העדפה מתקנת לטובת החזקים

"חוק קליטת חיילים משוחררים מאפשר כבר כיום לסייע למי שסיים את שירותו הצבאי ולהעניק לו הטבות שונות. על כן, מה שאבסורדי בהצעת החוק הוא שהיא נועדה להבטיח העדפה מתקנת לקבוצת הרוב החזקה שכבר נהנית מייצוג יתר, כלומר האזרחים היהודים, בייחוד הגברים, שמשרתים בצבא. ההצעה לאפשר שימוש בתירוץ של שירות צבאי כקלף שיעניק יתרון תמידי בשוק העבודה, בדיור ובתחומים נוספים תחמיר את האפליה הקיימת ותפגע לא רק בערבים אלא גם בחרדים, בנכים ובאחרים שקיבלו פטור רפואי או פטור אחר משירות צבאי, כך שייהפכו לאזרחים סוג ב’ במדינת ישראל. מן הראוי שהיא תושלך לפח האשפה של ההצעות המבישות שעדיף היה שלא היו עולות כלל על נייר." – רשימה חדשה שלי בהארץ על הצעת חוק "זכויות התורמים למדינה"

טמפה: חומר הגלם שעוד לא גיליתם

בבלוג "טבעוניות נהנות יותר" של אורי שביט מתפרסם פוסט שהוא תוצאת שיתוף פעולה בין-בלוגי, שכולל טקסט שלי על טמפה ומתכונים של עופר ושלי. (זהו חלק ראשון מתוך שניים). בקרוב תעלה כאן גם גרסה של הפוסט. בינתיים אתם יכולים להנות ממנו שם. ולאלו שמגיעים הנה לראשונה מקישור בבלוג של אורי – החלק הקולינארי של הבלוג הזה קצת הוזנח לאחרונה אבל מקווה לעורר אותו מחדש. כמו כן, אם תדפדפו אחורה תראו רשימות שכוללות תיאורי מנות לא טבעוניות ואף לא צמחוניות. הפוסטים האלו הם חלק מהבלוג אבל משקפים תקופה אחרת בתזונה שלי… בקרוב יהיו כאן אני מקווה פוסטים נוספים מדי פעם עם מתכונים מהמטבח הנוכחי שלנו.

השפן לא ממהר לקפוץ מהכובע

בעקבות הרשימה משבוע שעבר , רשימה חדשה שלי בהארץ על התצהיר שהגישה המדינה לבג"צ בדבר מדינה שלישית שמוכנה לקלוט מבקשי מקלט שנמצאים בישראל (גם באנגלית):

"בג"ץ ביקש מהמדינה פרטים על העניין, ועתה, משהוגש על ידה תצהיר, יש בו יותר חורים מעובדות. בתצהיר כתב חגי הדס, שמינה ראש הממשלה לפרויקטור לנושא, כי פעל לשם קיום משאים ומתנים עם כמה מדינות, שבחלקם "התקבלו הסכמות מצד כמה מדינות לסייע למדינת ישראל בנושא", ושבמסגרת מגעים אלה "סוכם כי מאפייני האוכלוסייה וכן ההיקף וקצב ההגעה יתואמו עם מדינות ההסדר", וכי "ההסדרים ייושמו באופן ארוך טווח ורב שנתי". על פי בקשת המדינות, נעשתה התחייבות הדדית להימנע מפרסום זהותן של המדינות, נכונותן לסייע, והפרטים. עוד נאמר כי לאחרונה סוכמו "עיקרי הבנות" עם מדינה מסוימת, אך נותר להשלים פרטים ספציפיים ולגבש צעדים אופרטיביים, וכן שיש מגעים מתקדמים עם ארבע מדינות נוספות.

אמנם באת כוח המדינה ציינה בדיון שהמהלך צפוי להיות מדורג, אך עתה מתברר שאין עדיין הסכם קונקרטי אלא "עיקרי הבנות" עם מדינה אחת עלומה ומשא ומתן עם ארבע מדינות אחרות. יתרה מכך, מדובר בהסדרים שייושמו באופן ארוך טווח ורב-שנתי. כך שהן מבחינת המדינה הרלוונטית, הן מבחינת לוח הזמנים ארוך-הטווח והעמום והן מבחינת הפרטים והתנאים – הכל נותר לוט בערפל. יודגש כי בכל מקרה אין בהסכם עם מדינה שלישית כדי לשנות לגבי עצם העובדה שהחוק שמאפשר את כליאת מבקשי המקלט פוגע בזכויות אדם שלא לתכלית ראויה ובאופן שאינו מידתי ודינו להתבטל, אך עכשיו מתברר שגם השפן ששלפה המדינה בדיון לא ממהר כל כך לקפוץ מהכובע."

