאל העם: (באנגלית)

"בכל המקרים הנזכרים משמש משאל עם כאמצעי דמוקרטי שדרכו יכולים תושבי שטח להביע את עמדתם על עתידם, תוך מימוש עקרון ההגדרה העצמית. רק בישראל חושבים שלא תושבי השטח הרלוונטי אלא אזרחי המדינה הכובשת הם שצריכים לערוך משאל עם, שבו יקבעו את עתידם של השטח הכבוש ותושביו. במלים אחרות, שואלים את העם הלא נכון. גם אם מרבית אזרחי ישראל ירצו להמשיך לשלוט בשטחים – לא תהיה זו החלטה לגיטימית, שכן תושבי השטח הם שצריכים להחליט על עתידם: אי אפשר בשם הליך דמוקרטי לכאורה להצדיק המשך שלטון כיבוש שאינו דמוקרטי. ההצעות הקוראות לשאול את אזרחי ישראל על עתיד השטחים, ולא את תושבי השטחים, מבטאות תפישה שלפיה זכויות הפלסטינים לא נחשבות."

על עזיבה "מרצון" של מבקשי מקלט שכלואים לפי חוק ההסתננות:

"כאשר הם כלואים תחת השמיים המדבריים של סהרונים וקציעות, והאפשרות החלופית היא כליאה בלי הגבלת זמן בתנאים הקשיים, הרי שאין ל"הסכמה" בסיס של רצון חופשי, והיא מהווה הפרה של עקרון "אי ההחזרה". וכך היועמ"ש, ושר הפנים, לא אגב אלי ישי שכולם אהבו (ובצדק) לבקרו בשל התבטאויותיו הקשות, אלא השר הליברל לכאורה ונעים ההליכות גדעון סער, חתומים על כתב הגירוש של מבקשי המקלט.".

מורה נבוכים: כל מה ש(לא) רציתם לדעת על הכיבוש, ההתנחלויות, ועמדת האיחוד האירופי

במדור "מורה נבוכים" של הארץ התפרסמו שאלות ותשובות בהן אני מסביר את הסוגיות הרלבנטיות של המשפט הבילאומי שנוגעות לכיבוש והתנחלויות שבבסיס העמדה האירופית. התפרסם גם באנגלית ואף מישהו חיצוני תרגם לצרפתית

ההבדל בין בלגיה לישראל

אלכסנד יעקובוסון פרסם רשימה שכותרתה "בישראל כמו בבלגיה" מה שהביא אותי לכתוב את המאמר "ההבדל בין בלגיה לישראל" שהתפרסם בהארץ (יש גם תרגום לא רשמי לאנגלית):

"הכל טוב ויפה, אלא שהמאמר מחמיץ פרט אחד: אכן, מדינה יכולה להגדיר לאומיות כחופפת לאזרחות, כפי שעושה צרפת, ומנגד יכולה מדינה להכיר בכך שיש בה מספר קבוצות לאומיות, ולראות את האזרחות כמאגדת קבוצות אלו, ואת השלטון כשיתוף של מספר קבוצות – כמו בלגיה. שתי האפשרויות הללו קיימות במדינות דמוקרטיות. אך ישראל לא מתאימה לא למודל הצרפתי, ולא לבלגי. כדי שהמצב בה יהיה מקביל לזה שבבלגיה – זו היתה צריכה להגדיר את עצמה כמדינת הרוב הפלמי. הדבר היה מתבטא גם בהגדרה החוקתית, גם בסמלים שהיו מזוהים רק עם הרוב הפלמי, באפליה בהקצאת קרקעות, משאבים, תעסוקה ועוד.

כמובן שזה לא המצב: השלטון בבלגיה מבוסס על שותפות של כמה קבוצות, והחוקה שלה מבטאת זאת כשהיא קובעת שהמדינה מורכבת משלוש קהילות: הפלמית, הצרפתית (וואלנית) והדוברת הגרמנית. במקביל היא מורכבת משלושה אזורים ומארבעה אזורים לשוניים החופפים לשלושת הקבוצות השונות, שאליהם מצטרפת בריסל הבירה, המוגדרת כאזור דו־לשוני. זה מצב שונה רדיקלית מהמצב בישראל, המוגדרת בחוקי היסוד, כבר כיום, כמזוהה עם קבוצה לאומית אחת בלבד. הנקודה כמובן אינה רק ההגדרה החוקתית אלא גם האפליה הקיימת בפועל."

פסק הדין בעניין הסופרים הפתוחים בשבת / נישואים לבני זוג מאותו מין בארה"ב

שני טורי פרשנות חדשים התפרסמו בהארץ:

פרשנות בעניין פסק הדין שקובע שעל עירית תל-אביב לאכוף את החוק כלפי עסקים הפתוחים בשבת.

פרשנות בעניין פסיקות (וגם זו)  בית המשפט העליון האמריקאי על נישואים לבני זוג מאותו מין.

