המשתה – אייל גרוס

התפרסם בהארץ

גם באנגלית

למאותגרי הארץ נסו לינק זה

קל לזהות את ההומופוביה השמרנית. היא אומרת, שהומואים הם סוטים וחולים ושבגללם יש רעידות אדמה ושפעת עופות ושאר מרעין בישין. הרבה יותר קשה לזהות את ההומופוביה הליברלית. זו בעלת הפנים היפות והנחמדות. זו שהיא כאילו נאורה ומתקדמת. ביסודה, במידה רבה, הבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, וקבלה של הומוסקסואליות כל עוד היא קיימת במרחב הפרטי.

הגרסה המובהקת של עמדה זו היא גרסת "עשו בביתכם מה שאתם רוצים, אבל למה זה עניין להתגאות בו", או "הטרוסקסואלים לא מנפנפים במיניות שלהם". עמדות המאמצות "עיוורון צבעים ליברלי" תוך כדי התעלמות מההגמוניה ההטרוסקסואלית וההומופוביה שבה לוקה החברה, תוך כדי עיוורון לכך שהטרוסקסואלים משתפים את שאר הציבור בנטייתם המינית כל הזמן: בחתונות, בהליכה ברחוב בלי חשש מאלימות, בדיבור במשפחה ובמקום העבודה על יחסים וזוגיות, בלי חשש מעוינות או אפליה, ועוד. כל אירוע כזה הוא החצנה של נטייה מינית הטרוסקסואלית ושל מענה לשאלה עם מי האדם שוכב במיטה.

גרסה מרוככת של הומופוביה ליברלית באה לידי ביטוי בזמנה בדיון על מצעד הגאווה בירושלים, כאשר רבים אמרו שהם בעד הומואים, אבל למה לעשות פרובוקציות, ועוד בירושלים? דיוני "מצעד הגאווה בירושלים: בעד ונגד" שיקפו זאת והציגו את הגישה ההומופובית הרוצה לאסור על המצעד כ"מקבילה" לרצון לצעוד גם בירושלים.

אחרי הרצח ב"בר נוער", לצד תמיכה בקהילה התעוררה גם ההומופוביה הליברלית מרבצה. הדבר התבטא בדיון על יציאה מהארון ו"אאוטינג". רבים הסבירו, ש"נטייתו המינית של אדם היא עניינו הפרטי" ויצאו נגד הציפייה שאנשים מפורסמים ייצאו מהארון. דיבור זה התעלם מכך, שבחברה יש רק נטייה מינית אחת הנחשבת לעניין פרטי. ההטרוסקסואלית היא לעולם ציבורית, וניתן תמיד לדבר עליה.

הביטוי המובהק ביותר של ההומופוביה הליברלית אחרי הרצח היה זה שהתבטא בניסיונות לשלול את הקשר בין הרצח להומופוביה, בטענה, המושמעת שוב עתה, כי ייתכן שהרצח בוצע בשל נסיבות אישיות. כאילו ירי בלתי מובחן על בני נוער להט"ב ב"בר נוער", גם אם בוצע בידי אדם ששנאתו הוצתה על ידי ההיסטוריה הפרטית שלו, יכול להיות מנותק מהמבנים החברתיים של ההגמוניה ההטרוסקסואלית והומופוביה.

הדבר מתבטא בדיבור הנוכחי על פשע "קנאה". דן מרגלית, למשל, כתב ב"ישראל היום": "פשע שנאה? לא. עלבון וקנאה ושנאה של יחידים נגד יחידים". הכחשה כזאת היא עצמה עוול הומופובי – מזן ההומופוביה הליברלית – שכן היא מכחישה את ההומופוביה, בדרך כלל מזווית פריווילגית של מי שלא חווה את השנאה הקבוצתית הזאת.

יש לקרוא היטב את הנרטיב שפירסמה המשטרה עד כה כדי לראות את העיוורון הזה: בנרטיב הזה, החשוד ברצח קיבל מידע ולפיו קרובו הקטין נראה כמה פעמים ב"בר נוער" והוא שאל אותו לפשר מעשיו שם. בתגובה סיפר לו הקטין, שאכן היה שם ושבוצע בו (לכאורה) "מעשה סדום" בידי פעיל בקהילה, והוא רוצה לפגוע בו. בלי לקבוע דבר בשלב הזה ביחס למה שהתרחש במציאות, על פי הנרטיב הזה, הרי אצל כל מי שחווה הומופוביה נדלקת נורה אדומה, וברור לו שנרטיב זה – כפי שהוא מסופר – הוא גם תסריט על הומופוביה משפחתית: קרוב משפחה השואל מישהו, מה עשית במקום של הומואים – שאלה שכבר מכריחה את הנשאל להתמודד עם הומופוביה משפחתית ועם חשש מתגובה על הגילוי, שעלולה לבטא שנאה כלפי הומוסקסואליות והומואים ככלל.

כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות" הופיע טור של חגי סגל, שבעבר הורשע בביצוע פשעים שביטאו שנאה, תחת הכותרת "כואב, אבל פחות". סגל מסביר, שלקהילה הגאה יש פחות סיבות לגאווה בעקבות נסיבות הרצח שנחשפו, וכי מדובר בשנאה על רקע פרטי. אך רק מי שאינו מבין הומופוביה מהי יכול להחמיץ את הדרך שבה חשיפת פרטי הפשע אינה מקטינה כלל את הכאב ואת הטראומה: ניר כץ וליז טרובישי נשארו קורבנות של ירי בלתי מובחן על נוער להט"ב, הפצועים שעדיין מרותקים לכיסאות גלגלים גם הם קורבנות של ירי כזה, והנרטיב שפירסמה המשטרה לא רק שאינו גורם לפחות כאב, אלא הוא אף מעצים את הבְּעָתָה של כל מי שיודע הומופוביה מהי. הוא הופך את הסיפור לכזה שאינו מערב רק הומופוביה אבסטרקטית, אלא הומופוביה אישית ומשפחתית. הכחשת ההומופוביה והכאב רק מעצימה את הפגיעה והטראומה.

הפרסומים על כך שאותו פעיל קיים לכאורה יחסים עם הקטין תרמו גם הם למחול ההומופובי-ליברלי. "האם אתה חושב שייערך עכשיו חשבון נפש בקהילה?" שאלה אותי תחקירנית של תוכנית טלוויזיה. אכן, עניתי, נדרש חשבון נפש, אבל אצל כולם. מדוע החברה ההטרוסקסואלית דורשת זאת מהקהילה הלהטבי"ת בלי לעשות זאת בעצמה? הרי רוב המקרים שאנו שומעים עליהם של אונס, או יחסים עם קטינים, או ניצול מרות – בלי לדעת ולקבוע בשלב זה, אם דברים אלה אכן התרחשו במקרה זה או לא – נוגעים ליחסים הטרוסקסואליים. רק בשבוע שעבר דווח על עלייה במספר התלונות על הטרדות מיניות וגם על תלונות על אונס בצה"ל, רובן בעלות אופי הטרוסקסואלי – אך בהומופוביה הליברלית הסיפור מעורר מיד את הדעות השליליות והסטריאוטיפים כלפי הומואים.

הקהילה הגאה צריכה גם צריכה לעסוק בצורה ביקורתית בשאלות של הטרדה, ניצול ואלימות מינית בקרבה, בפרט בכל הנוגע לקטינים. אבל אין בכך כדי להצדיק את הצורה ההומופובית של ההתייחסות לנושא כפי שחזינו בה בשבוע שעבר, ואין לגיטימציה לשיח זה כשהוא מתמקד רק בקהילה הגאה. כך, כשסגל כותב שלקהילה הגאה יש "פחות סיבות לגאווה", הוא מנצל את האירוע – כמו אחרים – כדי להכתים אותה, ולנקות את העולם ההטרוסקסואלי.

הדבר בא לידי ביטוי בערוץ 2, שם ניתנה במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר עדי מינץ, שהסביר את חששו מכך שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ו"מגייסים" הומואים להצטרף לקהילה. אחרי סטטוס פוגעני בפייסבוק, שבו שאל מינץ אם חברי הקהילה הגאה עוסקים בפיתוי בני נוער, הוא קיבל במה באולפן לפרוש את משנתו. גרסה מרוככת הביע דן מרגלית, שבאופן ליברלי כביכול כתב, ש"חברי הקהילה ההומו-לסבית אינם נוטים לעבריינות יותר מן האחרים, אבל אם קיוו להסתיר באורח מלאכותי את היצרים והקנאה והמזימות והתככים והזנות והפעלת הכוח ושיבוש יחסי המרות בשורותיהם, כי אז הגיעה השעה כי יתגברו ויבינו, שלא יוכלו להופיע בציבור כמלאכי-שרת".

יצרים, קנאה, מזימות, תככים, זנות, הפעלת כוח ושיבוש יחסי המרות. זוהי התדמית של ההומוסקסואליות בהומופוביה הליברלית המרימה ראש עכשיו, ועסוקה בהסברים שהיא בכלל לא הומופובית.

עוד בנושא:

להחריב דלת של כל ארון

סיבה לאופטימיות

על הומופוביה ליברלית ופולמוס האאוטינג

קרוע לב אך נושם

האמנם עוד יבואו ימים

הומופוביה ושנאת זרים במקרה של בן זוגו של ניר כץ

אומץ הוא לא העדר הפחד

1 באוגוסט 2009:  שנה אחרי הרצח בבר-נוער

שנתיים לרצח

גאווה בצל טראומה