ראו גם רשימתי: "מפליט לפושע".

גאווה בצל טראומה

רשימה שלי בהארץ לרגל יום הגאווה.  גם באנגלית. הרשימה שתוכננה מראש עברה שינויים לרגל האירועים האחרונים. אלו הפסקאות הפותחות שלה:

"הפרסום, רגע לפני מצעד הגאווה, על מעצר החשודים בקשר לרצח בבר־נוער ב-2009, מציף בקרב הקהילה הגאה את הטראומה הקשה ביותר שחוותה, ודווקא ביום חגה. זעזוע גדול נגרם עקב הרצח בקהילה ומחוצה לה, בפרט בשל היותו מופנה כלפי בני נוער במקום שהיה אמור להיות בטוח עבורם. בעידן שבו נוצרה לעתים האשליה כי באנו אל המנוחה והנחלה – הזכיר הרצח את קיומה של ההומופוביה. זו התבטאה לא רק ברצח עצמו, אלא גם בתגובות התמיכה בו ברשת, כמו גם בחשיפת הקשיים שבהם נתונים לעתים קרובות בני נוער לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים וביסקסואלים (להט”ב) עם משפחותיהם – קושי שבא לידי ביטוי קיצוני כשאחד הפצועים לא יכול היה לחזור לביתו אחרי האירוע, בשל החשיפה של נטייתו.

לנוכח הפרסומים על כך שהרצח לא היה כביכול “פשע שנאה”, אלא מבוסס על נקמה אישית, צריך לומר בזהירות – הנובעת מכך שבשעת כתיבת שורות אלו הפרטים טרם פורסמו – שאי אפשר לנתק ירי בלתי־מובחן על בני נוער להט”ב, גם אם בוצע על ידי מי ששנאתם נעוצה בהיסטוריה הפרטית שלהם, מהמבנים החברתיים של הומופוביה. לא דובר כאן בירי מכוון אישית על אדם, כי אם בירי בלתי מובחן שנראה על פניו שבא משנאה קבוצתית שאירועים שונים הציתו בקרב החשודים. רוצח שירה לכל עבר, לא רצה רק להרוג אדם ספציפי, אלא גם להרוג להט”ב כקבוצה, יהיה הטריגר שהוביל לרצח אשר יהיה, ונראה שקיומה של הומופוביה כתופעה חברתית נמצא ביסוד רצון זה."

הדברים מקבלים חשיבות לאור ההחלטה המקוממת להשהות את הליכי החקיקה של חוק שהיה אמור להבטיח פיצויים לנפגעי הברנוער, בגלל החקירה.

רשימות שפרסמתי כאן בעקבות הרצח:

להחריב דלת של כל ארון

סיבה לאופטימיות

על הומופוביה ליברלית ופולמוס האאוטינג

קרוע לב אך נושם

האמנם עוד יבואו ימים

הומופוביה ושנאת זרים במקרה של בן זוגו של ניר כץ

אומץ הוא לא העדר הפחד

1 באוגוסט 2009:  שנה אחרי הרצח בבר-נוער

שנתיים לרצח

השפן שבכובע של משרד הפנים

רשימת פרשנות שלי בהארץ:"כמו קוסם ששולף שפן מהכובע, שלפה אתמול נציגת המדינה בבג”ץ שעסק בתיקון לחוק ההסתננות את הטענה שישראל הגיעה להסדר עם מדינה שאליה יועברו אזרחי אריתריאה שהגיעו לארץ. טענה זו, שאף לא מוכרת למשרד החוץ, לא גורעת מכך שדינו של החוק שבו דן בג”ץ להתבטל: הוראת החוק מאפשרת לעצור מבקשי מקלט לשלוש שנים לפחות, ומכוחה עצורים כאלפיים איש, אשה וילד, חלקם כבר כשנה. הפיכת הפליטות לפשע חותרת תחת עקרונות אמנת הפליטים ומחזירה את מדינת ישראל למעלה משישים שנה אחורה. " (גם באנגלית).

ראו גם רשימתי: "מפליט לפושע".