הומופוביה ליברלית

התפרסם בהארץ

גם באנגלית

למאותגרי הארץ נסו לינק זה


קל לזהות את ההומופוביה השמרנית. היא אומרת, שהומואים הם סוטים וחולים ושבגללם יש רעידות אדמה ושפעת עופות ושאר מרעין בישין. הרבה יותר קשה לזהות את ההומופוביה הליברלית. זו בעלת הפנים היפות והנחמדות. זו שהיא כאילו נאורה ומתקדמת. ביסודה, במידה רבה, הבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, וקבלה של הומוסקסואליות כל עוד היא קיימת במרחב הפרטי.

הגרסה המובהקת של עמדה זו היא גרסת "עשו בביתכם מה שאתם רוצים, אבל למה זה עניין להתגאות בו", או "הטרוסקסואלים לא מנפנפים במיניות שלהם". עמדות המאמצות "עיוורון צבעים ליברלי" תוך כדי התעלמות מההגמוניה ההטרוסקסואלית וההומופוביה שבה לוקה החברה, תוך כדי עיוורון לכך שהטרוסקסואלים משתפים את שאר הציבור בנטייתם המינית כל הזמן: בחתונות, בהליכה ברחוב בלי חשש מאלימות, בדיבור במשפחה ובמקום העבודה על יחסים וזוגיות, בלי חשש מעוינות או אפליה, ועוד. כל אירוע כזה הוא החצנה של נטייה מינית הטרוסקסואלית ושל מענה לשאלה עם מי האדם שוכב במיטה.

גרסה מרוככת של הומופוביה ליברלית באה לידי ביטוי בזמנה בדיון על מצעד הגאווה בירושלים, כאשר רבים אמרו שהם בעד הומואים, אבל למה לעשות פרובוקציות, ועוד בירושלים? דיוני "מצעד הגאווה בירושלים: בעד ונגד" שיקפו זאת והציגו את הגישה ההומופובית הרוצה לאסור על המצעד כ"מקבילה" לרצון לצעוד גם בירושלים.

אחרי הרצח ב"בר נוער", לצד תמיכה בקהילה התעוררה גם ההומופוביה הליברלית מרבצה. הדבר התבטא בדיון על יציאה מהארון ו"אאוטינג". רבים הסבירו, ש"נטייתו המינית של אדם היא עניינו הפרטי" ויצאו נגד הציפייה שאנשים מפורסמים ייצאו מהארון. דיבור זה התעלם מכך, שבחברה יש רק נטייה מינית אחת הנחשבת לעניין פרטי. ההטרוסקסואלית היא לעולם ציבורית, וניתן תמיד לדבר עליה.

הביטוי המובהק ביותר של ההומופוביה הליברלית אחרי הרצח היה זה שהתבטא בניסיונות לשלול את הקשר בין הרצח להומופוביה, בטענה, המושמעת שוב עתה, כי ייתכן שהרצח בוצע בשל נסיבות אישיות. כאילו ירי בלתי מובחן על בני נוער להט"ב ב"בר נוער", גם אם בוצע בידי אדם ששנאתו הוצתה על ידי ההיסטוריה הפרטית שלו, יכול להיות מנותק מהמבנים החברתיים של ההגמוניה ההטרוסקסואלית והומופוביה.

הדבר מתבטא בדיבור הנוכחי על פשע "קנאה". דן מרגלית, למשל, כתב ב"ישראל היום": "פשע שנאה? לא. עלבון וקנאה ושנאה של יחידים נגד יחידים". הכחשה כזאת היא עצמה עוול הומופובי – מזן ההומופוביה הליברלית – שכן היא מכחישה את ההומופוביה, בדרך כלל מזווית פריווילגית של מי שלא חווה את השנאה הקבוצתית הזאת.

יש לקרוא היטב את הנרטיב שפירסמה המשטרה עד כה כדי לראות את העיוורון הזה: בנרטיב הזה, החשוד ברצח קיבל מידע ולפיו קרובו הקטין נראה כמה פעמים ב"בר נוער" והוא שאל אותו לפשר מעשיו שם. בתגובה סיפר לו הקטין, שאכן היה שם ושבוצע בו (לכאורה) "מעשה סדום" בידי פעיל בקהילה, והוא רוצה לפגוע בו. בלי לקבוע דבר בשלב הזה ביחס למה שהתרחש במציאות, על פי הנרטיב הזה, הרי אצל כל מי שחווה הומופוביה נדלקת נורה אדומה, וברור לו שנרטיב זה – כפי שהוא מסופר – הוא גם תסריט על הומופוביה משפחתית: קרוב משפחה השואל מישהו, מה עשית במקום של הומואים – שאלה שכבר מכריחה את הנשאל להתמודד עם הומופוביה משפחתית ועם חשש מתגובה על הגילוי, שעלולה לבטא שנאה כלפי הומוסקסואליות והומואים ככלל.

כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות" הופיע טור של חגי סגל, שבעבר הורשע בביצוע פשעים שביטאו שנאה, תחת הכותרת "כואב, אבל פחות". סגל מסביר, שלקהילה הגאה יש פחות סיבות לגאווה בעקבות נסיבות הרצח שנחשפו, וכי מדובר בשנאה על רקע פרטי. אך רק מי שאינו מבין הומופוביה מהי יכול להחמיץ את הדרך שבה חשיפת פרטי הפשע אינה מקטינה כלל את הכאב ואת הטראומה: ניר כץ וליז טרובישי נשארו קורבנות של ירי בלתי מובחן על נוער להט"ב, הפצועים שעדיין מרותקים לכיסאות גלגלים גם הם קורבנות של ירי כזה, והנרטיב שפירסמה המשטרה לא רק שאינו גורם לפחות כאב, אלא הוא אף מעצים את הבְּעָתָה של כל מי שיודע הומופוביה מהי. הוא הופך את הסיפור לכזה שאינו מערב רק הומופוביה אבסטרקטית, אלא הומופוביה אישית ומשפחתית. הכחשת ההומופוביה והכאב רק מעצימה את הפגיעה והטראומה.

הפרסומים על כך שאותו פעיל קיים לכאורה יחסים עם הקטין תרמו גם הם למחול ההומופובי-ליברלי. "האם אתה חושב שייערך עכשיו חשבון נפש בקהילה?" שאלה אותי תחקירנית של תוכנית טלוויזיה. אכן, עניתי, נדרש חשבון נפש, אבל אצל כולם. מדוע החברה ההטרוסקסואלית דורשת זאת מהקהילה הלהטבי"ת בלי לעשות זאת בעצמה? הרי רוב המקרים שאנו שומעים עליהם של אונס, או יחסים עם קטינים, או ניצול מרות – בלי לדעת ולקבוע בשלב זה, אם דברים אלה אכן התרחשו במקרה זה או לא – נוגעים ליחסים הטרוסקסואליים. רק בשבוע שעבר דווח על עלייה במספר התלונות על הטרדות מיניות וגם על תלונות על אונס בצה"ל, רובן בעלות אופי הטרוסקסואלי – אך בהומופוביה הליברלית הסיפור מעורר מיד את הדעות השליליות והסטריאוטיפים כלפי הומואים.

הקהילה הגאה צריכה גם צריכה לעסוק בצורה ביקורתית בשאלות של הטרדה, ניצול ואלימות מינית בקרבה, בפרט בכל הנוגע לקטינים. אבל אין בכך כדי להצדיק את הצורה ההומופובית של ההתייחסות לנושא כפי שחזינו בה בשבוע שעבר, ואין לגיטימציה לשיח זה כשהוא מתמקד רק בקהילה הגאה. כך, כשסגל כותב שלקהילה הגאה יש "פחות סיבות לגאווה", הוא מנצל את האירוע – כמו אחרים – כדי להכתים אותה, ולנקות את העולם ההטרוסקסואלי.

הדבר בא לידי ביטוי בערוץ 2, שם ניתנה במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר עדי מינץ, שהסביר את חששו מכך שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ו"מגייסים" הומואים להצטרף לקהילה. אחרי סטטוס פוגעני בפייסבוק, שבו שאל מינץ אם חברי הקהילה הגאה עוסקים בפיתוי בני נוער, הוא קיבל במה באולפן לפרוש את משנתו. גרסה מרוככת הביע דן מרגלית, שבאופן ליברלי כביכול כתב, ש"חברי הקהילה ההומו-לסבית אינם נוטים לעבריינות יותר מן האחרים, אבל אם קיוו להסתיר באורח מלאכותי את היצרים והקנאה והמזימות והתככים והזנות והפעלת הכוח ושיבוש יחסי המרות בשורותיהם, כי אז הגיעה השעה כי יתגברו ויבינו, שלא יוכלו להופיע בציבור כמלאכי-שרת".

יצרים, קנאה, מזימות, תככים, זנות, הפעלת כוח ושיבוש יחסי המרות. זוהי התדמית של ההומוסקסואליות בהומופוביה הליברלית המרימה ראש עכשיו, ועסוקה בהסברים שהיא בכלל לא הומופובית.

עוד בנושא:

להחריב דלת של כל ארון

סיבה לאופטימיות

על הומופוביה ליברלית ופולמוס האאוטינג

קרוע לב אך נושם

האמנם עוד יבואו ימים

הומופוביה ושנאת זרים במקרה של בן זוגו של ניר כץ

אומץ הוא לא העדר הפחד

1 באוגוסט 2009:  שנה אחרי הרצח בבר-נוער

שנתיים לרצח

גאווה בצל טראומה