בין המשפט הציבורי למשפט הציבור

"העמדה שעל פיה לא יוכל נבחר ציבור להמשיך בתפקידו משהוגש נגדו כתב אישום מעלה שני מתחים עיקרים: זה שבין הבחירה הדמוקרטית שעשה הציבור ובין הפגיעה באמון הציבור מהמשך כהונתו של הנבחר; וזה שבין חזקת החפות – בר טרם הורשע – ובין האינטרס הציבורי בטוהר המידות שדורש שאדם שיש נגדו ראיות לכאורה על עבירות חמורות לא ימשיך לכהן בתפקידו." – טור פרשנות שלי התפרסם על עמדת היועץ המשפטי לממשלה  לפיה בנסיבות כמו אלו של  ראש עירית רמת-גן צבי בר חייבת  מועצת העיר שפועלת כנאמן הציבור, ושמוסמכת להעביר מתפקידו ראש עיר שהתנהג התנהגות בלתי הולמת, להפעיל את סמכותה ולהעביר אותו מתפקידו.

המצפון של נתן בלנק/ מכיסם של החולים והעניים (ועוד..)

רשימה שלי על כליאתו החוזרת ונשנית של נתן בלנק שמסרב להתגייס מטעמי מצפון התפרסמה בהארץ.

חוב משבועות קודמים עוד שתי רשימות: הישר מכיסם של החולים והעניים (על תשלומי השתתפות בבריאות, וההצעה להרחיבם)

ועל מעצרים מיותרים על ידי המשטרה.

חוק יסוד: אנטי דמוקרטיה

ושוב חוק יסוד: מדינת הלאום היהודי (כתבתי עליו כאן) על סדר היום. רשימת פרשנות שלי בהארץ הסבירה מדוע זהו חוק יסוד: אנטי דמוקרטי.

יש שופטים בתל-אביב

רשימה שלי על החלטתו של השופט גיא הימן שדחה את הבקשה לסגור את מועדון "הבלוק" בתל-אביב התפרסמה בהארץ

על נישואים וסולידריות

הרשימה התפרסמה ב"העוקץ"

אפשר לומר הרבה דברים רעים על המאבק לנישואי בני/בנות זוג מאותו מין שהגיע השבוע לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב. מוסד הנישואים הוא מטבעו מפלה ומדיר. גם אם ייכנסו בשעריו זוגות מאותו המין, הוא ימשיך לשדר (ואולי אף ביתר שאת) את המסר שלפיו נישואים הם הצורה האולטימטיבית של היחסים האנושיים, אלה שאמורים להיות משאת נפשו של כל אדם ושיא ההגשמה האישית; הוא ימשיך לשלוח מסר של נחיתות או כישלון אישי למי שאינו/ה חלק ממוסד זה, כי לא רצו או לא יכולים היו להשתתף בו.

כך מי שאין לו/לה בן/בת זוג כי לא רוצה באחד/ת או כי לא מצא אחד/ת, מי שיש לו/לה פחות או יותר מבן/בת זוג אחד/ת – לכל אלו לא נותן מוסד הנישואים פתרון. כל עוד מקושרות למוסד זה פריבילגיות, הן ברמה הסמלית והן ברמה החומרית, זהו מוסד בעייתי שייתכן כי הפתרון הנכון הוא לבטלו כליל כמוסד מדינתי. צריך גם לומר שבניגוד לעמדה הליברלית לפיה רצוי לפתוח את מוסד הנישואים לבני זוג מאותו מין כדי ליצור "בחירה אמיתית", הרי שמוסד הנישואים לא משדר בחירה: מרגע שהוא קיים הוא משדר מסר שעליך להשתייך אליו. גברים, ויותר מכך נשים, שלא נישאו נחשבים פעמים רבות כמי שלא הגשימו את ייעודם/ן. כאשר מוסד הנישואים נפתח גם לבני זוג מאותו מין, מופעל לחץ דומה גם עליהם בסגנון "מדוע את/ה לא רוצה להתחתן"?

אפשר גם לחשוב, ובצדק, שעצם הפנייה להכרה של המדינה ביחסים שלנו היא בעייתית. כדברי ג'נט האלי, כאשר אנו מבקשים מהמדינה להכיר ביחסים שלנו, אנו בעצם מכירים בכוח שלה להכיר בהם – או לא לעשות זאת. אבל צריך גם לזכור שאנו לא חיים בוואקום: יש מדינה, יש חוקים, ואנו פועלים בתוכם. גם אם אנו רוצים לשנות אותם. בעולם אוטופי ייתכן שבאמת רצוי לבטל כלל את מוסד הנישואים כמוסד מדינתי, אם כי עדיין יהיה צריך לחשוב על מנגונים להגנה על בני זוג ובייחוד על נשים וגם על ילדים. בעת פירוק קשר זוגי בו למשל טיפלה אשה בבית ובילדים, כפי שעדיין קורה לעתים קרובות, איך להבטיח חלוקה הוגנת של הרכוש? להתעלם מכך פירושו לשגות באשליה ליברטריאנית על עולם חסר התערבות ממשלתית. אשליה, שמשמעותה בפועל הינה הפקרת החלשים.

באותו עולם אוטופי רצוי גם אולי לנתק זכויות ממוסד הנישואים ואולי בכלל מזוגיות: מדוע להפלות לטובה אנשים שנמצאים במערכת זוגית? וגם, צריך לחשוב כיצד נישואים אינם הפתרון הנכון לחלק גדול מהבעיות שעולות בהקשר זה. ניקח, למשל, את הסוגייה של מי זכאי לקבל החלטות רפואיות עבור אדם שלא יכול לקבלן בעצמו. מוסד הנישואים מוצג לעתים כנדרש כדי לפתור בעיות מסוג זה, אך הוא ממש לא פותר את הבעיה למי שאינו/ה בקשר זוגי ורוצה שחבר/ה טובים יהיו אלו שיוכלו לקבל החלטה במצב כזה. ננסי פוליקוף מצביעה על כך שיש פתרונות אחרים, כמו מנגנון רישום פשוט בו אדם יוכל לציין אדם אחר למטרות כמו קבלת החלטות רפואיות ועוד, שייתן מענה לכל האנשים, אלו שחיים בזוגיות ואלו שלא. גם ליסה דאגן מצביעה על האופק המוגבל של נישואים והצורך להכיר במגוון גדול יותר של יחסים.

אבל האם משמעותן של ביקורות אלו, היא שאל לנו לתמוך עכשיו במאבק למען נישואי בני/בנות זוג מאותו מין? צריך לזכור שהמאבק הנוכחי שמתנהל בארצות הברית שונה בהקשרו מהסיפור הישראלי. בישראל, שבה יש רק נישואים דתיים, שיחק הדבר באופן פרדוקסלי לטובת בני/בנות זוג מאותו מין: לחצם של בני זוג ממין שונה שלא רצו או לא יכלו להינשא בנישואים דתיים יצר כבר לפני שנים אלטרנטיבות המעניקות זכויות דומות או זהות לאלו של בני זוג נשואים. מגורים משותפים עשויים להעניק מעמד של ידועים בציבור, ונישואים בחו"ל ("נישואי קפריסין") נרשמים בארץ. כאשר החלו בני זוג מאותו מין לתבוע זכויות על סמך מגורים משותפים הם יכלו להיכנס למסלול המוכר של ידועים בציבור, וכאשר ביקשו בני/בנות זוג שנישאו בקנדה להירשם בארץ, עמד לצידם התקדים של נישואי קפריסין. נכון, מוסד הידועים בציבור רחוק מלהיות מושלם. על בני/בנות הזוג מוטל הנטל להוכיח כל פעם מחדש את הזוגיות שלהם/ן. לעתים זה פשוט (למשל, בכל הנוגע לזכויות בעבודה, מעבידים רבים מסתפקים בהצהרה או בתצהיר פשוט), אך עדיין מדובר בנטל של הבאת הוכחות לקיום הקשר הזוגי, וכאשר הצד השני או המדינה מתכחשים לקיומו התהליך עשוי להפוך לארוך ויקר, בייחוד בעבור אוכלוסיות מוחלשות.

כמו כן, אף כי אנו רגילים לדבר על האופי ה"מנרמל" של מוסד הנישואים, הצורך להוכיח את הקשר במוסד הידועים בציבור מנרמל לא פחות ואף יותר – כי אי אפשר להסתפק ברישום וצריך להראות שבפועל התקיימו יחסים לפי מודל מוכר של זוגיות. עם זאת, ישנו פתרון כלשהו שעוקף את נושא הנישואים (אגב, ייתכן שפתרון טוב הוא ברית זוגיות רשומה, שלא דורשת להוכיח את הקשר כל פעם מחדש אך לא מלווה בהילה של נישואים).

בארצות הברית, לעומת זאת, התמונה היתה עד לא מזמן כזו של הכל או כלום: נישואים או היעדר מוחלט של הכרה בקשר זוגי. רק בעקבות התדיינות משפטית בנושא שהחלה בשנות התשעים של המאה הקודמת, הנהיגו חלק מהמדינות ברית זוגיות רשומה כחלופה לנישואים. אך ברמה הפדרלית לא זכו אלו להכרה. יתרה מכך, גם נישואים בין בני זוג מאותו מין באותן מדינות בארצות הברית שיש בהן נישואים כאלו, לא זוכים להכרה ברמה הפדראלית בשל החוק עם השם האורווליאני "החוק להגנת הנישואים". חוק זה קובע שנישואים יוכרו ברמה הפדרלית רק אם הם בין גבר אחד לאשה אחת. מאחר ואנשים לא חיים בוואקום בו אין מדינה וחוקים, יש לכך השלכות יום-יומיות על חייהם. אחד ההקשרים בו בולטות השלכות אלו הוא הקשר ההגירה: אמריקאים רבים שיש להם בני זוג זרים נמצאים במצוקה, שכן בני הזוג לא יכולים לקבל אשרת עבודה ושהייה בארה"ב, ובטח שלא להגיע למסלול שיאפשר להם התאזרחות שם. כך בניגוד לישראל, שבה קיים מסלול המאפשר קבלת אשרת עבודה ותהליך שיוביל לתושבות קבע לבני זוג ידועים בציבור, לרבות בני זוג מאותו מין, בארה"ב ברמה הפדרלית המשחק הוא כאמור משחק סכום אפס. בנוסף לכך, במדינות שאין בהן הכרה בנישואים של בני זוג מאותו מין או בברית זוגיות רשומה, מוצאים עצמם בני זוג מאותו מין לעתים קרובות מופלים בצורה קשה.

תארו לעצמכם שאהובכם שוכב בחדר מיון ולא נותנים לכם להיכנס לבקרו. שבת זוגכן עומדת בפני גירוש כי אין לה אשרת שהייה מכיוון שהממשל לא מכיר בבנות זוג מאותו מין. אלו הבעיות האמיתיות שניצבות בפני זוגות אמריקאים כיום, שבגינן אסור לזלזל במאבק הזה – למרות כל הבעיות במוסד הנישואים. בניגוד לדרך שבה המאבק הזה מוצג לעתים קרובות, זהו מאבק שחשוב במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות. כמה שאדם מבוסס יותר, כך הוא יכול באופן יחסי למצוא דרכים להסתדר למרות מגבלות אלו. בתחום ההגירה נוצרות בעיות לאנשים מכל המעמדות הכלכליים, אך האפשרות לטוס הלוך ושוב, האפשרות להיות בעל עבודה נחשקת שאולי (אם כי גם זה קשה עד מאוד) תשיג אשרה דרכה, והאפשרות ללמוד בארה"ב ולקבל אשרת לימודים – כל אלה פתוחות הרבה יותר בפני בעלי ההכנסה הגבוהה (עם זאת בהקשר של הגירה, יש לציין כי האוכלוסיות העניות ביותר ימשיכו לסבול בכל מקרה מאפליה שקיימת בתחום זה כלפיהן בגלל הדרישות שקיימות בארה"ב  להראות הכנסה שתאפשר את מימון בן הזוג הזר).

השיח שמתקיים סביב המאבק לנישואים בארצות הברית מקומם רבים ורבות, ובצדק. הוא לא מתייחס למאבק הזה כעניין אינסטרומנטלי להשגת זכויות שוות, אלא מאדיר פעמים רבות את המוסד בצורה שתחזק את מסר הנחיתות למי שיישאר ותישאר מחוץ לו. בצדק מתקוממים רבים גם על כך שמיליונים רבים של דולרים הוקדשו למאבק הזה, על חשבון מטרות חשובות לא פחות שנוגעות לנושאים כמו נוער להט"בי חסר בית, איידס, ועוד. ייתכן גם שהיה חכם יותר להתמקד בכמה זכויות ספציפיות שמופרות בארה"ב ולהיאבק לתיקון החקיקה בהקשר שלהם – כמו חוקי ההגירה – תוך השקעת פחות משאבים ויצירת פחות התנגדות. השאלה אם זה היה מצליח כבר הפכה לתיאורטית.

אבל הביקורות האלו לא צריכות להביא לכך שלא נגלה סולידריות לאלו שבעבורם/ן – בהקשר המשפטי והחברתי האמריקאי ובמקומות אחרים – מוסד הנישואים חיוני היום כדי לפתור בעיות אמיתיות. לעשות זאת, זו פריבלגיה של מי שלא נתקל בבעיות האלו ולא נזקק לפתרון שעשוי אולי להגיע בחודשים הקרובים מבית המשפט העליון האמריקאי. צריך גם לזכור שפסיקה בזכות נישואים לבני זוג מאותו מין תהיה תבוסה להומופוביה ולתפיסה שרואה ביחסים בין בני אותו המין כנחותים, וזה כשלעצמו יהיה סיבה למסיבה.

לרשימות קודמות שלי בנושא הנישואין לבני זוג מאותו מין ראו: תמונות מחיי נישואין (בקנדה) וגם הפוסט עוד כמה מילים על נישואין. גם ברשימה "ברית הזוגיות כהפרד ומשול" ובדיון הארוך שהתנהל בבלוג עליה.